הלילה האחרון בבליז היה יום העצמאות שלהם. היו זיקוקים שהתפוררו עלינו מהשמיים ותפילה שהעם כולו יפסיק לשתות (יש להם בעיה לא קלה). נפרדתי בעצב מהחברים ומהאי שנקשרתי אליהם כ"כ מהר, הלכתי לישון לקולות המסיבה. בבוקר עליתי על מעבורת לבליז סיטי, שם ניגשתי לשאטל שהזמנתי מראש עם הבחורה שהישראלים המליצו עליה רק כדי לגלות שזה וואן מתפורר שיוצא בכל יום ב9 ופנוי יחסית, אם אזמין ואם לא. נדחקנו לוואן המתפורר וקיפצנו כל הדרך אל הגבול. שם שילמנו אגרות, החתמנו דרכונים ונדחקנו שוב למוניות שלקחו אותנו לבקלר. זאת כנראה הזדמנות טובה לתאר כמה נפלאים האוטובוסים של ado במקסיקו, עם המושבים הנוחים שלהם והשירותים ומרחב המחייה.
אולי כל סיפורי הרקע האלה כבר חשפו את זה, אבל למעשה בקלר די משעממת. כל התיירות באי מרוכזת סביב אגם שאי אפשר לראות כי כל החופים פרטיים ומלונות מקיפים אותו מכל הצדדים. יש בו סנוטות שלמעשה נמצאות בתוך האגם, לכן כל הרושם מהן הוא לעבור מעליהן עם סירה ולשמוע שכאן העומק הוא x מטרים. יש בו את מר. טאקו ומי בריטואל, שהם אולי הסיבה הטובה היחידה לרצות להשאר. יש בו את הyak lake שכולים ישנים בו ועורך את כל המסיבות הטובות (לכאורה, כמובן שלא נכחתי בהן על אף ניסיונות שכנוע). וכמובן, מלכת האטרקציות- סאפ בלגונה. 20 דקות סאפ, 10 דקות זריחה, שעתיים וחצי של תמונות בפוזות מגרות לאינסטגרם. אולי אני משוחדת סתם כי אני חושבת שזריחה היא כמו שקיעה שצריך להתעורר במיוחד בשבילה.
זאת למעשה הנקודה הראשונה שלי ממש בשביל החומוס (ברור לי שכל הנקודות הן שביל החומוס, אבל שביל חומוס עם אופי קצת שונה. זאת הפעם הראשונה שיצא לי לפגוש את מטיילי ה" יש פה ישראלים??" " יש פה מישהו שמדבר אינגלזיט להגיד לו שישלח לי את התמונות??". בכל אופן, זה היה משהו שקרה. אני משערת שאפשר לעשות בבקלר עוד דברים, אבל אני לא עשיתי אותם. מה שכן, אחלה אוכל.
..................................
כל מה שקשור ליממה האחת שלי בוולדוליד היה אלתור מוחלט. בפעם הראשונה בטיול לא קניתי כרטיס מראש אלא הגעתי לתחנה המרכזית בבקלר וניסיתי להבין איך, ולאן, אני יכולה להגיע. אז לקחתי אוטובוס לטולום וקניתי מראש כרטיס לשאטל שיוצא שעה אחרי ההגעה, אבל כשהגעתי לטולום בדיוק עמד לצאת שאטל אחר, אז החלפתי את הכרטיס שלי ונדחסתי לוואן ברגע האחרון. כשהגעתי לוולדוליד, התחלתי ללכת בניסיון למצוא את ההוסטל והתחיל לרדת עליי גשם זלעפות, בלי מונית באופק דירתי בדרכי להוסטל, מתחרטת על השניה שהחלטתי לנסוע לוולדוליד. מה בכלל היה לי לחפש בעיר האפרורית הזאת? ובכן, אחרי שיצאה השמש ואני התייבשתי קצת התחלתי לראות את הקסם שלה. היא יפה כמו סן קריסטובל וואחקה, עם בתים נמוכים צבועים כל אחד בצבע פסול אחר, יש בה כנסיות אבן עתיקות ודוכני אוכל. היא העיר המקומית ביותר שהייתי בה במקסיקו, והפעם הראשונה שהרגשתי שאני בעיר שאנשים חיים בה באמת.
כשחזרתי מארוחת ערב מוקדמת במסעדה עליה המליץ האיש בהוסטל (כ"כ זולה ונהדרת שחזרתי אליה גם למחרת בבוקר), ראיתי קבוצת תיירים עומדים ליד הפארק המרכזי. ניגשתי ושאלתי אם זה הסיור בחינם ומתי הוא התחיל, וכשהבנתי שהוא יחסית בהתחלה הצטרפתי. הסיור היה מוצלח (בטח טוב יותר מזה בסן קריסטובל) עם הרבה מידי רלוונטי ולא ארוך מדי. בסוף הסיור ביקשתי מהמדריכה המלצות לסנוטות, והיא נתנה לי שמות של כמה לא תיירותיות, וכך גיבשתי לעצמי תוכנית ליום הבא.
אולי הגיע הזמן להסביר מהן הסנוטות שאני מדברת עליהן כל הזמן- סנוטות הן מערות שקרסו לתוך עצמן ויצרו בור עמוק באדמה שהתמלא במים. חלקן סגורות (כמו בתמונה למעלה) וחלקן פתוחות. בבוקר הבא הלכתי קצת ברחובות, עברתי בין המסעדות היקרות ובסוף החלטתי לאכול, שוב, טאקו לארוחת בוקר. לקחתי אופניים מההוסטל והתחלתי במסלול שתכננתי לי מראש. נסעתי בדרך, חלק על כביש מהר, חלק בין מזבלות, חלק בשבילי אופניים מוסדרים. האופנים, למרות שהיו חלודות וישנות, שירתו אותי נאמנה ועברו היטב גם בשלוליות. אחרי כמה ימים עם חברים, היה משהו נפלא בלנסוע עם עצמי ועם המוזיקה שלי לאן שרציתי.
הסנוטה הראשונה שהגעתי אליה הייתה אחת מהתיירותיות, עם מקלחת בכניסה וחובת לבישת חגורת הצלה וחבל טרסן לקפיצה למים, לכן הופתעתי לראות שם רק כעשרים אנשים. ברגע שיצאתי הגיעו שני אוטובוסים.
אחרי נסיעה נוספת של כחצי שעה דרך כפרים מקומיים (והמון אנשים שהסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח) הגעתי לסנוטה נוספת, מוחבאת מתחת לכיכר, שלא הייתי מוצאת לעולם בלי ההמלצה. בדרך חזרה עברתי דרך הכפר בחיפוש אחרי אוכל, אבל נראה היה שהכל סגור. הנוטה האחרונה הייתה פתוחה וכנראה הטובה ביותר מכולן. בריכה מים ענקית מתחת לצוק עם שורשי עצים שעוברים דרך השוליים.
פתאום הבנתי שאני מתחילה לאחר לאוטובוס שלי. התלבטתי איך לנצל את היום וחצי האחרונים שנשארו לי, כשהתוכנית המקורית הייתה לנסוע לholbox. תוכנית שירדתי ממנה כשמישהו אמר "לא הבנתי, את בחופשה או שבאת לסבול" והבנתי שהוא כנראה צודק, ויש גבול לכמות הנסיעות שאפשר לעשות ביממה אחת. התוכנית השניה, לנסוע לאיסלה מחרס, ירדה מהפרק כשהבנתי (בטעות) שהמעבורת האחרונה יוצא ברבע לשש בערב. לכן, תוכנית ג הייתה אוטובוס לפלאיה דל כרמן.
Big mistake. Huge.