ויאטנם שלי

ויאטנם היתה בעיני חידה. כשהחברים שלנו הציעו אותה כיעד לטיול משותף לא היה לי שום מושג עליה. אחרי שנכנסתי לאתר וחפרתי קצת היתה לי תחושה שאני נחשפת לעולם לא מוכר ומרתק. החלטנו שהולכים על זה והתחלנו להכין שעורי בית. קראתי כל מה שכתוב על. ,ראיתי סרטונים ביוטיוב, שאלתי חברים שהיו , היה שלב שבו הבן שלי אמר לי שאני נשמעת כמו מי שכבר היתה שם.ככה אני אוהבת להכין הכל והיות מוכנה לשינויים בשטח.ספונטני מאורגן . החלטנו על מסגרת של שלושה שבועות. באיזי. בלי לחץ. טיול של קשישים בני שישים. אבל זורמים. בחרנו להדרים עד הואה ולאשאיר את הדרום לפעם הבאה. אם בכלל. מלונות, טיסות, רכבות, שייט, מדריכים,, הכל הוכן מבעוד מועד, השיטה של לחזור בערב למלון ולהחליט מה מחר לא עובדת בשבילנו. שכחתי להגיד שהיינו שני זוגות, חברות מבית ספר נשואות לבחורים שנעשו חברים ברבות השנים, טיילנו יחד בעבר, דומים מבחינת טעם, קצב ותחומי התענינות. אחרי טיסה ארוכה ויומיים בהונג קונג, נחתנו בהאנוי, ביציאה חיכה לנו השלט עם שמנו, שלט שהפך חביב עלינו בכל מקום שחיכה לנו ושאמר לנו בעצם שמשהו דואג להוביל אותנו למקום הנכון ואין מה להתאמץ. אחרי נסיעה קצרה הגענו להאנוי, המלון שלנו elitehanoi hotel שכן בסמטה שאליה לא יכלה המונית להיכנס, סימטה צרה לאופנועים בלבד, עובדי המלון חיכו לנו ליד המונית בחיוכים הובילו אותנו למלון, שם חיכו לנו מיצי פירות, מגבות קטנות קרות ומריחות ,כאלה שיחכו לנו כל פעם שחזרנו למלון מטיול. צק אין, פיטפוטים עם הצוות וכבר עולים לחדרים. מדרגות צרות , חדרים קטנים אבל נקיים, מטופחים צוות חביב ויעיל הרגשנו כמו בבית. אחרי התרעננות קצרה יציאה לאוכל. במלון המליצו על מסעדה קרובה בשם new day שהפכה מסעדה הבית שלנו.