גם 'זלצמרגוט' זה לא בדיוק שם הכי קליט...

לחלק א' - 5 ימים בברכטסגאדן:
www.lametayel.co.il/%D7%90%D7%99%D7%96%D7%94+%D7%9E%D7%99%D7%9F+%D7%A9%D7%9D+%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9C+%D7%9C%D7%92%D7%9F-%D7%A2%D7%93%D7%9F+%D7%96%D7%94+%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%98%D7%A1%D7%92%D7%90%D7%93%D7%9F

 

יום שישי -; מעבר לזלצמרגוט

אני מתעורר לבוקר נעים.
אין זכר לחום ההזוי של אתמול - שמיים מעוננים, קריר, מטפטף.
 מזדכה על רמסו, על מלון ביאנקה המקסים, ועל הפארק הלאומי ברכטסגרדן.

על התחלת הנהיגה אני מקבל 'בשורות טובות' -
הג'י-פי-אס לא מקבל טעינה ברכב.
להתקשר לסיקסט? בשביל כזו שטות?
ומי בכלל אמר שהבעייה היא ברכב? אולי כבל הטעינה לא תקין?...
המשמעות של החדשה המלבבת הזו היא שמעכשיו אני יכול להטעין את המכשיר בחדר בלבד, מה שאומר 20 דקות - חצי שעה ג'יפיאס פעיל ברכב, לא יותר.
במילים אחרות - מעכשיו ועד סוף הטיול מנווטים כמו פעם, בתקופת האבן: עם מפה.
את הג'י.פי.אס אוכל מעתה להדליק רק בעיתות משבר (שלא יבואו. סחבק גשש בדואי)
וואלה יופי. טוב שאני לא צריך גם להדליק את האור בחדר עם אבני צור.
 

המיקום הבא שלי, לארבעת הימים הקרובים -; העיירה sankt gilgen בזלצמרגוט -; חבל האגמים האוסטרי.
 כל ארבעת הימים הקרובים יוקדשו לאיזור.

תכננתי להגיע לאיזור האגמים דרך postalm -; דרך אגרה שמטפסת להר בשם זה -;
הכביש הוא למעשה המשכו של כביש 166 שמתחבר מהאוטוסטרדה באיזור גולינג לכיוון חבל האגמים.
ההר משמש אתר סקי בחורף ואמור להיות גן-עדן של מסלולי הליכה בקיץ.
אני תכננתי לעשות מסלול הליכה על ההר לפני שאני ממשיך עם הכביש שיורד לכיוון סטרובל שעל אגם וולפגנג.

המסלולים בפסגה משולטים היטב בסימנים R1, R2, R3, R4.
למעשה ארבעת המסלולים ככל הנראה די דומים אחד לשני, מתפצלים ומתחברים לאורך כל הדרך.
אני בוחר במסלול השלישי -R3.

בדיעבד -; כל הבחירה של postalm -; החל מדרך האגרה וכלה במסלול ההליכה היתה הפלופ התכנוני היחיד בטיול.
 ואני בהחלט מאשים בכך את פרנסי חבל זלצמרגוט שמשתפכים בתיאורי הנוף של ההר ושל הכביש המוליך אליו.

בפועל -; מהומה רבה על לא דבר:
דרך האגרה (***) שתטפס איתכם להר תמורת סכום סימלי של 9 יורו, יפה אומנם, אבל לא מרשימה יותר מדרכים אחרות באיזור, ובוודאי שיפה פחות מהכבישים שמובילים להרים בברכטסגרדן.
 לא ממש ברור היה לי על שום מה ולמה דוקא היא נבחרה להיות 'כביש אגרה' ודרכים אחרות, לא.

לגבי מסלול R3 אותו בחרתי (1/2**) -;
נו טוב... כמה כבר רע יכול להיות מסלול הליכה של 3 שעות במז'א קריר ונעים בטבע?...
אבל באמת שבהשוואה למסלולים אחרים שעשיתי בטיול הזה, המסלול פשוט מאכזב.
 סתם הליכה שיוצאת ונכנסת מהיער לאחו וחזרה ולא מספקת מראות מלהיבים במיוחד.

חוץ מזה - נעים לצעוד בגשם כשערוכים טוב מבחינת ציוד.

אני יורד מפוסט-אלם לכיוון סטרובל על אגם וולפגנג.
 הכביש שצמוד לאגם מוביל אותי לסנט גילגן.

האוירה בסנט גילגן (ובחבל זצלקמורט בכלל) שונה מאד מהאוירה ברמסו (ובאיזור ברכטסגאדן) -

רמסו, עיירה קטנה ויפיפייה, היא אחרי הכל עיירונת שמגיעים אליה בסוף היום לישון (ואולי לאכול ארוחת ערב או לשתות קפה לפני) אחרי שמטיילים בהרים.

סנקט גילגן היא 'עיירה נופש בפני עצמה' - קצת כמו אילת (להבדיל...)
 יש לה, לסנט גילגן כיכר מרכזית וציורית, עם, איך לא, מזרקה ופסל של מוצרט (מי לא ידע שאמא מוצרט נולדה פה? אז למה לא לעשות פסל בכיכר ואיזה מוזיאון קטן ולהכניס את הייחוס הזה לאתרי התיירות השונים?)



 יש לה גם מרכז עיר ציורי וקומפקטי מלא מסעדות, בתי קפה ומלונות, וטיילת מקסימה על שפת האגם עם עוד בתי קפה, מסעדות ומלונות.

יש גם שני חופים ציבוריים קטנים משלה, ומעבורת שמשייטת בין עיירות האגם.

יש רכבל להרים, עשרות מסלולי הליכה,...
 בקיצור, כל מה שצריך לחופשה מושלמת נמצא קרוב -;

ובאמת - חוץ ממני, שאר דיירי המלון בו התגוררתי בכלל לא טרחו להזיז את רכבם מהחנייה אלא נשארו במקום -; כמו חופשה באילת, רק באוסטריה...

מלון kendler, ממוקם ממש במרכז של המרכז -;
על הכיכר המרכזית של סנקט-גילגן.
 באתר של המלון כתוב בנושא החנייה: 'צמוד למלון שתי חניות פרטיות של המלון, בחינם. חניות נוספות, בחינם, אפשריות במיקום סמוך...'

באורך פלא, כשהגעתי למלון לראשונה, אחת משתי החניות המדוברות היתה פנוייה.

(וכשרואים סכין במערכה הראשונה סביר להניח שיהיה רצח בסופה של המערכה השלישית) -;

אחרי התארגנות קצרה אני יוצא לטיול סביב האגם.
מהעיירה יוצא שביל לאורך האגם לכיוון העיירה furberg.
השביל ממשיך אח"כ עד סנט וולפגנג והוא חלק משביל המקיף את כל האגם.
התחלת המסלול קצת מאכזבת -;
בחלק הראשון בו השביל עדיין בסן-גילגן וסביבתה רוב הגישה לאגם חסומה על-ידי בתים פרטיים, פנסיונים, מלונות, צימרים, ומועדני שיט למינהם שהשתלטו על החוף.
מזכיר קצת מדינה קטנה ומתוסבכת לחופו המזרחי של הים התיכון, לא?...

 אבל ברגע שהשביל מתרחק קצת מהעיירה אגם wolfgangsee (*****) נפרש במלוא הדרו.
איזה אגם מדהים!!! אין דברים כאלה!!!



השביל ממשיך עכשיו ממש על קו המים.
מולי נפרס הכחול המדהים של האגם, באופק הסירות שיוצאות מהנמל של סנט-גילגן, מעלי ההרים המיוערים.
 פשוט מראה מושלם.


 

השעה שעת אחר צהריים מתקדמת.
הגשם עדיין לא פסק אבל סה"כ נעים ולא קר.
בלי לחשוב יותר מידי אני מתפשט, דוחף את הבגדים לתיק, מכסה אותו במעיל גשם, וקופץ לאגם.
למרבה ההפתעה המים נעימים -;
זהו בעצם האגם הכי וחמים ששחיתי בו בטיול הזה (ושחיתי בהרבה...)
בינתיים הגשם מתחזק.
אני מה'כפת לי אני? אני במילא במים. שיתחזק כמה שהוא רוצה...

 

כשאני ממצה את השחייה אני מחכה שהגשם קצת יחלש.
אני יוצא מהמים וקולט את גודל האבסורד:
אני נוטף מים אחרי שחייה באגם. יושב על סלע בקצה היער, גשם טורדני שמסרב להספיק. אני עם תחתונים בלבד (כי מי חשב לקחת בגד ים בתיק ביום גשום כזה?), בלי מגבת, ובלי בגדים להחלפה.
 עומד עירום ורטוב בגשם ומחכה להתייבש...

אני מנגב את עצמי קצת במעיל גשם.
לא פתרון הכי פרקטי אבל מספיק כדי שאוכל בינתיים ללבוש את מה שיש לי.
 לפחות כדי שאוכל להגיע חזרה למלון ושם להתקלח ולהחליף בגדים.

מתוך הרגל אני מבצע בדיקה שגרתית רגילה שהכל עלי -; בדיקה שהתרגלתי בטיול הזה לעשות בערך כל עשר דקות:
ארנק יש? יש
מפתחות יש? יש
מצלמה יש? יש
פלאפון יש?

פלאפון????? איפה הפלאפון???????

אני הופך את התיק.
ואת הכיסים.
ואין. פשוט אין.
 הוא לא בחדר או באוטו כי זכור לי שסימסתי משהו בעצירה הקודמת.

אני רץ בבהלה לנקודת העצירה הקודמת, בראש מנסה לאמוד את גודל הקטסטרופה של אובדן הסלולרי -;
כל הפגישות שלי לחצי שנה הקרובה, כל הכספים שחייבים לי, כל מספרי הטלפון...
 שלא לדבר על זה שחלק גדול מהתמונות שצילמתי בטיול היו דרך המצלמה הסלולרית.
ברור לי שברגעים אלו ממש אוסטרי אנטישמי חוגג בשיחות לונג דיסטנס מהסלולרי שלי לכל העולם על חשבוני...

אני חייב לנסות למזער את הנזק ולהגיע כמה שיותר מהר למלון ולבטל את הקו.

אני רץ בהסטריה לחדר.
בריצה חזרה אני כבר לא נהנה מהנוף, או מהאגם.
אני מגיע מתנשף לחדר.
יש קו חוץ.
 אני מתקשר לנייד שלי.

'הלו...' עונה לי קשיש אוסטרי במבטא שמח...
אז מתברר שהקשיש האוסטרי הנחמד מחכה לי עם הסלולרי שלי בתחנת המשטרה המקומית של סנט-גילגן
אני מגיע לשם בריצה.
 שני שוטרים אוסטריים שנראים הרבה אחרי גיל הפנסייה נוזפים בי בחביבות ('נקסט טיים דונט לוז איט, הא?...'), מחתימים אותי על 17 טפסים ומשחררים אותי לדרכי.

אני צועד חזרה נינוח ומאושר.
אפילו הגשם פסק.
 תזמורת כלי נשיפה של נערים מנגנת את 'ליברטנגו' של אסטורד פיאצולה (שהרכב הנערים שלי ניגן אותו רק השנה, הרבה, אבל הרבה יותר טוב, לדעתי האובייקטיבית)
אני אוכל שוארמה מעולה בלאפה ממש במרכז העיר ונכנס למיטה עם ספר מבסוט מאד מהחיים


 

יום שביעי -; טיול ל-'שלושת האגמים'

אני קם בבוקר למז'א חורפי.
 גשם. עננים, ערפל. הטריו הקבוע.
התחזיות המוקדמות דיברו על גשם בבוקר ושיפור בהמשך.

היעד הראשון שלי הוא אגם altausseer see(****)

האגם צמוד לעיירה בשם altaussee -; כשעה נסיעה מסן-גילגן, וכמה דקות נסיעה מהעיירה bad ausee הסמוכה.
שביל הליכה של 7.5 ק"מ מקיף את האגם.
יש גם רכבל לנקודת תצפית.
אני בוחר בשביל ההליכה.
 שם כרטיס חנייה לשעה וחצי, משוכנע שזה יספיק, ויוצא לדרך.

גם פה -; לא ברור לי איך כל מדריכי הטיולים והאתרים השונים מפספסים את אחד האגמים המרהיבים באיזור.
האגם פראי לחלוטין, מוקף יערות סבוכים ופסגות.
 אני עושה את המסלול בגשם שוטף, לבד לחלוטין, כשהעננים הכבדים שיורדים למטה וכמעט מכסים את האגם משווים לו מראה סוראליסטי .
פשוט מכשף.

לקראת סוף המסלול, אני שמח לגלות שהתחזיות צדקו ומז'א מתחיל להשתפר.
הגשם נפסק, העננים מתחילים להתפזר והשמש מתחילה לצאת.
 להמשך היום כבר זכיתי לשמיים בהירים, ושמש חמימה

הייתי אופטימי כשחשבתי שאסיים את המסלול בשעה וחצי.
עם כל הפסקות הצילום חרגתי בחצי שעה.
למרבה השימחה אין דו'ח על השימשה.
 אני מתמלא אושר על זה שעקצתי את רשות החנייה האלטרוסית בחצי יורו!



אני שם פתק חנייה לשעה נוספת, מחליף לבגד ים וקופץ לאגם.
אגם אלטו מתאים מאד לרחצה:
 הוא (יחסית..) נעים וחמים לשחייה, ויש לו חופים מסודרים בחינם.

אני יוצא מהמים, ונשכב לי על המזח.
אין זכר לבוקר החורפי.
 שמיים בהירים, קרני השמש, ממש כמו בקלישאה הידועה, נעימות ומלטפות.

'מורגן...' אני שומע מעלי.
זוג דודות אוסטריות חביבות מצטרפות אלי.
הן מוינה. בחופשה באגמים.
 הן שואלות אותי איך המים.
'קר מידי בשבילכן. אין סיכוי שתכנסו...' אני אומר להן והן, בתגובה, פושטות לביקיני וצוללות לתוך האגם...
שחייה נוספת, מנוחה נוספת, ואני בדרך ל-'מסלול 3 האגמים'

מסלול 3 האגמים **** (drei seen tour) כולל, באופן מפתיע, 3 אגמים: grundlsee, toplitzsee, kammersee
מ-bad ausee המרוחקת מספר דקות נסיעה מאגם אלטו, ממשיכים מספר דקות נוספות נסיעה לאגם הראשון - אגם גרונדלסי (1/2***) - שם נמצאת תחנת מידע

משם - יש להגיע לקצה המרוחק של גדת האגם .
 אפשר לעשות זאת בשיט, בהליכה של כארבעים דקות לאורך האגם, ואפשר פשוט לנסוע ולהשאיר את הרכב בקצה המרוחק של הגדה -; שם גם יש חוף רחצה חולי מקסים, ואיזור קמפינג.

מהקצה המרוחק של אגם גרונדלסי -; יש הליכה של כעשרים דקות על אגם Toplitzsee (*****) שהוא המרשים בין שלושת האגמים.
האגם בעל מראה של פיורד.
 פראי ומרשים מאד.

כדי להגיע לאגם השלישי, קמרסי, יש לקחת שייט, בסירת עץ קטנה, לאורך אגם טופליץ.
השייט מגיע לקצה המרוחק של האגם, אין אפשרות להגיע לשם רגלית.
 משם טיפוס של 5 דקות מוביל לאגם קמרסי (1/2***)

השייט לאורך ה-'פיורד' הוא קטע השיא של הטיול -; לאורך האגם רואים מפלים שנשפכים מתוך היער למים.
ההסברים, יאמר לזכותם של האוסטרים, ניתנים גם באנגלית.

בסוף השייט -; הבחורה שמשיטה את הסירה מודיעה שיש לנו 20 דקות ללכת לאגם קמרסי, לראות, לצלם ולחזור.
כן. ממש כמו בטיול מאורגן.
אגם קמרסי קטן ומיוחד -; והטיפוס הקצר אליו עובר בין פלגי מים ומפלונים קטנים.

בחזרה לאגם טופליץ אני ניצב בפני שתי אפשרויות:
 לשעוט חזרה לאגם גרונדלסי ולנסות להספיק לתפוס את הספינה שיוצאת עוד 20 דקות בדיוק, או לקחת את הזמן באיזי, לטבול באגם, ולחזור בנחת לספינה הבאה של עוד שעה וחצי -;
אז אני כמובן בוחר באופציה ב' וקופץ למימיו הנעימים יחסית של אגם טופליץ המדהים.

אחרי שחייה מרעננת אני פוסע חזרה לנקודת הסירות של אגם גרונדסי, האגם הראשון, וממתין בסבלנות, עם רגליים במים, למעבורת.

הערה 1:
גם הטיול הזה לא ממש נמצא על מפת התיירות הישראלית וחבל.
מדובר במסלול מקסים, נינוח, עם המון מים, והליכות קלות, קצרות ומענגות בין אגם לאגם.
 אפשר לשלב אותו עם האלשטט או עם אגם אלטואר-סי הסמוך ולעשות 'יום אגמים' מיוחד ויפה.
מומלץ מאד.

הערה 2:
באתרים הישראליים המעטים שהזכירו את הטיול הזה המידע היה לא לגמרי מדוייק:
אף אחד לא ציין שקיימת האופציה (הנוחה מכולן) להחנות את הרכב בגדה הרחוקה של אגם גרונדלסי.
זוהי למעשה האופציה הכי הגיונית -;
 כך לא תלויים בשירותי האונייה לחזרה לרכב, וממילא הגדה המרוחקת, שם נמצא החניון וממנה מתחיל המסלול לשני האגמים האחרים -; מרשימה הרבה יותר.

את המידע הזה קיבלתי רק בתחנת המידע אבל משום מה בחרתי להאמין לאתרים הישראלים ולא ללשכת המידע האוסטרית ולכן השארתי את האוטו ליד תחנת המידע...

השעה 18:30 בערב.
היה לי תכנון לשלב בסוף היום, על הדרך, את האלשטט.
 אבל אני מרגיש רווי בנופים, מראות, ואגמים, ונוסע חזרה הביתה, טיטו פוונטה ברקע.

בחזרה במלון, שתי החניות הצמודות למלון תפוסות.
היה יום ארוך וגדוש -; לא מתאים עכשיו לנדנד בקבלה שיגידו לי איפה להחנות.
מה? נולדתי אתמול?

החנייה מיועדת אומנם 'באופן רישמי' לשני רכבים בלבד - אבל שני הרכבים שחונים שם מספיק קרובים אחד לשני והחנייה מספיק גדולה בשביל שגם רכב שלישי, שלי לצורך העניין, יכנס בכיף.
 אני נצמד לרכב השני ומצליח באלגנטיות לדחוף גם את הרכב שלי לחנייה הזוגית.
אולי סנטימטר מקצה הגלגל השמאלי דורך על שטח מקווקו של 'אין חנייה'.
'זה בסדר גמור' אני מציין לעצמי בביטחון, נועל את הרכב וממהר לכיכר להספיק לשמוע הופעה של שתי זמרות אופרה שרות אריות של מוצרט.

שוארמה אצל ידידי התורקי בכיכר ויום מושלם מגיע לסיומו

יום שמיני -; לעולם בעקבות השמש.

אני מתעורר ליום קיץ אמיתי.
שמש.
 שמיים בהירים בלי אף ענן.

אני מציץ מהחלון, מבסוט מעצמי מהחנייה של אתמול, ומחליט שכמו עמיתיי הנופשים האוסטריים, גם אני משאיר היום את הרכב בחנייה.
אנו מכריזים בזאת על יום אגם וולפגנג

 אני צועד מרחק של 3 דקות לרכבל העונה לשם הקליט Zwolferhorn cable car
הרכבל (1/2***) מתחיל לפעול בשעה 09:00 ואני עולה ממש על הרכבל הראשון

קראו לי שמרן, קראו לי סציופת, אבל שוב מתברר לי שהשהיה הסגורה עם שלושה אוסטרים קולניים, שלפחות אחד מהם אינו חובב גדול של הגיינת פה, למשך עשר דקות, בחלל קטן וסגור -; לא נעימה לי.

אחרי רכבל הכסאות ברמסו, והרכבל הסגור הזוגי להר ינר - שבשניהם עליתי לבד -; בנסיעה הזו ממש לא נהניתי.
 הנוף, אגב, מרשים מאד.

למעלה, בפסגה, תצפית נף מרשימה מאד (****) על אגם וולפגנג ועל אגמים נוספים באיזור.

אני מתחיל במסלול הליכה קצרצר של כשעה לפי השילוט לכיוון zwolferhorn panorama circular path (***)
 המסלול קליל, יפה, אבל אני מודה שלאור התיאורים המשתפכים באתר האוסטרי ציפיתי לקצת יותר...

למעשה, את התצפית הכי מרשימה רואים מבית הקפה שעל ההר שצמוד לתחנת הרכבל

אני משלים את הסיבוב ומרגיש שמשהו חסר לי.
 מין תחושה שלא מיציתי את הנוף המדהים בגלל הרכבל המחניק והסיבוב שהיה קצת מאכזב -; ומחליט לרדת חזרה לסנט-גילגן ברגל (*****)
מדובר במסלול לא קשה, של כשעתיים וחצי, שנותן תצפיות מרהיבות על סנט-גלגן, אגם וולפגנג, והאגמים, ההרים, והיערות שמסביב.

מומלץ בחום!!

למטה, בסנט-גילגן חם מאד.

נכון. זה לא החום המעיק שהיה בזלצבורג, אבל בהחלט יום קיץ חם.
כמו תייר אמיתי אני עובר במלון, משאיר את הארנק והנעליים בחדר, ויורד לחוף עם בגד-ים, כפכפים, מגבת וספר -;
 ומבלה צהריים מקסימים על החוף בבטלה ובשחייה מענגת באגם.

היתה לי התלבטות קלה האם להמשיך את יום הבטלה על האגם או לעלות על רכבת השיניים המפורסמת שיוצאת מסנט וולפגנג השכנה לכיוון הר schafberg.
הרכבת יקרה -; 29 יורו, וסה"כ התצפית צופה אל אותו איזור כמו הרכבל בו הייתי בבוקר -;
 שני ההרים ניצבים זה מול זה.
מצד שני -; חיים רק פעם אחת, לא? ומי יודע מתי אגיע שוב לאגם וולפגנג -;
אז אני צועד כדקה לנמל הצמוד, וקונה כרטיס משולב להפלגה הלוך ושוב לסנט וולפגנג וחזרה ועלייה וירידה ברכבת השיניים.

השייט לסנט וולפגנג (****) הוא חוויה מענגת.
ספינה גדולה, עם בר משקאות, אני קונה בירה, ועולה לסיפון -; מצטער כל-כך שלא ארזתי איזה חולצה הוואי פרחונית מתנפנפת.
 ואני מחכה שגופר, אייזיק, ג'ולי, וקפטן סטובינג יצאו לסיפון ויזמינו אותי לסעוד על שולחנם בערב -;

השייט חוצה את האגם לאורכו.
מהסיפון אפשר לצפות ביום בקיץ חם בסצנת אגם אמיתית.
 לכל אורכו אנשים שוחים, קופצים למים מסירות פדלים או סירות גומי, או סתם שוכבים ומשתזפים על איזה סלע.



בכלל -; מתברר לי שסנט גילגן וסנט וולפגנג הן לאו דוקא האטרקציה העיקרית באגם.
 לכל אורכו יש עשרות מפרצונים חבויים שיוצאים מתוך היער למעין 'זולות' וחופים פרטיים מדהימים ביופיים.

השייט מוריד אותי ישירות בתחנת המוצא של רכבת השיניים להר שפרברג.
אני מחליט על סמך הצילום שעל הקיר בתחנה שהכי נכון יהיה לשבת בצד ימין.
מה שלא הבנתי מהצילום זה שהקטר דוחף מאחורה -
כך קרה שבתחילת הנסיעה אני מגלה שאני בצד שצמוד לסלעים...

 רכבת השיניים (1/2***) מספקת נופים עוצרי נשימה.
 אבל גם פה, כמו הרכבל בסנט-גילגן, החוויה לא נעימה לי:
חם מאד (זה כמובן לא אשמת הרכבת), החלונות קטנים, הרכבת צפופה, וחצי מהזמן את הנוף מקבלים אלו שבחרו לשבת בצד השני...

התצפית מההר (*****)יפה בצורה מגוחכת.
העין מסרבת לקלוט והראש מסרב לעכל את כמות האגמים שנפרשים לכל כיוון.

כשיורדים מהרכבת צריך לשריין שעה לרכבת בחזרה.
 שתי הרכבות הקרובות כבר מלאות ואני מקבל שעה וחצי על ההר, במהלכן אני נשכב על על דשא, ובוהה במראה המלבב של מצנחי הרחיפה שעפים באויר סביבי.

אז מה יותר שווה? הרכבל מסנט גילגן או רכבת השיניים מסנט וולפגנג?

לטעמי, מבחינת נוף, השפרברג מרשים הרבה יותר.
מבחינת החוייה -; אני לא התלהבתי משתיהן.
 אבל אם אני משפחה של 4 , שמקבלת רכבל משלה, דוקא האופציה הזו יכולה להיות נחמדה.

אני יורד חזרה ברכבת לסנט-וולפגנג, לוקח את השייט חזרה לסנט-גילגן, וישר קופץ לחוף 'שלי' לשחיית לפנות ערב משובבת נפש.

בכניסה למלון תופס אותי הבחור מהקבלה ושואל אותי אם זה אני עם הפיז'ו 308.
ושאולי כדאי שאני אחנה במקום אחר...
הבנתי.
הנאצים בחרו להתקטנן איתי על סנטימטר של גלגל שנכנס למקום אסור.
'איטס אונלי טוונטי יורוס...'
ניסה הבחור מהקבלה לעודד אותי בזמן שאני נכנס לאוטו ונוסע אחרי הקורקינט החשמלי שלו לחנייה גדולה ופנוייה שנמצאת מרחק 100 מטר משם...

יום תשיעי ואחרון -; את הדובדבנים שומרים לסוף

אני מתעורר ליום הטיול המלא האחרון.
ליום הזה נשארו לי שתי הפנינות של איזור האגמים: גוסאו והאלשטט.
אני קם, מציף מהחלון.
 יום קיץ יפה, בהיר, חמים ושימשי.

היעד הראשון -; תחנת המשטרה המקומית של סנט-גילגן.
קודם כל לשלם את הדו'ח.
את הדרך לשם אני כבר מכיר מצויין.
 

מה רבה היתה הפתעתי לפגוש, במקום את זוג השוטרים הפנסיונרים, נערה צעירה, בלונדינית, חטובה, בתחפושת קומפלט של שוטרת, כולל הכל: מדים הדוקים, אקדח בחגורה, ואזיקים. יאמי!
 בזמן שאני מתחבט בשאלה האם זה ראוי לשאול אותה: 'תגידי יש לך פייסבוק?...' היא מסיימת למלא את הטופס, וחותמת על הקבלה, מחייכת חיוך אוסטרי ומשחררת אותי לדרכי.
'מה, זהו?' שאלתי 'רק טופס אחד? את לא צריכה שאני אחתום על עוד משהו?...'
'נו, דט וויל בי ג'סט פיין. אינג'וי אוסטרייה...'

אני בדרך לאגם gosau.
למרות שאני מגיע מוקדם יחסית, 10 בבוקר, המגרש הראשון הקרוב לאגם כבר מפוצץ לחלוטין ואני חונה בחניון השני והרחוק יותר.

האגם (1/2****) זכה לשבחים מפליגים באתר 'למטייל' ובאתרים אחרים, ונחשב בספרים לאחד האגמים היפים באוסטריה.
ואכן הוא לא מאכזב.
אני בוחר במסלול הליכה לאגם גוסאו העליון: hinterer gosausee -;
 עד תחילת המסלול יש לצעוד לצד אגם גוסאו 'הרגיל' עד קצהו הרחוק (הליכה של כחצי שעה) ומשם טיפוס של כשעה עד hinterer gosausee

מסלול ההליכה (****) מענג במיוחד, ועובר לצד מפלונים, נחל, בריכות מים, אגמונים קטנים, פלגים, בקיצור יופי של מסלול.
 העלייה, בחלקה, לא קלה.

hinterer gosausee (****) הוא עוד אגם מרהיב מוקף ביערות, כרי אחו, הרים, ופרות.
המראה הפראי של האגם משרה מין תחושה שלווה של 'קצה העולם'



בקצה הרחוק של האגם, יש hutte.
שם, כמובן, נעלמת תחושת 'קצה העולם'.
ה-'hutte' שוקק חיים: קשישים נמרצים עם מקלות הליכה, קבוצת נערים מאיזו תנועת נוער אוסטרית, הורים צעירים עם מינשאים ותינוקות על הגב, רוכבי אופניים, תמהוני עם רצועה ושלושה כלבים -
ערב רב של אנשים.
 והמשותף לכולם?
כולם יושבים ב-hutte שם בסוף העולם ושותים גלונים של בירה..



 אחרי הפסקה קצרה לשחייה מרעננת במים (הקפואים) אני חוזר חזרה לאגם גוסאו.
בהליכה חזרה לצד אגם גוסאו, אני מוצא לי ירידה לאגם שמובילה אותי לחוף קטן ופרטי משלי.
נקודה שלווה ומושלמת שמתאימה להפסקת צהריים קלה.
אחרי שחייה מרעננת אני מתייבש בשמש ואפילו מצליח לנמנם לכמה דקות.

לאגם גוסאו רכבל משלו, שהיה בתכנון.
אבל כל-כך נעים לי בחוף הפרטי שלי - שאני מתקשה להפרד מהאגם.
בתוך תוכי ברור לי שבטיול הזה אני כבר לא אעלה על עוד רכבל...
 וגם שאני כבר לא אשחה בעוד אגם...

בזמן שאני הוגה מחשבות פילוסופיות שכאלו אני קולט שהשמיים, ככה, בדקות, התעננו לגמרי.
אז אני נפרד מאגם גוסאו וחוזר לרכב.

ברכב השמיים נהיים שחורים לחלוטין.
כמעט כמו שמיים של לילה, בחמש אחה"צ.
ומתחיל גשם זלעפות.
 הגשם כל-כך חזק שבמגרש החנייה של הלשטט אין טעם אפילו לנסות לצאת מהרכב אלא להמתין עד שהגשם יואיל בטובו להרגע קצת.

טוב. אז אם למדתי משהו משני טיולים באוסטריה, זה שגם יום שנראה בבוקר כמו יום קיץ מושלם יכול להתהפך בשניות
 אז בנונשאלנטיות אני מוציא את מעיל הגשם וכשהמבול קצת נרגע אני יוצא לקרוע את העיר.

וידוי חושפני:
מרוב המלצות, מחמאות, ותישבוחות על הפלא הזה ששמו הלשטט באתי דרוך ורגוז.
 באתי בכוונה להיות מיוחד ולהתאכזב ממנה.
ופשוט לא הצלחתי.

למרות הגשם, והציפיות הגבוהות, למרות שלא היה אפשר לתצפת אותה מהשייט, למרות שראיתי מיליון תמונות שלה לפני, ועל אף שהיא כבר קצת הפכה קלישאה -
האלשטט (*****) היא פנינה. יהלום. יפיפייה אמיתית. מיוחדת.

אז גם אני צילמתי אותה שוב ושוב מכל פינה ומכל זוית.
וגם בתמונות שלי האלשטט תצא פוטוגנית, מקסימה ומיוחדת -
 כי גם צלם טירון כמוני לא יכול להרוס אותה
אז גם אם אמרו את זה קודם לפני , זה לא משנה...
מי שמטייל באיזור, שלא יוותר על האלשטט.

אני מבלה בה כשלוש שעות:
עולה למעלה, יורד למטה, נכנס לסימטאות, חוזר חזרה, ולא נמאס ממנה.
 פשוט לא נמאס.

באוטו, בדרך חזרה, אני פתאום חושב על זה שהייתי בהמון אגמים מדהימים בטיול הזה ושחיתי בכולם - חוץ מאחד - אגם האלשטט.
 והמסקנה המיידית והבלתי נמנעת - שאצטרך לחזור לכאן שוב.

יום עשירי (ואחרון) -; חזרה הביתה.

הטיסה חזרה אמורה לצאת רק ב-22:30 בערב.
מינוס שעתיים וחצי נסיעה חזרה למינכן, 3 שעות לפני בשדה תעופה, פקקים, החזרת רכב, התברברויות, ושעה מקדם ביטחון - עדיין נותר חצי יום טיול.

במקרה הכינותי מראש שתי אופציות ליום האחרון:
אופציה ליום קיצי:
לעשות צ'ק אאוט מהמלון, להתעלק להם לעוד כמה שעות על החנייה ולבלות עוד חצי יום של כיף בשחייה ובטלה על האגם.

אופציה ליום סגריר:
לעשות צ'ק אאוט מהמלון, לנסוע ישירות לשדה התעופה במינכן, להחזיר את הרכב, להשאיר את המזוודות ב-'לגג'-רום' ולנסוע לכמה שעות למינכן-סיטי.

 כל הטיול התפללתי לאופציה א', אבל כשקמתי לבוקר גשום ואפרורי כבר לא כל-כך היה לי איכפת. התגעתי ורציתי הביתה.

הנסיעה למינכן לקחה 4 וחצי שעות -; הפקקים באוטוסטרדה של סופשבוע גרמו לי להתגעגע לנתיבי איילון ביום חמישי אחה"צ.
במינכן הצלחתי להסתבך עם ההחלפה של הקוים בסאבווי, לשמוע 4 צ'לניות צ'כיות עושות עיבוד מקסים ל-'לו הייתי רוטשילד' -
ולחזור בזמן לטיסת הערב של אל-על -

כל המטוס חזר מהיער השחור ואמר שאין דברים כאלה
 

T H E E N D