אני כותב את הפוסט הזה כשאני יושב בחצר ההוסטל שלי בקוסקו. או יותר נכון לומר ההוסטל שהפך בימים האחרונים לביתי, למשרד שלי, לאולפן הלמידה שלי ואפילו למעבדה לניסויים של החיים כנווד דיגיטלי. סביבי עציצים מטופחים, תרמילאים משוחחים בספרדית שוטפת עם בעלי המקום, ברקע מתנגנים להם שירי פולקלור פרואניים שפורטים משהו בלב שלא ידעתי שקיים בי. זה בוקר רגוע יחסית כאן בגובה של 3400 מטר מעל פני הים, אחרי לילה סוער של גשם, ואני מתענג על רגע של שקט לפני שאשוב לעוד יום עמוס של עבודה ולמידה.
הגעתי לקוסקו כמעט במקרה. התכנון המקורי שלי היה להמשיך ישירות למאצ'ו פיצ'ו, אבל כמו שקורה לעיתים קרובות במסע שלי, החיים מציעים מסלולים שאני לא מתכנן מראש. פגשתי בדרכי נוודים אחרים שסיפרו לי על קוסקו במילים שאי אפשר להתעלם מהן. תיאורים על עיר עם נשמה, עם שילוב נדיר של היסטוריה ואנרגיה צעירה, של רוח אינקה ושל חיי רחוב תוססים. החלטתי לעצור. ההפסקה הזו הפכה לפרק חדש במסע.
אני מתגורר בהוסטל קטן בקצה הרובע סן בלאס. יש שם מרפסת משותפת עם נוף לעמק כולו, ואינטרנט יציב להפתיע. זו נקודת תצפית נהדרת גם על העיר וגם על עצמי. בבקרים אני פותח את הלפטופ, נכנס לזום או לפיגמה, נודד בין שיחות עם לקוחות באירופה לעריכה של שקפים לפרויקט חדש שקיבלתי ממש לאחרונה. מדובר בפרויקט יחסית גדול עבורי - הכנת מצגות ללקוח שמחפש נראות ויזואלית חדה ומשכנעת לפיץ' מול משקיעים. זו הפעם הראשונה שאני לא רק מציג אלא באמת בונה תהליך שלם מאחורי הקלעים.
ולכן, במקביל לעבודה, אני לומד איך לעשות מצגת. צולל לעולמות של עיצוב, פסיכולוגיה של צבעים, היררכיית מידע, טיפוגרפיה. אני פתאום שם לב לפרטים שלא הבחנתי בהם קודם. איך תנועה של עין שקוראת שקף מושפעת ממיקום של אלמנטים. איך מילה אחת יכולה לשנות את התחושה של מסר שלם. וכל זה קורה תוך כדי שאני מוקף בקירות אבן עתיקים מהתקופה הקדם קולוניאלית.
לפני יומיים פגשתי בהוסטל מישהו בשם חורחה - פרואני שגדל בקוסקו, למד באוניברסיטה בלימה, חזר הביתה והקים עסק קטן לטיולים אקולוגיים. ישבנו שעתיים ודיברנו על הקשר בין תרבות מקומית לתיירות אחראית. הוא אמר לי משפט שנשאר איתי: "מי שמגיע רק כדי לראות את מאצ'ו פיצ'ו מפספס את קוסקו האמיתית". הבנתי למה התכוון. היופי פה הוא לא רק ביעדים אלא באנשים, בשיחות הסpontניות, בריחות של הקינואה המתבשלת במטבח של ההוסטל, בפסלים הקטנים שמתחבאים בין הסמטאות.
אבל לצד ההשראה מגיעים גם הקשיים. השבוע קרס לי הלפטופ לשעתיים בדיוק כשעמדתי להגיש טיוטה ראשונית ללקוח. חיבור האינטרנט התנתק בדיוק באמצע שיחה חשובה. ויותר מהכל - הרגשתי את הבדידות. אין פה קולגות סביבי, אין משרד לשתף בו תסכולים, אין יד על הכתף שאומרת שזה בסדר. זה חלק מהמחיר של העצמאות.
ובכל זאת, יש קסם בזה. ביכולת לשלב יצירה עם תנועה. בזה שאני לומד לא רק איך לעצב מצגות אלא גם איך לעצב את חיי בצורה שמתאימה לי. אני בוחר מתי לעבוד, מתי לנשום אוויר הרים צלול, מתי לצאת לטיול קצר ברחובות האבן, מתי לעצור ולכתוב את המילים האלו.
הפוסט הזה הוא גם לעצמי וגם לכם. למי שחולם על נוודות דיגיטלית, למי שכבר בדרך ולמי שמתלבט. יש רגעים קשים, בהחלט. אבל גם רגעים של עונג נדיר, של חיבור אותנטי לעצמך ולעולם. אני מקווה לשתף פה עוד חוויות, עוד תובנות, הצלחות וגם כישלונות. כי הנוודות הזו היא לא יעד - היא תהליך. מסע בלי קו סיום.
ואם במקרה אתם מגיעים לקוסקו, תשלחו לי הודעה. אולי נשתה תה קוקה יחד במרפסת ההוסטל, כל אחד עם הסיפורים שלו, כולנו באותה תנועה מתמדת.
