חלמתי על בורמה בפעם הראשונה ב2012, בטיול הראשון שלי במזרח. חלום שהלך וככל שהגשמתו במציאות הלכה והתרחקה, כך הוא תפס מימדים אדירים עדי כדי כך שכשחברה שאלה אותי אם אני רוצה לנסוע, אי שם בעתיד הרחוק של 2018, הייתי חייבת להתעלם מכל חובותיי ולהגיד כן. כשסיפרתי לחברים, משפחה או סתם אנשים שהסכימו לשמוע שאני נוסעת, התשובה הרווחת הייתה "לאן?". אז החלטתי שאני חייבת לכתוב- קצת בשביל המטיילים שעוד יגיעו, הרבה כי אני מאוד אוהבת לדבר.

אחרי לילה בקוואסן המוכר ממנו פינו את הדוכנים, עלינו על מטוס למנדליי מdmk ונחתנו במרכז השממה שהיא פרברי מנדליי.הוצאנו כסף בכספומטים הפזורים (200,000 צ'אט בשטרות של 5000 ואלף, שהיוו את הסוף למקום בארנק שלי).אחר נסיעה של כשעה למרכז העיר (5000 צ'אט במונית משותפת הגענו למלון. מהסתובבות קלה בעיר הבנו כמו דברים חשובים 1. שהמקומיים מקסימים (אם כי למצוא דובר אנגלית, או דובר פנטומימה, הייתה משימה בלתי אפשרי.) 2. הפגודות והמקדשים, לפחות אלה שראיתי, לא עולים על מיליוני האחרים שראיתי ואראה במזרח, ויש למקומיים מנהג לקשטם באורות ניאון צבעוניים שגוזלים מהם הרבה מיופיים.בדרך הגענו גם למזר העשוי עץ שהיה בשיפוצים באותו יום. ההמלצה שלי היא לוותר, סתם מבנה עץ מקדשי ודי סתמי, עם מעט מאוד לראות והרבה בלאגן כדי להגיע.

המשכנו לגבעה של מנדליי (עכשיו נסו אתם להסביר לבורמזי איך נראית גבעה בשפת הסימנים). אני מרגישה שעל אף שזו אחת האטרקציות המדוברות במנדליי לא הבנתי את מימדיה עד שהגעתי אליה. הטיפוס לגבעה הוא ברצף תלול, לא עקבי ואינסופי של מדרגות, שכל פניה או עצירה שנראית כמו הסוף היא רק התחלה לעליה גרועה יותר. הלונלי פלאנט המזויף שקניתי בסמטה בנגקוקית לפני שש שנים טוען לא כדאי לטפס אם אין לכם לפחות כושר פיזי כלשהו. או שהערכתי מאוד ביתר את מצבי הגופני או שהספר ממש מגזים- הטיפוס קשה. מדובר על 45 דקות של עליה בלתי פוסקת במדרגות תלולות, יחפים ובמקרה שלי לפחות- בגשם. להבנתי (המאוחרת) יש אפשרות של לקחת מונית לנקודה גבוה יותר או מעלית עד למעלה. בכל מקרה- על אף ההגעה לפגודות, פניות משונות או מעקות פתאומיים- אם לא קיבלתם מדבקה ושילמתם אלף צ'אט, לא הגעתם לסוף- תמשיכו.

האם הטיפוס שווה את זה? מתלבטת. אולי ביום יפה יותר (ולמטיילים אחראיים שבחרו להגיע לא בספטמבר, ובעונה) הנוף אמור להיות עוצר נשימה עם שקיעה שנפרשת על כל מנדליי, פגודות קטנות ומקסימות (אם כי גם הן לא מיוחדות) פזורות בכל הדרך ולמרות שיש המון מטיילים למעלה- את כל הדרך הלכתי לגמרי לבד (דבר שיכול להיות ממש מלחיץ ולומר לך שבעצם הלכת לאיבוד, או לתת לך הזדמנות לשמוע את הפעמונים ואת מזמורי התפילה השקטים של המתפללים בדרך). חוץ מזה, יש משהו מדהים ברגע ההגעה, לאוויר הצח המדהים והחריג להפחיא בפסגה, מעורב בריח הגשם, אחרי כל המאמץ, לקבל מדבקה ולנשום לרווחה. מצד שני, אלה המון מדרגות.

ביציאה מהגבעה נמצאים פגודה עצומה עם אלפי כניסות (שאם לא הייתי מצלמת את הכניסה הנכונה ומראה למקומית, כנראה עדיין הייתי מסתובבת שם ומחכה לנהג טוקטוק שיגיע לאסוף אותי) ומבנה אבן לבן ויפהפה שנאמר לי על ידי נהג הטוקטוק שהוכרז על ידי אונסקו (אני מניחה שכאתר מורשת?). מתביישת לטמר שבשלב זה כל שריר בגופי כאב, אז לשם כבר לא נכנסתי.

למחרת בארוחת הבוקר המצומצמת של המלון- לחם עם ריבה, פנקיק בננה מטוגן משומה ותה מאבקה.לקחנו טוקטוק למזח, ממנו יוצאת מדי בוקר בתשע סירה שלקחה אותנו במסיעה בת שעה למינגון- כפר במעלה הנהר בו יש מקדשים יפהפיים, ואת הפעמון הגדול בעולם (כביכול). יש בדרך המון דוכנים עם מזכרות שגרתיות ופחות שגרתיות (ואפילו גלריית ציורים אחת שהייתה יפהפיה) וכמובן- אוכל לא רע. השמועות מספרות על בית קפה שיושב ממש על גדת הנהר, אבל כשהגענו הוא היה סגור. אם ממשיכים מעבר למקדשים מגיעים לעולם אחר ונטול דוכנים- כפר קטן ומקסים בתוך היער. אני ממליצה לכם מאוד מאוד לצאת קצת מהטירוף שהוא מנדליי ולנסוע גם.( קחו בחשבון- חם בטירוף, אל המקדשים נכנסים יחפים בדרך לא קצרה על רצפה רותחת.) חזרנו לסירה ב12 וחצי וחזרנו לעיר.

צומות וחגי ישראל אילצו אותנו לבלות את שארית השעות החמות במלון.בדיוק בארבע, כמו בכל יום בשלושת הימים האחרונים, התחיל הגשם. הלוואי שהאנשים באסיה היו דייקנים כמו מזג האוויר.

בארבע וחצי יצאנו שוב אל נהג הטוקטוק החביב שחיכה לנו, ולקח אותנו לu bein bridge, ובדרך לכמה פגודות חביבות.

הערה לגבי פגודות- אם כמו חברתי למסע אתם אוהבים את הרגליים שלכם מאוד נקיות, אסיה היא אולי לא המקום בשבילכם. התכוננו ללכת יחפים במקדשים, במעלה מדרגות, בבתי מלון ובבתים. לא לבעלי לבחלש ורגליים רכות.

לכבוד הגעתנו לגשר זכינו להפסקה בגשם ואף פיסת שמים חשופה שאיפשרה לקבל רמזלצבעי שקיעה מאחורי מסך העננים. הגשר עצמו הוא גשר עץ צר מהמאה ה18 הנפרש לאורך שני קילומטרים, ובדרך תמצאו נוף לאגם לשני הכיוונים, המון נזירים בודהיסטים, מקומיים דגים והמון סירות.

כשהגענו למלון קיבלנו תזכורת על למב לא מומלץ להגיע בספטמבר כשהתחילה סופת רעמים מלווה בטיפות גשם עצומות, אז הסתגרנו בחדר לשארית הערב.

מחר ממשיכות מכאן לבאגאן