- "אז מתי אמרת שאתם משחררים את הגירסה הזו שלכם?"
- "באמצע יולי"
- "אז אחרי זה טסים!"
אז כן, אחרי שנתיים של קרקוע מאונס, מתוכם שנה וחצי של קורונה ארורה וגם מלחמה קטנה על הדרך, החלטנו ש The Jewish people have suffered enough, והגיע הזמן להתעופף מכאן. למנה הראשונה: מפלים וקניונים שוצפים, למנה העיקרית: אגמי טורקיז, תוספת בצד: עיירות ציוריות ולקינוח: קצת שופינג (או קצת יותר מקצת..).
בקיצור: חו"ל
טיסה לחו"ל? עכשיו??
טיסה לחו"ל בתקופת הקורונה זה ככל הנראה לא הדבר הכי אחראי בעולם, וראש הממשלה אפילו ביקש בנימוס להימנע מזה. מצד שני - לא נראה כאילו אנחנו הולכים להיפטר מהצרה הזו בקרוב, וצריך לחזור לסוג של שגרת חיים לצד המגיפה. והתאווררות בחו"ל זה מבחינתנו חלק בלתי נפרד מהשיגרה. הפור נפל.
יחד עם זאת - אנחנו בהחלט מודעים לסיכונים, לא מזלזלים בהנחיות ולאורך כל הטיול הקפדנו על כל כללי הזהירות המתבקשים. בחלק האחרון של הפוסט נרחיב בנושא טיול תחת מגבלות קורונה, כולל טיפים מהניסיון האישי שלנו, בתקווה שיהפוך ללא רלוונטי כמה שיותר מהר.
בלי קשר לקורונה, חודש יולי הוא ממש לא החודש האידיאלי לטיסות. חופש גדול, עומסים בכל מקום, וגם מזג האוויר לא ממש מזמין. אירופה היא כבר מזמן לא מפלט מהחום הישראלי, ובלא מעט מקומות הקיץ לא פחות אכזרי מהסיוט שאנחנו חווים כאן. חמור מכך - האירופאים עדיין לא הפנימו שבדיוק כמו הקורונה, גם ההתחממות הגלובלית כאן כדי להישאר, ומזגן הוא עדיין דבר נדיר עד לא קיים עבורם. בשנים רגילות ובעולם נורמלי לא היינו מעלים בדעתנו לטוס דווקא בחודש הזה, אבל השנתיים האחרונות הן כל דבר חוץ מאשר רגילות, והעולם רחוק מלהיות נורמלי, וכך מצאנו את עצמנו אורזים מזוודות ומתגלגלים נתב"גה.
היום הראשון:
לפי דרישתה הבלתי מתפשרת של אלין הגענו כשלוש וחצי שעות לפני ההמראה. כן קורונה, לא קורנה, דבר אחד כנראה לא ישתנה לעולם: התורים בשדה התעופה. כצפוי, אנחנו לא היחידים שרוצים להתאוורר, אך זמן ההמתנה היה סביר באופן יחסי, ואחרי כשעה אנחנו מוצאים את עצמנו מול המזרקה הכי יפה בארץ, עם שעתיים פלוס לשרוף. קפה, הסיבוב הקבוע בדיוטי פרי - ויאללה, למטוס.
המזל משחק לנו והמושב הנוסף בשלישייה שלנו נותר פנוי. כבר התחלה ברגל ימין. הדיילת מדגימה כיצד לחבוש את מסיכת החמצן, ואני חושב לעצמי: מישהו באמת צריך בימינו הסבר איך לחבוש מסיכה?!? אלין, חובבת מעבר מושבעת, עושה היכרות היסטורית עם המושב הצמוד לחלון ומתחילה לתעד את ההמראה, אני שוקע באייפד, ידידו הטוב ביותר של האדם, ושנינו מקווים לטיסה נעימה ורגועה.
התקווה הזו מתנפצת מהר מאוד.
במושבים מאחורינו יושבים שני ילדים היפר אקטיבים במיוחד, שמתעקשים לבדוק מדי מספר שניות את עמידות משענות המושבים שלנו לבעיטות שלהם (עמידות נמוכה, למקרה שתהיתם). לאחר קצת יותר משלוש שעות, עם גב כואב, אנחנו נוחתים בבירת אוסטריה.
שדה התעופה של וינה מתוקתק למופת. השוטר במעבר הגבול בודק ראשית כל בקפדנות רבה את תעודת המתחסן שלנו, ורק אח"כ מעיף מבט חטוף בדרכונים, מחתים ומשחרר אותנו לדרכינו. אוספים את המזוודות וממשיכים לעמדת השכרת הרכב. לא יאמן, גם כאן אין תור! היינו צריכים למלא לוטו לפני שיצאנו, זה כנראה באמת יום המזל שלנו.
בשני הטיולים האחרונים, אי שם לפני עידן הקורונה, "זכינו" ברכב צרפתי. הפעם - אופל. סופית: יום המזל. נפרדים מ 45 אירו נוספים, מס יציאה לסלובניה, מניחים את המזוודות באוטו, חוזרים לשדה התעופה להצטייד בסנדוויצ'ים ושתייה - ויצאנו לדרך.
הטיול שלנו, למי שהצליח לפספס את הכותרת של הפוסט, התמקד הפעם בקרינתיה - המדינה הדרומית ביותר באוסטריה, ומסתבר שגם העתיקה ביותר ברפובליקה. קרינתיה שוכנת ליד הגבול עם סלובניה, מפורסמת באגמים הרבים שבה ונחשבת לאזור הנופש המועדף על האוסטרים. הנסיעה מוינה אל קרינתיה ארוכה יחסית - כשלוש וחצי שעות. במהלך תכנון הטיול בדקנו מספר אופציות הגעה לאזור, ובהן נחיתה בלובליאנה (מצאנו רק טיסות דרך ישראייר, בשעות לא נוחות) וטיסת קונקשן מוינה לקלאגנפורט בירת קרינתיה (יקר, ובנוסף - מעדיפים להימנע מקונקשן). בסופו של דבר החלטנו לנחות בוינה ולנסוע משם דרומה, עם עצירת לילה בדרך.
היעד הראשון הוא טירת לקנסנבורג (Laxenburg)
הטירה שוכנת בלב אגם, שבעצמו שוכן בלב פארק ענק - כמיטב המסורת של טירות אירופאיות. חונים במגרש החנייה, קונים כרטיסי כניסה (לפארק בלבד. הכניסה לטירה בתשלום נפרד, בטירה עצמה) ונכנסים. מזג האוויר חם, אבל הרוח נושבת קרירה, ובצל ממש נעים. כחצי שעה של הליכה עד הטירה היפה. אלין יוצאת לסשן צילומים, ואני מתרווח על כיסא נוח מול האגם ומנשנש אוכמניות. אפילו כרית לראש יש לכיסאות. האוסטרים האלה חשבו על הכל. מישהו צריך יותר מזה?
לטירה עצמה בחרנו שלא להיכנס, אך למי שמעוניין, יש בה מגדל תצפית שאליו ניתן לעלות, ובנוסף - מהשער האחורי של הטירה ניתן להפליג ברפסודה אל הצד השני של האגם, מה שמקצר משמעותית את הדרך חזרה אל החנייה.
במשפט אחד: יופי של מקום לעצירה בדרך מוינה דרומה, או לטיול יומי מוינה.
כמה זמן להקדיש: שעתיים עד חצי יום
הערה: "כמה זמן להקדיש" (כאן ובהמשך הפוסט) משקף את זמן הביקור ברוטו, מרגע ההגעה למקום ועד העזיבה.
ציון: 
ממשיכים במסע דרומה, והיעד הבא הוא מפלי מירה (Myra Waterfalls).
ההגעה מחייבת סטייה קטנה מהכביש הראשי, אך לפחות על פי התמונות נראה היה שיש למה לצפות. ואכן יש. המסלול עובר בין שרשרת של מפלונים יפים, שמוקפים בשפע של ירוק. קולות הפכפוך והריח של הטבע - פשוט מושלמים. במקום שני מסלולים מעגליים אפשריים, הקצר יותר אורך כשעה וחצי והארוך יותר - 4 שעות.
מכיוון שלפנינו עוד דרך ארוכה, אנחנו אפילו לא משלימים את המסלול הקצר, אלא מסתפקים בעלייה עד הקרוסלה העליונה וחוזרים למטה, סה"כ כ 45 דקות של טיול כייפי. ביציאה נדרשים להעביר שוב את הכרטיסים, דבר שנדרשנו לו גם במקומות נוספים, כך שזה המקום להזכיר שיש לשמור את כרטיסי הכניסה לכל מקום שבו מבקרים עד לעזיבה המוחלטת. רגע לפני שאנחנו נוסעים מהמקום המקסים הזה אנחנו שומעים קול בשפה מוכרת: "את חושבת שזה יותר יפה מהבניאס?.."
במשפט אחד: טיול כייפי, ארוך או קצר - לפי הזמן והרצון.
כמה זמן להקדיש: שעה עד חצי יום, תלוי במסלול שעושים
ציון:
מכאן אנחנו נוסעים אל עבר מקום הלינה שהזמנו, Haus Bergblick, שנמצא בעיירה אובראורט (Oberort), עיירה קטנטונת שכל תפקידה בחיים הוא לשמש מקום לינה לאנשים שמעוניינים לבקר באגם גרונרסי (Grünersee), ויש לא מעטים כאלה. מהתמונות של אלין ניתן להבין למה. אגב, ישנם עוד מספר אגמים באוסטריה שנקראים גרונרסי, כלומר האגם הירוק, אך הגרונרסי הזה הוא ה- גרונרסי.
אנחנו מגיעים ב 19:00, ממש על הקשקש. זו השעה, פחות או יותר, שבה סוגרים את הבאסטה באוסטריה במקומות מהסוג הזה - הן מבחינת כניסה לצימרים והן מבחינת מסעדות. חנויות נסגרות אף מוקדם יותר. התוכנית המקורית הייתה להגיע לאובראורט גמורים מעייפות לאחר לילה ללא שינה, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון, ואת הטיול לגרונרסי לעשות למחרת בבוקר. אבל התחזית למחר מבטיחה יום חורפי וגשום. איך נוכל לראות את הצבע המיוחד כל כך של האגם ביום אפור, ובעיקר - איך אלין תוכל לצלם אותו??
למרות העייפות הרבה, אלין קובעת בנחרצות: "הולכים לגרונרסי עכשיו!" השעה 19:30, לפנינו עוד שעה וחצי של אור.
"הולכים?"
"הולכים!"
"בטוח?"
"בטוח!"
נוסעים מספר דקות אל מגרש החנייה, ממנו מתחיל מסלול הליכה אל האגם: יורדים מהכביש שמאלה אל תוך היער, על פי השילוט אל גרונרסי ואל אחיו הקטן בעל השם הקליט Kreuzteich (מי שניסה לבטא את השם הזה בקול - מוזמן לשלוח את החשבון על השיניים השבורות לעיריית אובראורט). תחילה אנחנו מגיעים אל האח הקטן, היפה בפני עצמו, וממנו ממשיכים אל כוכב הערב. ממבט ראשון האגם מאכזב, ולא ברור על מה כל ההמולה. אבל כשאנחנו עולים במסלול המקיף את האגם ממערב, והוא מתגלה במלוא ירקרקותו המדהימה - מבינים טוב מאוד על מה כל ההמולה. הצבע של המים פשוט מדהים ואלין לא מסוגלת להפסיק לצלם. אנחנו משלימים את ההקפה של האגם וחוזרים דרך הכביש, סה"כ כ 45 דקות עד שעה הליכה.
במשפט אחד: אגם יפהפה עם צבע יוצא דופן, שמתגלה במבט מלמעלה, ולא מגובה פני האגם.
כמה זמן להקדיש: כשעה למסלול ההליכה, מומלץ לבלות זמן נוסף ליד האגם
ציון:
היום השני:
מתעוררים בבוקר, ואכן - התחזית לא שיקרה. בחוץ מעונן וגשום, חורף של ממש בסטנדרטים שלנו. איזה מזל שלא ויתרנו על גרונרסי אתמול! קמים ומתארגנים בנחת, אוכלים ארוחת בוקר פשוטה אך טעימה ומספקת, ויוצאים לדרך, כאשר היעד הבא הוא העיירה מוראו (Murau), עוד הפוגה בדרכנו אל קרינתיה הנכספת.
יוצאים מהצימר שמחים וטובי לב. הכביש מתפתל בין כפרים קטנים שטובעים בתוך שפע של ירוק, השמיים אפורים, זרזיף גשם מטפטף והתחושה פשוט קסומה. משייטים באוטוסטרדה הריקה, ונהנים ממוסיקה טובה, עד שהאידיאליה נקטעת בשאגות שמחה של אלין, שמזהה מרכז קניות קטן, המכיל גם סניף של dm וגם סופרמרקט ספאר.
"יש זמן לקצת לשופינג, נכון? הרי את גרונרסי כבר עשינו אתמול.."
זו לא באמת הייתה שאלה.
נכנסים לחנות של רשת Kik (האח של Kika?) ויוצאים עם שלל בגדים במחירים מגוחכים. משם אנחנו ממשיכים ל dm, ולדעתי גם אם נתקלח שלוש פעמים ביום מעתה ועד עולם - סבון רחצה לא ייחסר לנו..
העיירה מוראו קרויה, כמובן, על שם הנהר שזורם במרכזה, נהר מור (Mur). אנחנו חונים במרכז, בקרבת הרובע העתיק ויוצאים להליכה מענגת בטיילת שמעל הנהר. הגשם הקל שיורד ללא הפוגה תורם להנאה מושלמת. עולים לכיוון המרכז העתיק של העיירה, ששקוע ככל הנראה בשלאף-שטונדה של שבת בצהריים, ורוב החנויות סגורות. מוצאים פיצריה פתוחה בכיכר המרכזית, נהנים מפיצה ופסטה ואנחנו מוכנים להמשיך הלאה, אל הפנסיון שזכה בכבוד להיות ביתנו לשבוע הקרוב.
את החצי הראשון של הטיול תכננו להקדיש לחלק הצפון מערבי של קרינתיה, ובהתאם לכך חיפשנו מקום לינה בקרבת אגם מילשטאט (Millstättersee). תו התקן של אלין למקומות לינה ידוע כאחד המחמירים ביותר, ולאחר חיפושים ממושכים, הזוכה המאושר הוא Landhotel Berghof בעיירה אוברמילשטאט (Obermillstatt). המלון אמנם לא ממש צמוד לאגם, אך בזכות המיקום הגבוה שלו זכינו בנוף נהדר ממרפסת החדר, וחשוב לא פחות - במזג אוויר קריר ונעים, בעיקר בשעות הערב. בשורה התחתונה מדובר במקום לינה נעים ונוח ואנחנו ממליצים עליו בחום.
מגיעים אל הפנסיון לאחר נסיעה ארוכה ומתישה, מפרקים את המזוודות ומתארגנים לארוחת ערב. חוצים את הכביש ופוסעים אל עבר המסעדה שעליה המליצה בעלת הפנסיון (ובנוסף - זו גם המסעדה הפתוחה היחידה במקום..). מלצר עייף, שככל הנראה רוצה כבר לסיים את המשמרת שלו וללכת הביתה, מניח לפנינו תפריטים בגרמנית. English? אנחנו מנסים את מזלנו. "ניין", ענה המלצר ועזב אותנו חסרי אונים מול התפריטים. בלית ברירה אנחנו מתחילים לנסות לתרגם את שמות המנות בעזרת Google Translate, ולא בהצלחה יתרה. לשמחתנו, סועד חביב מהשולחן הסמוך מבחין במצוקה שלנו ומציע עזרה בתרגום, וכך אנחנו מצליחים להבין מה להזמין. זו לא תהיה הפעם האחרונה בטיול הזה שבה ניתקל בבעיה הזו..
אחרי הארוחה אנחנו יוצאים לסיבוב הליכה קצר בעיירה, שכבר מזמן הלכה לישון. ברחובות אין נפש חיה והחושך כמעט מוחלט. השעה, רק למען הסדר הטוב, היא לא 2:00 בלילה, אלא בקושי 22:00. נביחות עזות מחרידות לפתע את השקט, והן הולכות ומתקרבות אלינו. כלב בגודל של דוב גריזלי מתקרב אלינו בשעטה. באומץ לב ראוי לציון אני מתייצב בין הכלב לבין אלין וצועק עליו "קישטה". זה לא ממש עוזר. הכלב ממשיך לנבוח בצורה מאיימת, אך כעבור מספר שניות מסתובב ומסתלק. שנינו נושמים לרווחה (מי בצורה מוחצנת יותר ומי תוך העמדת פנים שלא חשש אפילו לשנייה), עולים לחדר ומתרסקים אל המיטה.
היום השלישי:
מתעוררים לבוקר אפור נוסף, אך התחזית היא להתבהרות בהמשך ולמזג אוויר נוח. הנוף ממרפסת החדר - לא פחות ממושלם. אוכלים ארוחת בוקר מצויינת והנה אנחנו מוכנים לקרוע את קרינתיה. ראשית כל אנחנו בוחרים להצטייד בכרטיסי קירנתיה. כמו לכל מדינה / אזור / חבל שמכבד את עצמו, גם לקרינתיה יש כרטיס שמקנה כניסה חינם (או בהנחה משמעותית) לאטרקציות ולמקומות מבוקשים רבים, ובד"כ גם משתלם לרכוש אותו (אך מומלץ לוודא שזה אכן המצב). מכיוון שמדובר ביום ראשון, מרבית מרכזי המידע לתיירים, שבהם ניתן לקנות את הכרטיס, סגורים, ואנו נוסעים לאחד והיחיד שפתוח בעיירה סיבודן (Seeboden). ממתינים בסבלנות בתור הארוך, שבו מצטופפים ככל הנראה כל התיירים שאיתרע מזלם להגיע לקרינתיה דווקא ביום ראשון. בסופו של דבר מגיע תורנו ומצויידים בכרטיסים אנחנו יוצאים אל הערוץ בעל השם היהודי משהו, ערוץ גרופנשטיין (Groppensteinschlucht).
ערוץ גרופנשטיין הוא אחד משני הערוצים המפורסמים והיפים ביותר בקרינתיה, או ליתר דיוק - בעמק מול (Mölltal) שבצפון מערב קרינתיה, ביחד עם ערוץ ראגה (Raggaschlucht) הסמוך אליו. כחובבי שלוכטים מושבעים, מובן שתכננו לבקר בשניהם במהלך הטיול (לא באותו היום, מן הסתם..) מי מהם מומלץ יותר? הישארו עימנו..
המסלול מתחיל בכפר הקטן ראופן (Raufen). אנחנו חונים במגרש החנייה הקטן ויוצאים לדרך. מרוב התלהבות, אנחנו מצליחים לפספס את הקופה, ונכנסים בלי לרכוש כרטיסים (אם כי הכניסה עם כרטיס קרינתיה ללא תשלום בכל מקרה). ייאמר מיד: המסלול הזה לא קל. בהחלט לא קל. בסטנדרטים של האוסטרים הוא מדורג בדרגת קושי בינונית, מה שאומר יותר לכיוון של מיטבי לכת בסטנדרטים שלנו.
ההתחלה דווקא נוחה יחסית, ועד מהרה אנחנו מגיעים אל המפל הראשון (מתוך שלושה), מפל ראופן (Raufenfall). מרגע זה ממשיך המסלול לכל אורכו במגמת עלייה לא פשוטה, אך מצד שני - המראות פשוט מדהימים. מפה לשם, מזיעים ומתנשפים, אנחנו מוצאים את עצמנו בתחתיתו של המפל השני, מפל גרופנשטיין (Groppensteinfall). עומדים בתחתית המפל, היפה בהרבה מהמפל הראשון, וכשאנחנו מסיימים להתלהב ממנו, אלין מזהה בקושי רב כמה אנשים במרפסת תצפית, הרחק הרחק למעלה, בראש המפל.
"זהו, אין סיכוי שאני עולה את זה", קובעת בנחרצות זוגתי שתחייה. ספויילר: עלתה כמו גדולה, ועוד הרבה מעבר.
45 דקות של עלייה מאומצת במדרגות גבוהות במיוחד שככל הנראה נבנו בהנחה שכל המטיילים הם בגובה של שחקן NBA ממוצע, ואנחנו בראש המפל. אין מילים לתאר את העוצמה והיופי, ומזל שיש תמונות. אחרי התאוששות קצרה והחזרת קצב הנשימה אנחנו ממשיכים במסלול, שעובר עכשיו על גשרי עץ לאורך הנחל, עדיין במגמת עלייה אך מעט יותר מתונה, ואחרי כעשרים דקות נוספות אנו מגיעים אל המפל השלישי, מפל זכנר (Zechnerfall), שהוא מעט פחות גבוה מהמפל השני אך עדיין מרשים ויפה מאוד בפני עצמו.
כאן למעשה מסתיים המסלול, ונותר רק העניין הפעוט הזה של לחזור אל הרכב. המסלול עולה עוד קצת (למי שכל העליות עד עכשיו לא הספיקו לו), מתרחק מהערוץ ומתעקל בחדות שמאלה, אל תוך היער, ולאחר מספר דקות מתחבר אל הכביש המוביל חזרה אל מגרש החנייה. תוך כדי הירידה בכביש חולפים על פנינו רוכבי אופניים, במגמת עלייה כמובן, וגם מוצאים את הכוח לברך אותנו לשלום.. שיהיו בריאים.
במשפט אחד: מסלול מהמם, אחד היפים שעשינו (ועשינו כמה), אך בהחלט לא קל. מומלץ בחום למיטבי לכת.
כמה זמן להקדיש: כשלוש שעות (העלייה אורכת כשעה וחצי עד שעתיים, הירידה - חצי שעה עד 45 דקות)
ציון: +
לאחר הטיול אנחנו מחפשים מקום לארוחת צהריים מאוחרת. על מסעדה פתוחה (או על מסעדה בכלל) בראופן אין כמובן מה לדבר, כי למה שמישהו שסיים עכשיו טיול מתיש של שלוש שעות יירצה גם לאכול אחרי זה?.. לא הגיוני בכלל. ממשיכים אל העיירה הסמוכה אוברפילאך (Obervellach), שביחס לראופן היא מטרופולין ענק. כצפוי, מרבית המסעדות סגורות, אך בסופו של דבר אנחנו מוצאים מסעדה מקומית ואוטנטית, מוזרה משהו - אך פתוחה. בעלת המקום (שהיא גם המארחת, גם הטבחית וגם המלצרית) מתלהבת לשמוע שאנחנו מישראל, ומציעה לנו מבחר מנות, שמתוכן אנחנו מזהים רק שניצל וינאי וקורדון בלו. מזמינים שניצל וינאי וקורדון בלו, ומקבלים כל אחד מנה שיכולה לפתור בקלות את בעיות הרעב בלא מעט מדינות באפריקה. אוכלים ונהנים. ללא ספק הרווחנו את הארוחה הזו ביושר.
לא הרחק מאוברפילאך יש טירה מעניינת, טירת פולקנשטיין (Falkenstein Castle), ולידה גשר רכבת ענק - בדיוק מסוג הדברים שאלין אוהבת לצלם, ואחרי הארוחה אנחנו שמים פעמינו לשם. הכביש העולה אל הטירה הופך לצר יותר ויותר, עד שבשלב מסויים הוא כבר פחות ופחות כביש ויותר ויותר דרך עפר, שספק אם ראויה למעבר אפילו לרכב חברה. עפ"י Google Maps (שכמובן מסמן את הדרך הזו כמו כל כביש רגיל) אנחנו מרוחקים בסה"כ כ 500 מטר מהיעד. אלין מוותרת הפעם ונשארת באוטו, ואני נשלח למשימת צילום, כי איך נוכל לחזור הביתה בלי תמונה של טירת פולקנשקרכלשהו. אני מטפס, מצלם וסוחט מחמאות על התמונות מהצלמת שלי. רק בשביל זה היה שווה. עוד ספויילר קטן: גם הטירה הזו תחזור ותופיע בהמשך הטיול, במקום לא צפוי..
יוצאים חזרה לכיוון מילשטאט ונוסעים לאורך הגדה המזרחית של האגם, עד החוף המסודר שנמצא בחלק הדרומי של האגם, ליד אזור הקמפינג שבעיירה דובריאך (Döbriach). חונים והולכים לראות מקרוב את האגם. החוף מלא במתרחצים ובמשתזפים, ורק אנחנו נטולי בגדי ים.. באסה. לפחות להמשך הטיול למדנו לקח, ובגדי הים והמגבות הלכו איתנו לכל מקום, למקרה שניתקל באגם ויתחשק לנו לשחות, שזה משהו שקורה לעיתים קרובות מאוד בקרינתיה.
בינתיים אנחנו מסתפקים בגלידה. יושבים מול האגם, אוכלים גלידה ופתאום משום מקום מתחיל לרדת גשם. כמו עפ"י תרגולת מוכרת ומסודרת, כל המתרחצים מתקפלים בזריזות ואנחנו יחד איתם. חוזרים אל הרכב ונוסעים חזרה לפנסיון.
היום הרביעי:
מתעוררים לבוקר עם מזג אוויר מושלם. שמש, שמיים כחולים ו 24 מעלות. אחרי המסלול הלא קל, סליחה - הקשה, סליחה - המיועד למיטבי לכת בלבד שעשינו אתמול, היום הולכים על מסלול קל יותר. בקרינתיה דואגים גם לאלה שאינם מיטבי לכת, ובמיוחד עבורם יצרו מסלולי Slow Trail, שכשמם כן הם - מסלולים יחסית קלים (קלים בסטנדרטים אוסטרים, כמובן), המיועדים לכל המשפחה, לטיול נינוח ורגוע. אחד מאותם Slow Trails הוא מסלול Slow Trail Zwergsee, המתחיל ממש על יד הפנסיון שלנו, וכולל מסלול הליכה מעל אגם מילשטאט עד אגם קטנטן הנקרא (הפתעה!) זווארגסי (Zwergsee), כלומר האגם הננס, וחזרה.
תחילת המסלול ליד הכנסייה בעלת השם החביב Kalvarienberg Kapelle Millstatt. חונים ברחבה הצמודה לכנסייה ויוצאים בשביל מזרחה, בין הבתים המקסימים של הכפר הקטן קליינדומברה (Kleindombra). לאחר שיוצאים מהכפר הדרך ממשיכה דרומה דרך יער מקסים כאשר ממערב מנצנץ אגם מילשטאט במלוא הדרו. כחצי שעה של הליכה (במישור!) ואנחנו מגיעים לעמדת תצפית יפהפיה מעל האגם. ממתינים בסבלנות עד שהעמדה מתפנה, לטובת הסלפי הבלתי נמנע, וכעבור כ 10 דקות הליכה נוספות אנחנו מגיעים לאגם זוואגרסי הקטן והמקסים.
עוצרים לשיכשוך רגליים והתרעננות, ומתחילים בדרך חזרה. המשך המסלול עוקף את זוואגרסי מלמעלה, ועולה אל עבר אגם קטן נוסף, שהאוסטרים החצופים אפילו לא טרחו להעניק לו שם. העלייה הזו, אגב, היא היחידה במסלול היפהפה הזה, וגם היא קצרה. האגם חסר השם מהמם גם הוא, למקרה שהיה ספק למישהו, ואחריו המסלול ממשיך חזרה אל קליינדומברה ואל החנייה.
במשפט אחד: מסלול מושלם לכל גיל, גם לעצלנים מושבעים.
כמה זמן להקדיש: שעתיים
ציון:
יורדים חזרה אל מילשטאט וחונים בחניון הגדול שבמרכז העיירה. אני נאבק במשך דקות ארוכות עם מכשיר החניה, עד שבסופו של דבר מצליח איכשהו לשלוף ממנו כרטיס, ואנחנו ממהרים להפלגה (חינם עם כרטיס קרינתיה). על אף שמילשטאט אינה גדולה במיוחד, אנחנו מתרוצצים הלוך ושוב בניסיון למצוא את הרציף ממנו יוצאות ההפלגות. לא יכלו לשים שלט קטן, "רציף"?
בסופו של דבר אלין מאתרת את המקום, דרומית למגדל המקפצה ("אמרתי לך שזה שם!! אתה אף פעם לא מקשיב לי!!!") ואנחנו דופקים ספרינט של החיים, מגיעים ממש בשנייה האחרונה ועולים אל המעבורת שמפליגה צפונה, לכיוון סיבודן.
בסיבודן שתי תחנות, הראשונה היא תחנת Seeboden Pichler והשנייה - Seeboden Steiner. אנחנו יורדים בתחנה השנייה ומטיילים להנאתנו בעיירה. מתקרבים לאגם - ובתוך מספר שניות פונה אלינו מישהי ושואלת בנימוס מה אנחנו מחפשים. מתברר שסטייל הכנרת, כל החופים בחלק הזה של האגם הוחרמו על ידי מלונות ופנסיונים מקומיים והם פרטיים, לאורחים בלבד. יאללה אתם גם כן..
חוזרים אל הכביש, והשמש הקרינתית של אחר הצהריים פשוט צולה אותנו, ממש כמו בארץ. אנחנו ממשיכים עד לפארק הסמוך ומוצאים שם ספסל שהוא לא פרטי. מקצה הפארק (Klingerpark) יש סוף סוף גישה אל האגם שפתוחה גם לפשוטי העם, וסוף סוף אפשר להיכנס למים ולהתרענן. תודה רבה באמת.
עוד כמה דקות של הליכה ואנחנו מגיעים אל תחנת המעבורת הראשונה, עולים ועושים את הסיבוב המלא באגם, עד החלק הדרומי וחזרה למילשטאט: אם חינם אז לנצל עד הסוף. ההפלגה נמשכת כשעה וחצי ונותנת קצת הפוגה מהשמש הקופחת, ובנוסף מאפשרת להתרשם מהפנסיונים הרבים שיושבים ממש על החוף.
פרטים אודות ההפלגות באגם מילשטאט (כאמור, חינם עם כרטיס קרינתיה) ניתן למצוא כאן.
בסופו של דבר יורדים בתחנה של מילשטאט ומסיימים את היום בארוחת ערב טעימה בפיצרייה מקומית, סיבוב בטיילת וישיבה בפארק הקטן שליד האגם. תענוג של יום.
היום החמישי:
"היום לא עושים שום מסלול הליכה!" מודיעה לי אלין. "אני חייבת הפוגה קצרה מהטירונות מטייל 09 שאתה עושה לי פה. זוכר שאמרת שיש יום אחד רגוע, עם נסיעה בדרך נוף? אז היום הזה הוא היום!"
מצד שני - מזג האוויר היום דווקא אידיאלי לטיולים, לא חם מדי ומעונן חלקית. מחר לעומת זאת צפוי להיות יום חם ובעיקר בהיר, כלומר שמש שורפת. ואם יש משהו שאנחנו ממש לא אוהבים זה לטייל כשהשמש שורפת אותנו. אלין מחשבת מסלול מחדש ומגיעה למסקנה המתבקשת, שעדיף להשאיר את הדרך הנופית למחר, ואנחנו יוצאים דרום מערבה, אל אגם ווישנסי (Weißensee), למסלול Slow Trail נוסף.
הרעיון של ה Slow Trail הזה נשמע ממש מגניב: התחלה ליד פנסיון Der Ronacherfels - Seeappartements, הנמצא בערך באמצע הגדה הצפונית של האגם, מזרחית לכפר הקטן נויסאך (Neusach), הליכה לאורך גדת האגם עד הפינה הדרום מזרחית שלו, כ 6 ק"מ סה"כ, אל תחנת המעבורת דולומיטנבליק (Dolomitenblick) ואז חזרה במעבורת אל הפנסיון, שם יש תחנה נוספת, תחנת רונכרפלס (Ronacherfels).
מה שאף אחד לא טרח להגיד זה שליד הפנסיון אין חנייה. כלומר יש חנייה קטנטונת - אבל היא כמובן מיועדת לאורחי הפנסיון בלבד. מה אמור לעשות מי שלא אורח הפנסיון? "כן, זו בעיה" מודה פקידת הקבלה (מה את אומרת..). "נסה למצוא חנייה בנויסאך או בכפר שלפניו, טכנדורף (Techendorf)". אלין נשארת ליד הפנסיון, ואני נוסע חזרה לנויסאך לחפש חנייה. נאדה. ממשיך לטכנדורף ובסופו של דבר מוצא חניון מסודר שבנוסף גם יש בו מקום, חונה וחוזר בצעדה מהירה אל הפנסיון. שלושה ק"מ, ועוד לא התחלנו את היום.
אלין בינתיים לא ביזבזה את זמנה לריק, התקדמה מעט והתנחלה בפינה שקטה ורגועה, צמודה לאגם. אני מגיע מתנשם ומתנשף ונשלח מיד לטבילת התרעננות. הולך להחליף לבגד ים מאחורי השיחים כאילו הייתי קרינתיני מבטן ומלידה, נכנס למים, ומה אפשר להגיד - לפעמים (אבל רק לפעמים) כדאי להקשיב לאישה. תענוג של מים ורענון מושלם אחרי ההליכה המהירה.
לאחר ההתרעננות הקצרה אפשר סוף סוף להתחיל במסלול עצמו, שמתגלה כלא פחות ממושלם. ההליכה בצמוד לאגם היפהפה, בעל מי הטורקיז, בצל העצים ועם רוח קרירה. בכל מקום כמעט ישנן פינות חמד שבהן אפשר לעצור ולטבול במים הנעימים. מולנו עוברים מטיילים רבים, וכולם ללא יוצא מהכלל מקפידים לברך אותנו לשלום. לפתע אלין צועקת "הנה זמליאניקה!!" כאילו מצאה אוצר של מיליון דולר. לטובת הקוראים שאינם יוצאי רוסיה - מדובר בתותי בר קטנים וטעימים שמזכירים לה את הילדות. עצירת ליקוט קצרה, וממשיכים.
בשעה טובה ומוצלחת אנחנו מגיעים אל תחנת המעבורת Kliene Steinwand, שנמצאת באמצע שום מקום ובעצם לא ברור למה בכלל צריך שם תחנה של המעבורת. זו גם נקודת ההחלטה: האם להמתין למעבורת ולחזור, או להמשיך עד הסוף. ממשיכים עד הסוף, מה השאלה בכלל: לא הרחק משם יש נדנדה התלויה ממש מעל האגם, ואין סיכוי בעולם שאלין תוותר על תמונה בלוקשיין כזה.
אחרי התחנה, חשוב גם לציין, יש קטע יחיד מאתגר, עם עליות וירידות לא קלות, אך פרט לקטע זה - המסלול ממש לא קשה ורובו מישורי ובדרך נוחה.
מגיעים אל הנדנדה, ומה אומרים? לא אומרים. נותנים לתמונה לדבר.
הזמן מתחיל לדחוק, ואנחנו משלימים את הקטע האחרון של המסלול בהליכה מהירה, עד תחנת דולומיטנבליק, ומספיקים לתפוס את המעבורת האחרונה. מפליגים ונהנים מעוד מבט על הצבע המדהים של האגם, וכמובן יורדים לא ליד הפנסיון אלא בתחנה בטכנדורף, היכן שהשארתי את הרכב. מסלול שלא מהעולם הזה.
בדיעבד, הרבה יותר הגיוני להגיע עם הרכב אל תחנת דולומיטנבליק, להשאיר אותו שם (יש חניון גדול וחינמי), להפליג עד תחנת רונכרפלס ואז לעשות את המסלול חזרה אל הרכב. ככה גם אפשר לטייל בנחת, בלי להיות תלויים במעבורת (שבד"כ מסיימת בשעה מוקדמת יחסית) לחזרה. בפעם הבאה.
פרטים על ההפלגה באגם ווישנסי ניתן למצוא כאן.
במשפט אחד: מושלם, מומלץ הכי בחום שאפשר.
כמה זמן להקדיש: כחצי יום, כולל ההפלגה
ציון: +
בדרך חזרה אנחנו מחליטים לבקר בעיירה ספיטל אן דר דראו (Spittal an der Drau), העיירה הגדולה ביותר באזור אגם מילשטאט (אם כי איננה ממש על שפת האגם). אנחנו נכנסים למסעדה בעלת השם המפתה ג'וסי לוסי (Juicy Lucy) ואוכלים המבורגרים מעולים. מטיילים עוד קצת במרכז, עד שבשעה 21:00, כמו כל עיירה אוסטרית, גם ספיטל הולכת לישון, ואנחנו מתקפלים ונוסעים חזרה אל הפנסיון, מצידו השני של האגם. עוד יום מושלם מסתיים.
היום השישי:
אחרי שלושה ימים רצופים שבהם ניגררה אחרי השגעונות שלי, אלין בהחלט הרוויחה ביושר את היום הרגוע שלה. היום לא עושים מסלול הליכה.
היום נוסעים לעמק מלטה (Maltatal), עמק הנמצא בחלק הצפוני של קרינתיה ומפורסם בעיקר בזכות הסכר האדיר שנמצא בקצהו, סכר קולנבריין (Kölnbrein-Staumauer), שהוא הגבוה ביותר באוסטריה, וכן בדרך האולפינית העולה אליו - הדרך הפנורמית של עמק מלטה (Malta Hochalmstrasse Panoramic Road). הדרך נסללה במקור על מנת לשרת את הפועלים שבנו את הסכר, ומאוחר יותר נפתחה כאטרקציה תיירותית. היא מתפתלת לאורך 14.5 ק"מ שבהם מטפסים מגובה של 900 מטר עד לגובה של כ 1900 מטר (מה שאומר שלמעלה עשוי להיות קר, וכדאי להצטייד בלבוש חם ליתר ביטחון), ולאורכה ישנם מספר מגרשי חנייה שבהם אפשר וכדאי לעצור ולטייל מעט, ליהנות מהזרימה השוצפת של נהר מלטה (שעל שמו קרוי העמק) והמפלים שבו, וגם מ"סתם" טבע משובח. הכניסה לדרך בתשלום אך היא כלולה בכרטיס קרניתיה.
אנחנו מתחילים בטיפוס - וכמעט מיד עוצרים, יוצאים מהרכב ועושים סיבוב קצר מעל הנהר. היופי אין לו סוף, ואפילו לא צריך מסלול מיוחד. פשוט לצאת וללכת, להמשיך לנסוע, לעצור שוב, לטייל עוד קצת.. נדמה לי שהבנתם את הרעיון.
לאורך הדרך ישנן גם מספר נקודות בהן היא מתאימה למעבר כלי רכב אחד בלבד, ולכן ישנם רמזורים. ליד מגרש חנייה מספר 3, הממוקם ליד מפל מרלם (Maralmfall) יש רמזור ארוך במיוחד, שבו ההמתנה עשויה להיות עד 22 דקות. מה עשו האוסטרים החכמים? העמידו שעון מעל הרמזור שמציין את זמן ההמתנה שנותר, ואף הגדילו לעשות והציבו שעון נוסף ליד רמפת התצפית על המפל, שנמצאת במרחק קצר מהכביש. כמה פשוט - ככה נוח.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים אל הסכר עצמו, המרשים בכל קנה מידה. במקום ישנו מרכז מבקרים, ובו הסברים על תהליך בניית הסכר ועל הפקת אנרגיה ירוקה, וכמובן חנות המזכרות והמסעדה עם מרפסת תצפית הבלתי נמנעות. הולכים אל הסכר ועל הסכר עצמו, נושמים אוויר פסגות ונוסעים חזרה למטה.
במשפט אחד: מומלץ לחובבי דרכים אולפיניות. הדרך עצמה אינה מפותלת בצורה קיצונית וגם מי שסובל מפחד גבהים יוכל לעבור אותה בקלות יחסית. הסכר עצמו מרשים מאוד.
כמה זמן להקדיש: שעתיים עד חצי יום.
ציון:
פרט לסכר ולדרך הפנורמית, עמק מלטה מפורסם גם במספר מפלים גדולים הנמצאים בו, ובהם מפל פולבאך (Fallbachfall Waterfall - מה זו הזרקנות הזו, לקרוא למפל "מפל"?? נגמרו לכם השמות??) ומפל גוס (Gössfälle). מכיוון שהובטח לאלין יום ללא מסלולי הליכה - אנחנו ויתרנו עליהם. את מפל פולבאך גם ניתן לראות מצויין מהכביש החוצה את העמק.
בדרך חזרה אנחנו עוצרים בכפר החביב גמונד (Gmünd), שנמצא בכניסה לעמק מלטה. מטיילים מעט בין הסמטאות הציוריות ובכיכר המרכזית, אבל החום הופך להיות בלתי נסבל בעליל, ברמה שממש אי אפשר להיות במקום לא מוצל. מתיישבים במסעדה מקומית קטנה, שמועילה בטובה להציע תפריט באנגלית, מזמינים גולאש ומנה של כופתאות מסורתיות, ולא מתאכזבים: טעים, ואפילו מאוד. מקנחים בקונדיטוריה מקומית עם שתי פרוסות עוגה, ונאמנים להחלטה על יום רגוע חוזרים לפנסיון מוקדם מהרגיל.
היום השביעי:
התכנית ליום האחרון בחלק הראשון של הטיול היא חזרה לעמק מול, על מנת לטייל בערוץ ראגה, כדי להכריע אחת ולתמיד מי מספר 1 - ערוץ גרופנשטיין או ערוץ ראגה. אבל לאלין יש תוכניות אחרות, והיא מכריזה על יום חופש מהחופש: "סע לטייל לבד, אני רוצה לנוח". רצונה של האישה כבודה, ואני יוצא לבד, וכבר מתנצל מראש על כך שהתמונות מערוץ ראגה הן לא באיכות שאליה אלין הרגילה אתכם. כאמור, ערוץ ראגה נמצא קרוב מאוד לערוץ גרופנשטיין, ליד הכפר פלאטאך (Flattach).
אני חונה במגרש החניה המסודר ומתחיל ללכת דרומה, בין בתי הכפר. בניגוד להתחלה המישורית יחסית בערוץ גרופנשטיין, כאן אין אפילו דקה של חסד, וההליכה של כ 10 ד' עד לקופה היא במגמת עלייה די תלולה. בשביל מה זה טוב?? מילא במסלול עצמו, אבל גם מהחנייה עד נקודת ההתחלה? מה נסגר אתכם, אוסטרים?? הכניסה חינם עם כרטיס קרינתיה.
בתוך הערוץ - קרירות נפלאה. ערוץ ראגה צר בהרבה לעומת ערוץ גרופנשטיין הרחב והפתוח, וההליכה כולה על גשרוני עץ כשהמים שוצפים מתחת. לאורך הדרך מפלונים רבים, שהם כמובן יפים מאוד, אך אף אחד מהם, להוציא אולי את האחרון, לא מתחיל אפילו לדגדג את שלושת המפלים שראינו בערוץ גרופנשטיין. לאחר כ 45 דקות הליכה לא מהירה אני כבר מסיים את המסלול בתוך הערוץ, ומתחיל את המסע חזרה אל הרכב - ירידה בשביל רחב ומוצל, בחלקו תלול במיוחד.
אז איזה ערוץ מומלץ יותר? מבחינתי אין שאלה בכלל - נוק אאוט לטובת ערוץ גרופנשטיין, מה שכמובן לא אומר שערוץ ראגה לא יפה ולא מומלץ בחום. צריך גם לקחת בחשבון שהמסלול בערוץ גרופנשטיין משמעותית קשה יותר וארוך יותר.
במשפט אחד: טיול יפה ומומלץ, ולא קשה מדי. העלייה בהתחלה ממגרש החנייה אל הקופה היא הקשה ביותר.
כמה זמן להקדיש: שעתיים
ציון:
הטיול לערוץ ראגה רק פתח לי את התיאבון לערוץ נוסף. אלין רומזת לי בעדינות ש"הכל בסדר, אתה יכול עוד להתעכב", ואני מחליט להמשיך לערוץ נוסף בעמק מול - ערוץ ברברוסה (Barbarossaschlucht), שנמצא במרחק של כחצי שעה נסיעה לכיוון היציאה מהעמק, ליד הכפר מוהלדורף (Mühldorf).
בשלב זה אני עושה טעות של טירונים ובמקום לבקש מ Google Maps להביא אותי אל מגרש החנייה (Parkplatz Barbarossaschlucht), אני מבקש להגיע אל Barbarossaschlucht, מה שגורם ל GPS האומלל לנסות להביא אותי עם הרכב עד אל הערוץ עצמו. רק כאשר הדרך הופכת לבלתי עבירה בעליל אני מבין את הטעות, מעדכן את הGPS ומגיע למקום הנכון.
לפחות כך אני חושב.
הכביש המוביל אל מגרש החנייה לא מופיע משום מה במפה, ורק אחרי התברברות קטנה נוספת אני סוף סוף מגיע למגרש החנייה המיוחל. האות B, מפולחת ע"י חרב, סמלו של הערוץ, מעידה על כך שזה אכן המקום. בשורה התחתונה, אם מישהו עדיין מעוניין להגיע למקום אחרי כל הטירטור הזה, ביציאה מהכפר מוהלדורף יש לפנות שמאלה ממש לפני הגשר, אל מגרש החנייה. ממגרש החנייה חוזרים מעט, עולים על גשר הולכי הרגל המסומן בלוגו של המסלול, עוברים מתחת למסילת הרכבת ומשם משיכים על פי השילוט.
תחילת המסלול מאכזבת - עלייה חשופה לשמש לצידו של ערוץ שעוצמת הזרימה בו מזכירה נחל אכזב ארץ ישראלי טיפוסי. אך לאט לאט, עם הכניסה אל תוך היער המסלול הולך משתפר. נראה כי בחלק התחתון של הערוץ המים נשאבים לצורך כלשהו, ולכן הזרימה שם חלשה עד לא קיימת.
ככל שאני מתקדם (ועולה) הספק לגבי המסלול הולך ונעלם. זה אמנם לא ערוץ ראגה, ובטח שלא גרופנשטיין, אך ההליכה בתוך היער לצד המים הזורמים היא עדיין משהו שאי אפשר שלא ליהנות ממנו. לאחר כעשרים דקות של הליכה אני מגיע אל שני גשרי מתכת הצופים על מפלים יפים, ומיד לאחריהם - עמדת קומזיץ, ואפשרות להצטלם עם הראש בתוך דמותו של הקיסר ברברוסה. בפעם הראשונה היום אני מברך על כך שאלין לא איתי, והמבוכה הזו נחסכת ממני. מכאן השביל מתעקל בחדות ימינה, עולה ומתרחק מהערוץ, ולאחר מספר דקות מתחיל לרדת חזרה לכיוון מגרש החניה.
במשפט אחד: הגעה מעט טריקית, והמסלול לא מדהים, אך סה"כ מומלץ למי שמעוניין במסלול קצר יחסית ויפה.
כמה זמן להקדיש: שעה, לא כולל התברברויות
ציון:
אני חוזר לפנסיון שמח וטוב לב, ולאלין יש בקשה צנועה - לנסוע שוב לווישנסי המקסים, והפעם כדי לשחות. בחוץ 30 מעלות, וזה נשמע כמו רעיון מעולה. מארגנים תיק לשחייה, שמים ב Google Maps את הכתובת של החוף הזכור לטוב ליד תחנת המעבורת (Freibad Weißensee), שלצידו יש גם מסעדה טובה שבה אפשר לאכול צהריים - ויוצאים לדרך.
אבל האדם מתכנן תוכניות - ואלוהים צוחק.
תוך כדי נסיעה השמיים מתעננים והטמפ' צונחת במהירות. כשאנחנו מגיעים אל האגם הטמפ' היא כבר 20 מעלות וגשם מטפטף. למקומיים זה לא ממש מפריע והם ממשיכים לשחות. אנחנו מוותרים, אבל ממש לא מצטערים על הדרך שעשינו - דרך פשוט יפהפיה, ממש תחושה של נסיעה בתוך גלויה. אנחנו עושים סיבוב ליד האגם ומצלמים, ואח"כ מבקשים להיכנס למסעדה. אבל אלוהים ממשיך לצחוק עלינו, ומסתבר שהמסעדה סגורה. מנסים מסעדה נוספת - מלאה עד אפס מקום.
מתחילים את הדרך חזרה לכיוון אגם מילשטאט עם בטן מקרקרת, ועוצרים לבסוף ליד ספק פאב/ספק מסעדה, שמציע אוכל אוסטרי אותנטי, כלומר או שניצל - או שניצל. מזמינים שניצלים, ושוב - כל אחד מקבל שניצל בגודל של מגרש כדורגל, פלוס תפוחי אדמה וסלט בצד. יוצאים שבעים, או יותר נכון - מפוצצים עד אפס מקום, ונוסעים חזרה, הפעם לא מהצד המערבי והצפוני של האגם, אלא מכיוון דרום מזרח. תוך כדי הנסיעה הטיפטוף הופך לגשם זלעפות, כולל ברקים ורעמים. העיקר שרצינו לשחות..
את היום הזה, שהוא למעשה היום האחרון בחלק הראשון של הטיול, אנחנו מחליטים לסיים במקום שהוא ללא ספק הכי מדליק והכי Cool במילשטאט (האמת, התחרות לא מאוד קשה): קאפ 4613 (Café-Bistro Kap 4613), בר-מסעדה בצורת פירמידה, שיושב ממש על שפת האגם. השם, למקרה שתהיתם, מורכב מקו האורך וקו הרוחב בהם נמצא המקום. מקורי מאוד, חייבים להודות. אלין מתפנקת עם קוקטיילים, אני מסתפק במילקשייק (בכל זאת אני אחרי חצי ליטר בירה, וצריך עוד לנהוג לפנסיון), וגם מקומם של הקינוחים, מיותר לציין, לא נפקד.
להתראות מילשטאט, היה תענוג!
