טרק האראונד אנאפורנ (נפאל) במסגרת טיול אב (53) ובן (23) - ספטמבר-אוקטובר 2012

טרק האראונד אנאפורנה (נפאל) במסגרת טיול אב (53) ובן (23) - ספטמבר - אוקטובר 2012 שמי יוסי, ובאפריל 2012 מלאו לי 53. בסתיו האחרון, לאחר מאמצי שכנוע, שיש לציין שלא היו קשים כלל וכלל, נעתר בני יאיר להצעתי, ושנינו יצאנו לטיול בנפאל, מתוך כוונה לעשות במהלכו את טרק הארואנד אנאפורנה. אני ורעייתי, שולמית, שמסיבות של לוחות זמנים לא יכלה להצטרף לטיול הזה, מטיילים הרבה מאוד. עשינו גם טיולי שטח בחו"ל, אך לא טיולי תרמילאים. יאיר היה לאחר טיול התרמילאים לדרום אמריקה, כך שיש לו נסיון רב באיך מטיילים באיזורים הללו. נסיון שהיה לנו לעזר רב בטיול הזה, שלמרות שהתנהל רובו ככולו כטיול תרמילאים, הוא נבדל ממנו, בכך שהיה מוגבל בזמן, והצריך התארגנות מהירה ויעילה, לפני ובמהלך הטיול. למדנו הרבה מאוד מהאתר על נפאל בכללולתה ועל טרקים אפשריים בנפאל. כמו כן נעזרנו במדריך של לונלי פלאנט, ובעצות שלא תסולאנה מפז מחברים ומכרים שטיילו בנפאל ועשו בה טרק אחד או יותר. לבסוף, בחרנו בטרק האראונד אנאפורנה. בחרנו בטרק זה, כי הוא נראה לנו כמשמעותי, ככזה עם סיפור, ככזה עם התחלה וסוף, ושאינו כולל במסגרתו חלק "הלוך" וחלק "חזור", כמו ב-ABC וב-EBC (למרות שאנו מבינים, שלמרות שהולכים בטרקים אלו פחות או יותר באותו תוואי בהלוך ובחזור, הרי שהנופים והחוויה שונים בתכלית בשני הכיוונים). גם בדיעבד היינו מאוד מרוצים מהבחירה. טרק האראונד אנאפורנה סיפק לנו חוויה בלתי נשכחת, הן בשל הנופים והתופעות האנושיות והאחרות שנתקלנו בהם, הן בשל תנאי החיים במהלך הטרק, שהפגישו אותנו באורח מודע עם הצרכים הבסיסיים שלנו, והן בשל השהות הנדירה, הצפופה והמתמשכת של אב ובן. הטרק עובר ברכס הרי האנאפורנה, שהינו חלק מרכס הרי ההימלאיה (החלק המערבי שלהם). הטרק מאופין בעליה בגובה מיום ליום (מ-1,100 מ' ב-Syange ל-5,416 מ' ב-Thorung La). בימים הראשונים עוברים כל הזמן דרך ישובים. עם הזמן, האוכלוסיה מדלדלת, ולאחר Manang (3,540 מ' ) כל הישובים נועדו אך ורק לאפשר לינה למטיילים. הנוף משתנה כל העת. אם בתחילת הטרק, הולכים לצידי נחל, בתוך יער טרופי, הרי שעם הזמן הצמחיה הופכת נמוכה ןודלילה יותר עד שביומים האחרונים היא נעלמת כמעט לחלוטין. עם התקדמות הטרק, מתקרבים לקרחונים הפזורים על פסגות האנאפורנה, וגם הנהר משנה פניו. תנאי האירוח לאורך הטרק בסיסיים מינוס. במרבית המקומות אין שירותים ו/או מקלחות צמודים, ומים חמים הינם נדירים ביותר. מגבות - יש להביא מהבית. מומלץ גם שקי שינה וסדינים. האוכל המוצע מגוון מאוד. למרות זאת, אנו התכנסנו, במיוחד באיזורים הגבוהים, למאכלים בסיסיים, דלי שומן ו/או תבלינים, נוכח מיחושים במערכת העיכול שלנו שנגרמו כנראה מהגובה ו/או מהכדורים שלקחנו. לא מומלץ לעשות את הטרק ללא פורטר, למרות שהיו כאלו שעשו זאת. אם עושים את הטרק ללא פורטר, יש להתפשר מאוד על כמות הציוד שלוקחים. נוף אופייני של תחילת הטרק נוף אופייני בחלק האחרון של הטרק (לפני הפאס) בהמשך, לאחר תיאור הטיול, נפרט על נושאים שונים, שעשויים לעניין מי שמתכנן טיול דומה. תל אביב - מומבאי - קטמנדו - 28-29 בספטמבר 2012 טסנו לקטמנדו דרך מומבאי (טיסת אל-על וטיסת המשך של ג'טאייר), מה שהצריך ויזה להודו (יתכן וניתן היה להסתדר בלי ויזה, אך זה היה מחייב שהיה ארוכה מאוד, 16 שעות, בשדה התעופה). הגענו למומבאי בשעות אחה"צ המאוחרות, נסענו למלון סובה, שקרוב מאוד לשדה התעופה שהוזמן מראש באתר booking.com (לפני היציאה מהשדה, יש לשלם מראש עבור מונית. ביציאה משבצים עבורך מונית, והיא לוקחת אותך ליעד). מלון מצוין. מפנק מאוד לעומת מה שנחווה בהמשך. לאחר שהתמקמנו במלון, ניסינו להעביר כמה שעות מעניינות בעיר. למרות שלא בדיוק עלה בידנו, הצלחנו לחוות על קצה המזלג את הקצב של העיר המטורפת הזו, ומקצת המאפיינים של העוני בהודו. לאחר ניסיונות רבים הצלחנו לתפוס טוק טוק שלקח אותנו לחוף צ'פטאי, שעליו נאמר כי הוא מרכז בילוי הערב המפורסם ביותר במומבאי עבור אנשי מומבאי. מן הסתם, אכן כך. אולי מכיוון שהגענו בחושך, ואולי בשל סיבות אחרות, לא מצאנו שם את עצמנו. לאחר שוטטות קצרה במקום ומספר צילומים החלטנו לחזור לאזור המלון ולאכול שם. ביציאה מהחוף נתקלנו במסעדה של דומינוס פיצה, ומכיוון שרצינו להימנע מהרפתקאות קולינריות בהודו, שעלולות לשבש לנו את הטיול, נכנסנו אליה. אכלנו פיצה טובה, כאשר מחוץ למסעדה לטשו בנו עיניים רעבות שלושה ילדים בגילאים שונים, מן הסתם בני משפחה אחת. הבנו שהם אורבים לנו, על מנת לקבץ מאיתנו מאיתנו נדבות כשנצא. החלטנו להעמיד אותם במבחן ולקנות להם פיצה, ולראות אם יסתפקו בכך, מה שיעיד שהם נמצאים שם מרצונם, או אם יבקשו כסף, מ שיעורר חשד שהם נמצאים שם בשליחות מישהו אחר. כשיצאנו ונתנו להם את הפיצה שקנינו להם, הם התנפלו עליה ברעבתנות, תלשו מידי את בקבוק הספרייט שלקחתי עימי מהמסעדה, מה שמעיד, אולי, שהם באמת רצו לאכול. חזרו למלון. הסדרנו את ההעברה לשדה למחרת בבוקר, עשינו מקלחת טובה אחרונה לטיול, והלכנו לישון. לאחר לילה נינוח במומבאי יצאנו בהעברה של המלון לשדה התעופה, לקראת הטיסה לקטמנדו. תהליך הבידוק היה כמקובל כנראה בהודו - הרבה טפסים, הכל לאט. עלינו לטיסה, לאחר נסיון לא מוצלח במיוחד לשתות קפה מערבי. האוכל שקיבלנו בטיסה לא היה אכיל עבורנו. נחתנו בקטמנדו. השדה של קטמנדו מזכיר שדה של עיר שדה נידחת בעולם המערבי. תורים ארוכים השתרכו לפני עמדות הויזה וביקורת הדרכונים. לאחר שעברנו אותן יצאנו אל מחוץ לשדה. לקחנו מונית (גם כאן יש לשלם מראש בתוך השדה, לפני שמבינים מה קורה בחוץ), למרות שבדיעבד התברר שחיכתה לנו הסעה למלון Nepalaya, אותו הזמנו מראש. תרמנו 8 ₪ לכלכלה הנפאלית. לא נורא. נכנסנו לעיר, וכל מה שסיפרו לנו עליה התגמד לעומת מה שראינו. חלק ניכר מהכבישים בעיר הבירה של נפאל אינם סלולים, אין מדרכות, כולם צופרים ללא הפסקה. כאוס. כשנכנסנו לאיזור התיירות - הטאמל - המצב נראה יותר סמפטי. הגענו למלון. קיבלנו חדר מינימליסטי במחיר של 34 $ ללילה. מחיר הגבוה פי שלושה ויותר מהמחיר הגבוה ביותר לחדר שנשלם בכל הטיול. התארגנו ויצאנו לסוכנות סוויסה, עימה היינו בקשר עוד מהארץ, על מנת לקבל את ה-permits, להסדיר פורטר לטרק ולהסדיר הסעה לנקודת ההתחלה. הארי שעימו היינו בקשר עוד מהארץ טיפל בנו ביעילות ובאדיבות, והתווה לנו הצעה לחלוקת המסלול של הטרק אראונד אנאפורנה, שכאמור זה הטרק שבחרנו לעשות. לאחר מכן הלכנו להשלים ציוד לטרק - 4 מקלות הליכה; גזיה מתקפלת; בלון גז מתאים, פנס ראש (שבדיעבד נשכח בגסטהאוס של הלילה הראשון לטרק) טיפות כלור לטיהור מים, שלוקר 3 ליטר - כל זה בפחות מ-180 ₪. יש לציין שהציוד עשה את העבודה במהלך הטרק. לאחר מכן נפגשנו עם אטאם, הפורטר. נראה סביר, לא יותר. בדיעבד התברר שהיה מצוין. לא יכולה היתה להיות לנו אפילו תלונה קטנה עליו. כמצוות הארי, קנינו שום (garlic), להתמודדות עם מחלת הגבהים. השארנו את הכל בחדר (על פי החלטה של יאיר, שאמר שאם הולכים באיזורים כאלו בלי כלום, אז גם אי אפשר לגנוב לך כלום...), והלכנו לעיר העתיקה. שמענו שיש שם פסטיבל לכבוד חג חשוב (חג האלה החיה או משהו כזה). עד העיר העתיקה הדרך היתה חשוכה לחלוטין, ואפילו קצת מפחידה. בעיר העתיקה היו המוני אנשים, שניסו להגיע לאלה החיה ולתת לה מנחה. לא מצאנו את עצמנו. חזרנו לטאמל. הלכנו לאכול במסעדה שזוג תיירים יפני המליץ לנו עליה. היה בסדר גמור. קנינו תיק גב עבורי, לפי דרישת יאיר, שחשב (ובדיעבד התברר שצדק) שהתיק שלי לא טוב דיו. קנינו שתיה ונשנושים לבוקר ולנסיעה, וחזרנו למלון. ארזנו את הציוד לטרק (הפרדנו את זה שהולך איתנו ואת זה שהולך לסוויסה, כדי שישלח לנו אותו ל-Pokhara, וארגנו את התרמיל לאטאם ואת התיקים שלנו). התרחצנו במים החמים שהיו במלון, ושכמותם יהיו נדירים בטרק, והלכנו לישון, דרוכים לקראת יום המחר. קטמנדו - Syange - נסיעה לנקודת ההתחלה של הטרק - 30 בספטמבר 2012 התעוררנו ב-05:30, השלמנו אריזות מאמש, שתינו מיץ תפוזים ומים, ואכלנו אוראו, תחליף ארוחת בוקר, וב-06:25 לאחר שסגרנו חשבון עם המלון יצאנו לכיוון המשרד של סוויסה לקראת ההסעה ל-Besisahar (ממנה אמורים לקחת ג'יפ ל-Syange). לאחר שהפקדנו את הציוד אצל סוויסה (זה שהלך איתנו, וזה שאמור להשלח למשרד של סוויסה ב-Pokhara) הלכנו לשתות תה בבית קפה מקומי. כניסה רכה משהו להוויה הנפאלית. ב-7:00 חזרנו למשרד של סוויסה, הרכב היה בשלבי העמסה אחרונים, ומצאנו את עצמנו עם עוד 10 ישראלים ו-6 נפאלים (4 פורטרים, נהג ובעל הרכב). לא כולם באו מטעם סוויסה שלנו. חלק מטעם סוויסה אחר (מי האמיתי?). כמה דקות לאחר 7:00 התחלנו בנסיעה. קטמנדו עיר מרופטת, מוזנחת, מלוכלכת, מבורדקת, כולם צופרים כל הזמן. לאחר כשעה וחצי של נסיעה מטלטלת, תרתי משמע, הרכב עצר בצידי הדרך. הנהג ובעל הרכב בדקו משהו, והמשכנו הלאה. לאחר עוד רבע שעה, עוד עצירה. עתה היתה דיאגנוזה ברורה, יש נזילת שמן ברקס. כדי לתקן, צריך ג׳ק, מפתח ברגים וניט מתאים. אין. לא את זה, לא את זה, ולא את זה. הנפאלים עצרו רכב מוכר שעבר ושאלו ממנו ג׳ק, מרכב מוכר אחר שעצרו שאלו מפתח ברגים, וממסמר שהיה בקופסת ברגים שהיתה ברכב, אילתרו ניט. בסופו של דבר, לאחר כשעה המתנה, הצליחו לתקן את התקלה, כפי שהבטיח הארי ממשרד סוויסה שאליו פנינו לדיווח ולקבלת עזרה. בסה"כ עברנו אירוע מדהים במשמעותו מבחינתנו, ושגרתי מבחינת המקומיים. המשכנו בנסיעה, ועצרנו לאכול בפעם הראשונה במסעדת דרכים נפאלית אוטנטית. לא הלכנו רחוק מדי. אכלנו אומלט ולחם, ושתינו קולה.המשכנו בנסיעה. לאחר עוד שעתיים, הרכב שוב עוצר בצידי הדרך. מה הפעם? הלכו 3 רצועות. אלא מה? יש רק שתי רצועות רזרביות. את זה הם לא יכלו לתקן (ניסו עם ענפים, אבל לא הלך....). הנפאלים היו אובדי עצות. ברגע מסוים נמאס לנו, ותפסנו אוטובוס מקומי שלקח אותנו ואת הפורטרים לעיירה קרובה. משם תפסנו ג'יפ, שלקח אותנו בנסיעה בת 4 שעות, מחציתה בדרך 44X קשה, דרך Bhulbhule, Nadi Bazarו-Besisahar, לנקודת ההתחלה שלנו, כפר ששמו Syange (1,100 מ'). כאן התמקמנו בגסטהאוס, קיבלנו חדר מינימליסטי ביותר ב-12 ₪ ללילה..., עם נוף מדהים לנהר (גם כאן לא סוגרים את המים בלילה!!!) עם מקלחת צינור משותפת רחוקה מהחדר, חשוכה וקרה. כמובן שהתרחצנו. הן אני והן יאיר. לאחר מכן, כשאנו יפים ונקיים, חיכינו לאוכל. התפריט מגוון מאוד. האוכל אכיל. בכל אופן, המורל גבוה (היום ערב סוכות), וכולנו מחכים להתחיל בהליכה מחר. נוף מחלון החדר בגסטהאוס ב-Syange

היום הראשון של הטרק- Dharapani - Syange (1,900 מ', 18 ק"מ, 7 שעות) - סוכות. 1 באוקטובר 2012 במחצית השניה של הלילה גגות המלון בו ישנו רעדו, בשל גשם זלעפות שירד במשך כרבע שעה. למרות זאת, כשהתעוררנו בבוקר, השמש זרחה, השמים היו בהירים פחות או יותר, והיום נראה מבטיח. לאחר ארוחת הבוקר התחלנו את יום ההליכה הראשון, לא לפני שעשינו תיאום ציפיות עם אתאם (הפורטר, זוכרים?). הסכמנו שננסה לקצר את משך זמן ההגעה ל-Manang ואת הטרק כולו, עד Jomsom במקור אמורה הדרך לארוך חמישה ימים. אנו רצינו לעשות אותה בשלושה. הבטחנו לו שיקבל את מלוא התמורה על כל 15 הימים של הטרק ששולמו לסוויסה. כמו כן, אמרנו לו שאנו מתכוונים לטוס מ-Jomsom (סוף הטרק) ל-Pokhara יחד איתו, מה שכנראה הלהיב אותו, אם בשל הקיצור הנוסף של הטרק ביומיים, ואם בשל חווית הטיסה המצפה לו (לידיעה - כרטיס טיסה לפורטר זול מאוד, ואם לוקחים בחשבון את קיצור משך הזמן, אז זה אפילו זול יותר מלעשות ברכב את הדרך מ-Jomsom ל-Pokhara. אבל זה לא היה השיקול שלנו). הוא הסכים, וזרם איתנו בדרך, בכל מה שקשור לקיצור הטווח ל-Manang. כזכור, התחלנו מ-syange. היה מדהים. נוף נהדר. מים ללא הפסקה. מפלים מכל הכיוונים. זרימות אדירות ופראיות. כפרים קטנים (כמה בתים...) כל חצי שעה. עליות וירידות, אבל לא נוראיות. יאיר תפעל תה במסלול. היה מצוין. בשעה 12:00 הגענו לכפר Tal (1,700 מ') (עכשיו אנחנו יודעים שהמשמעות בנפאלית של המילה tal היא אגם) ואכן, הכפר נמצא סמוך למעין אגם הנוצר בשל התרחבות הנהר. לאחר ארוחת צהרים, בשעה 13:00 לערך, החלטנו להמשיך עוד כברת דרך, עד לכפר Dharapani. עשינו יום ושני שליש מהתכנית המקורית, כך שיש סיכוי שנצליח לקצר את הטרק ביומים, כמו שאנו מעוניינים. בשעתיים האחרונות של ההליכה ירד גשם. לא נורא. אבל נרטבנו כהוגן. הגענו ל-Dharapani, לגסטהאוס עם שירותים צמודים. כמובן בול קליעה, רק שמנקים עם מים שממלאים בדלי. המקלחת עם מים חמים, בטמפרטורה הדומה לטמפרטורה בבית, כאשר נגמריםהמים החמים, אלא שכאן אין את מי לשאול "למה לא הדליקו את הדוד?". אטאם היה בסדר גמור. עשה את כל הדרך עם כפכפי אמבטיה.... האמת, כשעוברים נחל הוא עבר בסבבה, וצחק עלינו. הוא סחב איתו נעליים לפאס הגבוה. יאיר ואני הסתדרנו היטב. יאיר מבין ענין, לקח אחריות, יזם, סגר עניינים. ישם את מה שהתנסה בו בדרום אמריקה. וגם אני זרמתי איתו. הקליטה הסלולארית לא היתה משהו, ואנו חיפשנו כל העת את הסיגנל, כדי להוציא SMS הביתה. לאחר ארוחת ערב עם חלק מהקבוצה שהגיעה איתנו בוואן מקטמנדו ועם אחרים, הלכנו לישון, בתפילה שהגשם לא יתחדש למחרת. הנהר לפני Tal היום השני של הטרק - Dharapani - Lower Pisang (3,250מ' , 35 ק"מ, 10 שעות) - 2 באוקטובר 2012 התעוררנו ב-Dharapani ב-5:30, כדי להתחיל ללכת, לאחר ארוחת בוקר, ב-6:30. יאיר אומר שככה עושים טרק. מתחילים מאוד מוקדם ומסיימים מאוחר, לא כמו הישראלים הסטלנים האחרים. בסוף יצאנו ב-6:45 בגלל אטאם, שהשתבשה לו ההשכמה. ההליכה היום היתה ביער, עם הרבה עצי ארז. במרחק כמה מאות מטרים מהשביל הנהר זורם בשצף קצף, ואליו זורמים אינסוף יובלים, שאת חלקם אנו חוצים דוך, ואת האחרים על גבי גשרים מאולתרים שבנו המקומיים. עברנו דרך כפרים רבים, שערוכים לספק שירותי מזון, לינה וקניות למטיילים, ושמצד שני עוסקים בענייניהם - גידולים חקלאיים, גידול בעלי חיים לאכילה (בעיקר עופות) סוחרים בינם לבין עצמם - לדוגמא, "קצב" ההולך עם מרכולתו - עשרות עופות חיים - על גבי כלוב הנישא על גבו, תוך שהוא מכריז עליה בקולי קולות. התרנגולות בודאי חשות אנחת רווחה, כשנפסקים הטלטולים, בעת שהוא מניח את הכלוב על הארץ, על מנת לספק לקונה תרנגולת, שאינה יודעת שנותרו לה לכל היותר 10 דקות לחיות.... ראינו משפחות שלמות יושבות על הרצפה ומפרידות גרעיני תירס; סבלים - חלק עם חמורים, וחלק בלי (בעצמם...), חלקם ילדים, המובילים סחורות מכפר לכפר, חלקם גברים, בהם מבוגרים, הנושאים משאות, במשקלים שלא היו מביישים לוחמי סיירת במסעות קשים; מנסרות עצים, כפי שהיו בעולם המערבי לפני מאות שנים, הרבה לפני המהפכה התעשייתית. הרשויות משפרות את הדרך הראשית בין הכפרים. השיפור נעשה בדרכים מיושנות, תוך עבודת כפיים פשוטה כמשמעה - מנפצים סלעים עם פטיש, סוחבים את הסלעים כמה עשרות מטרים למקום שבו יש להניח אותם וחוזר חלילה. הדבר ה"מתקדם" היחיד, הינו פיצוץ סלעים, על מנת להרחיב דרך במקומות שהסלע מפריע מאוד. בסופו של דבר, בסיום הפרויקט תהיה דרך 4X4, שתאפשר תנועה של רכבים מוטוריים מתאימים בין הכפרים. ב- 12:00 לערך הגענו ל-Chame (2,710 מ'), אכלנו ארוחת צהרים טובה (פיצה עם בצל, עגבניות ומעט גבינה. כן לקחנו מנת אורז מטוגן עם ירקות וביצה. היה מצוין). בשלב זה, היינו צריכים להחליט מה הלאה, והחלטנו להמשיך עד Dhukur Pokhari (3,240 מ'). הגענו ל-Dhukur Pokhari ב-4 אחה"צ. המקום היה די קטן ולא מזמין, אז החלטנו להמשיך עוד שעה עד ל-Lower Pisang (3,250 מ' ), שתואר ככפר גדול יותר והומה יחסית. אטאם מצא לנו גסטהאוס טוב, עם מים חמים (לא להסחף, רק לחלק, לראשונים...). מיד לאחר שהתמקמנו בחדר החל לרדת גשם למשך כשעה. הודנו לאל שלא תפס אותנו. לאחר מכן, אכלנו, ופגשנו קבוצת ישראלים נחמדה אחרת שלא פגשנו אותם קודם לכן (מן הסתם, כיוון שהתחילו לפנינו). כשחישבנו כמן הלכנו במשך היום התפלצנו. התברר לנו שהלכנו כ-35 ק"מ, שהם כשני ימי הליכה ושליש, יחסית לתכנון הסטנדרטי. אני מניח שאם היינו מודעים לזה בתחילת היום, לא היינו עושים זאת. אנו התייחסנו ל"כמה זמן יש ללכת" ולא ל"כמה ק"מ הולכים". בעקבות ההליכה המאומצת החלה הברך של יאיר לכאוב. ניסינו לטפל בזה דרך מנוחה וחבישה בתחבושת אלסטית (פתרון לא משהו - ראו בהמשך). הלכנו לישון, עייפים מאוד, בידיעה שממחר אנחנו עוברים למסלול נורמלי, לפי התוכנית המקורית, שהתווה עבורנו הארי מסוויסה. קצב נייד (מוכר תרנגולות על הדרך)


 היום שלישי של הטרק - Lower Pisang - Manang (3,540 מ', 6 שעות) - 3 באוקטובר 2012 לאחר יום הקריעה של אתמול, פינקנו את עצמנו. התעוררנו ב-7:00. קידמו את פנינו שמים בהירים, עם עננים פזורים פה ושם, ופסגות הרי האנפורנה המושלגות מלפנינו ומאחורינו. לאחר אריזות וסידורי בוקר יצאנו לטרק ב-08:15. נראה היה שהברך של יאיר נרגעה, מה שבהמשך היום התברר כלא נכון. היעד שלנו הוא Manang. החלטנו לבחור באופציה העליונה, הקשה יותר, אך גם היפה והמענינת יותר. רק מעטים בוחרים בה, בשל הקושי. לכן, היו לאורכה מעט מאוד מטיילים. הצענו לאטאם להמשיך בדרך התחתונה, היותר קצרה, ולהפגש עימנו לקראת Manang, אך הוא העדיף ללכת עימנו. הטרק התחיל בחצית גשר על הנהר הגועש והשוצף ובעליה חדה ל-Upper Pisang (3,310 מ') - כמה מאות מדרגות, לא נורא. תצפית על Lower Pisang, ראינו איכרים קוצרים חיטה, כמו לפני אלפי שנים - עם מגל פשוט, מראה הפסגות המושלגות הלך והתעצם עם העליה בגובה. המשכנו לכפר Ghyaru (3,730 מ') - טיפוס קורע ממש. הגענו למקדש בודהיסטי בכניסה לכפר, ומשם היתה תצפית מדהימה על הפסגות המושלגות, ההרים המיוערים, הנהר השוצף והיובלים שזורמים אליו. פינקנו את עצמנו בשני black tea, ובספרייט מגעיל (נשבענו שלא נשתה יותר משקאות מוגזים). בעלת המסעדה הסכימה שנצלם את המטבח שלה החדש והמסודר למשעי, ואף התמסרה למספר תמונות. לקחנו ממנה את הכתובת והבטחנו לה שנשלח לה את התמונות. המשכנו לכפר הבא Ngawal (3,680 מ') - לאחר ירידה, הולכים פחות או יותר על אותו קו גובה. בירידה התברר שבעית הברך של יאיר חזרה. לכל אורך הדרך היו פזורות נקודות ציון בודהיסטיות, חלקן עם גלגלי בודהה, ובכולן משטחי צפחה שכתובים עליהן דברים מסוימים (תפילות? תודות? ציוני זכרון?) או מצוירים סמלים שאינם מובנים לנו. נדמה לנו שמכל נקודת ציון יש קשר עין עם לפחות שתי נקודות ציון אחרות. לצידי הדרך היו איכרים שעסקו בדיש של החיטה (הפרדת השיבולים מהיתר). גם כן, כמו לפני אלפי שנים. מכים את הגבעולים על משטחי בד גדולים, מכים בשיבולים המופרדות להפרדת הגרעינים מהמוץ, אורזים את הגרעינים בשקים, וכורכים את השאר, על מנת שישמשו למאכל בהמות (התיאור המלא במגילת רות...). בכניסה לכפר היתה מסעדה. נכנסנו לאכול צהרים. אני הזמנתי את המאכל המסורתי הנפאלי (Dal Bat). הם אוכלים אותו עם הידים. אני הסתפקתי בכף. האורז היה בסדר... מרק העדשים גם כן לא נורא. השילוב סביר. לא מדהים. קשה להבין איך הם אוכלים אותו כל הזמן, אלא אם מה שמכריע הוא ה-refill, עד שהסועד שבע. מהמסעדה נכנסנו לכפר. כפר יפה, נקי, מרוצף ברובו. חלפנו על הכפר, בגלל מצב הברך של יאיר, וזרזיפי גשם שהחלו לטפטף (ושבסופו של דבר לא הבשילו לכלל גשם של ממש) החלטנו לוותר על הכפר השלישי בחלק הזה של הטרק, chulu, ולהתחיל לרדת לכיוון הנהר הראשי לכפר Mungji (3,330 מ'). מהדרך ניתן היה לצפות בשדה התעופה הדומם בכפר Humde (3,280 מ'). לצידי הדרך ראינו עוד ועוד איכרים עסוקים בדיש. מ-Mungji המשכנו ל-Manang. מצאנו מלון עם הבטחה למים חמים, אבל רק מחר.... הלכנו לבית המרקחת, שלגביו נאמר לנו, שאם יש סיכוי לקבל עזרה לברך של יאיר, זה שם. פגשנו שם, לצד שתי רוקחות (?) נפאליות, רופאה בריטית צעירה, שאמרה שהיא מתמחה בכירופרקטיקה. הרופאה, שנמצאת שם בהתנדבות למשך חודש-חודשיים, "התנפלה" על הברך של יאיר. לאחר מספר בדיקות הגיעה למסקנה שמדובר בשריר שנתפס ולא ברצועה, בעצם או בסחוס. היא החלה לעסות את השריר, עד שפתאום השתחררה הפיקה של הברך שהיתה תפוסה, וראה זה פלא, הברך הפסיקה לכאוב. היא המליצה לתת לברך מנוחה, ולחזור אליה, אם נצטרך. גם למחרת, ולמרות ההליכות שעשינו בכפר וסביבותיו, הברך היתה בסדר. הלכנו לאכול בבית קפה מקומי. כן, ב-Manang, בגלל השהות של שני לילות של המטיילים, התפתחה תעשיית תיירות קצת יותר עניפה, הכוללת בתי קפה, אינטרנט (איטי) בתפוצה יותר רחבה, חנויות לצרכי טיולים ועוד. לאחר מכן, חזרנו למלון שלנו. אני חשתי לא כל כך טוב, בין אם בגלל הקור העז ששרר, בין אם בגלל אוכל לא טוב שאכלנו במשך היום, ובין אם בהשפעת הגובה. אכלנו ארוחת ערב סימלית, והלכנו לישון בלי מקלחת. אמרנו שנתקלח למחרת בבוקר עם מים חמים.



יאיר בדרך היורדת ל-Manang (עם כאב בברך...) היום הרביעי של הטרק - Manang - 4 באוקטובר 2012 עוד אמש אמרנו לאטאם שהיום הוא חופשי לחלוטין, וכי אנחנו נסתדר בעצמנו. התעוררנו לקראת 9:00. הלכנו לאכול בבית המלון הסמוך למלון שלנו. אכלנו לחם עם גבינה צהובה (מחלב יאק?). פגשנו שם חבורת צעירים ישראלים מדהימים. היתה שם גיטרה. הם ביקשו רשות להשתמש בה, ובמשך כל היום ניגנו ושרו שירים ישראלים חדשים וישנים שהצעירים אוהבים. מבחינתי, היה מרגש עד דמעות. אגב, כל עשרות הישראלים שפגשנו לאורך הטרק, היו נחמדים, אדיבים, עדינים - הן כלפי העמיתים לטרק, והן כלפי המקומיים. ישראל היפה במיטבה. מן הסתם, אולי בשל אופי הטיול בנפאל, הוא מושך אליו בעיקר ישראלים מהסוג הזה. לאחר מכן, הערכנו ששלוש שעות השמש הספיקו על מנת לחמם את המים במערכות הסולאריות של המלון. צדקנו. עשינו את המקלחת הטובה ביותרמאז תחילת הטרק. לאחר מכן, החלטנו לעלות לאגם Ganggapurna ולתצפית שמעליו (קרחון Ganggapurna). התחלנו ללכת ומצאנו את עצמנו ישר בשביל לתצפית. עליה לא קלה של כ-200-300 מ' גובה יחסית ל-Manang. חשוב היה לעשות את זה, על מנת להסתגל לגובה. הגענו למעלה, ופגשנו שם קבוצת צעירים וצעירות דתיים שעושים את הטרק, תוך כדי שמירת שבת וחג, ושמירה על כשרות. חבר׳ה מצוינים, זורמים, לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יאיר הכין תה ומרק, וחלקנו אותם עם החבורה. לאחר כשעה וחצי של שהות בגובה ירדנו בחזרה ל-Manang. יאיר אמר שהברך בסדר גמור וויתר על בדיקה נוספת שלהרופאה. ישנו שנת צהרים. לאחר שהתעוררנו הלכנו שוב לבית הקפה. שוב אכלנו עוגות ושתינו תה. פגשנו שוב את החבר׳ה המנגנים והשרים. הלכנו למלונות אחרים לפגוש את הקבוצות "שנטשנו" במרוצה שלנו. בערב ניסינו לראות סרט ב"בית הקולנוע" המקומי - ספרית וידאו עם טלוויזיה ו-DVD, שמציעה כמה "הקרנות" ביום + פופקורן ותה, בתמורה ל-200 רופי לצופה, בכפוף למספר צופים מינימלי. לא הלך. לא היו מספיק צופים. חזרנו למלון, אכלנו ארוחת ערב, טענו סוללות, חזרנו לחדר, ארזנו למחר, ונכנסנו לישון. Manang בתצפית מה-Ganggapurna היום החמישי של הטרק - Manang- Letdar(4,200 מ', 4 שעות)- 5 באוקטובר 2012 כמצוות אטאם התעוררנו ב-6:30 על מנת לאכול ב-7:00, ולצאת לדרך ב-7:30. בסופו של דבר יצאנו ב-07:45. המסלול הלך לצידי הנהר. כמובן שיובלים זורמים לנהר מכל הכיוונים. היום הפסגות המושלגות התקרבו אלינו, או שמה יותר נכון לומר, שאנחנו התקרבנו אליהן. הצמחיה מזכירה צמחיה ארקטית - צמחיה נמוכה, עלים קטנים. הצמח הדומיננטי הינו משהו מעין ברוש ננסי. יחסית, מעט ישובים בדרך. פגשנו ספק בית ספק חוה, שמתגוררת שם צרפתייה שחיה עם נפאלי, ומגדלת עצי פרי (אורגניים על אמת...) ומתפעלת מסעדה. מדהים איך שהצרפתיה היתה מוזנחת ומלוכלכת כמי שחיה בטבע. בחצר היה לה מתקן אקולוגי המרכז את אנרגית השמש לנקודה אחת, בה מוצב קומקום. על פניו נראה שזה עובד. המשכנו ללכת, לאחר שאכלנו תפוח לא גדול, אך חזק וטעים. למעט עליה תלולה יחסית בתחילת היום, מרבית הדרך היתה מאופיינת בעליה מתונה יחסית. הגענו ל-Yak-Kharka (4,050 מ'), שם אכלנו פיצה לא רעה, הדומה לפיצה שאכלנו ב-Chame. משם המשכנו ל-Letdar (4,200 מ׳) על מנת לעלות עוד קצת בגובה, ולקצר את הדרך למחר. בחרנו באחד משני הגסטהאוסים היחידים שם (גם שני הבתים היחידים...). קיבלנו חדר בפורמט הידוע, רק שבלוי מהרגיל. חלונות לא אטומים, מה שמשמעותי מאוד נוכח הטמפרטורה הנמוכה. קר מאוד מאוד. כמובן שאין שירותים ומקלחות צמודים, וכמובן שאין מים חמים. ויתרנו על מקלחת להיום. נמצא שימוש למטליות הלחות. לאחר נסיון לשים את הראש לאיזה שעה-שעתים, התקשרנו לשולי, אישתי, על מנת לברך אותה ליום ההולדת שלה שחל היום. השתמשנו בטלפון הלווייני של המקום, שהוא הדרך היחידה להתקשר מכאן החוצה. איכות השיחה היתה טובה. לאחר מכן הצטרפנו למטיילים האחרים שהתרכזו ב"מסעדת המלון". אכלנו מידי פעם, פנטזנו יחד עם כולם על הסטייק שנאכל בפוקארה, ובשלב מסוים הלכנו להתמודד עם הקור בחדר.

מתקן אקולוגי לחימום מים על הדרך מ-Manang ל-Letdar היום השישי של הטרק - Letdar - High-Camp (4,850 מ' - 3 שעות) - 6 באוקטובר 2012 הלילה היה קשה. כמעט ולא נרדמתי. אם בגלל הגובה, אם בגלל הבטן שקרקרה, בגלל ה-Uramox - הכדור שאנו לוקחים כדי להתמודד עם הגובה, או בגלל משהו לא טוב שאכלתי אתמול. גם היום יצאנו מוקדם יחסית, ב-6:30, לאחר ארוחת בוקר מינימליסטית, בשל קרקורי הבטן מהלילה. צחצחנו שיניים בעזרת צינור השקיה שחור שהיה זרוק על הארץ. היה קר. מאוד. לא היינו ערוכים מלכתחילה, והתעטפנו במהלך הדרך. התפללנו לשמש שתעלה מעבר לרכס ושתפשיר אותנו. ואכן, עם התגלותה, היא זכתה למחיאות כפיים סוערות בליווי מילות השיר של הביטלס -here comes the sun . הכפור כיסה את הסלעים ואת הצמחיה הנמוכה מאוד והדלילה מאוד שלצידה, ולמעשה לא הפשיר עד שהגענו ליעד. מכל עבר הקיפו אותנו בהוד ובהדר פסגות האנפורנה המושלגות. בשלב מסוים עברנו ליד ספק ביתן ספק דוכן שמכרו בו גם תפוחים במחיר גבוה, יחסית למה שהינו רגילים עד עתה - 65 רופי לתפוח. אכלנו. כתמיד באיזור התפוחים היו מצוינים. המשכנו. עברנו את Thorang Phedi (4,450 מ') המהווה מקום לינה אפשרי ללילה שלפני הפאס, אבל בהתאם להחלטה שלנו, ולאור זאת שהרגשנו טוב יחסית, החלטנו להמשיך לעלות ל- High Camp, כדי לקצר את הדרך של מחר, וכדי להתרגל טוב יותר לגובה. אגב, ב-Thorang Phedi פגשנו זוג צעירים מישראל, שהגיע אתמול ל-High Camp,ובשל כך שאחד מבני הזוג לא חש בטוב, כנראה בשל הגובה, הם ירדו ל-Thorang Phedi, על מנת להסתגל טוב יותר לגובה. הגענו ראשונים ל-High Camp, בשעה 10:00 לערך. קיבלנו את החדר המערבי ביותר, שלדברי אטאם מקבל הכי הרבה שמש. גם כאן החדר היה מינימליסטי, ללא שירותים או מקלחת. גם היום עשינו שימוש במטליות הלחות שהבאנו מהארץ. אולם, שלא בדומה ל-Letdar, החדר היה מסודר, אטום לרוחות מבחוץ, הסדינים והכריות נראו נקיים, היה אור בחדר. השמיכות נראו בסדר. ובכלל, המקום השרה אווירה של נקודה אחרונה לפני הדבר הגדול. בהמלצת אטאם, החלטנו לא ללכת לישון, ולהיות פעילים, על מנת להתרגל טוב יותר לגובה. עברנו לחדר האוכל המוקף חלונות זכוכית ענקיים משלושה עברים, עם תצפית נהדרת לנוף, ומה שלא פחות חשוב, עם גישה לקרני השמש. נשנשנו מדי פעם משהו, קראנו בספרים שהבאנו עימנו. ב-13:00 טיפסנו לתצפית על הגבעה הסמוכה, הגבוהה ב-100 מ׳ לערך מה-camp. עם ערב העבירו את כולנו לאולם אחר מחומם יחסית. לאחר שהכנסנו משהו לפה לארוחת ערב, הלכנו לישון בשעה מוקדמת יחסית, בתקווה שהלילה הזה יעבור עלי טוב יותר, ובצפיה דרוכה לקראת מחר, היום של הפאס.

 יוסי ויאיר על הגבעה שמעל ה-Camp-high היום השביעי של הטרק - High-Camp - Thorung La (5,416 מ') - Muktinath (3,800 מ', 6 שעות) - Jomsom (2,720 מ') - 7 באוקטובר 2012 הלילה עבר בסדר מבחינתי. למרות הקור העז בחוץ, תחת השמיכות היה חם. כמו כן, הצלחתי לישון יחסית טוב, מה שלא ניתן לומר לגבי יאיר, שהתפלל לצלצול השעון המעורר. יש הטוענים שנדודי שינה הינם, גם כן, אחד הסימפטומים של הגובה. התעוררנו ב-3:30. חטפנו משהו קל בחדר האוכל. אני לקחתי את ה-Uramox (יאיר העדיף שלא לקחת), העמסנו עלינו את הציוד, וב-4:30, בחושך מוחלט יצאנו לדרך. ראשונים בדרך לפאס. בתחילת הדרך נעזרנו בפנסים, אך מהר מאוד התברר שלא צריך - השמים היו בהירים, הירח זרח במרכזם (אם כי לא במילואו), ומי שהלך מימיו בשטח בלילה, יודע שאין צורך בפנס. רואים הכל, למרות החושך, פסגות האנאפורנה בלטו בלובן שלהם. בתחילת הדרך, העליה היתה חדה יחסית, ואולם לקראת הפאס היא הלכה והתמתנה. כמובן שכבר לא היה זכר לצמחיה לצידי הדרך, ושאריות השלג שנותרו הבהירו לנו כמה קר. לאט לאט עלה האור. ב-06:10 הגענו לפאס - Thorung La (5,416 מ'). ראשונים. בית התה הממוקם שם היה סגור. היה פחות נורא ממה שציפינו. כמה דקות לאחר מכן, התגלתה השמש, וכדי להיות במגע עם קרני השמש ולהפשיר, היה עלינו לטפס עוד כמה עשרות מטרים. ב-6:30 התחלנו לרדת. ציפתה לנו ירידה של כ-1,600 מ' עד Muktinath. הירידה, כמו כל המסלול בימים האחרונים מאז Lower Pisang, הינה על שביל חמורים נוח יחסית להליכה, מה שלא אומר שלא מקבלים לאחר מכן התכווצות שרירים. כ-2 ק"מ לפני Muktinath הגענו למקבץ בתים, שכל אחד הגדיר את עצמו כמלון/מסעדה. צחצחנו שם שיניים, בסיוע צינור מים זורמים שהיה זרוק שם, אכלנו תפוחים, ושתינו קולה, כדי להרגיע את הבטן, והמשכנו ל-Muktinath. לפני Muktinath נכנסנו לבקשת/המלצת אטאם למקדש בודהיסטי עתיק, וכנראה חשוב מאוד מאוד, שנמצא שם (ראינו עולי רגל רבים שהגיעו לאיזור במיוחד על מנת לבקר במקדש). אטאם התפלל/ביקש בקשה, והמשכנו ל-muktinath. הגענו ל-muktinath ב-10:30 לערך. הנוף שפגשנו מאז הפאס היה שונה בתכלית מהנוף שהינו רגילים אליו עד עתה - עמק מדברי פראי, שבמרכזו זורם נהר בינות לגבעות חוואר, שנוצר ממי שלגים שהפשירו. הנהר מאפשר פעילות חקלאית עניפה משני צידיו. התברר לנו שהמסלול ל-Jomsom עובר בחלקו הגדול על שביל ג׳יפים פעיל, וחוץ מזה, לא בא לנו על הליכה בירידה בנוף המדברי שראינו, שאינה כוללת כניסה לישובים שלצידי הנהר. החלטנו להגיע ל-Jomsom ברכב עוד היום, ולנסות למצוא טיסה למחר לפוקארה. תפסנו ג'יפ עם עוד 6 ישראלים ו-4 מקומיים, והגענו ל-Jomsom ב-13:30 לערך. הנסיעה היתה לאורך העמק, ובמהלכה התחזקה בנו התחושה שעשינו טוב שלא הלכנו את המסלול ברגל. זה יכול היה להיות אקורד סיום צורם יחסית לטרק מדהים. ב-Jomsom התברר שנותרו רק 2 כרטיסים לטיסה של מחר בבוקר לפוקארה, כך שהמשמעות היא שיהיה עלינו להפרד מאטאם שידרש להגיע לפוקרה בהסעה. קנינו כרטיסים. התמקמנו במלון ליד שדה התעופה. מלון עם שירותים נורמליים, מקלחת עם מים חמים, חשמל ושקעים בחדר. והכל ב-800 רופי, פחות מ-10$. מה אפשר לבקש יותר. אכלנו משהו לצהרים, וב-4:00 לערך הלכנו לישון. התעוררנו. עשינו סיבוב בסביבת המלון, שהחלה להתקפל, קנינו כמה דברים שהיו חסרים לנו, חזרנו למלון, ארזנו לקראת הטיסה למחרת, והלכנו לישון בתנאים השונים בתכלית מהתנאים שכמעט התרגלנו אליהם בימים האחרונים.
 על גג העולם. יאיר ב-Thorung La. היום ה-11 לטיול - Jomsom - פוקארה. 8 באוקטובר 2012. שמחת תורה התעוררנו, השלמנו אריזות מאמש, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לשדה התעופה, מרחק כמה עשרות מטר מהמלון. בשדה התעופה עברנו את תהליך הבידוק הביזארי ביותר שעברנו מעודנו, ולא נרחיב. נפרדנו מאטאם עם טיפ שמן מאוד. הוא פשוט היה מעולה. עלינו לטיסה, שהיתה פחות מפחידה מהציפיות שלנו. הטיסה ארכה כ-20 דקות (כאמור, במקום יומיים נסיעה). מרביתה היתה בתוך ערוץ רחב של נהר. היה יפה מאוד. לאחר הנחיתה נסענו למלון Yeti, שמטיילים בטרק המליצו לנו עליו. כבר במהלך הנסיעה אפשר היה להבחין שמדובר בעיר השונה בתכלית השינוי מקטמנדו. אמנם עיר עולם שלישי, אך הרבה יותר מסודרת ומטופחת. השטחים מסביב למלון היו מטופחים ומזמינים מאוד. קיבלנו חדר מינימליסטי מאוד עם מים חמים ב-600 רופי (כ-30 ש"ח). לאחר שהתארגנו הבחנו שהחדר קצת מסריח, ואמרנו שצריך לשקול מה לעשות. יצאנו לסוויסה, כדי להתחשבן על הסכום העודף ששילמנו לו עבור הפורטר (15 ימים לעומת 8 ימים בהם אטאם היה עימנו ועוד יומים נסיעה מ-Jomsom לפוקארה) ועבור ההסעה ל-Syange שהשתבשה, ולקבל את הציוד שהיו צריכים לשלוח אלינו מקטמנדו. סוויסה התחשבן עימנו, ובלי להניד עפעף החזיר לנו 5,000 רופי. בדיוק כפי שציפינו. הציוד, לעומת זאת, לא נשלח מקטמנדו. חשבו שאנו רוצים להשאירו שם. הציעו לשלוח עד מחר. אמרנו שנוותר, ושישמרו לנו על הציוד בקטמנדו עד שנגיע לשם. יאיר אמר שזו דרך טובה להוכיח לי שלקחנו מהארץ יותר מדי ציוד. לאחר מכן, הלכנו לאכול במסעדת Everest Steak House ליד סוויסה. לטעמי היה מצוין. יאיר התלהב פחות. ממול המסעדה רקדו ברחוב כ-10 ישראלים עם ספר תורה, לכבוד שמחת תורה שחל היום. אני חשבתי שזה יפה, ובוודאי שאין בכך פסול. יאיר חשב שיש בזה טעם לפגם. הסתובבנו קצת בעיר, וחזרנו למלון על מנת לתכנן את הימים הבאים. בדרך נכנסנו למלון ממול המלון שלנו. נראה הרבה יותר טוב, ובאותו מחיר. למחרת בבוקר עברנו לשם. באפלו על הכביש הראשי של פוקארה הימים ה-12 עד ה-14 לטיול - פוקארה - 9-11 באוקטובר 2012 אלו היו ימים נינוחים, יחסית לימים של הטרק. מזג האוויר היה מצוין, למעט ערב אחד בו ירד גשם סוחף. טיילנו באתרים המרכזיים של פוקארה - המפל הנעלם (הקרוי גם David's fall), והבזאר שלידו; טיפסנו לסטופת השלום דרך השביל שמתחיל כמה מאות מטרים בהמשך הכביש, לאחר המפל - טיפוס לא קל במזג אוויר חם ולח, אך מה זה לעומת הטיפוס לפאס? הסטופה יפה, התצפית ממנה יפה אף היא, המקום לא הומה אנשים; ירדנו בשביל לכיוון האגם של פוקארה (לא בדרך שעלינו). הירידה בתוך שביל יער יפה מאוד. כשהגענו לאגם שכרנו סירת משוטים, וחצינו עימה את האגם לכיוון העיר, בדרך חלפנו על פני האי, ולא מצאנו סיבה לרדת אליו; טיילנו בשוק המקומי של פוקארה - שוק לא מעניין במיוחד, בעיקר מוצרי מזון וצריכה בסיסיים ביותר; נסענו באוטובוסים מקומיים - חוויה מעניינת בפני עצמה - לאגם Begnas, שטנו שם בסירה, עצרנו באי לשתיה ומנוחה, וחזרנו לפוקארה, למרות שיש מי שנשארים שם ללילה ומאוד נהנים; דאינו במצנחי רחיפה, מהכפר Sarangkot, שנמצא על אחד ההרים המקיף את פוקארה, היה נחמד ובטוח. בין לבין אכלנו טוב (יצוינו לחיוב מסעדת Pokhara Steak House המצוינת, והפיצריה שנמצאת כמה מאות מטרים קדימה (מזרחה), מהצד הנגדי של הכביש הראשי (הצד הרחוק מהאגם) קנינו מזכרות ומתנות ונחנו.
אגם Begnas היום ה-15 לטיול - נסיעה מפוקארה לקטמנדו - 12 באוקטובר 2012 יצאנו מוקדם בבוקר לחניון האוטובוסים לתיירים, שם חיכה לנו האוטובוס שהזמנו מקום עליו דרך סוויסה. לא האוטובוס החדיש והנוח ביותר מבין עשרות האוטובוסים שהיו שם. נראה לנו שלא היתה בעיה להגיע בבוקר למקום ולעלות על אוטובוס לפי בחירתנו. הנסיעה היתה סבירה. הנוסעים, חלק גדול מהם נפאלים, היו שקטים. האוטובוס עצר פעמיים למנוחה במקומות מסודרים מאוד לצידי הדרך. הדרך היתה יפה מאוד. נוסעים לאורך הנהר, כשאין סוף טרסות אורז זרועות על צלעות ההר והגדות של הנהר. עברנו דרך ישובים רבים. ראינו בדרך תופעות שלא נתקלנו בהן עד עתה (למשל, מסגד, למרות שפה ושם נתקלנו במוסלמים). לקראת קטמנדו הדרך הפכה משובשת יותר ויותר. כמעט דרך עפר. הנסיעה ארכה כ-8.5 שעות, ולו רק בשל כך הגענו לקטמנדו עייפים מאוד. האוטובוס הוריד אותנו בשולי הטאמל. לאחר שיטוט לא קצר הגענו לסוויסה. לקחנו ממנו את הציוד של יאיר, וקיבלנו עצות לביקורים ופעילויות בקטמנדו בימים הבאים. התמקמנו במלון Nana, בסמוך למשרד של סוויסה. המחיר 950 רופי ללילה. מלון סביר, אך רועש מאוד, בשל מועדונים הפזורים סביבו והמקיימים בכל ערב הופעות חיות. יצאנו לאכול ארוחת ערב, והחלטנו לטייל לכיוון Durbar. הרחובות המו אנשים, מכוניות, ריקשות ואופנועים, שנעו לכיוונים שונים, תוך צפירות מחרישות אוזניים של כל כלי הרכב. לאחר שהגענו ל-Durbar, חזרנו למלון, בתקווה שההליכה מחר, ביום, לכיוון Durbar, תהיה חוויה מתקנת לשני הנסיונות הקודמים שעשינו בחושך. אופנועים. כלי הרכב הנפוץ בקטמנדו. הימים ה-16 עד ה-18 לטיול - קטמנדו ואתרים בעמק קטמנדו - 13-15 באוקטובר 2012 בימים אלו טיילנו בטאמל ובסביבותיו, ובכל האתרים החשובים בקטמנדו ובעמק קטמנדו - Durbar של קטמנדו, Durbar של פאטן (הכיכר עם פסל הנחש שעל ראשו ציפור, עליה שרה גלי עטרי), Durbar של Bhaktapur (עיר הבירה העתיקה של נפאל). רמת הכיכרות הולכת ועולה לפי הסדר הנ"ל, מבחינת הסדר והטיפוח. בהתאם, גם מחיר הכניסה לתיירים. עם זאת, אף לא אחד מהאתרים מטופח ושמור, בדומה, למשל, לאתרים דומים בתאילנד. אולי בשל הממשלה המאואיסטית השולטת לאחר התמוטטות המלוכה, שאינה ששה להשקיע בארמונות ובמקדשים, ואולי גם בשל חוסר הנכונות של הציבור להשקיע בטיפוח ארמונות ומקדשים, נוכח המצב הכללי הירוד של תשתיות במדינה. מכל מקום, מדובר באתרים שהוכרו על ידי אונסקו כאתרי מורשת עולמיים, ושנגבים מתיירים דמי כניסה גבוהים אליהם. כן ביקרנו ב-Swayambhunath - מקדש הקופים - שממנו יש תצפית יפה מאוד על העיר, והמרכז סביבו אינספור קבצנים, נזירים ומיצרי מזכרות, ורק מעט מאוד קופים (לפחות במהלך הביקור שלנו. קופים נראו גם במקומות אחרים בטיול, לרבות בטרק), וב-Boudhanath - אי של יופי, אסתטיקה ושלווה, לא רחוק ממרכז העיר. לדעתי, גולת הכותרת של ביקורנו בקטמנדו היה ביקורנו ב-Pashupatinath - המקדש החשוב ביותר להינדים בתת היבשת ההודית, שבסמוך אליו, לצד הנהר, מתקיימים מסעות הלוויה, ושריפת גופות נפטרים בסיומם, ומעין סעודות מצווה של מאמינים בודהיסטים. נאמר לנו, שזה המקום היחיד שבו מרשים לתיירים לצפות מקרוב בטקסי ההלוויה והשריפה (בהודו, כך נאמר לנו, הדבר אסור). המחזה מדהים ו/או מזעזע ו/או מבחיל - הכל בעיני המתבונן. אם אפשר בקלות להתייחס לשריפת הגופות כאל תופעה תרבותית, הרי שקשה להשתחרר מהרושם הקשה שמשאירה הטינופת המאפיינת את המקום. ואולי יש להתייחס גם לעניין זה כאל תופעה תרבותית, שאין מקום לבקרה בעיניים של תייר מערבי. טיילנו גם בכפר ההררי הציורי Nagarkot, שלמרות הראות הלא טובה ממנו, שהיתה בעת ביקורנו בו, לא היה קשה להבחין בנוף הנהדר הנשקף ממנו. יש טענה שהשקיעות והזריחות הנצפים מנגרקוט יפות ביותר. אנו, שלא בדומה למטיילים אחרים, לא נשארנו ללון שם וחזרנו לקטמנדו. בקטמנדו, בעיקר בטאמל ובסביבתו הקרובה, יש אינסוף מסעדות. כל אלו שסעדנו בהן היו סבירות. ראויה לציון מסעדה איטלקית אחת שאכלנו בה לפי המלצה - מסעדת fire&ice הנמצאת בסמוך לטאמל. עשרה קבין של רעש וצפצופים ירדו לעולם, 9 מהם נטלה נפאל העירונית, ו-8 מה-9 נטל הטאמל. קשה לתאר במילים את הרעש וההמולה שיוצרת התנועה המעורבת של אנשים ורכבים מסוגים שונים בטאמל. אם יש צורך בכך ואם לאו, אין מצב בו נהג של רכב כלשהו ימנע מצפירה, קצרה או ארוכה, במשך יותר מ-10 שניות. ואינני מגזים. מצב דברים זה יוצר קקפוניה בלתי נפסקת משעות הבוקר עד חצות היום כמעט, הגורמת סבל לכל הנמצאים באיזור, והממאיסה עליהם את השהות בקטמנדו בכלל ובטאמל הנהדר בפרט. ואין משמעות לתמרור הגלמוד המוצב בטאמל המורה "כאן אסור לצפור". מזבח לפני טקס שריפת גופות ב-Pashupatinath היום ה-19 והאחרון לטיול - קטמנדו - בנגקוק - תל אביב. 16.10.2012 לאחר שאמש השלמנו קניות ואריזות, קמנו בבוקר, ירדנו לאכול ארוחת בוקר במסעדת forever שממול המלון, לקחנו מונית ונסענו לשדה. כאן עלינו על טיסת Thay שלקחה אותנו לבנגקוק. טיסה חוויה. בבנגקוק ניצלנו את הזמן עד הטיסה ארצה (6 שעות) על מנת להגיע לקוואסן ולאכול פטאי. הפטאי היקר ביותר שנאכל בבנגקוק מאז ומעולם, וזאת נוכח מחיר הנסיעה במונית, ומס הנמל שנדרשנו לשלם... לא נורא. חזרנו לשדה. עלינו על טיסת אל על ונחתנו לפנות בוקר בנתב"ג. דברים שהיינו עושים שוב, ודברים שהיינו עושים אחרת ·היינו מקצרים שוב את הטרק מ-9 ימי הליכה נטו ל-7, אך מחלקים את המסלול שלפני Manang אחרת, באופן מאוזן יותר. ·היינו בוחרים שוב לישון ב-High Camp במקום ב-Thorang Phedi. המקום נעים יותר, והאווירה בקרב המטיילים מגבירה את הדריכות לקראת הפאס. כמו כן, חוסך חלק מהעליה ביום של הפאס. ·קיימות מספר אפשרויות להאריך את טרק האראונד אנאפורנה. לדוגמא, להוסיף את ה-Tilicho Lake. ראינו מספר מטיילים שעשו זאת ונהנו מאוד. ·הביקור ב- Pashupatinathמותיר על המבקר רושם בל ימחה. ·הביקור ב- Bhaktapur - היינו מצטערים אם לא היינו עושים אותו. ·יתכן והיה כדאי לעשות עוד טרק קצר באיזור פוקארה, על חשבון השהות בקטמנדו ואולי אף על חשבון השהות בפוקארה עצמה. ציוד לטרק ·חשוב להצטייד בנעלי הליכה טובות ולא ישנות מדי - עלולות להתפרק בשל עייפות החומר של הדבק. נפגשנו בזוג שלשניהם התפרקו הנעליים במהלך הטרק (רכשו חדשות באחד הכפרים לאורך הטרק). ·ערכת תפירה - לא כזאת שמחלקים בבתי מלון, אלא כזו עם מחט עם קוף שאינו מתאים רק לבעלי ראיה 7X7. ·מגבות שמתייבשות מהר - אין מספיק זמן ליבוש, וכבר נאמר, לא מחלקים מגבות בגסטהואסים במהלך הטרק (ובמשורה, גם בבתי המלון הזולים בערים). ·היינו יכולים להסתפק בהרבה פחות ציוד, יחסית למה שלקחנו עימנו לטרק. אם היינו עושים כך היינו מקלים הן על עצמנו, והן על אטאם. כל גרם קובע. ·כסף במקום נשנושים. הכל אפשר לקנות בדרך במחירים שאף שהם גבוהים מהמקובל בנפאל, הם זולים מכל מחיר מקביל בישראל. ·נרות למקומות הרחוקים במיוחד, בהם אין תאורה בחדרים. ·גפרורים/מצית. ·לצמצם כל דבר למה שצריך לטרק - סבון קטן, דאודורנט קטן (בשביל מה צריך בכלל?) משחת שיניים קטנה, מברשת שיניים, מסרק קטן במקום מברשת וכו'. את מי פוגשים בטרק בטרק פגשנו בעיקר צעירים בגילאים עד 30. חלק ניכר מהם היו ישראלים, אם כחלק מהטיול הגדול אחרי השחרור, ואם כטיול מיוחד לנפאל, לפני תחילת שנת הלימודים. פגשנו גם לא מעט מבוגרים ישראלים, מיעוטם לבד, וחלקם, כמונו, עם ילדיהם. מן הסתם, אלו ניצלו את חופשות החגים, הנופלות על עונת התיירות בנפאל. היו כמובן גם הרבה מאוד מטיילים ממדינות אחרות - צרפת, שוויץ, ספרד, גרמניה, צ׳כיה, דרום אפריקה ועוד. הטרק, בזכות הזמן החופשי הרב שיש במהלכו - הן במהלך ההליכה והן במקומות הלינה - מזמן הזדמנויות לרוב להתוודע לאנשים זרים ממקומות ומתרבויות שונות, וליצור עימם קשר בלתי אמצעי. מחלת גבהים כל מה שנגיד כאן מסתמך על עצות (לא מוסמכות...) שקיבלנו מחברים, חלקם רופאים, מהאינטרנט ומהארי מסוכנות סוויסה. אנחנו התחלנו לקחת כדורי Uramox מגובה 3,000 מ'. כדור אחד ליום עם האוכל. ביומים האחרונים לפני הפאס הגדלנו את המינון לכדור וחצי ביום (כדור אחד כל 18 שעות). מתחילת הטרק שתינו, מדי יום, מרק שום, ובלענו (בחתיכות...) שן שום כל יום. בימים שלאחר Manang יצאנו די מוקדם בבוקר והגענו לתחנה הבאה בשעה מוקדמת יחסית, מה שהותיר לנו פרק זמן ארוך יחסית להתאקלמות. ב-Manang וביום האחרון לפני הפאס, עלינו במהלך השהות שלנו בנקודת הלינה למקום הגבוה בכ-100-200 מטר ממקום הלינה, וירדנו לאחר מכן. למעט מיחושים קלים במערכת העיכול, ונדודי שינה בלילות אחדים, לא סבלנו, לא יאיר ולא אני, מבעיות אחרות הקשורות למחלת גבהים, ואיננו יודעים להסביר את ההפרעות האמורות. מובן שכל שנאמר הינו אינדיבידואלי, ואין להסיק ממנו לגבי הכלל. היו מטיילים שנהגו באותו האופן ושסבלו מכאבי ראש וחולשה. היו בהם אף כאלו שנאלצו לרדת בגובה, ולהאריך את משך ההתאקלמות שלהם לגובה. הפורטרים הפורטרים הינם בד"כ אנשים צעירים, שזו להם דרך לא רעה להרוויח הרבה יותר מהמקובל בנפאל. הפורטרים הינם סבלים ומורי דרך, והם אינם מדריכים. הידע שלהם אודות המסלול - גיאוגרפיה, אנתרופולוגיה, בוטאניקה, גיאולוגיה וכו' - הינו מקרי ביותר, ובמרבית המקרים לא קיים. מצד שני, הם הגורם שאמור לעשות את הטרק נוח יותר - למצוא גסטהאוסים טובים יותר, לדאוג לאוכל, להציע מתי להתחיל ללכת, ובאיזה קצב וכו' במרבית המקרים, הפורטרים שפגשנו, עשו את העבודה כמו שצריך. במקרים שהיו בעיות, אנו התרשמנו שהן נבעו גם מהתנהגות לא ראויה של המטיילים, לעיתים גם בשל ציפיות לא סבירות. הפורטר שלנו, אטאם, עשה את העבודה שלו בצורה מושלמת, באופן שכאשר ניסינו להעריך אותו בסוף הטרק, לא מצאנו ולו גם דבר אחד קטן לא טוב לומר עליו. אטאם - הפורטר הנהדר שלנו, לפני העליה ל-Thorung La