לא כל מי שמטייל הוא מטייל. לא כל מי שעשה סדנת צורפות בדרמסאלה או קפץ מגשר בדרום אמריקה הוא מטייל, ורק ישראלים יכולים לחשוב שזה כל מה שזה דורש. זה נחמד להנות מלהריח את אוויר הפסגות אחרי טיפוס קשה, להעריך מקלחת חמה אחרי שבוע בבוץ ולצלם תמונה מושלמת של הנוף. אבל להיות מטייל אמיתי זה יותר מהכל אהבת המיסתורין- מה יהיה היעד הבא, איפה אשן מחר, מי יהיה האדם המרתק הבא שאדבר איתו.סדרה של גילויים וחוסר ודאות שדוחפים אותך לקצה, לראות מה אתה מסוגל, לגלות מה אתה אוהב,עם איזה קשיים תצליח להתמודד. זה לאהוב לשבת עם קבוצה אבל להעריך את הלבד שלך, להוקיר את הרגע יותר מאת התמונה, זה לנצח את עצמך, לדחוף אותך הכי רחוק עד שכמעט נשבר.יש פחד מתמיד בלטייל, אבל גם ריגוש בלתי פוסק, והכי חשוב- היכולת ללמוד מי אתה.טיול אמיתי הוא כזה שתמיד, יותר מהכל, לוקח אותך לתהומות של עצמך.

את הטרק עשיתי עם מטיילים שלא מטיילים באמת. הם אולי סימנו וי על לא מעט יעדים בחייהם, אבל סביר שהם לא טיילו דקה. מהתמקחות בלתי סבירה על רבע שקל ששברה את ליבותיהם של הבורמזים הביישנים, להתווכחויות של שעות על האם נקום בשש, שבע או שמונה, תלונות על איכות המקלחת בטרק, עצירה כל ארבע דקות לתמונה, הליכה בקצב של חצי קמש ותלונות. כל כך כל כך הרבה תלונות.

ועכשיו, בואו נדבר עניינית- לקחנו את הטרק של שלושת הימים מאינלה לקלאו.הזמנו בסוכנות אקראית ברחוב הראשי של קאלאו, שרצוף במיליון סוכנויות שונות. המדריך היה מקסים, מנומס ופטפטן ללא גבול. המסלול שצריך לעבור מדי יום לא קצר בכלל- כמעט עשרים קילומטרים ביום, שכשמסתובבים עם פדלאות יבבנים (כאמור) נוצר מסלול שיכול לקחת גם כשבע שעות. ביום השני לקחנו משאית שקיצרה לנו את המסלול כמעט בחצי, אבל עדיין הגענו למנזר בו לנו אחרי השקיעה. ההליכה עצמה לא קשה ודי מישורית, אבל הרבה ממנה חשוף לחלוטין לשמש יוקדת וחלק ניכר מהנופים לא מדהימים באמת. בעיקר,תכינו את עצמכם להליכה, לא לטיול יום קליל עם עצירות "לספוג את האווירה".

מה שמדהים הם הכפרים. בדרך עברנו בכפרים שכמו תקועים במאה אחרת- באפלו שגוררים עגלות, מקלחות דלי קפואות ובתי ספר שמרוכזים כולם בחדר יחיד ומלמדים אנגלית באופן פונטי. הכל היה כמו סיור ארוך לעולם אחר,בין שדות אורז לביצות ומנזרים.הכל בשקט מדהים שגונב לך את הנשמה. אם תיקחו את האנשים הנכונים,צפויה לכם חוויה עוצרת נשימה.

לילה אחד ישנו בכפר ובבא ישנו במנזר, בו הייתה בבוקר חגיגה שלמה לכבוד הירח המלא שהצטרפנו אליה בשמחה.ברמה הטכנית- הלינה הייתה על מזרונים על הרצפה, מקלחת בדלי, אוכל מבושל במקום- חלק נהדר וחלק פחות, ארוחות בוקר איומות, ריח מדורה ושמיכות לא מאוד נקיות.ההליכה ארוכה- תביאו חטיפים ומצב רוח טוב, כי מצב רוח רע מחרב אווירת טיול באופן מדהים.

בסוף הטיול, אחרי המון המון אווירה רעה, הגענו לארוחת הצהריים האחרונה,ממנה לקחנו שיט סירה נפלא על האגם על מלון שהזמנו מראש,שם כבר חיכו לנו תיקינו.אחר כך נמרחנו במלון לשארית הערב ונהנינו מהעובדה שיש לנו פתאום מקלחת חמה ומיטה נקיה.

למחרת נסענו לשיט על האגם- התחלנו בשוק ככל השווקים שמיקומו מתחלף כל יום, בימים כסדרם הוא צף על המים אבל בעונה הגשומה הוא מעוגן בקרקע. משם המשכנו לנסוע עד סוף העולם- בערך שעתיים של שיט הביאו אותנו לכפר על המים, אחרי שהאגם והנהר נגמרין. אחרי שכיבו את הסירה השקט היה מחריש אוזניים כמעט. בדשא עמדו פרות,מתחת לבית העץ התלויים על עמודים חנו מכוניות ואופניים, כאילו יש להם לאן לנסוע. הסתכלנו על מישהי מכינה כדים על צלחת מסתובבת בלי מסילה, ראינו בור שריפה, אכלנו תירס כתום- מתוק והמשכמו הלאה, אל מקדש שקט להפליא, על הר שמשקיף אל האגם כולו,מוקף בהמון סטופות קטנות לבנות וזהובות, בעוד דוגמה לשלווה עוצרת נשימה.

משם הכל נעשה קצת פחות טוב-נפלנו לכל מלכודת תיירים על פני האדם- הכנת תכשיטי כסף, צעיפי לוטוס, סיגרים, נפחות, "ארוכות צוואר", פגודות, חתולים מקפצים. הכל נראה היה כמו המדריך לתייר 101. הדבר היפה האחרון היה הגנים הצפים- גני ירקות ופרחים שצפים על המים, ובכל זאת שורדים. אבל נדבר המדהים האמיתי באגם הוא האגם עצמו- הדייגים, הרוכלים,הציפורים,הרוח ואפילו השמש היוקדת. הכל יוצר חוויה מדהימה ממש. למחרת עשינו קורס בישול סביר בהחלט, עם אוכל סביר טסיור סביר בשוק וקצת הוספת תבלינים למנות שבתכלס אנשים אחרים הכינו. הכל היה סביר בהחלט ולכן כמובן זכה לביקורות מתעלפות ומאוהבות בכל קבוצת ווטצאפ ישראלית. סיימנו את היום בטיול אופניים לראות שקיעה ביקב.תכננו להגיע לבית קפה שלידו אגם עם נוף לאגם, אבל רק כשהגענו הבנו שעלייה תלולה וארוכה לפנינו, אז החלטנו לוותר ולטעום יין בורמזי במקום. ליין הבורמזי היה בדיוק הטעם לו הייתם מצפים מיין בורמזי, אבל השקיעה על הכרמים בצלע ההר מול האגם הייתה יפהפיה.