הבהרה: זו אינה סקירת טיול שגרתית עם מסלולים והמלצות, אלא יותר תמצית זיכרון מזוקק מחופשה מוצלחת (לא שיש איפה לטעות עם קרוז הכל-כלול - לכאורה חופשה חפה מדאגות שלא דורשת יותר מדי תכנון).
אני כותבת יותר בשביל שנזכור. רגע לפני ששוקעים בשגרה ושוכחים הכל - שנזכור איפה היינו, ומה עשינו וכמה היה מלהיב, מעצבן, כיף ומעייף בו זמנית.
איך טסנו עם הילדות (בנות 3 ו-4.5 שכנראה לא יזכרו ולא יעריכו) לקרוז בפיורדים הנורווגים כדי לנצל את חופשת החגים, וכדי לנשום קצת אוויר ולצבור חוויות, ובעיקר כי הדיל של MSC היה ממש ממש טוב וכבר 8 שנים לא עשינו קרוז ומגיע לנו להתפנק ובשביל מה אנחנו עובדים אם לא בשביל לצאת לחופשות מדי פעם.
אז התלהבנו והזמנו ותכננו ושילמנו, וכבר דמיינו את עצמנו משתזפים עם קוקטייל על הסיפון של MSC Poesia, ואז נזכרנו שספטמבר בנורבגיה זה לא ספטמבר בארץ, וזו לא הולכת להיות חופשת בטן גב אלא יותר חופשת חורף סקנדינבית של מעילים, מטריות ומעקב הדוק אחרי התחזית, כי הלוואי ותצא קצת שמש.
אז ארזנו מעילים וכובעים וכפפות וצעצועים, וככה טסנו לגרמניה, ומשם המשכנו בנסיעת רכבת ארוכה עד לנמל וורמונדה שממנו יוצאת האונייה. הבטנו זה בזו בניצחון כשעלינו על האונייה ויצאנו לדרך, החלום מתגשם והחופשה מתחילה.
אני כותבת כדי שלא נשכח איזו חוויה היתה לנו, בחדר עם המרפסת והנוף האינסופי לים, למרות שהיה צפוף, והספינה היטלטלה ולפעמים רציתי שהיא כבר תעצור. ולפעמים הילדות עלו על העצבים, וכל מה שרציתי זה להשאיר אותן בחדר וללכת לטייל לבד.
אני כותבת כדי שלא אשכח איך כמעט פספסנו את הרכבת לוורמונדה, ואת אנחת הרווחה ברגע שעלינו עליה. ואיך חששנו לדבר עברית, אבל אז ניגשו אלינו אנשים זרים והביאו לנו תפוח ודבש לשנה טובה.
ואיך ניצלנו רגע חסד של שמש כדי לטבול בג'קוזי ולרוץ על הסיפון ולהרגיש את האוויר הקר ממלא את הריאות. ואיך הילדות חיכו בכל ערב להופעה היומית, ובחרו בקפדנות מושב בשורה הראשונה כדי שיוכלו לראות את כל הרקדנים מקרוב וללחוש לי באוזן "אמא תקני לי שמלה כזאת".
ואיך אחרי ההופעה ישבנו בלובי הבידורי עם כל הפנסיונרים, וצפינו בזמר עם הגיטרה והזמרת הקולומביאנית, והילדות קראו לזה "המסיבה" והתעקשו שנקום לרקוד, ולא רצו שנעזוב את "המסיבה" גם כשהיה כבר ממש מאוחר והיינו שפוכים מעייפות.
ואיך על המדרגות המנצנצות נזכרנו בקרוז עם MCS Divina לקאריביים, שהיה הרבה יותר מפנק, לא בגלל הקאריביים אלא בגלל שהיינו רווקים ומה יכול להיות רע בחופשה כשאתה רווק. שום דבר לא יכול להשתבש ושום דבר לא מעיר אותך בשש בבוקר ומושך לך את היד ועושה לך בושות בחדר אוכל וצורח באמצע הרחוב כי הוא עייף. ובכל זאת, לרגעים מסוימים היתה לנו חוויה משפחתית טובה ומגבשת וחשוב שנזכור זאת.
אני כותבת כדי שלא נשכח איך פתחנו את הוילון כל בוקר וגילינו נוף מדהים אחר. וכדי שלא נשכח את וורמונדה ואת האוגסונד ואדפיורד וסטבנג'ר ואוסלו וקופנהגן ואת כל הנמלים שבהם עגנו ואת שלל הנופים המטריפים שראינו, כמו גלויות עוצרות נשימה בצבעים של ירוק וכחול.
ואיך בהאוגסונד עלינו על רכבת קטנה במחיר מופקע כדי שהבנות ייהנו, וכל מה שהן רצו זה לרדת וללכת לקנות סוכריות. איך הסכמנו להן לאכול מלא סוכריות בטיול הזה, איך נחזור אחר כך לתלם.
ואיך נפעמנו מהנופים של אדפיורד ולא יכולנו להפסיק לצלם וקיווינו שהאונייה פשוט תתקע בנמל הזה ושנגור כאן לנצח, כי ככה צריך לחיות. ואיך גררנו את הבנות לטרק מפלים בגשם, ובשלב מסוים כבר לא היה להן כוח לא ללכת ולא ליהנות ולא להתפעל מאיתני הטבע, ופשוט הרמנו אותן על הידיים וחזרנו לחפש את חנות הממתקים הקרובה באזור, ותהינו איפה נכשלנו בחינוך.
ואיך בסטבנג'ר הלבנה והציורית תפס אותנו מבול, והתבאסנו נורא. אז נכנסנו לחנות צעצועים ענקית ומכל הצעצועים השווים של המומינים הן בחרו דווקא במחק צבעוני ב-20 אגורות.
ולמחרת באוסלו התברכנו ביום שמש והכל הפך לצבעוני ויפה ומלא חיים, והודנו על מזלנו הטוב וטיילנו לאורך הטיילת וישבנו ליד הים ואכלנו ארטיקים קפואים לצד שוקו חם.
ואיך בקופנהגן אהובתי צעדנו לאורך הנמל הצבעוני, בואכה לחנות הלגו האגדית, ואני התלהבתי כמו ילדה בת 8, וקנינו את הלגו הכי שווה בחנות למרות שזה לא באמת יותר זול מבארץ, אבל יותר כיף לקנות לגו בחו"ל. ואיך התאכזבנו לגלות שגני טיבולי סגורים דווקא היום, אז החלטנו לעשות שייט תעלות, כאילו לא עשינו מספיק שייט בטיול הזה, ועדיין היה לנו כיף.
אני כותבת כדי שלא נשכח איך בתחילת הטיול פינטזנו על רילוקיישן לאיזה פיורד, על בית העץ האדום עם גג הרעפים והסאונה במרפסת והכבשים שנגדל בחצר. ואיזה חינוך, ואילו נופים וכמה אוויר יהיה לנו. ואחרי יומיים של שלוות עולמים התחרטנו והגענו למסקנה שיהיה מאוד משעמם עם כל השקט, השלווה והשלום שיש פה, ושעדיף לגדל ילדים חצופים שזופים ויחפים שרצים חופשיים בשמש ולא סובלים ממחסור בויטמין די.
ואיך היום האחרון של הטיול, בברלין, היה כנראה יום אחד יותר מדי. כבר היינו תשושים ומוצפים ובכל זאת רצינו להמשיך לטייל, והילדות חולות ועייפות, אבל חבל לשבת במלון, אז נסענו רק למוזיאון הלגו, והקטנה הקיאה וסבלה נורא, אז חזרנו והבנו שאין טעם, באמת שאין טעם. אולי כבר חווינו יותר מדי.
אז הזמנו ארוחת ערב לחדר והלכנו לישון ולמחרת טסנו חזרה לארץ שטופת שמש ומלחמות, והקטנה סוף סוף נרדמה בטיסה, ויכולנו להנות קצת מ״חבילת הבידור העשירה והמתקדמת״ שאל-על הציעה תמורת כרטיס טיסה במחיר מופקע שהוא הכי בבית בעולם.
אני כותבת כאן שלא אשכח איך ציפינו, איך הגשמנו, איך שמחנו, איך כעסנו, איך התפרקנו מהעומס, איך היינו רחוקים וקרובים לארץ בעת ובעונה אחת, איך צילמנו מלא אבל לא מספיק, איך הצילומים האלה הפכו לסרט וידאו שיום אחד יהפוך לזיכרון מתוק ומביך בו זמנית.
איך החזרה למסגרות הייתה מלווה בהקלה גדולה אבל גם בגעגוע, ולמחרת אמרה הילדה, "רציתי שנישאר עוד באונייה", ואמרתי לה כן אני יודעת, גם אני רציתי.