השעון עוד לא הספיק לצפצף כשקרני שמש ראשונות התגנבו מבעד לתריסים הרעועים של החלון בחדר המשותף. קוסקו, עיר ההרים בפרו, עטפה אותי בקור צלול של בוקר בגובה שלושת אלפים מטר. מסביבי עוד ארבעה תרמילאים נוחרים את עצמם לתוך יום חדש, אבל אני, כמו תמיד, כבר ער. הלפטופ סגור לרגל המנוחה השבועית שלי, והבוקר הזה מיועד להרפתקה מסוג שונה.
יצאתי למטבח המשותף. המטבח הזה, שראה יותר אטרף ממה שראה שף מקצועי, היה זירת התרחשויות תרבותיות קבועה. בכל בוקר התערבבו בו גרמנים, ישראלים, יפנים וארגנטינאים סביב סירים ומחבתות, כאילו מדובר בכנס בינלאומי קולינרי. אני, שעד לפני חודשיים לא ידעתי להדליק גז בלי לחשוש שפוצצתי את החדר, מצאתי את עצמי פתאום תורן ארוחת בוקר. ובפעם הראשונה בחיי, התבקשתי להכין ביצים קשות.
כמובן שלא היה לי מושג איך להכין ביצה קשה. "אחי זה פשוט, תרתיח מים ותכניס ביצים" צחק עליי אלון תוך כדי שהוא מטגן פנקייקים מתובלים בקנמון. אני הנהנתי, אבל הראש שלי עשה חישובים. כמה זמן? להכניס כשהמים קרים או רותחים? איך יודעים מתי זה מוכן?
בזמן שהמים התחילו לבעבע, שמתי לב למישהי שעמדה ליד הכיור עם ספל קפה. קוראים לה אנאבל, נוודת דיגיטלית מאנגליה שכבר שנה וחצי בדרכים. דיברנו קצת על עיצוב גרפי, התחום שלה, ואז היא שאלה מה אני עושה. סיפרתי לה על הלקוחות שלי באירופה, על הבוקר שנפתח בזום עם צוות בצרפת ועל הלילות המאוחרים עם מיזם שקם לו בקנדה. היא חייכה ואמרה לי משפט שנחרט לי מאז עמוק בראש: "כשאתה עובד מכל מקום, אתה חי בכל מקום". פתאום נזכרתי בביצים.
הוצאתי אותן בזהירות, קיררתי מתחת לברז, קלפתי, ואז טעמתי. זו הייתה ביצה קשה. לא מושלמת, אבל שלי. צחוק קטן של סיפוק נפלט ממני בלי שליטה. פתאום הבנתי שההישג הזה, הפשוט כביכול, הוא עוד אבן דרך במסע שלי. כי להיות נווד זה לא רק לעבוד מחופים ולעדכן סטוריז. זה גם ללמוד דברים קטנים מהשגרה שלא הייתה קיימת קודם.
אותו יום נמשך בסיור בעיר העתיקה. מדרכות מאבן, סמטאות שהובילו למקדשים אינקה עתיקים, דגלי הקשת בענן של קוסקו שהתנופפו מכל חלון. ישבתי לשיחה ארוכה עם בעל חנות מזכרות שסיפר לי על איך התיירים עזבו בקורונה ואיך לאט לאט הם חוזרים. הסיפורים שלו לימדו אותי יותר מכל מדריך טיולים. סיפרתי לו שאני כותב בלוג על חיים נודדים, שהוא צחק וקרא לי "העיתונאי הנודד".
חזרתי להוסטל והתיישבתי בפינה השקטה עם הלפטופ. מחובר לווי־פיי שמדי פעם נעלם, אני מעלה פוסט חדש לבלוג. מספר על המפגש עם האנאבל, על הביצה הקשה, על האיש עם החנות ועל איך כל אלו יחדיו מצטרפים לתמונה אחת גדולה של למידה והסתגלות. אני עורך סרטון קצר, מקודד תיקון קטן באתר של לקוח, בודק מיילים ומעלה קובץ לגריד שיווקי של קמפיין שרץ כבר שבוע.
בערב התכנסנו כולנו בסלון הקטן. מישהו הביא יוקולילי, מישהי שרה בקול חרישי, ובפינה חבורה שיחקה קלפים. ישבתי שם, מוקף באנשים שמגיעים ממקומות כל כך שונים, וכל אחד מהם נושא חלום על דרך אחרת. דיברנו על פחדים, על בדידות, על הרצון לברוח וגם על הצורך להרגיש שייך למשהו. סיפרתי להם איך הייתי בטוח שלחיות כנווד זו בריחה, ואיך לאט לאט הבנתי שזו דווקא הדרך שלי להתמודד. אני עובד קשה. לפעמים בלילות, לפעמים לפנות בוקר, לפעמים מבתי קפה ולפעמים מהמטבח של הוסטל. אבל אני בוחר את הדרך שלי. כל יום מחדש.
הבוקר שאחרי כבר נשמע אחרת. מישהו במטבח צעק "מי רוצה ביצים קשות?" בלי לחשוב פעמיים עניתי "אני אכין". הפעם לא שאלתי כמה זמן להרתיח. פשוט עשיתי את זה.
להיות נווד זה לקום בכל בוקר במקום חדש ולהתמודד עם דברים שביום רגיל לא היית חושב שהם אתגר. לפעמים זו ביצה. לפעמים זו שיחת וידאו באמצע סערה טרופית. לפעמים זה געגוע שלא נותן מנוח. אבל כל אלו הם גם מתנות. שיעורים. חיבורים.
ואם אתם שם, שוקלים לצאת לדרך הזו, תדעו שזה לא תמיד קל. לפעמים זה בודד, לפעמים הלקוחות מבטלים, לפעמים הווי־פיי פשוט לא עובד. אבל אם הלב שלכם בוער לגלות, לנדוד, לחיות את החיים בכל צבעיהם, אין כמו המסע הזה. ותתחילו בקטן. אולי פשוט בללמוד להכין ביצה קשה.