גיל ואדיס בבוואריה וטירול - חלק ב'

גיל ואדיס בבוואריה וטירול - חלק ב'

יום 9 -; קניון gilfenklamm, מעבר הרים Timmelsjoch, ואקווה-דום

מתעוררים בבוקר (שוב) לשמים אפורים וגשם אמיתי של חורף. 'אולי די?' אני עומד מול החלון ונוזף בשמי איטליה. האמת? לא רוצה להשמע נרגן אבל בחיי שהעניין הזה עם הגשם מתחיל קצת להימאס...

 היום אנחנו מתוכננים לחזור לאוסטריה 'מאחורה' - לעמק אוטס דרך מעבר הרים טימסליוך ועוד מעבר הרים נוסף. היום, יותר מכל יום אחר, בניתי על מזג-אויר יציב. וחוץ מזה, קניון גילפן (מפלי רסינס) ממש מול המלון.

מה? מסלול הליכה? במבול הזה? שוב?...

אדיס דוקא בעד. ואם אדיס בעד אז גם גיל...

עושים צ'ק אאוט מהמלון, משאירים את הרכב בחנייה, וחוצים את הכביש לתחילת המסלול של קניון gilfenklamm (****)

הכניסה בתשלום של 2 יורו, ולדברי הקופאי אנחנו הראשונים שנכנסים לשמורה. ככה זה כשישנים ממול.

 מסלול הליכה מקסים ויחסית לא קשה של כשעתיים, אותו אנחנו עושים בגשם שוטף(כולל חזרה מסוף המסלול עד לרכבים), שופע מים, יער, ומפלים, חלקם בתוך היער וחלקם השני כוללים הליכה בתוך נקרות. מבחינתנו הקניון הכי יפה שהיינו בטיול הזה

סיכום דירוג הקניונים בטיול זה:

1. קניון גילפן (רסינס)
2. קניון פארטנך (גרמיש)
3. קניון לאוטש (מיטנוולד)

בינתיים הגשם רק מתחזק, ואני תוהה האם יש בכלל טעם בנהיגה במעברי הרים היום, או ש(בצער רב) פשוט לוותר עליהם ולהגיע לעמק אוטס דרך האוטוסטרדות המקבילות לכביש בו הגענו.
מכיוון שאדיס היא זו שרגישה לנסיעות במעברי הרים, אני נותן לה להחליט. מו"מ קצר בו מוחלט שאני אנהג לאט מאד עם הרבה עצירות ומחליטים להמשיך כמתוכנן לעבר מעבר טימסליוך.
 החלטה שהתבררה כשיחוק גדול!!!

טוב. אין טעם להכנס לתיאורים משתפכים של הנופים ביום הנסיעה הזה.
לפעמים נכנסנו לתוך ענן ולא ראינו כלום, לפעמים ראינו את העננים מתחתנו, ולפעמים, למרות העננים היתה ראות מעולה.
 כך או כך -; מדובר בנסיעה מרהיבה (****) שמזג האויר החורפי לא רק שלא פגע בה, אולי אפילו הוסיף לה קסם נוסף.

קטע השיא של הנהיגה, הוא מעבר ההרים הראשון בין ויפיטנו ל-san Leonardo in passiria (***) - עוד עיירה איטלקית מקסימה ששווה עצירה.

מסן לאונרדו מתחיל טיפוס נוסף לכיוון מעבר טימסליוך, שאחריו מתחילה ירידה חזרה לאוסטריה ולעמק אוטס.

לפי התכנונים המוקדמים חשבתי אולי לנצל את המשך היום לטיול 'על הדרך' בחלק הדרומי של העמק: ונט וסולדן, כדי 'לחסוך' נסיעה מיוחדת אליהם ביום אחר.

בפועל, הנהיגה האיטית (והמדהימה) במעברי ההרים, כולל אינספור עצירות צילום ועצירה אחת ארוכה בסן-לאונרדו-אין-פסרייה לגלידה, לקחו לנו מעל 4 שעות
מזג האויר רק הלך והתדרדר ככל שירדנו לכיוון עמק אוטס, והגשם רק התחזק.
ובנוסף, כבר היינו אחרי מסלול הליכה בבוקר בגשם שוטף.

 שורה התחתונה:

לשנינו קצת נמאס לטייל ביום הזה ובעיקר נשבר לנו מהגשם.

אז הוחלט שלהמשך היום מורידים הילוך ועוצרים במרחצאות aqua-dom (***) שבעיירה langenfeld.

אנחנו בסופשבוע וביום חורפי. מה שאומר שהמקום עמוס מאד.

המחיר בסופ'ש 19 יורו לשהיה של עד 3 שעות. אנחנו מיצינו, כולל מקלחת ולהתלבש חזרה, בשעתיים.
על כל חצי שעה נוספת מעבר ל-3 שעות משלמים בנוסף. על מגבת או חלוק משלמים גם כן בנוסף.
מקבלים מפתחות לתאים להשארת החפצים.
 אדיס הראשונה מביננו שעושה את האבחנה המתמטית הפשוטה ש-'יש פה המון תאי איכסון אבל כמעט ואין תאי הלבשה...'
 הסיבה מתבררת מהר מאד. האוסטרים פשוט לא טורחים להכנס לתאי הלבשה. הם מורידים בטבעיות רבה את כל בגדיהם באולם (גברים ונשים) ומחליפים לבגדי ים, כשאף אחד (חוץ מאיתנו...) לא לוטש עיניים או עושה מזה עניין.

 הדיעות על המרחצאות חלוקות בינינו: אדיס אהבה מאד ('איזה כיף לשבת מול הנוף הזה בקור ובגשם בתוך מים חמים ולהרגיש את הטיפות נופלות עלינו') בעיני נחמד ותו לא ('אוסטרים קמצנים, במחיר הזה לא יכולים לחמם את הבריכות בעוד כמה מעלות?') - על דבר אחד היתה הסכמה: מכל עבר שמענו עברית...

במשפט אחד: ליום חורפי או לשעות הערב המאוחרות (פתוח עד 22:00)

ממשיכים לכיוון העיירה אוטס שנמצאת קרוב לכניסה לעמק. למרות הגשם, מצב רוחנו המדוכדך מעט ממחסור חמור בשמש ושמיים כחולים, משתפר ברגע שאנחנו נכנסים לעיירה!!! התאהבנו בה מהרגע הראשון

אוטס היא שילוב אופטימלי של עיירה קטנה ושקטה עם מרכז תוסס יחסית ומלא מסעדות, בתי קפה, חנויות ומלונות, נוף מקסים ואינספור אפשרויות לטיול מתוך העיירה, ומצד שני גישה נוחה לצאת לנסיעה לעמקים סמוכים או פנימה לתוך העמק.

 בעיירה הזו נבלה את 5 הלילות הבאים לפני החזרה למינכן

כל מה שלא ידעתם על עמק אוטס (וכרטיס אוצטל) ולא העזתם לשאול....

* העמק מרהיב ביופיו, צר ולא מאד ארוך. המרחק בין אוטס, שבצפון העמק, לבין סולדן שבדרומו -; פחות משעה נסיעה.

 * רוב המטיילים (הישראלים...) מקדישים לעמק בין יום ליומיים. בזמן זה אפשר להספיק ולנסוע בעמק לאורכו הלוך ושוב ולבקר באטרקציות המפורסמות שלו: מפלי שטוייבן, אגם פיבורג, ומרחצאות אקווה-דום.

אנחנו היינו בעמק כמעט 5 ימים ולא התחלנו אפילו למצות אותו. תכננו להקדיש יום אחד לטיול בעמק פיצטל השכן, אבל אפשרויות הטיול בעמק אוטס כל-כך גדולות שלא היה לנו חשק לצאת ממנו.

* הכיף הכי גדול בעמק הוא לפנות מהכביש הראשי (186) ולטפס עם הכבישים הצדדיים לכפרים שבהרים.
כל אחד פשוט יותר יפה מהשני. בכולם מובטחות תצפיות ונופים שאין לתאר וכמובן, אין ספור מסלולי הליכה מרהיבים.

* יש בעמק לא מעט אטרקציות חוץ ממסלולים רגליים: רכבלים, רפטינג וקניונינג מהעיירה המינג, אומגת חבלים בעיירה סאוטנס, מרחצאות אקווה-דום, שייט קיאקים כמעט מכל עיירה שיושבת על הנהר ועוד ועוד.

 * יש בעמק לא מעט עמדות השכרת אופניים (חלקן בחינם לרוכשי כרטיס אוצטל) וגם אנחנו תכננו לשלב טיולי אופניים. כשהגענו גילינו שכנראה שניאלץ לוותר: בגלל שהעמק צר יחסית, הדרכים מטפסות מהר ובתלילות להרים וכמעט ואין דרכים מישוריות, למעט רכיבה
צמודה לנהר בעיירות עצמן. על פניו - מי שאינו רוכב מנוסה ומורגל בדיווש הרים, כנראה יצטרך לוותר

 * נראה שהעמק מתאים מאד לטיול בתחבורה ציבורית: יש אוטובוס פנים עמק שעובר באופן תדיר ועוצר בכל העיירות - מכל אחת מהין אינספור אפשרויות טיול.

* לשכת התיירות של העמק מוציאה מידי יום - בחודשים יוני-ספטמבר (לא כולל סופי-שבוע) מסלולי הליכה יומיים מאורגנים ומודרכים, בעלות נמוכה מאד.

 * ואם כבר מדברים על לשכות התיירות של אוטס: יש אחת בכל עיירה, ועוד אחת יותר מרכזית בתחילת העמק. אף אחת מהן, נו אופנס, לא מצטיינת בעודף שעות פעילות...

אוצטל-קארד.

* המחיר למבוגר לשלושה ימים: 45 יורו. יש גם לשבוע או לעשרה ימים.

* יתרונו המרכזי של הכרטיס: כניסה חופשית לכל הרכבלים בעמק (כולל רכבל בקותאי שבין עמק אוטס לעמק סרליין).

 * הכרטיס משתלם למי שבאמת אוהב רכבלים ורוצה 'לטחון' אותם ביומיים שלושה. בבגדול: עד 3 רכבלים, לא שווה לרכוש את הכרטיס. מהרביעי ואילך מתחילים 'לדפוק את המערכת'

* הקץ' בעניין הרכבלים זה כמובן מזג-אויר. לא תמיד יודעים מה יהיה מחר ואם יהיה טעם לעלות להרים.
 אנחנו למשל, בתור רכבלופיליים ידועים, הגענו עם תוכנית פעולה זדונית לפיה ברגע שמסתמן יום יפה ושימשי עם צפי ליום נוסף כזה, ממהרים לקנות כרטיס אוצטל ולדלג איתו מרכבל לרכבל.
בפועל, חיכינו ליום שכזה, וחיכינו, וחיכינו, ועד שכבודו הואיל להגיע כבר לא התאפקנו ועלינו על שני רכבלים בלי כרטיס

* שאר התופינים בכרטיס אטרקטיביים פחות: למשל כניסה חינם לאגם שחייה Badeseum לייד העיירה אומהסן -; הצצנו, מדובר בבריכונת שנראית די עצובה, מה גם שאגם פיבורסי המקסים נמצא כעשרים דקות נסיעה.

* אתנן נוסף בכרטיס לשלושה ימים: אופניים חינם לחצי יום . על פניו הטבה נחמדה, אבל בפועל הרכיבה בעמק מתאימה בעיקר למקצוענים.

 * הכרטיס מקנה גם נסיעה חינם בתחבורה ציבורית, והנחה מסויימת במעבר טימסליוך.

במשפט אחד: משתלם לפריקים של רכבלים ובמזג-אויר בהיר.

יום עשירי - טיול רגלי מסביב לאוטס ומפלי שטוייבן

מתעוררים בבוקר. מציצים מהחלון. שמא נראה שמש סוף סוף? מה פתאום? למה מה קרה? בנוהל הרגיל, שמיים אפורים וגשם...

אדיס טוענת שהיא מותשת. האמת שהלכנו המון עד עכשיו. וכל יום. וגם נאבקנו לא מעט בגשם.
מחליטים להיפרד לחצי יום: המרפסת שלנו יושבת ממש על הנהר ששוצף מתחתינו.
אני משאיר את הרכב בחנייה ויוצא לטייל רגלית, ואדיס נשארת עם ספר על המרפסת מעל הנהר.
קובעים שאחזור בצהריים לאסוף אותה ונמשיך הלאה.

 אני מטייל דרך היערות לכיוון אגם piburgsee (ע.ע. 'המדריך המלא לאגם פיבורגסי' ביום 12) - היערות כאילו נלקחו מספרי עמי ותמי, מלאים פירות יער ופטריות.

השמיים מעוננים, קריר, מזרזף, אבל הגשם לא חזק ולא מפריע לטייל. משם לכיוון הכפר habichen, לידו, ע'פ אתר התיירות המקומי אמור להסתתר לו אגמון נוסף habichersee (*) -; כן, זו לא טעות. נתתי כוכב אחד בודד לשלולית המסכנה הזו שמשום מה הם החליטו לכנות 'see'.

אני ממשיך במסלול המקסים לצד הנהר, דרך גשר Wellerbrück המדהים ביופיו(****) לכיוון הכפר ebene וממנו טיפוס לעוד כפר יפיפיה בשם oetzerau - משם נשקפת תצפית מרהיבה על חלקו הצפוני של עמק אוטס - וחזרה לאוטס לאסוף את הגברת.
ס"הכ 5 שעות הליכה, כולל עלייה אחת די תלולה לכיוון אוטצרו.
 אדיס, אחרי בוקר של בטלה, נראית רעננה ורעבה לקרוע את העמק, ואנחנו נוסעים לכיוון מפלי שטוייבן (Stuibenfall)

 

המדריך המלא למפלי שטוייבן 

א. נקודת המסלול 'הרישמית' נמצאת מתחת למפל, קצת מעל העיירה אומהסן. ממנה צריך לעלות למפל ואז לרדת בחזרה.
 להלן 'הנקודה התחתונה'

 ב. ברם, רוב הטיפים באתר ממליצים על 'קומבינה': להמשיך עם הרכב למעלה לכיוון נידארטאי, לחנות בחנייה של מסעדה בשם 'שטוייבן גסטהאוס' (להלן: 'הנקודה העליונה') ולרדת משם ברגל ירידה קצרה למפל.

 ג. לאורך המפל יש 5 נקודות תצפית בגבהים שונים. הנקודה העליונה, כאמור, נמצאת מרחק 5 דקות מהמסעדה.

 ד. ככל שיורדים - רואים עוד חלקים מהמפל. כלומר, כדי לראות את המפל במלואו ובמלוא עוצמתו יש להגיע לנקודה התחתונה.

 ה. לעומת זאת, דוקא בנקודה העליונה (זו שקרובה למסעדה) - מקבלים פחות מפל אבל תצפית נוף מהממת.


לסיכום -; מפלי Stuibenfall (*****) מרהיבים ביופיים. מדורגים ללא ספק בראש רשימת המפלים שראינו. אהבנו אותם יותר ממפלי קרימל, והטיול אליהם (המלא -; מאומהסן עד למעלה וחזרה, סה'"כ כשעתיים וחצי של הליכה הלוך חזור) היו משיאי הטיול כולו. מומלץ מאד מאד לעשות את הטיול המלא ולא להסתפק בגיחה קצרה מהמסעדה לתצפית העליונה.

 אחרי המפלים אנחנו עולים עם הרכב לכפר Niederthai (****). הנוף מהכפר מהמם. אנחנו מסתפקים בסיור קצר ומחליטים לחזור אליו למסלולי הליכה 'רציניים' יותר בימים הבאים.

יום 11 - 'היום הכי קר ביולי בשלושים השנה האחרונות'

טוב. אז בלילה הקודם נרדמנו אופטימיים בידיעה ודאית שנשארו לנו ארבעה ימים בטירול והם חייבים, פשוט חייבים, ע'פ כל הגיון סטטיסטי, להיות ימים בהירים, קיציים ושטופי שמש.

אני מתעורר בשמונה בבוקר. רץ לחלון. ולראשונה רואה את שמי אוטס בהירים!! לגמרי!! בלי אף ענן!!! אני ממהר להעיר את אדיס. יום שמש כזה צריך לנצל!! אסור לאבד אף רגע. למרבה הפלא היא מסכימה איתי, ואם ביום טיול רגיל לוקח שעות עד שהנסיכה מועילה בטובה לצאת מהשמיכה ('אני בחופש תפסיק כבר להעיר אותי'... 'די נו תן לישון'... 'אין לך איזה ספר לקרוא או משהו?'..  'טוב תן לי עוד חצי שעה...'וכו) הפעם שנינו מוכנים ומאורגנים לארוחת בוקר תוך פחות מחצי שעה. יום יפה שכזה צריך לנצל...
מסתבר שכל האורחים במלון מרגישים כמונו. כולם השקימו, כולם מחייכים. כולם דרוכים ומלאי מרץ וציפייה לדעת סוף סוף איך לעזאזל נראים שמי אוסטריה בלי עננים..

 מה שלא שמנו לב זה שבתוך חצי שעה, בזמן שהתארגנו, אכלנו ויצאנו, השמיים האפורים והגשם חזרו אלינו. השמיים הכחולים כנראה היו שאריות של לילה בהיר לפני גל חדש של חורף...

זה כבר גובל בהתעללות...

אנחנו מסרבים להתייאש ומדרימים לקצה השני של העמק -; לעיירה סולדן. העיירה משמשת כאחד ממרכזי הסקי של אוסטריה בחורף וכגן עדן של מסלולי הליכה בקיץ.

מהשמש ומהאפשרות לקנות את 'אוצטל-קארד' כבר מזמן התייאשנו אז אנחנו קונים כרטיס לרכבלGiggijochbahn gondola(****)1 -

מסתבר שרוב האנשים קונים כרטיס רק בעלייה (חובבי סקי) או רק בירידה (חובבי הליכה)

 'both ways?' שואל בתדהמה האוסטרי בתחנת הכרטיסים 'כן' אני עונה.
 'Up and down'? מתעקש האוסטרי לודא שאכן שמע טוב..
'כן' אני עונה נבוך...

 הנוף מהרכבל, מיותר לציין, מדהים. בסולדן, למטה בחנייה, 11 מעלות. למעלה קר הרבה יותר ומפה אנחנו מתחילים לטפס במסלול הליכה לאגם הרים schwarzsee (****)

הנוף מדהים. שונה מאד מהנוף שבתחתית העמק. אין פה יערות. נוף בראשיתי, צחיח, מלא עוצמה. שלוליות שלג לצד השביל.

המסלול הפעם, יחסית לא קל: טיפוס די תלול של קרוב לשעתיים עד האגם, ואז עוד שעה וחצי של ירידה.
בדרך למעלה מתחילים לרדת עלינו פתיתי שלג. שלג!!! בסוף יולי!!!
 

קצת לפני האגם יש hutte.
'האט', למי שלא מכיר, זה מעין בקתה הרים או פונדק דרכים שנמצא באיזשהי נקודה בהרים, לרוב עם תצפית מדהימה, בד"כ לקראת סוף המסלול או לפני שמסתובבים חזרה, ואפשר לנוח בה קצת, להתחמם, לשתות משקה חם או לאכול ארוחה קלה.

 האוסטרים מחבבים מאד את תרבות הבקתות הזו. גם אם מדובר במסלול של 10 דקות שבקצהו 'האט' הם לא יוותרו על שהייה נינוחה בו לצד מרק גולש ובירה, אפילו אם זה עשר בבוקר.
 גם אנחנו, ממסלול למסלול, למדנו להכיר ולהוקיר את תרבות הבקתות ה החיננית הזו. אז ישבנו ב'האט' לפני אגם ההרים המדהים הזה, האח בוערת (!!!), אנחנו לוגמים כוס שוקו חם, ומנהלים שיחת נפש עם המלצרית שם שמספרת שהיום נמדדה באיזור הטמפרטורה הכי נמוכה ביולי בשלושים שנה האחרונות ושאף אחד לא זוכר כזה חודש יולי גרוע עם כל-כך הרבה גשם ועננים וכמעט בכלל בלי שמש...
אין ספק שהמידע הזה שהיא שיתפה אותנו בו מעודד ומנחם מאד.

יורדים חזרה לכיוון סולדן וממשיכים לטפס עם הרכב לעמק צדדי לכיוון העיירה ונט.

הרכב מטפס ומטפס, והטמפ' צונחת וצונחת. בכניסה לעיירה ונט מד הטמפ' מראה 6 מעלות.

 ונט היא עיירה מקסימה. רכבל כסאות עולה להר ממנו נשקפת תצפית מרשימה ומתחילים מסלולי הליכה רבים.

אנחנו סבלנו שם מכל רגע. פשוט קפאנו למוות על הרכבל הפתוח.

 במשך כל העלייה, שלקחה מספר דקות והרגישה כמו נצח, קיוויתי שהסיוט ייגמר ונגיע ל-hutte למעלה ונוכל להפשיר עם איזה ספל קפוצ'ינו טוב -; אז למעלה רצנו כמו שפנים מבוהלים לבקתה, הזמנו קפוצ'ינו וקיבלנו קפה מזעזע מפרקולטור ('יו, יו, דאס איז קפוצ'ינו' התעקש המלצר האוסטרי...) וירדנו חזרה ל-vent

בפעם הראשונה בטיול, לא התווכחתי עם אדיס כשהיא אמרה את שלוש המילים שבימים כתיקונם מוציאות אותי מדעתי: 'תפעיל בבקשה חימום...'

 טוב. השעה עוד יחסית מוקדמת. בקושי חמש. אמצע היום. יש עוד 4 שעות של אור. ולראשונה בטיול אנחנו מרגישים שלא בא לנו לעשות שום דבר מעשרות האופציות שרשומות לנו בדף...

אני מרגיש שמזג-האויר ניצח אותי. קר. אפור. גשום. מעצבן. מגעיל...

אז מחליטים לנוע לאט בחזרה לכיוון אוטס ולפנות לכל כביש צדדי שהשם על השלט יראה לנו נחמד...

 כך אנחנו מטפסים לכפר gries, ולכפר שליידו dorf ולכפר המקסים kofels -; שהאמת שכל אחד מהם יותר מקסים מהשני וברור לנו שביום יפה אפשר לעשות טיולים מקסימים מכל אחד מהם, אבל לנו כבר קצת נמאסואני אפילו קצת מתחיל להבין פתאום את תופעת 'דיכאון החורף' של סקנדינביה.
 
למה מה כבר ביקשנו? קצת שמש?...

אז אם לכל אחד יש בטיול את היום הזה שלמרות הנופים ולמרות המראות הוא מרגיש שהיה 'יום מבאס' - אז היום הזה, למרות הנופים המדהימים והשלג היה עבורנו יום מבאס...

ובתוך תוכי, לא נעים להודות, אני קצת מתגעגע למדינה קטנה ושטופת שמש במזרח התיכון...

 חוזרים מוקדם לאוטס, הולכים לשתות הרבה אלכוהול ולקוות שאולי מחר, סוף סוף, תזרח השמש.

יום 12 -; עמק סרליין, קותאי, נידרטאי, אגם פיבורגסי - לעולם בעקבות השמש

כן, כן. חיכינו וציפינו, התפללנו ויחלנו, והנה זה הגיע. יום קיץ מקסים, שמשי, בהיר, וחמים, מתחילתו ועד סופו. בלי הפתעות, בלי מהפכים.

 היעד הראשון שלנו- עיירת הסקי kuhtai. ממנה יוצא רכבל בעל שם סקסי במיוחד Drei seen bahn - רכבל 3 האגמים. מה, לא שם סקסי לרכבל?...

הנסיעה לקותאי ממרכז אוטס לכיוון עמק צדדי - עמק סרליין שמגיע בסופו של דבר לאיזור אינסברוק.

מרוב התלהבות ממזג-האויר, יצאנו הפעם באמת מוקדם. אם ברוב הטיול עד שקמים, מתארגנים, יורדים לאכול, מסיימים לאכול, עולים להתארגן שוב, כמעט אף פעם לא קרה שיצאנו לפני עשר-עשר וחצי בבוקר, הפעם כבר בתשע בבוקר היינו ברכב ולפני 09:30 כבר היינו בקופה של הרכבל.

 מכיוון שעדיין קריר, וברכבל אמורים לעלות לגובה שלג, אנחנו מחליטים לקנות כרטיסים, לטייל באיזור, ולעלות לרכבל עוד שעה כשקצת יתחמם. אז אנחנו ממשיכים עם הכביש מקותאי לעמק סרליין Sellraintal (****) שמתברר כאחת ההפתעות הנעימות בטיול.

בד"כ אנחנו לא מתים על טיולי נהיגה אבל העמק הזה פשוט מקסים.
הכביש מתפתל ממש בצמוד לנחל וזה פשוט מפתה לעצור את הרכב ולקפוץ לשכשכך את הרגליים במים הקרירים. איזה כיף לנהוג בכביש בו התמרור הנפוץ ביותר הוא:  'תן זכות קדימה לפרות' 

חוזרים לקותאי ועולים למעלה ברכבל (**). מדובר ברכבל פתוח, לשלושה אנשים. 10:30 בבוקר ומז'א כבר נעים למדי. רוח קרירה ונעימה מלטפת. איזה הבדל מ-ונט, שם קפאנו רק יום קודם לכן.
3 האגמים שמובטחים הם למעשה שני אגמי הרים קטנטנים פלוס מקווה מים מלאכותי שרואים מהכביש בכניסה לקותאי.

האגמים לא מאד מרשימים בהשוואה לאגם ההרים שראינו יום קודם בסולדן, או לזה שראינו בעמק שטובאי.
 הנוף מבעלייה לרכבל - יפה, אבל מרשים פחות בהשוואה לרכבלים קודמים שביקרנו.

במשפט אחד: בהחלט אפשר לוותר

דירוג הרכבלים הסופי שלנו

1. Seefelder joch - סיפילד
2. Giggijochbahn gondola -; סולדן
3. wildspitze -; רכבל כיסאות, ונט
4. mutterbergalm -; רכבל בעמק שטובאי
5. Drei seen bahn - קותאי
6. kranzberg chairlift - מיטנוולד


עושים למעלה סיבוב קצר על ההר ופוגשים בעיקר קהל אוסטרי קשיש במיטב מחלצותיו והרבה קבוצות מאורגנות מקומיות.

 יש שם שביל קצר של עשר דקות שמגיע עד לאגמון הרים, שם , כמובן איך אפשר בלי איזה Hutte?
אז גם אנחנו בעיניין ומזמינים מרק גולש אפילו שבקושי 11:00 ויורדים חזרה למטה לקותאי.

מחליטים לנצל את היום השמשי והמקסים ולנסוע לכפר NIEDERTHAI -; בו ביקרנו בחטף אחרי מפלי שטוייבן והחלטנו כבר אז שנחזור אליו לטייל באיזור יותר ברצינות.

מהכפר יוצאים המון מסלולים בדרגות קושי שונות.

 אנחנו בחרנו הפעם במסלול קצרצר שהתברר כאחד ממסלולי ההליכה המרהיבים שהיו לנו בטיול.

 מהכפר ממשיכים לעשר דקות צעידה לכיוון הכפר HÖFLE ובהמשך לכפר BICHL ומשם עוד מספר דקות של הליכה קלה לנקודת תצפית שמסומנת בסימון PLATE (*****)

מדובר במסלול מקסים. סה"כ שעה הלוך ושוב של הליכה נינוחה, קלה ומישורית על דרך סלולה שהיא מעין טיילת על הצוק. לכל אורך המסלול נשקף נוף פנורמי מ-ד-ה-י-ם.
 המסלול הוא פנינה מרהיבה שמתאימה גם לכאלה שלא אוהבים ללכת ברגל יותר מידי.

בחזרה בנידרטאי אדיס רוטנת ש-'אתה בטח לא קורא מסלול הליכה למה שעשינו...' אז אנחנו בוחרים בעוד מסלול הפעם עם השילוט ל- Larstigalm hut (****) -; גם הפעם, מדובר בעוד מסלול קליל יחסית ומרהיב ביופיו.

שני המסלולים של נידרטאי, כשהיום השימשי והראות המעולה כמובן תורמים לעניין, הוכתרו גם הם בין שיאי הטיול.

השעה שעת צהריים מאוחרת, השמש נעימה. ואנחנו מתים לאיזה אגם לשחות בו. בכלל, מלא זמן לא היה ממש אפשר לשחות פה בטירול...

אז אנחנו בדרך 'למטה' -; שזה בתרגום מ-'אוצית' - יורדים מהכפרים שבהרים לכיוון הדרך המרכזית שבעמק.

שם, לייד העיירה אומהסן, יש אגם רחצה בשם Badeseum (*). אנחנו מחנים, מציצים פנימה מהגדר, ומעדיפים לוותר.
 זוהי מין בריכת שחייה, שלמען ההגינות אציין שמוקפת בנוף יפה (טוב גם תחנות הדלק והמוסכים פה מוקפים בנוף יפה. ועדיין אנחנו לא נלך לטייל במוסך בגלל הנוף)אבל לא נראית מזמינה במיוחד.

אגם פיבורג נמצא פחות מעשרים דקות נסיעה ואנחנו בדרך אליו.

 בגלל שאגם ממש קרוב למלון, ואני כבר פעם שלישית בו (פעם אחת ברגל, בבוקר שהתפצלנו, פעם אחת בערב של אותו יום להצצה חטופה עם אדיס כי לא היה לי לב שאני ראיתי אותו והיא לא ועכשיו פעם שלישית) אני מרשה לעצמי לכתוב את:

המדריך המקוצר לאגם piburgsee (***)

• אפשר להגיע אליו רגלית מכל אחת מהעיירות הסמוכות: אוטס, סאוטן והביצ'ן. יש עשרות מסלולים, שמתחברים, מתפצלים ומתאחדים אחד עם השני. רובים דומים פחות או יותר ועוברים דרך היערות המקסימים שמקיפים את האגם. יש שילוט מצויין מכל מקום.

• הגעה באופניים לאגם ככרוכה בעליות די סיזיפיות ונראית לי מתאימה לרוכבים עם ניסיון כלשהו בעליות. לשביל המקיף את האגם אי אפשר להכניס.

• למגיעים ברכב -; חנייה בתשלום 3 יורו בצמוד למלון seehuter's hotel seerose. מהחנייה הליכה מקסימה בתוך שדה מלא פריחה, של כחמש דקות, עד האגם.

• באגם חוף רחצה מוסדר, הכולל מזחי עץ לשיזוף וירידה נוחה למים, מקלחות וחדרי הלבשה מסודרים, מסעדה ומזנון. לבאים עם רכב, מהחנייה, החוף נמצא בקצה השני של האגם, מרחק 10 דקות צעידה נוספות. הכניסה לחוף -; בתשלום של 2 יורו לאדם

• מי שמסתפק בטיול רגלי סביב האגם, ומוותר על רחצה בו - אין צורך להכנס לחוף המוסדר.

• מי שרוצה לטבול באגם אך לחסוך את שני היורו בכניסה: אפשר להכנס לאגם מכל נקודה אקראית סביבו, אך יש לקחת בחשבון כניסה מאד לא נוחה עם קרקע סלעית דוקרת ומאד לא נעימה.

• מי שבעניין של 'לתפוס קצת שמש' על האגם -; ולרבוץ לצד אוסטריות חטובות על מזח העץ, צריך להכנס לחוף המוסדר -; זה המקום היחידי מסביב לאגם בו יש שמש. בשאר חלקי האגם היער מגיע כמעט עד לקו המים והאגם מוצל מאד וקריר.

 • עפ'י פרסומים זרים, מדובר באגם הכי חם בטירול, טמפ' מים נעימה לשחיה שאמורה להגיע ל-21 מעלות. אני שחיתי שם בסוף יולי. קרררר...

מגיעים לאגם.

השעה כמעט 16:00 אחה"צ, אבל כבר למדנו שהשמש האלפינית עובדת בצורה קצת מוזרה: בניגוד לישראל בה שעות השיא הן בין 12:00 ל-16:00, באלפים השמש 'במיטבה' החל מ-3-4 אחה"צ ועד 7-8 בערב.

בקיצור, יום שמש נעים, יש לנו חצי יום פנוי, ואנחנו מחליטים על 'ביטול המשך התוכניות להיום' ועל בילוי אחה"צ נעים ורוגע למנוחה על האגם.

ההגעה מהחנייה לאגם היא לתוך היער. כלומר אין כניסה נוחה ומסודרת ובעיקר אין שמש.
יש 'חוף' מסודר בדיוק בקצה השני. שם יש מזח שיזוף, שמש, וכניסה נוחה למים. הכניסה אליו בתשלום של 2 יורו.

 בראשי מבליחה הברקה:
'למה שלא תקחי את התיק שלי, תתקדמי לכיוון של החוף המוסדר, תיכנסי, ואני אכנס למים פה, אשחה לצד השני, אצא ישר מהמים לחוף המסודר ואפגוש אותך שם. ככה נחסוך 2 יורו? מה את אומרת?...

 למראה פרצופה המפקפק, אני ממהר לפשוט את חולצתי ולזנק (טוב נו, לדדות באיטיות בגלל הסלעים המשוננים) לתוך המים...

טוב, מה שלא לקחתי בחשבון זה את טמפ' המים, ואחרי בערך 100 מטר שחייה, כשהרגשתי שאני לא רחוק ממצב היפותרמיה מתקדם צעקתי לאדיס 'טוב חכי רגע...' ובשארית כוחותי שחיתי חזרה לאיפה שנכנסתי...

האמת? החוף המסודר שווה 2 יורו. זה לא בדיוק 'חוף מסודר' במובן הישראלי של המילה אלא יותר רציף עץ, מולו רפסודת עץ נוספת בתוך האגם שאפשר לשחות אליה, וכל מה שנשאר זה להמרח על העץ החמים ולתת לקרני השמש לפנק, לפנק, לפנק...

אדיס טובלת קצה ציפורן במים, ממלמלת משהו כמו 'משוגעים. האוסטרים ואתה... מי שוחה במי קרח האלה?...' ומסתפקת ברביצה נעימה בשמש.

השמש נעימה כמעט עד 20:00 בערב. אז אנחנו חוזרים חזרה לרכב ובחמש דקות נהיגה אנחנו במלון.

 רק כשאני יוצא מהמקלחת אדיס רואה את גודל האבסורד:

'אני לא מאמינה... הצלחת להשרף באוסטריה...'

יום 13 -; מסלול הליכה בקופלס, מגלשה באימסט והאגם 'הכי יפה באוסטריה'

זהו יום הטיול האחרון שלנו בטירול.

מחר 'מזדכים' על העמק, ומתחילים להתקדם חזרה לכיוון מינכן. 'רבותה' כמו שאומרים...

מתעוררים לבוקר שימשי, בהיר, וחמים.

'זהו' אני פוסק בידענות. 'גשם כבר לא נראה פה יותר...'

היעד -; הכפר ההררי kofels (****) המרוחק כעשרים דקות נסיעה מאוטס. בחרתנו במסלול הליכה קצר יחסית לכיוון Wurzbergalm (***)

הבעייה היא שהכפר עצמו כל-כך יפה שאנחנו לא רואים שום אינטרס לצאת ממנו.
היינו בו גם בגשם יומיים לפני, ואיזה הבדל לראות את אותו מקום בתפאורה של שמש ושמיים בהירים.

 הנוף בכפר מהמם, הבתים מרהיבים עם המרפסות שלהם לנוף וכמויות הפרחים בחצרות ובמרפסות.

לפעמים זה נראה כאילו ממשלת אוסטריה מממנת לכל אזרחיה איזשהו קורס בעיצוב עדניות או משהו.

אנחנו מתחילים לצעוד. המסלול יפה, אבל פחות מרשים ממסלולים קודמים שעשינו - סה"כ הליכה נחמדה שנכנסת ויוצאת לסירוגין מהיער לאחו ובחזרה, אבל לא מספקת תצפיות מרהיבות כמו שראינו במסלולים אחרים.



 ב-hutte, שם למעלה בהרים אנחנו עוצרים לקפה לפני שיורדים חזרה לקופלס. בדלפק עומדת ילדונת. אולי בת 12. אני עומד וממתין בסבלנות עד שאבא או אמא יגיעו. וממתין. וממתין עוד. בינתיים הקשישים האוסטרים ניגשים אליה, מזמינים, משלמים, מקבלים עודף, היא מכינה קפה בדלפק, ומעבירה את ההזמנות לאוכל פנימה למטבח...

אם הדוקטור יצחק קדמן היה יודע מזה..

אנחנו יושבים בחוץ בשמש. מחכים לקפה. הוא מגיע אחרי 2 דקות בידי אחותה הצעירה של המלצרית. בחיי שזו איזו פעוטה... אני שואל אותה בת כמה היא. והיא עונה: שמונה...

 זו ללא ספק היתה המלצרית הצעירה ביותר שפגשנו אי פעם (אבל בטח שלא הגרועה ביותר - וכל מי שביקר אי פעם בבית קפה תלביבי מבין בוודאי את הכוונה)

בדרך חזרה לקופלס פגשנו חבר ותיק. הגשם.
 פתאום, מכלום, יום הקיץ שלנו הפך למבול. שולפים שכמיות, מטריות, לא מתרגשים -; ברכב, לפני שיצאנו, שאלתי את אדיס בצחוק, למראה השמיים הבהירים ש-'מה את אומרת, ניקח שכמייה ומטרייה?' והיא רק אמרה ש-'ברור, מה? עוד לא הבנת איך זה עובד פה?...' ואני התעקשתי שזה מיותר והיא התעקשה להכניס (גם את שלי...) לתיק, ועכשיו כל האוסטרים רצים מבוהלים ביער (מה? הם עוד לא למדו איך זה עובד פה עם מזג-האויר, האוסטרים האלו?) ורק אנחנו ממוגנים, יבשים ושמחים.

בקופלס עצמה, אחרי כשעה של מבול, העננים נעלמים. לגמרי. שוב יום שמש. איזה כיף. אנחנו מתקשים לעזוב את הכפר המקסים ואת כרי האחו שמקיפים אותו. עוד סיבוב. עוד תמונה, וזהו, די, נוסעים לכיוון imst.
 אם יש שם מגלשות -; אנחנו שם!!

אימסט שנמצאת למעשה ממש ביציאה מעמק אוטס.

 תוך 25 דקות נסיעה, אנחנו בקופת הכרטיסים למגלשה.

נחמד לפגוש שוב את ארצות-הברית-של-אמריקה, אותה לא ראינו מאז טירת נוישווינשטיין.

 ב-imst יש נערים ונערות אמריקאים. והרבה. הם מגיעים לשם ככל הנראה בקבוצות מאורגנות של 'סאמר קאמפ אין יורופ...' -; עליזים, ורעשניים, ומתנהגים באופן כללי כאילו ארה"ב עדיין מנהלת את העולם...

 שוב נפעמים מהאירגון האוסטרי: קונים כרטיס למטה, עולים ברכבל למעלה, מקבלים מספר תור למגלשה (כשעה וחצי המתנה) ומשוחררים ללכת לטייל/לאכול/לנמנם בשמש, בלי עמידה מעצבנת, בלי הדחפויות (המעטים שניסו להדחף, ישראלים אגב, קיבלו הסבר מנומס מהמפעילים שאי אפשר להכנס למגלשה לפני שהמספר שלהם מופיע על הלוח...)
קונים בירות ונקניקיות, מוצאים פינה שקטה באחו בין העיצים עם נוף מקסים שמשקיף על אימסט מלמעלה, עושים פיקניק כיפי, וממתינים בנחת לתורנו.

המגלשה כיפית (****). מאד!!!! קשה לדרג איזה יותר מומלצת, זו או הקודמת שהיינו בעמק שטובאי. ההבדל המשמעותי היחידי, כאמור, הוא התורים הארוכים באימסט.

 אם בזמן ההמתנה לגלישה היתה לנו שמש קיצית ונעימה, בזמן הגלישה למטה, התחיל שוב לטפטף, טיפטוף שהפך לגשם בנסיעה ליעד הבא -; אגם פרנשטיין (Fernsteinsee).

 אגם פרנשטיין (****) נמצא כעשרים דקות נסיעה מאימסט לכיוון צפון. אתרי התיירות האוסטרים הגדירו אותו כ-'אחד האגמים היפים באוסטריה' ועם כזה בילד-אפ מחייב, כמובן שהיינו חייבים לפקוד אותו.

מדובר באגם מקסים ומיוחד, בגווני תורקיז משגעים. מוקף כרי דשא ויערות ובעל צורה מתעקלת מיוחדת מאד. יש חוף רחצה, סירות משוטים או פדלים להשכרה, אפשרות לשכירת ציוד צלילה, ומסלול הליכה של כשעה בתוך היער שמסביב.

הדבר הכי מפתיע עם האגם -; הוא יושב ממש מתחת לכביש הראשי. עוצרים בחניון של מסעדה, על כביש סואן, וממשך מתחת לאוטוסטרדה נח לו בשלווה אחד האגמים היפים והמקסימים באוסטריה.

זוהי כבר שעת אחה"צ מאוחרת, מז'א מעונן, קריר וגשום. אנחנו היחידים באגם. על שחייה אין מה לדבר. ופתאום שוב מתגנב לו מן עצב לטיול שמתקרב לסיומו...

אדיס מנסה לעודד אותי ולהגיד שמחר בטח יהיה יום יפה ואפשר לעצור פה שוב ולשחות (האגם יהיה מחר פחות או יותר על המסלול שלנו בדרך חזרה למינכן) -; אבל שנינו יודעים שככל הנראה זה לא יקרה...

 עושים טיול ביער סביב האגם המקסים, ומשננים שוב את המנטרות השחוקות שחוזרות לכל אורך הטיול על 'כמה-שזה-לא-פייר' ו-'איך-הם-קיבלו-את-כל-הירוק-והאגמים-האלו...'

ומנהלים דיון פילוסופי בשאלה 'אם עשרה קבין של יופי נפלו על העולם ותשעה לקחה ירושלים, כמה מהקבין הנוסף לקחו טירול ובוואריה ומה ממנו הן השאירו, למשל, להימאליה?...

 בדרך חזרה לאוטס, הגשם כבר הופך למבול, אנחנו עוצרים לסיבוב קצר בעיירה השכנה, והמקסימה, סאוטנס, וחוזרים לאוטס לארוחת ערב חגיגית ואחרונה באוסטריה.

יום 14 - חזרה למינכן, ומזג-האויר בתצוגת תכלית אחרונה

אז איך מטיילים את היום האחרון באיזור?...

הכנתי הרבה אופציות. אף אחת לא התאימה לנו באותו בוקר:
בוקר בטלה בשמש על איזה אגם? לא מתאים. קריר וסגרירי.
רפטינג? כנ"ל.
עוד מסלול הליכה פה באוטס? לא בא לנו.
מרחצאות בעיירה הגרמנית bad tolz בדרך למינכן? אדיס לא רוצה...
דכאו? יהיה קצת לחוץ עם החזרת הרכב. עדיף מחר עם תחבורה ציבורית

אז מה כן? מחליטים פשוט לסמן מסלול על המפה, ולעצור איפה שמתחשק...

אז עוצרים לקפה ראשון באגם מדהים בשם Riessersee (****) קרוב לעיירה גרמיש בבוואריה. על שחייה אין בכלל מה לדבר. קריר, מעונן, מטפטף לפרקים.

ואח"כ עוצרים בעיירה המקסימה Oberammergau (****) שגם היא היוותה את אחת ההפתעות המתוקות של הטיול. עיירה מיוחדת מאד ושונה באווירה שלה משאר העיירות הגרמניות בהן ביקרנו.

 באוברמרגו קרה הבלתי אפשרי: אחרי שעצרנו לקפה ועוגה, הסתבבנו בעיר, ואדיס נכנסה ל-6 חנויות גילופי עץ (מזל באמת שאין פה סברובסקי), לא זכרנו איפה השארנו את הרכב...

כך קרה שמצאנו את עצמנו משוטטים רגלית מחוץ למרכז העתיק של העיירה ב-'קאנטרי-סייד' שלה, עם בתים שכל אחד מהם יותר מרהיב ומקסים מהשני. כמה חבל שהמצלמה נשארה ברכב. כל-כך נהנינו מהשיטוט הזה ש-'נפל' עלינו בטעות...

 עולים על האוטוסטרדה ושועטים לעבר מינכן. מדהים איך ברגע שיורדים מההרים למישור, מז'א מתייצב, השמיים בהירים, מד הטמפרטורה ברכב מראה על 24 מעלות...

'איזה שמיים מוזרים יש קצת יותר קדימה...' אדיס מהרהרת בקול. ובאמת, רחוק מלפנים, לכיוון צפון, בדיוק הכיוון אליו אנחנו שועטים, יש מין קו ישר -; שממנו פתאום יש שמיים שחורים לחלוטין. כמו שמיים של לילה. הבעייה היא שעכשיו 3 אחה"צ...

 בכניסה למינכן הבנו מה זה השמיים השחורים האלו. בערב אפילו דיברו על זה בכל ערוצי החדשות הגרמניים. שבר ענן. איזה סיום סימבולי לטיול: במשך 40 דקות ניתח עלינו גשם מטורף מלווה בגושי ברד. זה היה הזוי. לא היה אפשר לראות כלום. המגברים שעבדו במהירות המקסימלית לא הספיקו להזיז את המים והברד וחלק גדול מהרכבים פשוט עצור. תוך שניות השתרר כאוס ענק לכיוון מרכז העיר -

 אה כן... את הרכב חשבתי שיהיה יותר חכם להחזיר בתחנת munich centrum במקום בשדה התעופה - על מפת מינכן וירטואלית, תחנת ההחזרה של הרכב ובית המלון מרוחקים מרחק שתי תחנות מטרו, בעוד ששדה התעופה נמצא יחסית במרחק רב מהעיר ומן הסתם יהיה כרוך נסיעה גבוה -

זו כמובן התבררה בדיעבד כשטות מוחלטת:

 משדה התעופה יש רכבת נוחה שמגיעה כמעט עד פתח המלון, בעוד שקילומטר הנהיגה האחרון במרכז מינכן לקח לי כשעה ורבע של עצבים, קללות, והלם מהמעבר החד מנהיגה נינוחה בנופי בוואריה, לנהיגת עיר (אמנם גרמנית..) עמוסה, פקוקה בטירוף, ובתנאי מזג-אויר קיצוניים....

אבל מה? אף אחד לא צופר, מקלל או מוציא מהחלון יד שעירה עם גורמט בתנועה סיבובית מאיימת...

ימים 15-17 - מינכן -; business and pleasure

אנחנו אוהבים ערים גדולות. ועוד יותר, אוהבים לסיים בהן טיולי טבע ונופים.

אנחנו אוהבים אלכוהול ופאבים רועשים, אוהבים את המולת האנשים אחרי השקט של הנחלים והיערות...

אנחנו אוהבים את הניגוד בין כיכרות עתיקות ואלגנטיות לבין דאונטאון רועש, צפוף, מלוכלך ושופע חנויות מפוקפקות...

אנחנו אוהבים את הניגוד בין חלונות ראווה מלוקקים של בגדי מעצבים מול שווקי פשפשים צבעוניים...

אוהבים את הניגוד בין מסעדות יוקרה ובין כוכי של אוכל עממי זול וטעים בשכונות של מהגרים.

אוהבים את דוכני הנקנקיות או האוכל המקומי וגם את רשתות הג'אנק פוד החביבות עלינו (איך? איך KFC ירום הודם כשלו בארץ? ואיך סאבווי כבר לא פה?...)

 אוהבים להסתבך עם החלפת הרכבות במטרו ולבקש עזרה מאיזה הייטקיסט עם לפטופ, או זרוק עם רסטות...

והכי אוהבים להסתובב סתם ולשמוע הופעות של נגנים ברחוב...

יום למחרת הוא יום ההופעה -; אני אמור להיות מוכן לאיסוף ממלון בשעה 16:30 אחה"צ -; מה שמשאיר לנו חצי יום פנוי.

אנחנו נוסעים לדכאו.

את החוויות שלי מדכאו כתבתי ברגע שהמונית מנתב'ג הורידה אותנו בבית.
ורק אחרי זה יכולתי להתקלח וללכת לישון...

נראה לי לא נכון להעלות את חוויותי בפורום טיולים. הביקור בדכאו אינו טיול אלא חוייה אישית חזקה מאד.

 למי שמעוניין לקרוא, הביקור שלי בדכאו:

www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx

יום אחרון במינכן

למחרת נשאר לנו עוד יום מלא אחרון במינכן.
כבר לא היה לנו חשק או כוח לדגום את אתרי החובה -; המוזיאון הלאומי, מוזיאון ב.מ.וו, האיצטדיון האולימפי וזה של ביירן מינכן, כל אלה יחכו לנו לפעם הבאה.
 אדיס, ביום שעבדתי, הספיקה לבקר בגנים האנגליים (וגם במתחם קניות olympia einkaufszentrum) ולא ממש התלהבה מהם.

אז הסתובבנו במרכז העיר והתאהבנו במינכן.

המרכז העתיק שלה יפה מאד. אבל לא בגלל זה אהבנו אותה. הרי לכל עיר גדולה אירופאית יש מרכז 'עתיק' עם כיכרות אלגנטיים והרבה בניינים יפים ועתיקים, ומבחינה זו, ודאי שמינכן אינה יפה יותר מפאריז, רומא, או פראג.

 התאהבנו במינכן בגלל שימחת החיים והנאת החיים המתפרצת שלה. בגלל התורים הארוכים ליד כל דוכן נקנקיות ברחוב, בגלל ההתקהלות הגדולה של אנשים, תיירים ומקומיים, לייד כל הופעת רחוב באשר היא, בגלל דוכני הבירה והיין, והקציצות בשר עם החרדל והכרוב שנמצאים בכל כיכר...

 התאהבנו במינכן בגלל נהרות של אנשים, מכל הסוגים, שפוסעים ברחוב, ונראים שמחים וטובי לב כאילו שזה המצב הכי הגיוני וטבעי להיות בו... בדיוק כמו בישראל, לא?...

 במטוס, בדרך חזרה, כבר התחלנו להתווכח לאן נוסעים בשנה הבאה. אדיס רוצה אתיופיה. גיל רוצה הודו. לאחר דיון קצר וסוער הושגה הסכמה.

אז מעכשיו מתחילים לחסוך לקובה 2012