איזה מין שם מסורבל לגן-עדן זה 'ברכטסגאדן'

'אני חושבת שאתה צריך לנסוע לבד....'

שתיקה רועמת.

שני ילדים ערסים למטה ברחוב מקללים את אמא של איזה שלומי.

'לבד?...'

'כן. לבד. אתה הרי חייב את הנסיעה הזו. אז תקצר. אז אל תסע לשלושה שבועות. תיסע לשבוע, תתרענן, תחליף אוירה, תמלא מצברים, ותחזור כמו חדש....'

שתיקה רועמת

'אוקיי.. בסדר...'

שתיקה רועמת

'מה בסדר? מה אתה רציני? תיסע בלעדיי? ותשאיר אותי פה לבד? במצבי?...

'כן, להתרענן, להחליף אוירה, למלא מצברים, לחזור כמו חדש....'

היא מבסוטית. היא אוהבת שאני מצטט דברים שהיא אומרת.

'אבל יש לי תנאי...' היא מוסיפה. 'אתה לא נוסע בלעדי לאיטליה. איטליה זה של שנינו. תחשוב על יעד אחר, ושיהיה מערב אירופה, לא הודו... הרי במצבי אסור לי לדאוג...'

יום ראשון -; הדרך האלפינית הגרמנית.

היעד הראשון שלי, לחמישת הימים (והלילות) הראשונים היא העיירה ramsau שיושבת על קצה הפארק הלאומי berchtesgerden.

מז'א נעים. מעונן. 20 מעלות. אין גשם.
לוקח לי כמה דקות להפנים שהרגלי הנהיגה ים-תיכוניים שלי המאופיינים בעודף אסרטיביות לא מתאימים פה ולאמץ את הגישה 'בגרמניה נהג כאירופאי מתורבת ולא כישראלי ברברי, דנקשן'
אז אני משחרר את העניבה.
 וגם את הכפתור העליון בחולצה (מטאפורית בלבד כמובן. מי נוסע לטייל עם עניבה ועם חולצה מכופתרת?...) ושם את פינק מרטיני לכבוד תחילת הטיול.

שוטטות מקדימה בגוגל-מאפ לימדה אותי שנסיעה ישירה על האוטוסטרדה ממינכן לרמסאו תיקח כשעתיים, בעוד שנסיעה מקבילה על הדרך האלפינית הגרמנית תאריך את כל הסיפור בלא יותר מעשרים דקות נהיגה. שווה, לא?

הירידה הראשונה לכיוון 'אלפן-שטרסה' מהאוטוסטרדה A8 היא ירידה מספר 106 -; לכיוון העיירה grassau.

אני מרגיש תוך דקות איך מצברי המדולדלים משנה מפרכת מתחילים להתמלא.
 הנסיעה לאורך כביש 305 (1/2***) מקסימה -;
הדרך מתפלת בין יערות, כרי מרעה, נחלים, עיירות קטנות ומתוקות ואין ספור אגמים קטנים.
 אני מהרהר בעובדה האבסורדית שהדרך המקסימה בה אני נוסע עכשיו היא יוזמה של אחד, אדולף היטלר, וחבר מרעיו , שהעריצו את נופי ארצם ויזמו, בזמנם החופשי, חוקים שונים ומשונים לשימור נופי בוואריה הקסומים.

חצי שעה לפני רמסו אני עוצר בנקודת תצפית מהממת שצופה לכיוון תהום תלולה שבתחתיתה קניון גועש.
לצד הכביש חונות עוד 3-4 מכוניות.
ריקות.
מה שאומר שאפשר להתחיל לצעוד מפה.
 במחשבה ספונטנית אני מחנה ליידן, מזהה שביל ומתחיל לרדת לכיוון הקניון המדהים.

אחרי שעה של ירידה תלולה אני מגלה שיש למסלול שם: swartzshlucht (****)
מסתבר שיש ירידה מסודרת למגרש החנייה של תחילת המסלול -;
 בקיצור, עשיתי 'שעת הליכה מיותרת' (שזה אומר גם שעת עלייה חזרה אח'כ לאוטו) -;

המסלול יפיפייה -; יורד לתוך קניון ומגיע עד מפל מקסים שמתחבא בתוך היער, אח"כ עוד ירידה לאחו ירוק ופורח, שנקרא, באופן מפתיע, swartzalm, וחזרה לרכב.

החלק האחרון של הנסיעה, לפני הכניסה לעיירה רמסו, זו כבר הדרך האלפינית במיטבה.
הכביש מתפתל בין ההרים ווהיערות והנוף מדהים.
ממש בכניסה לעיירה יש פנייה שמאלה לכיוון hochschwarzock strasse - אני מטפס עם הכביש בנוף המהמם.
אני עוצר במגרש החנייה של מלון zipfhausl -; ממנו יוצאים מספר מסלולי הליכה באיזור.
אני בוחר במסלול מעגלי של שעתיים שנקרא (*****) Soleleitungsweg
מדובר במסלול שטוח כמעט לחלוטין, רובו על צלע ההר, שנותן נוף פנורמי מ-ה-מ-ם על רמסו ועל האלפים שמסביב.
המסלול קל, ומתגמל מאוד: שטוח לחלוטין ובלי עליות.

 אפשר לומר שזכיתי כבר על היום הראשון לאחד משיאי הטיול:



 בסוף המסלול, אני יושב לארוחת ערב מוקדמת על הטרסה של מלון זיפהאוס בנוף המהמם.
5 דקות נסיעה בירידה תלולה מההר לרמסו ואני במלון ביאנקה המקסים.
בשניה שנכנסתי לחדר התחיל המבול.
מעולה. חשבתי לעצמי.
חשוב לי שיהיה גשום בבוואריה, אחרת איך יישאר כל הירוק הזה?

יום שני -; עוד פעם טיול חורפי בבוואריה ואוסטריה?

הגשם ירד כל הלילה.
 ובבוקר? בוואריה הישנה והטובה הזכורה לי מיולי שעבר: כל האיזור בתוך ענן אחד גדול. אפור, ערפילי, גשום, לא רואים ממטר (במובן המילולי, לא המטאפורי...) -;

'sometimes we have days like this' מנסה בעלת הבית לעודד אותי.

וואלה. לא ידעתי....

אריק איינשטיין שר סשה ארגוב נבחר לספק את הפסקול ברכב

בימים גשומים מסתובבים בעיירות, זאת יודע כל טירון, ואני שולף מ-'בנק המטרות לימים גשומים' שהכינותי מראש את העיירה האוסטרית lofer (***) הנמצאת כחצי שעה נסיעה מרמסאו.
איזה הבדל בנסיעה מאתמול.
 הירידה המענגת בנוף מדהים מיום קודם, הופכת למסע מפחיד בתוך ענן וערפל.

לופר זכתה להרבה שבחים ומחמאות, וממש לא הפילה אותי מהרגליים.
אני מודה שעיירות הפנסיונרים האוסטרו-בוואריות הללו לא מאד מרגשות אותי.
העיירה נחמדה, יש בה בתים מצויירים, נהר שוצף, מפל באמצע, מדרחוב קטנטן שממוצה בהליכה איטית של 3 דקות.
 וזהו בערך.

הנוף בעיירה ומסביב לה, יפה מאד -; בקיצור, אפשר לעצור בה להפסקונת קצרה למי שממילא באיזור.
גיחה מיוחדת, מיותרת, לדעתי.

 אני מטפס דרך היער לנקודת תצפית מעל העיירה, מצלם, יורד חזרה, שותה קפוצ'ינו גרוע וממשיך הלאה.

אווה קסידי מחליפה את אריק אינשטיין.

אני חוזר חזרה לכיוון רמסו, ומחנה את הרכב בחנייה של המלון ביאנקה.
 המלון יושב ממש על הנהר, ושביל של פחות מק"מ לצד הנהר השוצף מוביל אותי, בגשם שוטף, לנקודה הבאה שלי: Wimbachklamm.

בכלל, הגעתי למסקנה שימים גשומים בטיול הם דוקא יתרון לטיולי טבע מסויימים כמו קניונים או מפלים -; בהם עוצמת המים מרשימה יותר מביום שמשי.

אני צועד עד לנקודת ההתחלה של המסלול : wimbachbrucke - שם יש מגרש חנייה מסודר ושילוט למסלולי הליכה רבים לתוך הפארק הלאומי ברכטסגאדן.

הכניסה לשמורה בעלות סימלית של 2 יורו.
אני משלשל 2 יורו למכונה.
וכלום.
המכונה מצפצפת עלי בגרמנית.
אני בועט במכונה, מתעצבן, מקלל אותה בכל הקללות הרלבנטיות ('מכונה נאצית' 'מכונה אנטישמית' 'לא נשכח ולא נסלח לכם לעולם...' וכו') וכלום...
 עד שהמוכרת בקיוסק הסמוך מגיע להציל את הישראלי הטכנופוב...

אז מסתבר שקודם כל צריך לספר למכונה אם יש לי כרטיס אורח או לא ורק אז היא מוכנה לקבל כסף...

מנפלאות מדריכי טיולים ואתרים ישראליים: Wimbachklamm (*****) לא מוזכר במדריכי מישלן, וגם לא באתר 'למטייל' וכך קורה שכולם מחמיצים את הקניון הכי יפה שראיתי באלפים.
המראה מכשף: עשרות מפלונים יורדים מהקירות של הקניון בזעם ובשצף קצף.
מדהים-מדהים-מדהים.

הירידה לקניון -; פחות מעשר דקות הליכה, והקניון (וזה חסרונו היחיד) קצר מאד -; אולי 300 מטר הליכה שאני עושה שוב ושוב ולא מסוגל להתנתק מהמראה עוצר הנשימה.

מומלץ במיוחד ביום גשום !!!

בעלייה הקצרה חזרה מהקניון (5 דקות ) יש אפשרות להמשיך למסלול ארוך יותר לכיוון Wimbachtal -; ומטפס לטירת wimbach schloss -; המסלול היה ב-'בנק המטרות של איזור רמסו'

לפני הירידה לקניון התייעצתי בטוריסט אינפורמיישן אם כדאי לטפס לשם.
הפקידה רמזה בצורה דיפלומטית שהטירה אומנם מאד יפה אבל בגלל העננים לא בטוח כמה אני אהנה מהנוף בגשם...
 אז הבנתי את הרמז והמשכתי לכיוון מפלי גולינג.

חצי שעה של נהיגה ואני במגרש חנייה הריק של Golling Waterfall (****).
אני ועוד שני רכבים.
 בעלייה למעלה אני פוגש את חבריי למגרש החנייה -; מדובר בשתי משפחות ישראליות.

קראתי דיעות חלוקות על המפלים וקשה לי להבין איך אפשר להתאכזב מהם.
נכון, הם לא גבוהים כמו מפלי קרימל או מפלי שטויבן שבעמק אוטס אבל השצף שלהם כל-כך מרשים, עוצמתי, ופראי.
 המיקום המקסים ממש בתוך היער ובעיקר ההגעה עד ממש למפל עצמו - בעיני מומלץ מאד!

חצי שעה לוקח הטיפוס למעלה, וקצת פחות מזה הירידה חזרה למטה.
הכל בגשם שוטף.
אני חוזר לרכב ספוג מים. בעיקר מהמפלים וקצת מהגשם.
 התכנון המקורי היה לצרף למפלים את lamer- klamm הסמוך, אבל הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו זה לחזור למלון ולהתייבש.

ביציאה מגולינג קורה מפנה בלתי צפוי בעלילה:
מבט אקראי למעלה מגלה קרני שמש ואיים של שמיים בהירים בין העננים.
 במונחים האוסטריים אותם אני מכיר אפשר לומר שמדובר בגל חום!!!

אין כמו קצת שמש למלא עלם חמודות במרץ נעורים מחודש, ואני בדרך לקניון lamerklamm (***) הסמוך.

המסלול קצר, יפה, אבל לדעתי מרשים פחות מווימבאך-קלאם בו הייתי בתחילת היום.

השעה 18:00 בערב. מזג-האויר התייצב והשתפר, שמש נעימה בשמיים.
יש עוד 3 שעות של אור, מצד שני היה יום גדוש ועמוס נופים ומראות...
אז בדיוק בשביל זה יש לרמסו אגם מקסים משלה -; Hintersee (****)
 איזה אגם מקסים ומיוחד! אני מחנה בחנייה ופוסע לאורך האגם.

השמש הנעימה של לפנות ערב מתחילה לדגדג לי בפטיש הטבילה באגמים שהודחק ביום וחצי הקרירים עד עכשיו.
אני מסתכל סביבי ורואה אגם 'מכובד' מידי לשחייה -; קשישים בוואריים הדורים מטיילים בנחת סביבו וזה נראה לי 'לא הולם' להתפשט פה עכשיו ולקפוץ למים -;
מצד שני מי הם? לא נשכח ולא נסלח לעולם...
אז אני מגיע לפשרה עם עצמי, מוריד נעליים וגרביים, מקפל מכנס, טובל רגל ו...
בררר.... מחטים של קור דוקרים לי את הרגליים.
 אין מצב לשחות באגם הזה! האגם מוגדר מייד כבלתי שחי בעליל

קפוצ'ינו (מעולה לשם שינוי) על האגם ונסיעה קצרה של 5 דקות חזרה למלון.

יום שלישי -; יום (כמעט) בלי אוטו...

הבוקר נראה בדיוק כמו הבוקר שקדם לו: מעונן, ערפילי, וגשום.
 התחזית מבטיחה שבמהלך היום ישתפר מז'א וביומיים-שלושה שלאחר מכן יהיה שמשי חמים.

אז אחרי שאתמול התרוצצתי לא מעט עם הרכב התכנון הוא לעשות מסלול רגלי מהעיירה.

אני מקרב את הרכב למרכז העיירה (מדובר בפחות מק"מ -; עצלנות לשמה -; בעיקר כדי 'לחסוך הליכה' בסוף היום בגמר הטרק...)

כמה מילים על רמסו:
הנוף הנשקף מכל פינה מדהים.
העיירה עצמה נראית כמו גלויית פרסומת לנופי בוואריה:
כנסייה אלגנט, נהר שוצף במרכז העיירה, מפל שמח ממש לייד הכנסייה, היערות והפסגות מסביב...
אממה? לצעיר, בליין, תוסס ונהנתן שכמותי אין מה לעשות עם עצמו בעיירה אחרי 7 בערב:
 התיירות שם מקומית בלבד, ולמעט שתי מסעדות שפתוחות עד 20:00 בערך המקום עליז בערך כמו שמעון פרס אחרי עוד הפסד בבחירות.

אני מחנה במרכז העיירה ריקה. יום ראשון. גשם שוטף.
קשיש גרמני בתלבושת בווארית מגוחכת (כולל כובע מטופש עם נוצה) שואל אותי אם אני מתארח ברמסו.
אני משיב בחיוב והוא מספר לי שבהמשך היום יש פה פסטיבל גדול מאד בעיירה.
אסור לי להחמיץ.
אני עושה 'כן כן' עם הראש כדי לא להעליב את הקשיש החביב.
 איזה פסטיבל בעיירה שכוחת אל הזו ועוד במזג-אויר הזה?...

'הרכבתי' לעצמי מסלול הליכה שבנוי משני מסלולים קצרים: מהעיירה רמסו דרך יער zauberwald לאגם הינטרסי בו ביקרתי אתמול בחטף, ולאחר הקפת האגם לטפס לכיוון halsalm.

את ההליכה לאגם דרך) zauberwald יער ****) אני עושה בגשם שוטף.
פירוש השם הוא 'יער האגדות' או 'יער הקסמים' והשם בהחלט לא מאכזב!!
איזה יופי של מסלול.
הדרך כ עוברת לצד נחלים, יובלי מים, מעיינות קטנים, מפלונים, בהחלט מסלול מרהיב וקליל שמביא אותי תוך שעה להינטרסי.

הליכה של חצי שעה נוספת לצד האגם מביאה לקצהו הרחוק ולתחילת המסלול השני לכיוון halsalm (****)
המסלול מטפס דרך היער ויוצא לתוך אחו פורח מדהים ביופיו כשהשביל ממשיך על צלע ההר ומשקיף על העמק שמתחתיו.
סה"כ 3 שעות נוספות של הליכה.

 הנופים בחלקים רבים של המסלול פשוט מהממים!

במהלך המסלול הזה מזג-האויר משתפר מאד .
 הגשם נפסק, העננים מתחילים להתפזר והשמש יוצאת.

אני חוזר חזרה דרך יער הקסמים לכיוון רמסו כדי לגלות ש...

לרגל הפסטיבל כל הכניסות לעיירה חסומות לרכבים.
העיירה הפכה למדרכוב שוקק חיים.
במרכז העיירה כל המכוניות פונו מזמן, חוץ מהרכב שלי שנמצא עכשיו בבדידות מזהרת בתוך כאוס של דוכני נקניקיות, תזמורות רחוב, משפחות שכוללות סבאים וסבתות באווריים, הורים באווארים, ילדונים באוואריים על אופניים, ותינוקות בוואריים בעגלות תינוקות בוואריות.
 התחושה הכללית היא של ערב יום העצמאות בכיכר רבין.

אני מתיישב במסעדה, ומזמין בירה.
הרכב ווקאלי של 4 זמרות ונבלנית שרות אריות בגרמנית.
מדהים. הן שרות בעדינות, בלי שום הגברה, וכל קהל שותי הבירות מקשיבים בשקט.
 גם אלה שמדברים עושים את זה בשקט ובעדינות כדי לא להפריע.

הזמרות יורדות ועולים חבורת אקורדיוניסטים.
לנדלרים גרמניים שמחים ובוב מארלי אלו ללא ספק שני סגנונות שאני לא מסוגל לשמוע יותר משבע דקות ברציפות.
 זה הזמן להפרד מהפסטיבל ולחזור להרים...

אני מחליט לנסות להזיז את הרכב החוצה מכיכר רבין.
זו מתבררת כמשימה קשה מאד.
אני נוסע על אפס קמ"ש בין אנשים בבגדים מגוחכים, סוסים, פרות, נזהר מאד לא לדרוס בטעות את סבתא גרטן או דוד הנריק...
 שובר את השיניים בניסיון להסביר לשני שוטרים גרמניים בשני מחסומים שונים איך לעזאזל הרכב שלי מצא את עצמו במרכז העיירה ('החנתי אותו בשמונה בבוקר לפני כל הבלאגן ויצאתי לטייל...) ובסוף אני מצליח להחלץ ולהגיע שוב למגרש החנייה של מלון זיפהאוס הזכור לטוב...

אני בוחר במסלול לכיוון (****) mordaualm.
 השעה כבר 16:00 והמסלול מוגדר כמסלול מעגלי ברמת קושי בינונית של 3-4 שעות.

מפאת השעה והעובדה שאני כבר אחרי 6 שעות הליכה היום אני מחליט לטפס מתחילת המסלול כמה שיהיה לי כוח וחשק ואז לרדת בחזרה ולוותר על המסלול השלם.

דוקא ההתחלה שלו היא מסלול שטוח וסלול שגם הוא, כמה מפתיע, משקיף לנוף הרים מרהיב לכל הכיוונים.

אחרי חצי שעה שטוחה יחסית המסלול מתחיל לטפס בתוך היער.
אחרי טיפוס מפרך של שעה שבמהלכו נשמתי הזכה כמעט ופרחה לה (טוב בסדר. הבנתי למה הם מתכוונים כשהם כותבים 'דרגת קושי בינונית') -; הגעתי לאחו מדהים שיושב על מין טרסה מעל רמסו.
 כל שנותר הוא להוריד נעליים, להתמכר לנוף, לחשוב כמה אין צדק, ובסוף לרדת חזרה.

18:00 בערב ואני שוב על הטרסה עם הנוף המדהים במסעדה של מלון זיפהאוס.

אני מזמין שניצל עם סלט ירקות ותפוחי אדמה.
ובירה.
הבירה מגיעה מהר.
מכיוון שאני לקוח ותיק אני יודע שלאוכל פה לוקח זמן להגיע.
 אז בינתיים אני מתמכר לנוף המשכר, לרוח הקלילה, לשמש הנעימה...

במסעדה יש עוד כעשרה אורחים שיושבים כמוני על הטרסה.
רובם ככולם גרמנים נמרצים בסביבות שנות השבעים שלהם.
 באופן אינסטנקטיבי אני עוזב את השמש והנופים ומתחיל לשחק עם אורחי המסעדה, בלי ידיעתם, במשחק הישן והטוב 'אז איפה היינו בזמן השואה?...'

חישוב כרונולוגי פשוט מזכה את יושבי המסעדה מאשמה.
הם היו תינוקות.
 או פעוטות.

כן אבל ילדים קטנים תמיד מעריצים את אבא...

אז אני עובר למשחק הדימיון הבא -;
מי מהקשישים הנמרצים פה, אולי אבא שלו או דוד שלו או סתם מישהו אחר במשפחה שלו הרג מישהו מהמשפחה שלי?

אני משכלל את המשחק: לכל גרמני פה במסעדה שאבא שלו הרג קרוב משפחה שלי אני נותן שתי נקודות.
 על דוד נקודה אחת.
על קרוב משפחה שהיה בגסטפו אני נותן חצי נקודה בונוס.

הקשיש הגרמני הנמרץ שאני מנסה להתחקות אחר שורשיו המשפחתיים קולט שאני נועץ בו מבט.
הוא מחייך, מרים את גלון הבירה שבידו ואומר לי משהו בגרמנית שוטפת.
 נראה לי שזה היה קשור לנוף או לשמש...

השניצל הענק (והמעולה) מגיע -; ויום מדהים מגיע לסיומו.

יום 4 -; בו הפכתי סלב ביום קיץ באגם קוניגסי

היום הזה היה 'וואו' אחד גדול מתחילתו ועד סופו. יום שהורכב משרשרת שיאים אחת מתמשכת.

כבר בבוקר היה ברור, כדברי השיר, שהיום הולך להיות מוצלח במיוחד:
 שמיים כחולים לגמרי, בלי אף ענן בשמיים. שמש חמימה ונעימה, ואני בדרך לאגם קונגיסי.

האגם נמצא במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה, ובשעה 09:00 בבוקר מגרש החנייה הענק כבר די מלא.
 הם ללא ספק עם חרוץ, הגרמנים האלו.
לא מייצרים מכוניות כמו מרצדס, אאודי TT או BMW מלהתפנק במיטה בבוקר עד מאוחר...

אני רוכש כרטיס חנייה יומי (4 יורו) במכונה, ועולה על הספינה המשייטת לקצה האגם.

רבות תואר וסופר על Konigsee (****).
 האמת שאין לי ולו בדל טענה לאגם עצמו. הוא אכן מרשים ויפיפה.

השייט עצמו (***), הזכיר לי שוב, למה אני לא אוהב את הפעילויות המודרכות האלו.
 המדריך הגרמני לא סתם את הפה לשנייה כל השייט.
קישקש וקישקש בגרמנית, להנאת רוב שאר נוסעי הספינה שצחקו ללא הרף ואף מחאו כפיים.

שאני אומר 'רוב שאר נוסעי הספינה' אני מתכוון למשפחה ישראלית שישבה מולי.
אבא ישראלי אמא ישראלי ושני האחים ישראלי.
הילדים רבו על המצלמה, וההורים הביטו לכיווני והתלחששו .
הופתעתי.
 לעניות דעתי הצנועה החזות הפסדו-אלגנטית שלי לא מסגירה במאום את מוצאי הארצו-ישראלי ועד שאני לא פוצח את פי וחושף מבטא ישראלי קלוקל קשה לזהות מאיפה סחבק.

בסוף אמא ישראלי קמה, ניגשה לעברי ופנתה אלי בעברית: 'תגיד אתה גיל?...'

?????????????????

'לא, כי חשבנו שזיהינו מהתמונות שלך מהבלוג של שנה שעברה באוסטריה אבל לא היינו בטוחים כי אנחנו לא רואים פה את אישתך. תגיד, איפה היא באמת?...'

????????????##########**********@@@@@@????????????????

והערה על ההדים של החצוצרה מההרים סביב:
כולם יודעים שזה יקרה. זה נדוש כקלישאה.
ועדיין החווייה הזו מרשימה ביותר.
רק בשביל זה השייט שווה בעיני.

מנקודת הסיום של השייט, sallet, מתחיל מסלול הליכה של כשעה וחצי לכל כיוון עד מפלי rotbach.
 החלק הראשון של המסלול מגיע לאגם Obersee (*****) -; אגם פראי ומדהים ביופיו ובעוצמתו
אולי האגם הכי מרשים ומקסים שהגעתי אליו בטיול הזה.

המסלול ממשיך במקביל לאגם, עד לקצה הרחוק שלו לכיוון fischunkelalm  (*****)
שם, בקצה השני של האגם נמצא גן עדן: אחו ירוק, מלא פריחה יפיפייה, עם חוף מקסים על האגם, ונוף אלוהי.

חצי שעת הליכה נוספת עד המפלים בתוך האחו היפיפייה שמלא בנחלים, פלגי מים קטנים, מפלונים, ופרות דשנות.

מדובר במסלול קליל, נוח, ושטוח לחלוטין (*****) -; מפלי rothbach (***) עצמם יפים, אך לא מדהימים ועוצמתיים כמו מפלים אחרים -

גולת הכותרת היא הטיול כולו ולאו דוקא המפלים שבסיום.

בדרך חזרה אני עוצר שוב באגם obersee.
 היום חמים, שמשי ונעים, ומה מתבקש יותר מלעצור על שפת האגם, לפשוט את הבגדים ולהכנס למים לשחייה מרעננת?...

בזמן ששחיתי נזכרתי שוב שקראתי שמדובר באגם שהיה החביב על אדולף.

תוך כדי שכשוך במים הצלולים לא יכולתי שלא לתהות האם גם הוא, כמוני, שחה פה באגם, והאם גם הוא, כמוני, אהב להתהפך על גבו, ולהשתטות בבטישות קלות של הרגליים במים תוך התזה עליזה לכל עבר?

תהיתי גם מה קרה תוך כדי שחייה לבלוריתו המפורסמת שחייבת ללכת לצד אחד (לי, בניגוד לאדולף, אין את הדילמה הזו, בימות הקיץ החמים אני נוהג לגלח את כל שיער ראשי עד תחילת ספטמבר), ואיך הגיב שפמו לטמפרטורת המים הקרירה...

מסיבה לא ברורה מסתבר שאני היחיד שחשב על הרעיון הגאוני לטבול באגם, ומייד אני רואה איך קבוצת תיירים סינית עומדת ומצלמת אותי.
 אחד מהם אפילו נתן לי כרטיס ביקור והבטיח לשלוח לי למייל תמונות שלי שוחה על הגב ומתיז מים עם הרגליים...

כל המסלול, כולל עצירת שחייה ארוכה, ועוד כמה קצרות סתם בשביל להנות מהנוף או לשכשך רגליים בפלג מים קריר ארכו כארבע שעות של עונג צרוף.

המלצה 1:
מי שלא מתכוון לעשות את הטיול הרגלי, יכול להסתפק בהחלט, לדעתי, בשיט הקצר עד תחנת האמצע באגם המלכים -;
 בתחנה הסופית עצמה -; sallet -; אין שום דבר דרמטי ודוקא תחנת האמצע, סט ברתולמיו, נראית כאופציה נחמדה לחפש פינה שקטה יותר על אגם קונגסי המקסים.

המלצה 2:
מי שכבר צועד עד אגם oberersee -; שלא יתעצל ויצעד עד הגדה המרוחקת שלו.
 המראה של האגם מהאחו המקסים שם -; פשוט מדהים.

השייט חזרה על אגם קוניגסי לנקודת המוצא נטול נאומים בגרמנית, אבל גם הוא לא ממש מהנה.
 הספינה צפופה מאד. ומטרוניטא גרמנייה חמורת סבר שיושבת לידי מתעקשת פעמיים לסגור את החלון המשותף שאני מנסה להשאיר פתוח בשביל קצת בריזת אגם וצילומים.

חמש דקות צעידה מקופת הכרטיסים של האגם נמצא רכבל להר ינר:Jenner cable-car (*****)

מוזר. כמעט ולא קראתי המלצות באתרים ישראלים על הרכבל ומדובר ללא ספק בתצפית המדהימה ביותר שהייתי בה בטיול הזה.

הרכבל לא זול: 21 יורו הלוך ושוב- אבל שווה כל אגורה.

הנוף מהרכבל עצמו יפה , אבל זה לא השיא:
 מהנקודה העליונה של הרכבל יש עוד טיפוס של עשר דקות לקצה ההר.



התצפית משם מהממת. מרהיבה. עוצרת נשימה.
 משקיפה על כל שרשרת ההרים שמקיפה את הינר, כולל קן הנשרים המפורסם וכולל אגם קוניגסי שמתפתל לו עמוק למטה בין ההרים.

ביום בהיר, בעיני, העלייה ברכבל והטיפוס הקצר לקצה ההר היא נקודת חובה למי שמגיע לאיזור.

למטה, בתחנת המוצא, אני לוקח שביל הליכה קצר שמסומן בשלט צהוב malerwinkl-rundweg (****) -;
זהו שביל הליכה מעגלי ודי שטוח של כשעה שמוביל לכמה נקודות תצפית יפות מאד על האגם.
 בסיומו, אני קופץ לשחייה מרעננת במימי אגם קוניגסי.

לא ברור לי מי הראשון שכתב שצריך לאכול דג פורל באגם קוניגסי, אבל ככל הנראה יש לו מניות באיגוד מגדלי הפורלים הבווארים.
 בועת דגי הפורל באגם צמחה למימדים כאלו שבענווה ובהכנעה קיבלתי על עצמי את החוב לא לעזוב את אגם קוניגסי לפני שאכרסם לי איזה פורל.

במחיר של 14 יורו קיבלתי פורל תפל ולא ממש משביע.
המסעדה, אבל, ישבה ממש על קו המים בטיילת של האגם.
איך היה אומר וינסטון צ'רצ'יל אם היה יושב איתי לאיזה פורל על האגם המדהים הזה:
מעולם לא נהנו רבים כל-כך, מפורל תפל כל-כך, במחיר יקר כל-כך...

 יום השיא של הטיול, עד עכשיו, הגיעה לסיומו.

סיכום ביניים קצר על איזור ברכטסגרדן

האיזור, המתפרש על פני שטח לא מאד גדול, עמוס בעיקר בתיירות מקומית, גרמנית.
מעט תיירות אירופאית, וכמעט ואין תיירות ישראלית - וכשיש אלו בעיקר מבקרים ליום אחד באיזור שבאו להציץ באטרקציות המרכזיות: אגם המלכים וקן הנשרים.

האיזור, לדעתי, מפוספס על-ידי העדר הישראלי ולא בצדק.

בהשוואה לאיזורי נוף אירופאיים אחרים בהם הייתי: הדולומיטים, הפירנאיים, האלפים הצרפתיים ואפילו חבל טירול האוסטרי, האיזור לא נופל מהם ביופיו, ובמידה מסויימת אפילו עולה על חלקם.

לאיזור שני יתרונות מהותיים על שאר האיזורים אותם הזכרתי:
הוא יחסית קטן גיאוגרפית ומגוון מאד מבחינת אפשרויות הטיול שלו למרחקי נסיעה קצרים מאד:
מהמלון ברמסאו בו ישנתי אפשר לטייל רגלית בלי רכב לקניון ווימבאך המדהים, לאגם הינטרסי, ולעשרות מסלולי הליכה בנופי הרים עוצרי נשימה.
קן הנשרים, ברכטסגדן, וקונגיסי - אגם המלכים, מרוחקים כעשר דקות נסיעה, וגם זלצבורג מרוחקת לא יותר מארבעים דקות נהיגה.

 כמו כן, רמת המחירים באיזור היא 'גרמנית' כלומר נמוכה בהשוואה לשאר מדינות מערב אירופה: איטליה, ספרד, צרפת ובטח ובטח ששווייץ.

יום חמישי -; 'כמה כבר יכול להיות חם באלפים?...'

אז אחרי יום השיא של אתמול חייבת היתה לבוא איזשהי נפילה. זו לא היתה התרסקות, חלילה, יותר נפילונת.

בתשע בבוקר, שמיים בהירים, בלי אף ענן, מד הטמפרטורה באוטו מראה 24 מעלות.
 זה עדיין נראה כמו יום קיץ חינני-בווארי-טיפוסי.

דוקא היום הזה התחיל בצורה מבטיחה :
 גם לרמסו יש רכבל משלה. קצת מעל מלון זיפהאוס -; והוא נקרא Hirscheckbahn -; שבע דקות נסיעה מהמלון.

הרכבל אמור להפתח ב-09:30 בדיוק.
בשעה 09:20 אני מחנה את הרכב בחניון ומתייצב על יד הקופות.
באופן מפתיע כבר יש יחסית לא מעט אנשים שמחכים.
ככה זה -; יום קיץ בהיר ושמשי שולח את האנשים להרים ולרכבלים.
בשעה 09:28 כאיש אחד קמים הגרמנים ונעמדים בתור מסודר מול הקופה.
 בשעה 09:30 לא קורה כלום - הקופה עדיין סגורה.

רחש של אי נוחות עובר בקהל.

בשעה 09:31 מגיעה מתנשפת בריצה הקופאית ופותחת את הקופה, כולה התנצלויות ומבוכה על האיחור הקטסטרופלי
 בשעה 09:32 באיחור של דקותיים מתחיל הרכבל לפעול.

hochschwarzeck chairlift (****) - מדובר ברכבל כסאות מקסים שעולה להר שגם ממנו נשקף נוף מרהיב.

אני מחבב מאד רכבלי כיסאות.
 יש משהו נינוח מאד בעלייה האיטית, ברוח הנעימה -; כמובן שהמראה מרשים יותר בירידה חזרה מאשר בעלייה.

התכנון היה לעשות מסלול רגלי בפסגה. אולי אפילו לרדת חזרה ברגל.
אני קולט שאין סיכוי שזה יקרה.
השמש למעלה פשוט צולה אותי. חום אימים.
עשר בבוקר וחום של ישראל!
 אני מטייל קצת בפסגה, מוצא נקודה מוצלת ביער, בין השדות הפורחים, ומנסה לתכנן מה לעשות בהמשך היום.

כל הטיול באיזור נבנה כבנק מטרות של מסלולי הליכה, אגמים, ותצפיות -; ולא לפי איזשהו תכנון יומי כרונולוגי - כשרוב היעדים כל-כך קרובים למלון אין טעם לבנות מראש 'שרשרת כרונולוגית' אלא פשוט לזרום לפי החשק, המצב-רוח, וכמובן מזג-האויר.

אז אני יושב לי ביער, בוהה בנוף המרהיב -; היום זה היום האחרון שלי ברמסו לפני שאני ממשיך לסנקט גילגן ולחבל זלצמרגוט -; ונשארו לי שני יעדים בתכנון: קן הנשרים, שמצריך יום בהיר (כמו היום) וזלצבורג שנשמר כאופציה ליום חורפי (שבעצם לא ממש הגיע...)

 העניין הוא שאני אחרי 4 ימים אינטנסיביים וגדושי מראות מדהימים ושיאים, ובמיוחד אחרי היום המדהים של אתמול, כל מה שבא לי בחום הזה, זה לבטל את כל התוכניות ולשרוץ על איזה אגם עד הערב.

אני יורד ברכבל הכסאות, ונסיעה של כמה דקות מביאה אותי לאגם הבית -; אגם הינטרסי.
 כן כן -; בדיוק זה שניסיתי יומיים קודם,, לטבול בו את כף רגלי השמאלית, נסיון שהוגדר ככשלון חרוץ...

השעה 12:00. חום אימים.
מד הטמפרטורה מראה 31 מעלות.
 הפעם אני קופץ בקלות למימי האגם לשחיית צהריים מרעננת.

חבל. חבל שלא שמעתי לאינסטינק הראשון שלי ולא לקחתי 'דיי אוף'...
השחייה המרעננת נותנת לי נותנת לי תחושת אנרגייה זמנית מזוייפת.
רענן וטרי מהמים הקפואים אני מחליט שיום החופש מבוטל .

אז אני בדרך לטוריסט-אינפורמיישן של ברכטסגרדן המרוחקת כעשר דקות נסיעה.
משם, יוצאים סיורים יומיים בשעה 13:15, באנגלית, ע"י חברה בשם eagle nest tour.
מחיר הסיור לא זול: 50 יורו לאדם, כולל הכל.
 חשבתי שאם כבר להגיע לשם אז לשלם את המחיר הגבוה ולקבל את הסיור המודרך שזוכה לביקורות מצויינות בכל האתרים.

התלבטתי הרבה לפני הטיול האם אני בכלל רוצה לבקר שם. 'למה צריך את היטלר בכל טיול? אי אפשר פעם אחת בלעדיו?...'
זו גם הסיבה שסירבתי בתוקף להזמין את הסיור מראש דרך האתר.
 תכננתי להחליט ברגע האחרון ופשוט להגיע.

'איי-אמ סו סורי. ווי אר פולי בוקט פור טודיי. יו קן מייק ריזרביישן פור טומורו אור גו טודיי ביי יורסלפ...'
כך, עם שמץ של שמחה לאיד, אומרת לי הפקידה כשאני מתדפק על שולחנה חסר נשימה 2 דקות לפני יציאת הסיור.

איזו אכזבה. יותר משבניתי על הסיור המודרך, קצה נפשי בשפה הגרמנית והייתי זקוק לאיזו אתנחתת אנגלית של כמה שעות מכל ה-'ביטה' וה-'מורגן' וה-'דנקשן' שמסביבי...

אז אני נכנס שוב לרכב ונוסע נסיעה קצרה של כעשר דקות לכיוון -obersalzberg -; שם משאירים את הרכבים ורוכשים כרטיס לאוטובוס ולמעלית שמגיעים עד לקן הנשרים עצמו.

בזמן הנסיעה קול קטן וזדוני לוחש לי: 'היית צריך להשאר באגם... מה היטלר עכשיו בחום הזה...'

אני מגיע לקופות וקונה כרטיס לאוטובוס.
הנסיעה, בחום בלתי נסבל, באוטובוס שממוזג בקושי, אכן מרהיבה ביופייה.
 במהלכה מקבלים הסבר קצר על המקום, הקשיים הלוגיסטיים בבנייתו ואיזכור מינימלי של ההקשרים ההסטוריים שלו.

למעלה, כשיורדים מהאוטובוס, יש מעלית שמעלה עד לקן הנשרים עצמו.
לפני כן צריך לשריין מקום לאוטובוס חזרה למטה.
אני משריין לשעה וחצי קדימה -
 נראה לי די והתר זמן לעלות במעלית, להציץ, להתרשם, ולרדת חזרה.
מה, לא?...

לא כשמדובר בשעת צהריים ביום בהיר.
האתר עמוס מאד, ואם תנועת העולים למעלה באוטובוסים מנוהלת ביעילות מופתית ובלי זמני המתנה, בתור למעלית אני מחכה 45 דקות.
ביציאה מהמעלית אני רואה שהתור למעלית חזרה למטה לא פחות ארוך.

 התחושה בקן הנשרים היא שמדובר באתר טבע פרופר ולא באתר היסטורי.
היטלר, הוא לא יותר מפיקנטריה שיווקית -; אבל כזו שעושה את העבודה היטב לאור עומסי הקהל הגדולים , אמריקאיים בעיקר.

וכך -; מי שלא מגיע עם סיור מודרך נשאר עם תצפית נוף מרשימה מאד (****) אך דומה מבחינת הנופים להר הינר עליו הייתי יום קודם.
 שתי הנקודות אפילו מתצפתות אחת על השנייה.

השמש למעלה קופחת.
זו כבר מזמן לא שמש בווארית חיננית.
זה חום אימים בסטנדרט של קיץ ישראלי טיפוסי.
 אני מחוסר אנרגייה לחלוטין, וגם לא ממש יכול למצות את המקום כשהידיעה שתוך 30 דקות אני צריך להיות בחזרה למטה באוטובוס, ועוד מחכה לי תור אימים נוסף למעלית.

בסוף אני מוותר על המעלית ויורד ברגל לנקודת היציאה של האוטובוסים.
הנוף בירידה מרהיב.
 הליכה בשביל נוח ותלול של כעשרים דקות.

3 המלצות לגבי קן הנשרים:

• לבוא ביום בהיר בלבד. מומלץ מוקדם בבוקר ולא בסופשבוע -; התורים ארוכים מאד

• מי שבא בגלל התצפית הנופית -; זו של הר ינר, מרשימה יותר, עמוסה פחות, ונוחה יותר להגעה.

• מי שבא בגלל ההקשרים ההיסטוריים - מומלץ לשקול לקחת סיור מודרך (אותו לא עשיתי) מברכטסגדן. בהעדרו, המטען ההסטורי מתפספס בקלות.

אני בחזרה ברכב -;
השעה 17:00. קצת על אוטומט אני מתכוונן לעבר זלצבורג.
קית' ג'ארט מתנגן ברקע
זלצבורג הוגדרה אצלי מראש בתור 'יעד בעדיפות נמוכה...רצוי ליום גשום'.
מה לעשות ומזג-האויר עד עכשיו היה טוב מידי ונשארתי עם זלצבורג ליום שרב
לא ממש הכנתי תוכנית פעולה לזצלבורג חוץ מאשר שוטטות חסרת תכלית בעיר העתיקה ועוד מטרה אחת חשובה:
 ניחום אבלים בבית משפחת מוצרט... (כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא...)

אני מחנה בחניון park and ride sud בכניסה לעיר ומשם באוטובוס תוך כמה דקות אני במרכז העיר (**).

קשה לי להסביר מה בדיוק לא התחבר לי בזלצבורג.
ארכיטקטונית מדובר בעיר יפיפייה, כמו כל שאר הערים האירופאיות בנות גילה.
 לרוב אני מאד מחבב את המראה האירופאי העתיק שלהן.

אבל בזלצבורג יש משהו לאה, כבד.
חסרה בה איזשהי עליצות וקלילות חיננית שיש בערים דומות לה מבחינת גודל ותקופה (אינסברוק למשל) -;

 מכל המסעדות בזלצבורג אני מצליח ליפול על הגרועה מכולן ולשלם 16 יורו על חזה עוף יבש ובלתי אכיל ולצידו תפוחי אדמה חצי מבושלים וכוס בירה.

כמו ישראלי פרובנציאל אני מתיישב על ספסל בכיכר המרכזית, מוציא את 'פספורט' בעברית וקורא את ההסבר המלומד של ז' יפת איך מגיעים לבית מוצרט ('בעומדך עם הגב לכיכר התרשם מהבתים היפים ורד במורד הרחוב עד מספר 17...)

זלצבורג בחום של 35 מעלות היא מקום לא נעים.
אני מזיע כמו בתל-אביב בצהריים באמצע אוגוסט.
בהבדל אחד: בתל-אביב יש בכל רגע נתון יש אופציה להכנס למקום עם מזגן ולהתאושש.
 בזלצבורג אין מזגנים.

הגעתי לבית מוצרט עם המון ציפיות.
אם בקן הנשרים היטלר הוא פיקנטריה, מוצרט (וסליחה, וולפגנג, על ההשוואה) הוא המנה העיקרית (והמתאבן. והקינוח) -;
 ולאו דוקא במובן השלילי.

מגוחך קצת העניין הזה -;
איך עיר שמוצרט שנא, עיר שהתנכרה לו בחייו ושנים לא מעטות לאחר מותו, הופכת את זיכרו למכרה זהב משגשג.

בשנייה הראשונה שנכנסתי לבית הולדתו הרגשתי איזשהי חדווה.
אח'כ הסיור בבית קצת מאכזב (***) -
יש הרגשה שאין במוזיאון מספיק 'בשר' על מוצרט עצמו בבית אז מטשטשים את הסיור בהרבה מסביב:
 החדר של אחותו, חדר העבודה של האבא הקשוח לאופלד וכו'...

ובכל זאת היה שווה להגיע למוזיאון רק כדי להתעמק בכתבי היד המקוריים שלו שתלויים במוזיאון.
 מרתק. כתב יד כל-כך פרוע, מחופף, ומבולגן, שמלמד בעיקר על שטף כתיבה מטורף, בלי עצירות, ומצד שני על אירגון מתמטי כל-כך מדוייק, בהיר, ברור...

בחדר האחרון יש עמדת אודיו עם כתבי יד מקוריים של מוצרט ואוזניות שמנגנות את יצירותיו ואפשר 'לדפדף' עם העכבר בתוים שמסונכרנים לנקודה אותה שומעים.
 באולם הזה יושבים מן הסתם מוזיקאים בלבד ומקבלים הצצה מאלפת לתוך הראש של מוצרט.

באולם היציאה ישנו הקלוויקורד המקורי עליו מוצרט למד לנגן.
 האוסטרים לא מסתפקים בשלט חמור: 'נא לא לצלם' אלא מעמידים אוסטרית קשוחה לשמור עליו.

אני לא יכול להתאפק ושואל אותה (בצחוק כמובן) אם יש מצב שאני אנגן כמה צלילים על הקלויקורד -;
 הגברת האוסטרית לא משועשעת בכלל.
'ואם אני אנגן משהו של מוצרט זה יהיה בסדר?...' אני מנסה שוב. שום בדל חיוך לא עולה על פנייה.

 כתב היד של וו.א. מוצרט

כתב היד של ג.ס.פקר
 

 הנה טריק: מה עושים כשחם מאד בטיול וצריכים דחוף לשתות והרבה:
יורדים הכי נמוך ומחפשים מקדונלד

למרבה ההפתעה אפילו המקדונלד בזצבורג לא ממוזג כמו שצריך. אני מרוקן לתוכי בערך ליטר וחצי של מיץ תפוזים, ועוזב את זלצבורג

מחר אני עוזב את רמסו ואת הפארק הלאומי ברכטסגרדן לכיוון סנט גילגן וזלצמרגוט. מחר גם יחזור הגשם

לחלק שני: 4 ימים בזלצרגוט:
 www.lametayel.co.il/%D7%92%D7%9D+%D7%96%D7%9C%D7%A6%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%98+%D7%96%D7%94+%D7%9C%D7%90+%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A7+%D7%A9%D7%9D+%D7%94%D7%9B%D7%99+%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%98___