יום שלוש עשרה בטיול - 30 בספטמבר 2010

בבוקר הורדנו את המזוודות ללובי ושלחנו אותם לטוקיו.

ועכשיו, סיור בהירושימה עם הרבה רצינות.

גם אם הטיול שעשינו היה מיועד לבילוי, הרי יש רגעים שעוצרים הכל ומשקיעים חצי יום באחד מהדברים היותר כאובים בהיסטוריה העולמית.

בשעה 08:15 בבוקר ה-6 באוגוסט 1945 הטיל מטוס B29 אמריקאי את פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה האנושית, על העיר הירושימה. הפצצה התפוצצה כ-600 מטר מעל הקרקע ובערך כ-160 מטר מ .
 הבניין עלה באש וחלקו נהרס וכל האזרחים במבנה נהרגו במקום. אך מכיוון שהפצצה התפוצצה מעל המבנה ההדף שלה לא הרס את המבנה כליל. מבנה זה הפך לסמלה המפורסם של הירושימה ולסמל הפצצה האטומית -; לדיראון עולם.

מסביב למבנה הנקרא A-Bomb Dome הוקם פארק השלום ומוזיאון.

סיור במקום כזה היא חוויה מיוחדת. מצד אחד זה לא קל, לראות את המראות ולקרוא את העדויות. זה משפיע עליך. באותו היום לא יכולתי להשתחרר מהמחשבות על האסון הגדול שקרה.

אך מנגד, האתר בנוי בצורה כזו שהוא מאפשר לך להבין בדיוק למה מסוגלת פצצה אטומית לעשות ולכן לדעתי, חובה על כל אדם המבקר בהירושימה להשקיע חצי יום ולבקר באתר זה.

מכיוון שכך, הקדשתי קצת יותר זמן בתאור האתר

התחלנו את הסיור בבניין שנותר. (ודרך אגב בכל הירושימה נותרו חלקי שרידים של עוד 6 מבנים)

חצינו את הגשר ונכנסנו ל-Tourist Informationקיבלנו חומר והסברים ונכנסנו לגן.

בגן יש מספר אנדרטות וניתן לטייל מאחת לאחת לקרוא את השלטים שמופיעים ביפנית ובאנגלית. בחלקם הגדול יש מין סככה ובתוכה שרשרות צבעוניות מנייר במקום פרחים.

התחלנו באנדרטת השלום של הילדים, הנקראת גם אנדרטת המגדל של אלף העגורים. "Tower of a Thousand Cranes".

 אנדרטה זו הוקמה בעקבות מותה של הצעירה סדקו ססקי (Sadako Sasaki) בת 12 מלוקמיה, שהתפתחה בעקבות החשיפה לקרינה מהפצצה בגיל שנתיים. בהתארגנות של 3,100 בתי הספר ביפן ובעוד 9 מדינות הקימו אנדרטה זו. הסיפור מאחורי מותה של סדקו מספרת שהיא האמינה שאם תקפל 1000 עגורים מנייר היא תינצל מהמחלה אך היא הספיקה לקפל רק 600 ונפתרה. קיפול עגורים הפך בעקבות כך לאמונה בבריאות. בקרבת האנדרטה יש סככות מלאות בשרשראות נייר וכן מקום בו אתה יכול לחתום על התחייבות לא לתמוך בפצצה גרעינית לעולם.

בראש המגדל הברונזה בעל שלשת הרגליים יש דמות של ילדה האוחזת עגור מקופל מנייר צבוע בצבע זהב, ומנגד בבסיס יש דמות של ילד וילדה המסמל תקווה לעתיד בהיר. ועל האבן בבסיס בן שלשת הרגליים חרוט "זהו הבכי שלנו. זוהי התפילה שלנו. לבניית שלום בעולמנו" (This is our cry. This is our prayer. For building peace in this world)

פעמון השלום.

 זהו פעמון השוקל 1,200 ק"ג התלוי בתוך מבנה קטן ומוט עץ גדול הקשור בחוט מאפשר למבקרים להכות בפעמון ולהשמיע את קול השלום. על הפעמון חרוטה מפת העולם ללא גבולות.

ובמקום בו מכה המוט בפעמון יש את סמל האטום.

 הכתובת על הפעמון היא ביוונית ((γνῶθι σεαυτόν, ביפנית ובסנסקריט ובו נאמר "הכר את עצמך"

אנדרטת לזכר התלמידים המגוייסים (Memorial Tower to the Mobilized Students)

כדי להשלים את המחסור בכח עבודה בזמן המלחמה, הכריזה באוגוסט 1944 ממשלת יפן על חוק שרות העבודה לתלמידים, שחייב כל תלמיד בחטיבות העליונות להשתתף בעבודה במפעלי התחמושת. כ-6,300 תלמידים נהרגו בהירושימה ביום ההפצצה, ורבים אחרים נהרגו מחוץ לעיר במפעלי התחמושת. הממשלה הנציחה את כל אלו שהיה ידוע תאריך מותם ושמם במקדש בעיר. אלו שהתאריך לא היה ברור לא הונצחו. כתוצאה מכך התארגנו משפחות רבות, שבניהם נהרגו ולא הונצחו, והחליטו על הקמת האנדרטה.
גבעת הזכרון (Atomic Bomb Memorial Mound)

גבעה עגולה המכוסה בדשא המכילה את עפרם של 70 אלף הקורבנות האלמוניים של הפצצה.

האנדרטה של הקורבנות הקוריאנים. (Cenotaph for Korean Victims)

בין השנים 1910 ועד 1945 שלטה יפן שליטה מוחלטת בקוריאה. במהלך המלחמה חיו קוריאנים רבים ביפן, הערכה היא שכ-45,000 קוריאנים נהרגו מהפצצה או מהשפעת הקרינה לאחר מכן. לאחר המלחמה שוחררה קוריאה ו-300,000 קוריאנים חזרו לקוריאה. האנדרטה מכבדת את זכרון הקורבנות ואלה ששרדו מהפצצה. על האנדרטה כתוב:
 "האנדרטה היא לזכרם של קורבנות הפצצה האטומית הקוריאנים, ולזכר נשמתו של הקיסר יי ווא (Yi Wu) ויותר מ-20000 נשמות אחרות". ובצד רשום "נשמתם של המתים רוכבת לגן עדן על גבי צב-ים"

קרוב למוזיאון הפצצה דולק לפיד התמיד אשר הודלק ב-1964 ודולק עד היום ברציפות. הכוונה היא שהלהבה תמשיך לבעור כל עוד יש נשק גרעיני על הפלנטה שלנו.

בפארק מצוי אולם עגול המכיל ממצאים מהפצצה. האולם נמצא במרתף והוא מכיל ספריה ואולם תצוגה עגול המכיל פנורמה של הירושימה לאחר הפצצה שנבנתה מ-140,000 חלקים, כמספר הנספים המשוער.

בכניסה, יש שעון העומד על השעה 8:15 השעה בא נעצר הכל.

מי שתכנן את גן השלום חשב איך הוא יכול להציג את האסון בצורה סימבולית ביותר והוא בחר לעשות זאת ע"י אנדרטה מבטון בצורת אוכף כסמל של מקלט לנשמות הקורבנות הנמצאים מתחת, במצבה בה קבורים שמות כל האנשים שנהרגו בפצצה. על המצבה חרוט "נוחו בשלום, השגיאה לא תחזור על עצמה". מכיוון שביפנית הכתוכת יכולה להתפרש כאילו "אנו לא נחזור על השגיאה" הכתובת יצרה וויכוח ביפן בטענה של הלקאה עצמית, ובשנת 205 השחית בחור זועם את האנדרטה.

המיוחד במבנה היא האפשרות לראות דרכו בקו אחד את לפיד התמיד הגן והמבנה שנותר עם כיפתו המעוגלת. היפנים שבאים למקום, נעמדים ממול קדים עמוקות וממשיכים בדרכם.
 שמו לב כמה איך הצלחתי לצלם בדיוק כשהיונה החליטה לנוח על האנדרטה. סימבולי, לא?

מוזיאון הפצצה

ולסיום נכנסנו למוזיאון. המחיר סמלי. הסיור במוזיאון מאפשר לראות תמונות של הירושימה זמן קצר לאחר הטלת הפצצה. הרבה כתבות עיתונות מפעם, מדוע ואיך השליכו את הפצצה. הסברים כיצד בנויה פצצה גרעינית ומהי ההשפעה שלה על האזרחים במרחקים שונים.

יש גם עמדות קטנות המאפשרות לשמוע או לראות קטעים היסטוריים וסרטים קצרים שנעשו על הפצצה.

אתרים ששימשו אותי במחקר טרום הנסיעה

כשיצאנו מהפארק הייתה כבר שעות צהרים ונכנסנו למסעדה יפנית מקומית בשרות עצמי בחרנו מתוך התמונות מרק מיסו, מרק איטריות, עוף עם טמפורה וקציצת מחית תפו"א עם ובצל מטוגן. ארוחה ביתית טעימה להפליא ובמחיר נמוך. מה שמראה שככול שעובר הזמן מתרגלים ומגלים שאפשר לאכול נהדר ביפן.

התחלנו לטייל ברחוב הראשי של הירושימה לכיוון הטירה של הירושימה. בדרך מצאנו מרכז מסחרי יפיפה בשם פסאלה (Pacela)

המשכנו לטירה של הירושימה. הטירה ממוקמת, איך לא, בתוך אזור מוקף חומה שסביבה יש חפיר מלא מים וגשר מעל המים מוביל לשער גדול.

 חצר הטירה היא גן אחד גדול עם מקדש בתוכו.


 וקצת אחרי המקדש רואים את המבנה המרכזי בטירה

הטירה עצמה גובהה 4 קומות אך השטח בפנים הוא קטן ביותר. בטירה יש תצוגה יפה של כלי נשק, ומצגות אור קוליות שניתן ללמוד בהן על תולדות הירושימה.

בתוך הטירה אסור לצלם, אך במקום מסויים ניתן ללבוש בגדי מלחמה של פאודל יפני מסורתי ולהצטלם איתם.

בקומה העליונה אפשר לצאת למרפסת המשקיפה על כל הירושימה.

כשירדנו ראינו ילדה יפנית לבושה קימונו. ביקשתי רשות לצלם אותה. חמודה אמיתית.

חזרנו לאיטנו למרכז הירושימה, ערב ירד על העיר הרגועה הזו. המוני הגברים, רובם צעירים, לבושי החליפות השחורות המחויטות והחולצות הלבנות, יצאו ממקומות העבודה בקבוצות של שלושה ארבעה ולפעמים יותר והחלו לחפש מקום לאכול. גם לנו כבר כאבו הרגליים והרעב כרסם והחלטנו על מסעדה איטלקית שהגישה לזניה ופסטה ערבים לחך.

הסתובבנו עוד קצת באזור הבילויים וחזרנו לחדר. זהו גמרנו הירושימה. מחר חוזרים לטוקיו.

לפוסט הראשון <<לפוסט הקודם לפוסט הבא>>