לקחנו מיניבוס מהמלון שנוסע לבאגאן. מקומיים נחמדים עלו וירדו מהמיניבוס, חלק מהנוסעים ישבו מקדימה וצחקו עם הנהג ,מאחורינו מישהו ניגן גרסה בורמזית לשיר של התקווה שש,והסדרן ירק יריקות אדומות מהחלון (זאת לא מטפורה משונה, הבורמזים לועסים חומר אדום שמאדים את הפה שלהם ומדי פעם יורקים אותו החוצה. אך יש בזה גם נקודת אור קטנה- זה עוזר מאוד להתחמק מלדרוך על יריקות כשהולכים יחפים).בסך הכל, אווירת טיול שנתי מושלמת. עצרנו לעצירת אוכל אי שם באמצע הדרך וקיבלנו אורז שעליו מגוון מוזר של סלטים מוחמצים בצבעים שונים (לבורמזים, מסתבר, יש אהבה לא מוסברת לסלטים מוחמצים, ובאופן ספציפי- עלי תה מוחמצים).

כשהגענו לבאגאן השאירו על האוטובוס את כל המקומיים הורידו ואותנו השאירו, כך שנוכל לעבור למונית ולשלם את מס הכניסה לעיר 25,000 צ'אט. יש נטייה ישראלית מעיקה להפליא להרגיש תמיד שמישהו מחפש לדפוק אותנו- לפעמים אנחנו אולי צודקים, אבל אנחנו מבזבזים כל כך הרבה מאמץ בלהתווכח וגורמים לכל כך הרבה אי נוחות אצל המקומיים שכולם כנראה יוצאים מופסקים. אבל מעבר לזה- אם יש שלט גדול עם מחיר, כנראה שהוא רשמי.

מיד כשהגענו למלון- בשתיים בצהריים בערך, קיבלנו הודעה שנוינוי המקודשת- הגביע הקדוש של כל המטיילים הישראלים,התפנתה לסיור שיוצא בדיוק עכשיו. חברתי הלחוצה זינקה על ההזדמנות והצטרפנו לחבורה של ישראלים נוספים ברי מזל.

הסיור היה נחמד. קיבלנו מידע מספק ומענה על שאלות שונות שעלו (מה משמעות תנוחות הידיים בודהה, למה הפסלים סגורים בכלוב, איך מתאר ימני בורמזי רצח עם). למרות שהייתה מקסימה באמת אני לא יכולה להגיד שיצאנו מגדרנו, מה שמוביל לתיאור בעיית העדר של מטיילים- המלצה של אדם אחד מובילה את כל האחרים לפנות אליו, הם בתורם מעלים המלצה ולאט לאט נבנית אגדה. אני מניחה שרוב המדריכים יודעים אנגלית לא רעה ואנקדוטות מפולפלות על מלכים אכזריים. המלצה שלי (עם מודעות רבה לאירוניה בה) תפסיקו ללכת אחרי המלצות, אני מרגישה שבמרדף אחרי כל הדברים שאנשים אמרו לי לעשות פיספסתי המון דברים שאולי הייתי נהנית מהם יותר.

לכבוד פסקתו החמישית של הפוסט, אשתדל סוף סוף לומר משהו רלוונטי- המקדשים יפהפיים באמת, אבל אני מרגישה שברגע שראיתם כמה ראיתם את כולם, ולא צריך להמשיך לרדוף אחרי כל שבריר סטופה. יוצאי דופן (עיניי)- swezigon, dhammanagi, ananda. אני ישנתי בניונג יו, שקרובה יותר למקדשים האלה, בניו באגאן ישנם מקדשים אחרים וככל הנראה נפלאים גם הם שלא יצא לי לראות. החום- חם להפליא, התכוננו להצרב בשמש על אופניים חשמליים או להיות חכמים מאיתנו, לקחת מלון עם בריכה ולהעביר שם את שעות שיא הצהריים. הזריחה- במסורת שאני תמיד משתדלת לעשות כמה שפחות ממנה, קמנו במיוחד לראות זריחה. נכון לכרגע מישהו סגר את מדרגות הסטופות בשערים כך שאי אפשר לטפס עליהן, אז אפשרויות הזריחה הפכו מוגבלות ומלאות במוכרים.אנחנו פשוט ביקשה מהאנשים בקבלת המלון שיזמין טוקטוק לבוקר לנקודה הטובה ביותר שהוא מכיר לחמש בבוקר. האנשים- נהדרים ומקסימים. בבקשה תהיו נחמדים לבורמזים. ובבקשה אל תקלקלו גם אותם.

אנחנו ממשיכות מכאן באוטובוס לילה לקאלאו. יום וחצי עמוסים ומרוכזים הספיקו לנו ממקדשים, אבל אני מניחה שלאנשים עם יותר זמן כנראה יש פה עוד המון מה לראות. אוטובוס הלילה הוא בורמזי להפליא- אומנם לא סליפר נשוכלל כמו בשאר אסיה (היש סיבה הגיונית בגללה תחבורה ציבורית במזרח טובה ומתחשבת יותר מבכל מקום אחר?) אבל כסאות רחבים ונוחים שמתכווננים לזווית של שישים מעלות, מזגן מקפיא, ושמיכות צבעוניות וכריות צוואר שמונחות על כל מושב. היש משהו מתחשב ומקסים כמו המחשבה על הנחת כרית צוואר לנוסעים? זו פשוט התחשבות מחויכת ומקסימה שהיא בעצם בורמה בתמונה אחת.

ואחרי שדיברתי לעניין לרגע, בוא נסטה שוב ונדבר על בודהיזם.משיטוטי באסיה התחלתי להבין שכל בודהיזם הוא שונה, והכל תלוי במי אתה, במי אתה מוקף ואיך אתהתופס את הדת.יש משהו יפה בגמישות ובקבלה הזו, שכל אחד יכול להיות איך שהוא רוצה, שאתה יכול להיות קצת הינדו וקצת בודהיסט והכל בסדר, ושבכל מקדש שתיכנס אליו יהיה לך מישהו להתפלל אליו או להשאיר לו תרומה. עם הזמן מתחילה להתבהר לי תמונה אחרת- יום בודד בטושיטה (המאמא שניצל של הבודהיזם) גרם לי להבין שבודהיזם מצייר תמונה ביקורתית ואידיאלית של האדם שצריך להפוך להיות, ויש בקיום היומיומי תחושת כישלון מתמשכת ותגמול שיגיע רק בחיים הבאים. יש תמיד תשובה לשאלה למה דברים רעים קורים לך- הנשמה שלך חטאה בחיים קודמים, ועכשיו זה רק העונש. והגאולה-הגאולה בבודהיזם כל כך בודדה,כיהיא דורשת ממךלוותר על כל קיום אחר מלבדה. הארי קרישנו. אקראיים שפגשתי בתחנת רכבת אקראית בהודו באישון לילה עיקמו את האף וסיכמו- הבודהיזם זה כמו ההינדו שרוקנו ממנו את האלוהות והשאירו אותו חסר תקווה.