פרולוג

הכל החל בפברואר 2015, בנסיעת עבודה שיגרתית לעיירה האנגלית המנומנמת Newbury (אם תחפשו אותה ב Google Maps, סביר להניח שתקבלו בתגובה נזיפה על ביזבוז משאבי רשת). לונדון כבר הייתה מזמן ברשימת יעדי הטיול הפוטנציאלים שלנו, והחלטנו לנצל את ההזדמנות, להדביק לנסיעה את שני סופי השבוע משני הצדדים, ולבלות אותם בלונדון. ובילינו. ועוד איך בילינו, והחלטנו לחזור בהקדם האפשרי, והפעם לחופשה "נטו". בירת בריטניה היא לא העיר הכי יפה בעולם, ואין בה אטרקציות יוצאות דופן, אבל יש לה קסם מיוחד במינו. הפארקים הירוקים רחבי הידיים, הגשרים מעל נהר התמזה, השומרים במדים האדומים-שחורים, האוטובוסים הדו-קומתיים וה"טיוב" המדוגם, מזג האוויר הקריר והסגרירי שאנחנו אוהבים והתרבות הבריטית המפורסמת - כל אלה גרמו לנו להתאהב בה ממבט ראשון.

כמו בביקורנו הקודם באנגליה, בחרנו שוב בטיסת הלילה של אל-על, שנוחתת בשדה התעופה לוטון ב 8:30 בבוקר, כדי להרוויח גם את היום הראשון, בתקווה שההתרגשות והאדרנלין כבר יפצו על העייפות מלילה ללא שינה. במקרה הכי גרוע - נקצץ קצת ונסיים את היום מוקדם יותר (כן, בטח..). לשדה התעופה לוטון יש משום מה תדמית של שדה תעופה לא נוח, שהדרך היחידה להגיע ממנו אל העיר היא בהסעה פרטית, שעלותה כעלות דירת 5 חדרים בצפון ת"א. אז זהו, שלא. מדובר בשדה תעופה קומפקטי ונוח, ועקב המיעוט היחסי של הטיסות - כל פרוצדורת הנחיתה מסתיימת במהירות. ההגעה ללונדון אפשרית באוטובוסים שמפעילה חברת איזי ג'ט, במחירים נמוכים באופן שלא ייאמן (ככל שמזמינים מוקדם יותר - המחיר נמוך יותר) או ברכבת: לוקחים שאטל משדה התעופה לתחנת Luton Parkway, ומשם רכבת אל כל התחנות המרכזיות של לונדון. מכיוון שהמלון שלנו ממוקם בקרבת תחנת הרכבת London Blackfriars, בחרנו באפשרות השנייה. קנינו כרטיסים כבר בשדה התעופה, מיד לאחר קבלת המזוודות, וכך לא היינו צריכים לשלם גם על השאטל (ללא כרטיס לרכבת - התשלום על השאטל אל התחנה הוא בנפרד), ושעה וחצי אחרי הנחיתה כבר היינו במרכז לונדון.

תחבורה ציבורית בלונדון. טוטאל מוש! צילום: אלין קרני סטרוזר

את התחבורה הציבורית בלונדון אפשר לתאר במילה אחת: מושלמת. או בעצם בשתי מילים: מושלמת - ויקרה. מאד. הרכבת התחתית, ה"טיוב", מגיעה כמעט לכל נקודה בעיר הענקית, ומשלימים אותה האוטובוסים האדומים הדו-קומתיים המפורסמים והרכבות העיליות. מומלץ להוריד מראש לסמארטפון אפליקצית ניווט ב"טיוב" (יש המון), שתעזור לכם להתמצא בסבך הקווים, התחנות והאזורים. בביקורנו הקודם בלונדון התניידנו עם כרטיס Oyster, בגלל נוחות השימוש, אך הפעם בחרנו בכרטיסי Travel Card, בזכות הנחת ה "2For1" שהם מקנים. חשוב לזכור שעל מנת לקנות כרטיסי Travel Card יש צורך בתמונת פספורט עדכנית (אל תבנו על עמדות פוטו רצח בלונדון, כי אין כאלו. הביאו תמונות מהארץ). קנינו את כרטיסי הנסיעה, הגענו למלון, הנחנו את המזוודות בחדר - והנה אנחנו מוכנים להתחיל לקרוע את העיר.

היום הראשון - ברוך שפטרנו מהשופינג

Oxford Street הוא, כידוע, התגשמות חלומן הגדול של כל הנשים, ובו בזמן - התגשמות הסיוט הגדול של כל הגברים. רחוב שלם שכולו מוקדש לשופינג, שופינג ועוד קצת שופינג. אלא אם אתם חבורה של גברים צעירים שהגיעה ללונדון לראות כדורגל ולשתות בירה - אין שום סיכוי שתוכלו לדלג על אוקספורד סטריט, על שלל חנויותיו: Primark, Marks & Spencer, John Lewis וכל שאר בתי הכלבו וחנויות היוקרה, וסביר להניח שבסופו של דבר גם תצאו משם עם כמה וכמה שקיות בידיים וכמה וכמה חורים בכיס. המחזה הטיפוסי באוקספורד סטריט הוא של גברים עם הבעת פנים אומללה (הם לא באמת אומללים, אך חוקי הגבריות מחייבים אותם), סוחבים תיק אחד (לפחות) ועוד 4-5-10 שקיות (בכל יד), נגררים מאחורי נשים שמחות וטובות לב, שמדלגות מחנות לחנות ומכלבו לכלבו.

מכיון שאין שום סיכוי להימלט מאימת אוקספורד, הרעיון המבריק שלי היה להציע ללכת לאוקספורד סטריט כבר ביום הראשון. ככה אצא, לכאורה, הבן זוג הכי מפרגן ומתחשב שיש, כשבתכל'ס - היום הראשון הוא בעצם רק חצי יום (עד שנוחתים, עד שמגיעים למלון, עד שמתארגנים, עד שיוצאים..), ובנוסף, אחרי לילה לבן, לבת המין היפה בטח לא יהיה כוח להיכנס לכל חנות וחנות ברחוב, אלא רק ל 80% מהן, וגם זה משהו.

Oxford Street. לא תוכלו להימלט. צילום: אלין קרני סטרוזר

נכנסנו לתחנת ה"טיוב" הסמוכה למלון, ואחרי מספר דקות יצאנו בלב הרחוב ההומה התחלנו להסתובב. ולהסתובב. ולהסתובב. באופן לא מפתיע, זוגתי לקתה בחרשות זמנית בכל פעם שניסיתי לקטר, או לרמוז ש"אולי מיצינו?", וגם מיטב הפרצופים מעוררי הרחמים שהצלחתי להפיק זכו להתעלמות. פה ושם גם קנינו (מודה, גם אני התחדשתי לא מעט), אך בעיקר הזלנו ריר ושרנו "לו הייתי רוטשילד". אגב, מעבר לקניות, ראוי לציין שברבים מבתי הכלבו הענקיים שברחוב אוקספורד, ישנן גם מסעדות בשירות עצמי, שבהן ניתן למצוא מנות פשוטות וטעימות במחירים שפויים וסבירים ביותר, ולא פחות חשוב - גם שירותים.

כשבאמת כבר לא היה לנו כוח להמשיך ולהסתובב, החלטנו ללכת לאכול ארוחת ערב ב Hard Rock Cafe, רשת שאהובה עלינו מאוד, ובביקורנו הקודם בעיר, כשהגענו בסוף השבוע, נאלצנו לוותר בשל התור הארוך שהשתרך בכניסה. הפעם היה פנוי יותר, ונמצא לנו מקום, אמנם בחוץ ולא בפנים, אך באין ציפור שיר - גם עורב הוא זמיר. Hard Rock Cafe בלונדון הוא לא מן הזולים, בלשון המעטה, אך האווירה, כרגיל, ייחודית ומגניבה וגם המנות טעימות. אכלנו, שבענו והסכמנו שהגיע הזמן לחזור למלון וללכת לישון. גם את זה צריך לעשות לפעמים.

Hard Rock Cafe, סניף לונדון. מדליק – ויקר. צילום: אלין קרני סטרוזר ​

היום השני - שומרים ופארקים

את היום השני שלנו בלונדון החלטנו להקדיש לשתיים מהאטרקציות היותר מפורסמות של העיר: ארמון Buckingham, כולל כמובן טקס החלפת המשמרות, ופארקים. בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, טקס החלפת המשמרות אינו מתקיים כל יום, וכפוף גם לתנאי מזג האוויר בלונדון, שהוא כידוע נזיל מאוד (תרתי משמע). מומלץ לבדוק באתר זה מתי הטקס מתקיים, ולהיערך בהתאם. אנחנו בחרנו להגיע במועד הראשון האפשרי, מהסיבה הפשוטה שאם משהו יתפספס - תהיה עדיין הזדמנות נוספת להגיע.

האטרקציה הראשית בפארקים של לונדון. לא לשכוח אגוזים! צילום: אלין קרני סטרוזר

ירדנו מה"טיוב" בתחנת Green Park, ולאחר מספר דקות הליכה הגענו אל הארמון. מי שמצפה למבנה מפואר בסגנון סרטי וולט דיסני - צפויה לו אכזבה, שכן ארמון Buckingham הוא אמנם גדול ומרשים, אך מעבר לכך מדובר בבניין די סטנדרטי. מכיוון שנותר עוד זמן עד תחילת הטקס, טיילנו בינתיים בפארק St. James's, שנמצא מזרחית לארמון. מדובר בפארק מקסים, שבמרכזו אגם, והאטרקציה המרכזית בו היא הסנאים הרבים, שמסתובבים בקרבת האנשים ללא כל פחד ומתכבדים בשמחה באגוזים.

St. James's Park. צילום: אלין קרני סטרוזר

לקראת תחילת הטקס, חזרנו לאיזור הארמון, שכבר היה עמוס לעייפה בתיירים שנדחקו ונדחפו על מנת למצוא זווית צילום אידיאלית. המסקנה היא שאם אתם מעוניינים לצפות בטקס עצמו, שמתקיים ברחבה שלפני הארמון, עליכם להגיע מוקדם. מאוד מוקדם. עדיף גם להשחיז את המרפקים, ולגייס את כל החוצפה הישראלית שברשותכם. דעה אישית: חבל על הזמן. התהלוכה מגיעה מאזור מוזיאון השומרים (בפינה הדרום-מערבית של פארק St. James's), והרבה יותר נעים ונוח לצפות בשומרים הצועדים אל עבר הארמון בליווי תזמורת כאשר עומדים לאורך נתיב הצעידה, ולא בדוחק הבלתי נסבל שליד הארמון. אם אינכם בטוחים - תמיד ניתן להתייעץ עם השוטרים הבריטים החביבים, שיישמחו להראות לכם מהיכן יגיעו השומרים.

משמר הארמון – בקיץ ובחורף. צילומים: אלין קרני סטרוזר

לאחר שטקס חילופי המשמרות הסתיים, המשכנו אל הפארק המפורסם ביותר בלונדון, הלא הוא Hyde Park. מדובר בפארק ענק, שאפשר בקלות להעביר בו יום שלם של טיול רגוע ומהנה. במרכז הפארק יש אגם גדול ומאורך, בו ניתן לשוט בסירה (אל תשכחו להצטייד בלחם, על מנת לחלק לברווזים, לאווזים, לברבורים ולשאר בעלי הכנף), ובקצה הצפוני של האגם נמצאים הגנים האיטלקיים היפהפיים. בצידו המערבי של הפארק - ארמון Kensington והגנים שלו (גם הם יפהפיים, אם למישהו היה ספק), ובפינה הדרום מערבית שוכנת אחר כבוד האנדרטה המדהימה לזכרו של אלברט, בעלה של המלכה ויקטוריה. בין לבין יש עוד אין ספור פינות חמד, עצים, פרחים בשלל צבעים וכמובן - סנאים. שימו לב שהשירותים הציבוריים בפארק הינם בתשלום - מומלץ בחום לשמור מטבעות של 10 ו 20 פני למטרה זו.

Hyde Park. יש ברבורים באגם! צילום: אלין קרני סטרוזר

הגנים האיטלקיים ב Hyde Park. צילום: אלין קרני סטרוזר

האנדרטה לזכר אלברט. צילום: אלין קרני סטרוזר

מכיוון שבביקורנו בפברואר חרשנו את Hyde Park לאורך ולרוחב, הרשנו לעצמנו לחפף מעט הפעם. הלכנו לאורך האגם, עברנו בגנים האיטלקיים ויצאנו אל עבר ה Marble Arch, עוד סמל לונדוני מפורסם, שנמצא בפינה הצפון-מזרחית של Hyde Park. בשלב זה, הבטן אותתה שהגיע הזמן לאכול צהריים. הבריטים ללא ספק מצטיינים בהרבה תחומים, אך האוכל הוא לא אחד מהם. למרבה המזל, ניתן למצוא בלונדון מסעדות מכל הסוגים, וכחובבי אוכל איטלקי - שמחנו לגלות בלונדון לא מעט רשתות שמגישות אוכל מארץ המגף במחירים שפויים. אחת מאותן רשתות היא Spaghetti House, ובסניף שנמצא לא הרחק מה Marble Arch אכלנו ארוחת צהריים טעימה, ואגרנו כוחות לקראת המשך היום.

Regent's Park. צילומים: אלין קרני סטרוזר

הפארק הבא בתור היה Regent's Park, שאולי אינו מפורסם כמו Hyde Park, אך יפה לפחות כמוהו, אם לא יותר. גם הפעם מדובר בפארק רחב ידיים, וגם בו יש כמובן אגם גדול, מזרקות, פרחים ואפילו אמפי תאטרון. בחלקו הצפוני של הפארק נמצא גן החיות הגדול של לונדון, למעוניינים. בקיצור, מיותר להרבות במילים, תחת הערך "פארק" בוויקיפדיה צריך לשים תמונות של Regent's Park כדוגמה לאיך פארק צריך להיראות. טיילנו בין שבילי הפארק כשעתיים, לא כיסינו אפילו את מחציתו, אך העייפות כבר החלה להשתלט עלינו, והחלטנו לחזור למלון למנוחה קלה. בעזרת ה"טיוב", ישתבח שמו, הגענו למלון בקלות ובמהירות, ולאחר כשעה של מנוחה יצאנו לבילוי לילי בכיכר פיקדלי וברובע הסוהו. סלפי בלתי נמנע על רקע שלטי הפרסומת הענקיים בפיקדלי, ארוחת ערב קלה במסעדת Princhi (מסעדה איטלקית נוספת, הפעם בשירות עצמי מהיר) וכבר מצאנו את עצמנו דופקים את הספרינט של החיים חזרה אל תחנת ה"טיוב". הספקנו בנס לרכבת האחרונה וחזרנו למלון, מאוד עייפים ומאוד (מאוד) מרוצים.

פסלו של מלאך החסד הנוצרי במרכז כיכר פיקדילי. צילום: אלין קרני סטרוזר

היום השלישי - לונדון ממעוף הציפור

הדרך המהירה ביותר להתנייד בלונדון היא כמובן באמצעות ה"טיוב": יש תחנה קרובה לכל מקום, אין פקקים ולא מתעייפים. בנוסף, אנחנו הרי ישראלים, ואם כבר שילמנו במיטב כספינו (ובמקרה הזה באמת במיטב כספינו..) עבור כרטיס חופשי יומי / שבועי / חודשי, אז מן הסתם ננצל אותו עד תום, שלא נצא חלילה פראיירים. אכן, מפתה מאוד, אך כאשר נוסעים לכל מקום ב"אנדר גראונד" מפספסים את כל ה"אובר גראונד", שהוא חלק גדול מהקסם של לונדון, ולכן מומלץ לוותר מפעם לפעם על הרכבת תחתית וללכת קצת ברגל, כדי להרגיש את העיר.

זהו ה Tower Bridge.. צילום: אלין קרני סטרוזר

ביום השלישי יצאנו מהמלון והלכנו מזרחה, לאורך נהר התמזה - טיול בוקר רגוע ומהנה. לאחר כחצי שעה הגענו אל עוד אחד מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של לונדון, הלא הוא ה Tower Bridge. אגב, בלונדון 3 אטרקציות מרכזיות, ששמותיהן מורכבות מכל צירוף אפשרי של המילים "London", "Tower" ו "Bridge": הראשונה היא הגשר היפהפה עם שני הצריחים המפורסמים - ה Tower Bridge. השנייה היא ה London Bridge - הגשר משיר הילדים הידוע "גשר לונדון מתמוטט", שבמציאות לא נראה כאילו הוא הולך להתמוטט, אך מדובר בגשר סטנדרטי ולא מעניין במיוחד, מערבית ל Tower Bridge. השלישית היא ה Tower of London - המצודה האדירה שנבנתה על גדתו הצפונית של נהר התמזה לפני כ 1000 שנים, ונמצאת בין שני הגשרים.

.. וזהו ה Tower of London. לא להתבלבל. צילום: אלין קרני סטרוזר

אחרי שסיימנו להתפעל מיופיו של ה Tower Bridge ולהנציח אותו מכל זווית אפשרית, חצינו אותו צפונה, אל עבר המצודה. בשל קוצר זמן, ויתרנו על הכניסה ופנינו מזרחה, אל עבר המרינה השלווה והיפה St. Katharine. הסתובבנו בין הבתים המיוחדים והמעניינים, התווכחנו איזו מהיאכטות נקנה פעם, אחרי שנזכה בטוטו / לוטו / פיס והמשכנו אל התחנה הבאה - שוק Leadenhall, הנמצא בתוך מבנה מיוחד ויפה בצורת הסימן "+". הגענו בדיוק בשעת הפסקת הצהריים, ומצאנו מאות אנשי עסקים, חנוטים בחליפות מחוייטות, שהגיעו לשוק לכוס בירה עם חברים. שוטטנו בין החנויות (בעיקר מסעדות, אך גם מותגי הלבשה יוקרתיים), ספגנו את האווירה המיוחדת וסיכמנו שנמליץ על ביקור במקום המדליק הזה. אז הנה - אנחנו ממליצים.

שוק Leadenhall. צילום: אלין קרני סטרוזר

משוק Leadenhall המשכנו מערבה לעבר מסמר היום - קתדרלת St. Paul. הלכנו ברחוב Cornhill, וכשעברנו ליד מספר 14 - עצרנו. ניסינו בכל הכוח להמשיך ללכת, אך חלון הראווה של הפטיסיירי "Laduree" לא איפשר לנו. בחוצפה רבה הוא משך אותנו בכוח פנימה אל תוך החנות ואילץ אותנו בעל כורחנו להתבונן בשורות-שורות של עוגות, עוגיות ושוקולדים, שמצדם התחננו לפנינו שנטעם אותם. מכיוון שאנחנו אנשים טובים בעלי לב רחום, החלטנו לעשות מצווה ולגאול כמה עוגיות מקרון מיסוריהן, אך המבחר הגדול (שוקולד קלאסי, וניל צרפתי, קרמל, קפה, פיסטוק, לימון, מנטה, פסיפלור.. די להזיל ריר על המקלדת!!) הקשה עלינו מאוד. בסופו של דבר הצלחנו לבחור, יצאנו והחלטנו ש"נטעם אחד עכשיו והשאר להמשך היום", אך באורח פלא, תוך פחות מדקה, הקופסה של המקרונים הייתה כבר ריקה לחלוטין ולא נותר בה אפילו פירור.

הפטסיירי של Laduree. אין סיכוי שתעמדו בפיתוי. צילום: אלין קרני סטרוזר

קתדרלת St. Paul היא קתדרלה ענקית ומרשימה מאוד, גם חיצונית וגם פנימית. הכיפה הגדולה והצריחים בולטים למרחוק, ובחלל הפנימי ניתן למצוא פסלים, ציורי קיר, ויטראז׳ים צבעוניים ועוד - כמיטב המסורת של הכנסיות. במקום גם קבורים כמה מגיבורי האומה של בריטניה, דוגמת האדמירל נלסון, הדוכס מוולינגטון וכריסטופר רן. אולם האטרקציה האמיתית בקתדרלה היא האפשרות לעלות אל המפלסים העליונים, לתצפית מרהיבה על העיר כולה. המפלס הראשון, אליו מגיעים לאחר טיפוס קליל של 259 מדרגות, נקרא ״גלריית הלחישות״, משום שניתן לשמוע בו לחישות ממרחק רב, דרך נקבים בקירות. 119 מדרגות נוספות (חד כיווניות! אם התחלתם לטפס - אי אפשר לעצור באמצע ולחזור) מובילות אל ״גלריית האבן״, ובה מרפסת חיצונית גדולה. ואם כבר הגעתם עד כאן - מה הן כבר עוד 152 מדרגות? ה״גלרייה המוזהבת״ נמצאת בראש כיפת הכנסייה, והנוף הנשקף ממנה בהחלט שווה את המאמץ, ובמיוחד מומלץ למי שעצר קודם לכן בפטיסיירי.

קתדרלת St. Paul היפהפייה. צילומים: אלין קרני סטרוזר

התצפית על לונדון מראש הכנסייה השאירה טעם של עוד, ולשמחתנו, גם היעד הבא שלנו הציע תצפית ממעוף הציפור, עם בונוס משמעותי: אין צורך לטפס במדרגות. ה Sky Garden ממוקם בקומה ה-35 של גורד שחקים לונדוני. במקום גדלים מספר צמחים מעניינים, אך האטרקציה העיקרית היא מרפסת התצפית, ומראה מדהים של נהר התמזה, מה- London Eye במערב ועד ה Tower Bridge במזרח. ישנן במקום גם מסעדות הנמצאות בשמיים - גם פיזית וגם מבחינת המחירים. הביקור ב Sky Garden הוא ללא תשלום. צריך רק להירשם מראש באתר ולבחור את מועד הביקור המבוקש ואת מספר האנשים. מה שכן, בעת הכניסה חובה להציג תעודה מזהה עבור כל אחד מהמבקרים.

ה Sky Garden, והנוף של לונדון הנשקף ממנו. צילומים: אלין קרני סטרוזר

לאחר הביקור ב Sky Garden, חזרנו שוב למלון למנוחה קצרה, הרגל אותו אימצנו עוד בטיול הקודם שלנו. הגענו למסקנה שבמקום להתרוצץ במשך יום שלם ואז לחזור למלון / צימר ב 20:00 או ב 21:00 וליפול על המיטה מעולפים, עדיף לנוח שעה - שעה וחצי לפנות ערב, ואז לצאת שוב. נסענו ב״טיוב״ ל Covent Garden, עוד מוקד בילויים גדול שמציעה העיר, והתיישבנו לאכול ארוחת ערב במסעדת Bill's, שאת הסניף שלה ב Newbury זכרנו לטובה מהביקור הקודם באנגליה. הפעם התאכזבנו. האוכל היה סתמי לחלוטין, שלא לומר לא טעים. טיילנו ברגל, יצאנו מאזור Covent Garden לכיוון כיכר טרפלגר וכיכר לסטר וחזרנו למלון.

היום הרביעי - עניין של זמן

ביום הרביעי החלטנו לקחת פסק זמן קצר מההמולה של לונדון ולבקר בגריניץ׳, רובע קטן ושלו בדרום מזרח העיר, המפורסם בעיקר בזכות העובדה שבמרכזו עובר קו האורך 0, המחלק את כדור הארץ לחצי מזרחי ולחצי מערבי. ברובע גריניץ׳ מספר אטרקציות, שרובן ככולן מרוכזות בפארק גריניץ׳. אל גריניץ׳ ניתן להגיע ברכבת העילית של לונדון, אך הדרך המעניינת יותר להגיע היא באמצעות הפלגה על גבי נהר התמזה. ישנן מספר חברות המפעילות הפלגות, ואנו בחרנו בהפלגה של חברת Thames Clippers. מעבורת RB1 היא המגיעה אל תחנת גריניץ׳ (שימו לב שאתם יורדים בתחנת Greenwich, ולא בתחנת Greenwich North), וניתן לעלות בכל אחת מהתחנות הפזורות לאורך גדות הנהר. למחזיקי כרטיס Travel Card או Oyster יש הנחה על מחיר ההפלגה.

פארק Greenwich רחב הידיים. אידיאלי לפיקניקים. צילומים: אלין קרני סטרוזר

ירדנו מהמעבורת לאחר שייט מהנה של כחצי שעה, ונכנסנו תחילה אל מרכז המבקרים, שנמצא במבנה ה Old Royal Naval College. במקום ניתן לקבל הסברים והכוונה, וכן ישנם מוצגים שונים הקשורים להיסטוריה של הצי הבריטי. באופן טבעי, המשכנו משם אל המוזיאון לתולדות הצי הבריטי - ה National Maritime Museum. הכניסה למוזיאון ללא תשלום, והוא מתאר את ההיסטוריה הימית המפוארת של בריטניה. במקום דגמים רבים של אוניות, בליווי הסברים מפורטים על חלקה של כל אוניה ואוניה בקרבות שניהל הצי. חלק נכבד מהמוזיאון מוקדש לקרב טרפלגר ולאדמירל נלסון, וכמובן לקרבות העקובים מדם שניהלו הבריטים נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. הסתובבנו במוזיאון כשעה, ובאווירת הים והספינות, המשכנו אל Cutty Sark. ה Cutty Sark היא ספינת מפרשים גדולה, שהפליגה אל כל קצוות תבל והובילה סחורות מ ואל בריטניה במשך כ 100 שנים, במאה ה 19 ובמאה ה 20. לאחר שיצאה לגמלאות, נפתחה הספינה למבקרים, וניתן ללמוד על המסעות שערכה ולהתרשם מתנאי החיים של המלחים על סיפונה. ישנן גם הפעלות אינטראקטיביות משעשעות, כמו האפשרות לנווט את הספינה מאוסטרליה אל לונדון מהר ככל האפשר.

הספינה Cutty Sark. תצליחו לנווט מאוסטרליה אל לונדון? צילום: אלין קרני סטרוזר

לאחר שסיימנו את הביקור ב Cutty Sark, הגיע הזמן לדבר האמיתי - המצפה המלכותי (Royal Observatory), שבזכות מיקומו קנה רובע גריניץ' את מקומו בספרי ההיסטוריה. כדי להגיע אל המצפה יש לחצות את פארק גריניץ', שהוא למעשה מדשאה אחת גדולה זרועת עצים (מקום אידיאלי לפיקניקים) ולטפס אל ראש הגבעה, שם הוא שוכן אחר כבוד. המוזיאון שבמצפה מוקדש, כמובן, לתולדות חקר הזמן, ולפועלם של המדענים והחוקרים שעבדו במקום במהלך מאות השנים שחלפו מאז בנייתו, בסוף המאה ה 17. מדובר במוזיאון מעניין, אך אם להיות כנים - לא הכרחי, ואם תוכלו להרשות לעצמכם לוותר על התמונה עם שתי הרגליים משני צידי קו אורך 0 (זה אפשרי, ואפילו שורדים כדי לספר), ניתן לדלג על הכניסה בלי יותר מדי נקיפות מצפון. דווקא החלק השני של המצפה, המוקדש לאסטרונומיה ולחקר היקום, אטרקטיבי הרבה יותר, ומכיל בין היתר הפעלות אינטרקטיביות, דוגמת האפשרות להצטרף לצוות המתכנן את הטיסה המאויישת הראשונה למאדים. בניגוד למוזיאון הזמן, הכניסה למוזיאון האסטרונומיה חופשית, פרט לפלנטריום שהוא בתשלום נפרד.

ה Royal Observatory. כל ה”מי ומי” של עולם המדע עבדו כאן. צילום: אלין קרני סטרוזר

רגלי במזרח – ורגלי השנייה בסוף מערב. משני צדי קו אורך 0. צילום: אלין קרני סטרוזר

ירדנו מהמצפה חזרה אל פארק גריניץ', עברנו דרך השוק המקומי (שום דבר מיוחד לכתוב עליו הביתה) והתיישבנו לאכול ארוחת אחרי צהריים במסעדת Zizzi, הסמוכה לרציף. אם הצלחתם לשרוד עד שורות אלה, סביר להניח שכבר ניחשתם בעצמכם שגם הפעם מדובר ברשת מסעדות איטלקית, וגם הפעם נהננו מאוד ואנו ממליצים בחום, במיוחד על המנות הלא שיגרתיות, דוגמת פיצה עם כדורי בשר טלה. סיימנו לאכול, עלינו על המעבורת ונהננו שוב מההפלגה הנעימה, שמאפשרת גם מבט מזווית אחרת על כל היופי של לונדון.

ירדנו מהמעבורת בתחנה הסופית, ליד ה London Eye, והמשכנו בטיול ערב נעים ורגוע, תחילה באזור ה - Big Ben וכנסיית Westminster, ובהמשך - שוב כיכר פיקדילי, עוד קצת חנויות יוקרה ושופינג ברחוב אוקספורד. ניסינו להחליט האם לונדון יפה יותר ביום או בלילה, מהיבשה או מהנהר ובסופו של דבר הגענו למסקנה שהיא יפה בכל זמן ובכל מקום, ועם המסקנה הזו סגרנו את היום הרביעי.

ה Big Ben ובניין הפרלמנט. צילום: אלין קרני סטרוזר

היום החמישי - מה הקשר בין פרחים, טיילת שחקים ופגודה יפנית?

לא מעט פארקים ראינו בימים הקודמים, אך כחובבי טבע גדולים, לא התכוונו לוותר על אחד היהלומים הגדולים ביותר בכתר הגנים הלונדונים: גני קיו, או בשמם המלא - הגנים הבוטניים המלכותיים קיו (Royal Botanic Gardens, Kew). כמו גריניץ', גם גני קיו נמצאים במרחק מה ממרכז לונדון, ולפיכך ביקשנו בתחנת ה"טיוב" הרחבה לכרטיס ה Travel Card. הקופאי האדיב המליץ לנו בחום לוותר על הרעיון, הן בשל המחיר והן בשל זמן הנסיעה, ולהעדיף את הרכבת העילית. נשמענו לעצתו, הלכנו לתחנת הרכבת Waterloo הסמוכה וקנינו כרטיסים, ולא יכולנו שלא להתפעל שוב מרמת התחבורה של העיר: מחירים גבוהים, נכון, אך תמורה מלאה למחיר: אפשר להגיע לכל נקודה ונקודה בעיר הענקית הזו בקלות ובמהירות, ולעולם לא מחכים יותר ממספר דקות לאוטובוס / רכבת עילית / רכבת תחתית, ולא חשובה השעה. השילוט ברור ומאפשר להתמצא בקלות בין הקווים הרבים ובכל תחנה מרכזית ישנם סדרנים שמסייעים בשמחה למי שזקוק. ירדנו מהרכבת בתחנת ריצ'מונד, החלפנו רכבת, נסענו תחנה אחת נוספת - והנה הגענו ליעד (כעיקרון ניתן גם ללכת ברגל אל גני קיו מתחנת ריצ'מונד, כ 20 דקות הליכה).

Kew Gardens - לא להחמיץ. צילום: אלין קרני סטרוזר

מעצם שמם, ניתן להבין שבגני קיו אפשר לראות מינים רבים של עצים, שיחים ופרחים, מכל רחבי העולם: גן ורדים צבעוניים, חממה לצמחיה טרופית, קקטוסים מדבריים, במבוקים ועוד ועוד ועוד. טיילת שחקים מאפשרת להשקיף על כל היופי הזה מגובה רב, ובנוסף, אל תפספסו את הפגודה היפנית המרהיבה בפינה הדרום-מזרחית של הגנים. פרט לכל אלה, יש כמובן אין ספור פינות חמד נסתרות ושלוות, ופשוט כיף לשבת על אחד הספסלים או על הדשא ולנשום את הטבע. טיילנו במקום כמעט עד לשעת הסגירה, וממש לא הרגשנו שמיצינו. רק הרגליים החלו להתחנן לרחמים, ולפיכך יצאנו בצער רב ונסענו ברכבת חזרה למרכז העיר.

הפגודה היפנית המרהיבה, ומבט פנורמי על הגן. צילומים: אלין קרני סטרוזר

לאחר מנוחה קצרה במלון, יצאנו לאכול ארוחת ערב, בסניף נוסף של מסעדת Zizzi, ממש מעל נהר התמזה, והמשכנו לטיול לילי על גדות הנהר, ולסט של צילומי לילה של העיר המוארת ובין היתר נחשפנו למספר טיפוסים מוזרים משהו, שלא לומר הזויים לחלוטין: אחד מהם ביקש (בנימוס רב!) ללטף את החצובה של המצלמה שלנו, ולאחר שהסכמנו - הלך לצידנו ובמשך מספר שניות לא הפסיק למזמז אותה. בהמשך, חברו נדחף לתמונה שצילמנו בעזרת החצובה ללא ידיעתנו, ודפק פרצוף "חייכו, אכלתם אותה". מצד שני, יתכן שמדובר בגרסה הלונדונית של לירן חולצה אפורה. סיימנו את הטיול הלילי המקסים (וההזוי משהו) במלון, ועוד יום טיול מוצלח נגמר.

לונדון בלילה. צילום: אלין קרני סטרוזר

היום השישי - ולפעמים החגיגה נגמרת

למרבה הצער, הזמן לא עמד מלכת, והיום השישי - והאחרון - של הטיול שלנו הגיע מהר מדי. השארנו את המזוודות בחדר שמירת החפצים במלון ויצאנו אל הלונדון דנג'ן (London Dungeon). על אף התדמית המאיימת, קשה לומר שהלונדון דנג'ן מפחיד באופן מיוחד. המבקרים עוברים בין תחנות, שבכל אחת מהן ממוחזת סצינה כלשהי מההיסטוריה העשירה של העיר, בהשתתפות פעילה של המבקרים. לא פשוט להבין את המבטא הבריטי הכבד של המציגים, שבנוסף גם יורים את הטקסט בקצב של אוטוסטרדה, אך בין היתר נטלנו חלק במשפט של אישה שנאשמה בכישוף, התוודענו לאחת מקורבנותיו של ג'ק המרטש, ביקרנו אצל רופא סאדיסט לאחר שנדבקנו במגפה הגדולה שפקדה את העיר וכו'. כאמור, לא יותר מדי מפחיד, אך מומלץ שלא להביא ילדים קטנים (ילד שהיה בקבוצה שלנו בכה וצרח כמעט לכל אורך הביקור, ולבסוף גם הקיא. וזה לא היה חלק מההצגה). הביקור כולו בלונדון דנג'ן נמשך כשעה וחצי, ובסה"כ מדובר באטרקציה חביבה, אך בהחלט לא "מאסט".

פארק Batersea. צילומים: אלין קרני סטרוזר

לאחר מכן טיילנו שוב באזור הביג בן וכנסיית Westminster, והחלטנו להמשיך אל פארק נוסף, Battersea Park. גם הפעם מדובר בפארק יחסית מרוחק ממרכז העיר, אך שוב, הודות לתחבורה הציבורית (המושלמת, כבר אמרנו?), אוטובוסים הפעם, הגענו בקלות ובמהירות. טיילנו בפארק החביב, ואפילו הצלחנו קצת ללכת לאיבוד בין השבילים והאגם, שמורכב ממספר טבעות מים. מהפארק התכוונו להמשיך לסיור קצר בשכונת נוטינג היל המפורסמת. עוד לא הספקנו לבדוק בלוח שבתחנה איזה קו אנחנו צריכים - וכבר נכנס לתחנה אוטובוס, ובחזיתו שלט: Notting Hill. יותר מזה?.. עלינו לאוטובוס, לקומה השנייה כמובן, ונהנינו שוב מהמראות היפים של העיר. בשכונת נוטינג היל התרשמנו מפאב Churchill המדליק, המכוסה כולו בפרחים. הזמן התחיל לדחוק בנו, ורצינו להספיק לסעודה האחרונה.

פאב Churchill ב Notting Hill. צילום: אלין קרני סטרוזר

לקחנו קו אוטובוס נוסף לכיוון פיקדילי, ואכלנו שוב ב Spaghetti House הזכור לטוב. חזרנו למלון, אספנו את המזוודות ובצער רב עלינו לרכבת אל שדה התעופה. כמה חבל שלכל דבר טוב יש סוף.

אפילוג:

הטיול שלנו ללונדון היה מוצלח מאוד. הספקנו כמעט כל מה שרצינו, בזכות תכנון מוקדם מפורט, שאותו הזנו לאפליקציה המומלצת Tripomatic. לא העמסנו על עצמנו יותר מדי - לקחנו את הזמן, במיוחד בפארקים הנפלאים, וחווינו כל מקום עד הסוף, בלי לרוץ ובלי לדחוס מקסימום מקומות במינימום זמן. עניין החזרה למלון לקראת הערב לשעה-שעה וחצי של מנוחה הוכיח את עצמו, ואיפשר לנו ליהנות גם מלונדון הלילית בלי להיות יותר מדי עייפים.

לונדון היא עיר באמת מדהימה, שתענוג לבקר בה, ואנחנו כבר מחכים לפעם הבאה.