נושא הנסיעה באוטובוסים בהודו הוא אחת החוויות היותר מעניינות ומותירות רושם שכל מטייל, ישראלי או זר מודה שעבר. אמנם ישנה אפשרות לנסוע באוטובוס תיירים או במוניות ועדיין ישנם לא מעט יעדים והזדמנויות שבהם אתה מוצא את עצמך נוסע באוטובוס מקומי הודי, יחד עם עוד שלושים הודים או כמה שניתן לדחוס לתוך אוטובוס צבעוני ורועש אחד.
מאפיין מאוד בולט לזיהוי של אוטובוס הודי הוא קודם כל שלל הצבעים המעטרים את האוטובוס מבפנים ומבחוץ, וכמובן זמבורה חזקה בצליל עולה יורד, בד"כ חברות פרטיות מפעילות קווים כגון זה שפועל בעמק פרבאטי בין העיירה בראשני לעיירה בוהנטר שבעמק קולו.
בכל אוטובוס פרט לנהג שהינו סוג של קאמיקזה הודית מקומית, קיים כרטיסן שתפקידו לנהל את הפעילות בתא הנוסעים, לגבות כסף מהנוסעים, לעשות סדר ולהיות זה שמכוון את האוטובוסים במעברים צרים בכביש או במפגשים עם אוטובוסים אחרים שבאים בכיוון הנגדי, סוגיה הזויה כשלעצמה.
שיטת התקשורת בין הנהג לכרטיסן מאוד מיוחדת ומבוססת שריקות במשרוקית, שריקה בודדת משמעה שיש לעצור במידה והאוטובוס בתנועה או לנסוע במידה והאוטובוס בעצירה להעלאת נוסעים. זה לא אומר שלא יכול להיות מצב שבו דלת העליה לאוטובוס פתוחה ונוסעים תמימים רצים לצד האוטובוס ומנסים לעלות בקפיצה למדרגות בזמן שהנהג מאיץ קדימה. פשוט סוג של חסכון בזמן וקצת ספורט מקומי, לטפס על אוטובוסים תוך כדי תנועה... לא הזכרתי אך הדלת נפתחת ונסגרת באופן ידני כך שיש לשים לב כל הזמן לא להישען בטעות ולמצוא עצמך מתגלגל לכיוון התהום. הערך לחיי אדם מאוד נמוך והאמת שלאף אחד ממש לא איכפת אם יקרה לך משהו. שימו לב !
שתי שריקות של אדון כרטיסן משמען שניתן לנסוע לאחור, כמה ניתן ? עד שהכרטיסן מפסיק לשרוק או עד שהנהג מרגיש שזה מספיק, אף פעם לא הבנתי בדיוק, בכל מקרה אם אתם שמים ציוד אישי על גג האוטובוס, רצוי לקשור אותו היטב, כי אחרת גם התיק שלכם ימצא את עצמו בתחתית הנהר, צף לו במים הסוערים לכיוון הגנגס...בטוח שאף אחד לא יחכה לכם כשתרדו לחפש אותו, אז עדיף פשוט להכניס את המוצ'ילה לקבינה ולנסות לשמור עליו שלא ירמסו אותו. חוויה מיוחדת כבר אמרתי ?
הישיבה באוטובוס היא בספסלים של שניים או שלושה נוסעים, שבכל מדינה מערבית מתוקנת היו מספיקים לאדם בודד או שניים במקרה הטוב. אין מקום לברכיים כי רוב הרכבים לא מתוכננים לתיירים מערביים כמונו. וגם בשל הסיבה הפשוטה שניתן באופן כזה להכניס יותר ספסלים בפחות מקום. ברקע תמיד, אבל תמיד ינוגן שיר הודי בפול ווליום, סוג של דרך בלתי ניתנת להתנגדות של ספיגת התרבות המקומית, וזאת כמובן במטרה להנעים את זמן הנסיעה לקהל הנוסעים.
לאוטובוס ניתן להעלות כמעט הכל, החל מחיות מחמד, דרך צאן וכבשים, שקי תפוחי אדמה, כרוביות וכמובן תיקים וחפצים בכל גודל אפשרי. מזכיר לי את הימים שהייתי בשבט הצופים בנעוריי, בהם היינו מעמיסים אוטובוס של אגד בשלל ציוד רק כדי לא לשכור משאית. כך אתה יכול למצוא עצמך נוסע בשכנות טובה לשק בצלים או שום טרי ומעלה ניחוח...
כמובן שהדרכים בצפון הודו ובעיקר בהרים רחוקות מלהיות מסודרות, החורף הקשה כאן הורס מחדש כל עונה כל מה שמנסים לתקן בעונת הקיץ שבה גם ככה יורדים גשמי המונסון, את התוצאה מרגישים בישבן, לא פעם מצאתי את עצמי כמעט חובט בראשי בתקרת הרכב בשל מהמורה, או יותר נכון בור בדרך. כל זאת במהירות ממוצעת של 30 או 40 קמ"ש בלבד. יש לקחת בחשבון שלמעשה האוטובוסים כאן הם יותר סוג של משאיות שהוסבו לרכבים להסעת נוסעים, בישראל אנו מכירים אותם בשם טיוליות, ויש אותם רק בצבא. ובלי קשר, יש לי תחושה שהם לא נוהגים להחליף בולמי זעזועים בתדירות מתאימה, למעשה בשביל מה בעצם ?
כל סוגיית הזמנים היא סטוכסטית לחלוטין, שעת הגעת האוטובוס ליעד היא חידה שלא ניתנת לפתרון ויש שלל אפשרויות שיגרמו לאוטובוס לא להגיע בזמן ליעד. זה יכול להתחיל בסיבה פשוטה ושכיחה של תקלה באוטובוס, או סוג של חסימה בכביש עד סלע ענקי שנמצא על הדרך, משאית תקועה, עדר כבשים או סתם פקק תנועה ענק של עשרות רכבים שמחכים שמישהו יעשה משהו בזמן שרכבים אחרים מנסים לעקוף נגד התנועה ויוצרים פקק עוד יותר מסובך. וכל זאת בדרך צרה מאוד שבארץ מתוקנת היה מוגדר כציר נסיעה בכיוון אחד בלבד וכאן משמש שניים ואף יותר רכבים בכל כיוון אפשרי.
כמובן ששעות היום בהם התנועה ערה, זה הזמן המתאים לבצע עבודות תחזוקה ושיפוצים, לא מעט נתקלים בדחפורים ומשאיות שעובדים על הדרך ויוצרים חסימות ופקקי תנועה, מה שנקרא, עבירות הנתיב ונוחות הנסיעה היא הדבר האחרון החשוב מבחינת הרשויות המקומיות.
נסיעה על גג האוטובוס מותרת ברוב המקומות ואף יכולה להיות חוויה מעניינת ומסעירה ביותר, בדרך זו ניתן להנות מהנוף ולראות את הדרך עם הרבה מקום לרגליים ואויר טוב ללא צורך להידחק עם שאר עשרות הנוסעים, יש לקחת בחשבון אופציה של נפילה מהגג בזמן הנסיעה, לא הייתי מהמר על כך, את הנהג ממש לא מעניין שאתם שם, בסך הכל עוד מטען שצריך להעביר מנקודה א' ל-ב', אז קחו בחשבון ושימו הרבה קרם שיזוף.
כל זאת על אוטובוסים מקומיים, כמובן יש שלל סיפורים על אוטובוסי תיירים ונסיעות לילה הזויות, עם מזגן מקפיא, שלילת זכויותיהם למקום הולם של מערביים עם ברכיים באורך סטנדרטי ונהגים מטורפים שנוהגים 12 שעות ויותר ברצף כשיד אחת מעשנת ג'וינט כזה או אחר וביד השניה אוחזים בהגה ונוהגים במהירויות מטורפות בירידות ובסיבובים בלי חשבון. לפעמים נדמה שעדיף להישאר בספסל האחורי, לא לראות את הדרך ולהתפלל להגעה ליעד בחתיכה אחת לאחר 17 שעות של נסיעה עם שתי הפסקות קצרות ובד"כ לאורך לילה ללא שינה או שינה בתחושה של סיבוב במכונת כביסה ללא אפשרות עצירה. סיפורי הנסיעה בצפון הודו יכוים לגמד כל סיפור על נסיעות או פקקים בישראל. ותיקי צפון הודו חוזרים לארץ לאחר שעברו קורס מעשי כנוסעים תמימים וחסרי ישע במערכת התחבורה המקומית ההודית. חוזרים משפושפים ובעלי סיבולת גבוה וכל אירוע הזוי שיהיה בארץ, לא מתקרב לסטנדרט ההודי היום יומי.
מי אמר שהתשתיות בארץ גרועות ? שיבוא לסיבוב בהימצ'אל פרדש... :)
חווית הנסיעה באוטובוסים בהודו
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
