טראק מסטיה אושגולי המלא – Mestia Ushguli

מאחורי כל בת מוצלחת עומד אב תומך" ❗
הערב יצאנו למסע אבא בת – מסע אתגרי לטראק בין מספר ימים בהרי גאורגיה בנוף בתולי באיזור מתוייר אבל לא מיושב.
זהו מסע הכנה לפני שירות משמעותי של קרן ומיטב (חברתה הטובה) שאליה הצטרף אביה נעם זיו חברי משכבר הימים.
מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד טוען שצעירות שחוו קרבה עם אביהן מצליחות יותר בלימודים, מצטיינות במתמטיקה ובמדעים וגם מתחתנות טוב יותר. מי אמר אדיפוס ⁉😉
לכן אישתי פרגנה לי במפתיע שוב - אחרי המסע לפני שנה בדיוק עם בני עידן (ועל כך תודתי והערכתי) לחזור על חוויה אתגרית גם עם ביתי הקטנה ולנסות למתוח גם אצלה את הגבולות של הסיבולת כהכנה לחיים.
מאחר ומדובר על מסע מתגלגל והפעם אין סבלים שיסחבו לנו את הציוד - יצאנו במינימום ציוד כדי לא להיות כבדים במעלה ההרים וספרנו כל גרם וכל חפץ בזמן האריזה -כולל משחת שיניים אחת לשנינו ודורדורנט יוניסקס (גרוזיה כבר אמרנו) ⁉ ).....

בשביל להגיע למסטייה שהיא בצפון גאורגיה יש שתי אפשרויות:
10 שעות במטרושקות (פרטים בהמשך המסע )
או שלוקחים רכבת לילה מטביליסי 10 שעות לעיר זוגדידי ומשם 3.5 שעות מטרושקה למסטייה.
עכשיו אנחנו ברכבת מתחילים את המסע הארוך.

מניסיון העבר יומיים ראשונים במסע כזה נועדו כפי שהמנכ"ל שלי רונן נוהג להגיד :"להוריד דופק"...כדי להתרגל לקצב המסע לעומת החיים המהירים ביום יום - אל דאגה במשך המסע בעליות נעלה דופק....

את ההורדת דופק עשינו בשבת מיוחדת בטיבליסי עם עוד מעל 150 מטיילים צעירים - רק כדי להמחיש כמה צעירים: היום בארוחת צהריים בחב"ד היו 135 איש בסבב שלנו (היו 2 סבבים),נעם ואני ואחרינו הכי מבוגר היה בן 20...
עשינו תפילות של ישראלים עם מעל 200 משתתפים וניגוני קרליבך ,אנחנו נטמענו בסביבה.... עד כדי כך שבערב שבת ארוחת ערב הסתיימה אחרי חצות ואז 10 חבר'ה מגבעת שמואל וחברים (בגיל של הבנות) הלכו איתנו למלון כדי להמשיך את הערב על גג המלון , בהשוואה לגסטוהאוזים שלהם ב 18 ₪ ללילה (לא יאומן שיש כאלה מחירים בבוקינג) ,לנו היה מלון משפחתי סביר עם גג הצופה לעיר העתיקה , עלינו לגג ושם היו כבר 2 בחורים צעירים רוסיים ששתו בירות לבד וכל כך שמחו על החברה שנפלה עליהם שכיבדו את כולם ,יחד עם שתיה קלה קרה שלנו שקנינו בשישי עבור הגב"שניקים - אנחנו פרשנו לישון והחבורה העליזה נשארה עד 3 בלילה( היום הבחורים הרוסיים פגשו אותנו והודו על ערב נפלא שהיה להם בזכותינו ).
הערב הגענו עשרים דקות אחרי שבת לרכבת ושם עשינו הבדלה על הרכבת וערבית - הרגשה של מחנה קיץ.

רציתי להסביר מעט על חווית הרכבת :
אנחנו הזמנו מראש קרון פרטי לארבעתינו וגם בו “לא כל כך כיף...”, מיד אפרט.
הקרון מורכב ממסדרון צר ברוחב אדם ממוצע, ומתאים קטנים-קטנים. בכל תא 4 דרגשים שמשמשים כמיטות. אנחנו שילמנו על מצעים לנסיעה וקיבלנו מצעים חד פעמיים. התא היה קטן וחנוק, וחם בצורה בלתי נסבלת, מזגן היה בחלקים מעטים מאוד (רק בקטעים הארוכים בנסיעה) . אני בקושי מצליח להירדם בגלל החום. הרכבת ישנה ועלובה, עוצרת כל כמה זמן עצירות ארוכות ואז שוב נכבה המזגן.
בתוך כל הבלאגן קרן מצאה שקע חשמל עובד (בנסיעה) ופשוט עשתה מחליק לשיער.... אפילו האחראי קרון שראה דברים בעבדתו בקרון עמד משתהה...
ננסה להרדם ונעדכן בהמשך .

מרצדס בלי מנוע במערכה ראשונה - תתקע בהרים במערכה השנייה"......
התכנון היה לקחת מרשוטקה כמו כולם (פרטים בהמשך) - אבל חשבנו שאם נשלם יותר נוכל לשדרג למונית מרצדס שמאחורה נראתה חדשה ... רק אחרי שעה נסיעה הבנות הצטלמו על הפרונט של המכונית (התמונה מצורפת).
עשינו משא ומתן ושילמנו פי אחד וחצי מכולם כדי לקבל רכב נוח עם מזגן (כן הוספנו כסף כדי לקבל מותרות כמו מזגן❗) .
יתרון נוסף של המונית הפרטית שהיא יכולה לעצור בכל מיני אטרקציות בדרך , ובאמת עצרנו בכל מיני נקודות תצפית יפות ובסכר ענק , וחשבנו שאמנם שילמנו יותר אך נהנינו.
וכך בהמשך הדרך לאחר שעתיים נסיעה באיזור הגבול הגיאוגרפי בין גיאורגיה לחבל המורד אבחזיה , סעדנו את ליבנו ב"פורי" של בוקר שעשתה לנו מקומית על המקום( זה מאפה כמו לאפה ובגט ביחד), אנקדוטה קטנה: כדי להדליק את האור במטבח הזקנה פשוט דחפה לשקע של החשמל 2 חוטי חשמל פלוס ומינוס ויהי אור....
כך המשכנו מעלה לתוך ההרים, דרך שביל עפר מתפתל, כפרים קטנים, יער עד ונהר שוצף וגועש. המשכנו, והמשכנו... עד שהמרצדס שבק חיים.
עמדנו לצד הדרך עם התיקים וכל הצעירים הישראלים ששילמו פרוטות ממשיכים הלאה ואנחנו תקועים.... אחרי חצי שעה עצרה לנו לשמחתינו מטרושקה.
מרשוטקה היא כלי תחבורה שנראה כמו ואן גדול שמכיל מעל 17 אנשים ובמחיר מאוד זול. הבעיה היא כאשר יושבים בכיסאות האחוריים זה עלול להיות לא נעים כיוון שהחלונות במרשוטקה עשויים מזכוכית שלא נפתחת. וכך אתם עלולים למצוא את עצמכם במקום צפוף וחם למשך מספר שעות. אם כבר החלטתם לנסוע במרשוטקה רצוי לשבת כמה שיותר מקדימה.

ארוכה הדרך לסוונטי במיוחד על מרשוטקה שאנחנו תיכננו תוכניות על מרצדס ממוזגת אבל מלמעלה החליטו שניסע כמו כולם על מרשוטקה, כמעט בלתי נגמרת. או אולי אני סתם מתחיל להזדקן... או שמה בגלל שאנחנו כבר יום בדרכים ויש לפנינו יום הליכה קשה מאוד.

סוף סוף הגענו למסטיה ואני רק רציתי לצאת לדרך - המסע אומנם חייב להיות מאתגר אבל כפי שגדל בצבא על המשפט : "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך" קיבלנו החלטת מפקד בשטח עקב העומס חום הכבד (לאורך כל היום 34 עד 35 מעלות) להוריד 5 קילוגרמים לכל אחד ולשלוח קדימה וניפגש בציוד עוד יומיים - רק כדי לשמור על הבנות כפי שהבטחנו בבית.
מקווה שהנשים שלנו רואות את המחווה שעשינו.

אבל השמחה מוקדמת... לפי חישוב שעשינו קרן ומיטב סחבו כל המסע 25% ממשקל גופן שזה מה שחיילים סוחבים במסעות ....

לאחר 17 וחצי של קילומטרים בשמש הקופחת עם עליה קשה של 900 מטרים (לעלות 6 פעמים את עזריאלי עם משקל על הגב ב 35 מעלות ) הגענו בשעה טובה לכפר ז'אבשי (Zhabeshi) .
הכפר נמצא בתוך עמק קהילת מולאחי (Mulakhi). הקהילות בסוואנטי מבוססות על אזורים גיאוגרפיים – לכל קהילה עמק משלה, ובו מספר כפרים – בכל כפר מספר בודד של בתים ומגדלים – לרוב 2-3 משפחות המתגוררות בצוותא. הבתים מוקפים חומה ובחצר הפנימית ניתן למצוא לפעמים כנסייה פרטית. מבחינה פוליטית מתפקדת הקהילה כגוף אחד, ראש הקהילה נבחר באופן דמוקרטי והמועצה הראשית של הקהילות יושבת במסטייה.
עם ערב הגענו לכפר, והתמקמנו בבית משפחה מקומית מאחר וחפשנו גסטאהוז סביר אבל במחיר זול שגם כל החבר'ה של קרן ומיטב מגבעת שמואל יוכלו לישון בו (אנחנו רק אורחים....) .
אחרי יומיים קשים אנחנו רצוצים יושבים בחדר וכותב שורות אלו עד שכולם יתקלחו יש כאן בערך 30 אורחים עם 2 מקלחות....
האווירה שונה מאוד מהמוכר :פסגות הרים מושלגות, רוח בין ערביים נעימה ופרידה שמחה מהרכב הדחוס... מחלון בית ההארחה השתקף רכס הקווקז, בוהק בלובנו אל מול השמיים התכולים והשקיעה (אבל לפסטורליה יש גם פס קול.... חירחורי חזירים שמקיפים את הכפר ונשמעים היטב).
סוף סוף התאחדנו עם החבורה אביחי גב"ש עם נעם נזרי אורי נווה וגלעד אברג'ל ואליה ברוש - נזרי לקח אותם 30 קילומטרים אלינו רק כדי להיכנס לפוסט...
מצ"ב תמונה של כל החבורה בגסטאהוז המפואר אחרי מקלחות.

לומדים לזרום" ❗
בדרך כלל למי שמכיר אותי אני אדם מתוכנן ומעט דעתן...אבל כאן מטרת הטיול זה גם הנאת הטיול של הבנות -לכן אני עובר כאן סדנה מתוגברת בלהיות :"בחור זורם" 😉
אקח לדוגמא את הבוקר , לאחר יומיים ללא שינה החבר'ה הצעירים (הבנות שלנו והחברים שהצטרפו מהשבט) ישנו טוב - התחשבנו בהם ותיכננו לצאת מאוחר בשעה תשע לכן והערנו את הבנים ב 7:40 לתפילת שחרית ואת הבנות ב 8:00.
בפועל יצאנו בעשרה לאחת עשרה בצהריים 🥇
התאפקתי ועברתי סדנת זרימה מואצת ועמדתי בה בגבורה ❗
התחלנו לטפס על ההר שזה היה טיפוס קשה מאוד של 900 מטר גובה ,אחרי 200 מטר טיפוס החברה החדשים למסלול הרגישו קושי עם המשקלים ולכן אני סחבתי 2 תיקים בכל העליה.
המשקל הזה הקפיץ לי את הקושי של המסלול דרמטית - רק כדי להמחיש :בסוף העליה לאחר 5 שעות מאמץ הקטנתי 2 חורים בחגורה כדי שלא יפלו לי המכנסים .... דיאטה מומלצת בחמש שעות של הנאה צרופה בחום של 34 מעלות בגובה של 2.4 קילומטר.

עוד מילה על המסלול - סיימנו כבר יומיים מאתגרים וכבר פרשו מספר קבוצות , החום והעליות לא באו להם טוב.
הבנות שלנו הם החוליה החזקה בחבורה ועל כך שמחתינו.

היום כאמור יצאנו מזאבישי וטיפסנו גבוה מעל הכפר ומתחת לפסגת הר טטנולדי (4858 מ'Tetnuldi ) , בצהריים הגענו לפסגה שלנו בגובה 2,380 מטרים ושם נפגשנו עם עוד 4 קבוצות ישראלים - עשינו פתיתים ושקשוקה על גזיות ששאלנו מהם (את שלנו נתנו היום לקבוצה אחרת- אווירה של מחנה בני עקיבא) וכל הקבוצות נעמדו לתפילה משותפת חוויה עוצמתית מול הנוף הפראי (מצ"ב תמונה)

אחרי הצהריים ירדנו אל עבר הכפר המבודד אדישי (Adishi) – הנראה עדיין כאילו לא השתנה מאז ימי הביניים... מגדלי אבן, כנסייה קטנה ובתי-אחוזה רחבים ישנים הנראים כמו פחונים – אחד המקומות האותנטיים ביותר בכל אזור סוונטי.

הגענו לגסטאהוז שלשם שלחנו ציוד ביום הראשון - חוויה מפוקפקת אפילו עבורי... מיטות מברזל עם רשת של גדר ועליהן שמיכות בתור מזרונים , אין חלונות בחדרים והכל מחניק וקלסטרופובי ,הרצפה הולכת באלכסון מורגש ביותר - מצעים הכל צבעוני , ומי יודע מתי כובס... אבל יאמר לזכות הבנות שיש לנו כלי מיטה חד פעמיים והן לא ביקשו להשתמש בהן וזורמות עם כל המטיילים (ישנות בחדר בנות מחניק , ואני ונועם בחדר בנים).
מטעמי כשרות הלכנו בכפר וקנינו מתושבים ירקות והלחם שלהם ה"פורי" שעשו במיוחד בשבילנו עם משגיח כשרות צמוד (גלעד אברג'ל) ועכשיו אנחנו מכינים ארוחת ערב לכולם בניצוחו של נעם נזרי ואליה ברוש (מצ"ב תמונה של ההכנות).
אין לנו כאן אינטרנט ולכן כדי לשלוח את הפוסט הזה אני הולך עם אורי נוה שהתנדב קילומטר במעלה ההר ששם היתה לנו קליטה אחר הצהריים.

היום הארוך והקשה ביותר של המסע"
את היום פתחנו שוב בעצלתיים ומטעמי כשרות בישלנו ארוחת בוקר (בהתבסס על ידע של בני 18 מפונקים עם מעט עזרת אבות...) ועד שהתארגנו יצאנו לדרך רק בשעה אחת עשרה , שזה בערך שעתיים אחרי המטיילים המקצועיים ושעה אחרי הישראלים.
את היום השלישי למסע והיום הארוך ביותר (תשע וחצי שעות הליכה של 21 קילומטרים ) שעיקרו :
הדרך התחילה בשישה קילומטרים של עליה במעלה נהר ובסופם חציית נהר שוצף וגועש - מייד שהגענו ראינו קבוצות גדולות של ישראלים מתמקחים על מחיר החציה רכובים על גבי סוסים.
רק להבין: מחיר חצייה רשמי הוא 22 שקל לאדם כאשר לילה כולל אוכל בגסטאהוז של הצעירים עולה כך.
מייד שבאתי לאיזור הסוסים הלכתי לאחראי ואמרתי לו שאני רוצה לשלם עבור כל העשרה ולשלם מייד בלי דיון 16 שקל - הוא אישר לי במיידי ושילמתי (חשוב לציין שאחר כך בערב שישבנו וניתחנו את היום - כולם שילמו את העלות ).
בינתיים החברה התחילו לנסות לחצות את הנהר (דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי בשעות הצהריים שהזרימה אדירה -בבוקר לפעמים זה אפשרי ) צעקתי להם לחזור כי כבר שילמתי.... כולם חזרו חוץ מגלעד אברג'ל שהמשיך במשך חצי שעה לנסות ❗ אחרי חצי שעה הסכים לאחר משא ומתן ארוך רק בתנאי שהוא אישית ינהיג את הסוס - כולם הסכימו להסכם:"חוץ מהסוס" ❗ שסירב בתוקף לחצות עם גלעד.... אחרי דקות ארוכות מורטות עצבים גלעד לשמחתינו הגיע לגדה הנכונה בחלק אחד.
מצב סרטון ווידאו של קרן חוצה את הנהר.
פסקה זו ממחישה להורים את הסיטואציה ואכן 4 חבר'ה ממקום מסויים ששלחו את החפצים שלהם על הסוסים ,מתוכם 2 הצליחו בעור שיניהם לחצות אותו והשניים האחרים לא הצליחו ובעלי הסוסים גבו מהם מחיר כפול (גם בשביל החברים שהצליחו...) -כך שהם סיכנו את החיים ואפילו לא חסכו והודו אחר כך בארבע עניים שזה היה מסוכן מאוד ולא שווה את המחיר.
משם התחלנו את טיפוס לקרחון אדישי ומעבר לעמק חאלדי (Khaldi) ואל קהילת קאלה (Kala) – מדובר על טיפוס אכזרי של מספר שעות 800 מטר גובה בחום כבד של 35 מעלות וחלקים ארוכים ללא נקודות צל.
קרוב לפסגה היו מספר מקומות עם שלג (מצ"ב תמונה ) וזה היה מתעתע אנחנו מיובשים מחום וצרובים בשמש מנסים להתקרר בכל נחל בדרך ובמקביל גולשים על שלג בבגדים קצרים.
בסופו של הטיפוס בפסגה היה שוב מפגש בני עקיבא... ומייד עשינו 2 מניינים למנחה (מצ"ב תמונה) שימו לב על הנוער שלנו בחופש מתפלל מנחה כולל עזרת נשים שמתפללות באדיקות וברצינות - חברה אמנם פלורליסטית אבל איכותית.
לאחר מנחה ירדתי בחזרה כדי לעזור לאחת החברות של קרן לטפס - בדרך למטה אני שואל כל אחד אם ראה בחורה עם קוקו וחולצה שחורה וכל אחד אומר לי: 400 מטר אחורה, 300 מטר , 100 מטר וכו'.
רק אחרי 4 חבר'ה שאני שואל אני קולט ששאלתי זרים בעברית ולא חשבתי אולי לפחות להתחיל באנגלית.... משעות הצהריים ההר שייך רק לישראלים.
ועוד אנקדוטה טכנולוגית קטנה : כל המסלול לא כל כך מסומן והרבה פעמים עובר בסבך , כל הקבוצות יודעות שחלק מהיום הולך על התברברויות.
לא אצלינו ❗
באתי עם שעון גארמין מתקדם שעליו הורדתי את המפות והמסלולים - בכל רגע ידענו לאן לפנות , כמה הלכנו ,כמה נשאר, כמה מטרים עלינו וכמה נשאר לעלות (לא תמיד אמרתי לקבוצה את הנתונים כדי לא להרוס את חווית הטבע - רק בשעות משבר).
לאט לאט השמועה על השעון עברה בין הקבוצות (70% מהמטיילים הם קבוצות של ישראלים) והם פשוט היו מחכים לנו או מתייעצים לפני עזיבת עצירות משותפות כמו מעיינות לאן ללכת.

בסוף היום הארוך והמתיש הגענו לכפר אופלי וכאן נעם ואני לקחנו את העניינים לידיים ואחרי כל הגסטאהוזים המצחינים לקחנו יחידה של 4 חדרים עם שירותים ומקלחת אמיתיים לכל ה 10 חבר'ה שאיתנו במחיר סביר.
זה כפר עם שש משפחות שכל אחת יש לה גסטאהוז ולאחת יש מלון - המלון עולה כפול משאר הגסטאהוזים ולכן כל הצעירים לא באים אליו - המנהלת שמחה לסגור איתי על 10 אנשים כאשר רק אני ונעם משלמים וכך היא לא צריכה להתמודד איתם ולכן נתנה לנו מחיר טוב.
סיימנו את המסלול בשעה כמעט תשע בלילה... כולם התקלחו והתחילו להכין ארוחת ערב והפעם בהובלת הבנות : מיטב זיו ואליה ברוש .
קנינו להם מצרכים בסיסיים וכל השאר אנחנו סוחבים איתנו כל יום מהארץ - והם אכן פינקו אותנו בארוחת פחממות כשרה ומשביעה - הבנים ניקו אחרי הארוחה ושטפו כלים.
עכשיו ברשותכם אחרי חצות ואני רוצה להתפנק שש שעות במלון שהשגנו.

"יום הטראק האחרון וסיכום ראשוני התרשמות מהנוער"
אחרי המסע הארוך אתמול שברנו סופית את החבר'ה ... מה גם שהתפנקנו במלון טוב.
הם החליטו להשאר לישון ואז "לזרום"...
אנחנו הערנו את הבנות בשבע וחצי התארגנות זריזה ויצאנו ליום הרביעי של הטראק לאושגולי (Ushguli), קבוצת הכפרים הבאה בדרכנו, הנחשבת לאזור המיושב הגבוה באירופה.
כאמור יצאנו לדרך רק נעם אני קרן ומיטב - ואכן מכל הקבוצות הישראליות שהתחילו את הטראק איתנו - אנחנו היחידים שסיימנו את כל ארבעת הימים.
ולכן בהזדמנות זו אני רוצה לפרגן לביתי קרן ולמיטב על ההסתגלות לתנאים ועל המסע הקשה שעבר ללא קיטורים - כנראה תודות לחבורה המופלאה שהצטרפה והעבירה את הזמן בכיף ועל כך תודתי ל: נעם נזרי ,אליה ברוש , גלעד אברג'ל ,אורי נוה.

ויצאנו מוקדם והלכנו מאוד מאוד מהר וסיימנו מסלול של שש שעות טיפוס בשלוש ורבע שעות ולמעשה הגענו לאושגולי בדיוק בזמן שרבעיית המוסקטרים סיימו את שנת היופי שלהם ובאו בג'יפ... הם נופפו לנו לשלום מהג'יפ 2 קילומטר מסוף המסע וחיכו לנו באושגולי.
מצ"ב תמונה מול אושגולי העתיקה של ארבעתינו בסיום המסע שצילמה מיטב - תמונה ראשונה.
בדרך ראינו רכב שהחליק מהדרך המשובשת לתהום וגופת הנהג נעלמה בנהר ,שלפו את הרכב והמשיכו לחפש את הנהג(מצ"ב תמונה של הרכב שהועלה על שפת התהום).
מקרה זה משקף את איכות הדרכים והנהגים , לכן כל פעם בחרנו רכב לא לפי המחיר אלא לפי הנהג וסוג הרכב , ועשינו סדנאות לנהגים תוך כדי נהיגה כדי שינהגו בצורה זהירה.
מעל אושגולי נמצא הר שחארה (Shkhara 5068m) המושלג תמיד. הדרך להגיע לחלק הקרחוני שלו (לא לפסגה) היא ברגל אבל כבר היה צהריים ולכן לקחנו עם אורי נוה וגלעד אברג'ל ג'יפ שלקח אותנו לתחילת המסלול לקרחון - מישם יצאנו לעוד טראק לקרחון של 6 קילומטרים שחציו הראשון עליה לקרחון.
מראה מדהים בגובה של קרחוני עד עם מפולות סלעים❄
נעם נזרי ואליה יצאו לרכיבת סוסים (נעם הכריח אותי להוסיף לפוסט...😉).

כאן הסתיים הטרק שלנו בסוונטי.

הזמן אולי להתחיל לסכם את התרשמותי מהנוער שלנו לאחר שבוע מאוד אינטנסיבי עם מאות בני נוער מכל הארץ.
יש הרגשה כללית שהדור של שנות האלפיים הוא שיטחי ולא רציני אבל איך שתראו בהמשך ההסבר המלומד ( 🚨 קרן ביקש להיר : זהירות חפירה 🚨) כנראה שדור האלפיונים שהוא הנוער של היום יהפוך לדור של מתקני עולם.

אני מכיר ועוקב כבר עשור אחרי עבודתו של העתידן פרופסור דויד פסיג שמרשה לי לצתת אותו כל עוד אני נותן קרדיט David Passig ועל כך תודתי : הוא מתאר כיצד הדורות הלכו והתפתחו במהלך ההיסטוריה ומציג מודל שפותח בתחילת שנות התשעים, על ידי שני סוציולוגים שמצאו שיש מחזוריות כלשהי שחוזרת על עצמה בערך כל 80 שנה. כל מחזור שכזה כולל ארבעה דורות:

הדור הראשון הוא בדרך כלל דור של הוגים, של אידיאולוגים ושל אנשי ערכים גדולים. הדור השני הופך להיות דור שמממש את אותם הערכים של האידיאולוגים מהדור הקודם. הדור השלישי הוא כבר דור של ציניקנים גדולים שאינם מקבלים מרות וסמכות, ומוכיחים שהדורות הקודמים נכשלו ועשו עוולות. זו תקופה של כ-20 עד 30 שנה של שבר ערכי ורוחני. הדור הרביעי, לעומתם, הופך להיות דור מתקני עולם...

והמקבילה שלנו בארץ :
"דור השתקנים" (המכונים גם דור "האידיאליסטים" או ה"בייבי בומרס"). הם נולדו בין השנים 1940 ל-1960, הם מנסים לשנות את עולם הערכים הישן, מנסחים חזון חדש ונלחמים כדי לממשו.

הדור שבא אחריהם (הדור שלי..) מכונה "דור האני" (וגם דור "האינדיבידואליסטים האלטרואיסטים"), והוא כולל את ילידי 1980-1960. בשביל הצלחתו הוא מוכן לשלם מחיר כבד - כמו התפוררות התא המשפחתי, עומס עבודה אדיר וניכור. זהו דור של מבצעים, שכדי לעשות קריירה הוא יוצא מהבית ומשאיר שם לבד את ילדיו, שהופכים לילדי מפתח.

הדור השלישי בתור, ילידי 2000-1980, הם "דור האיקס" או דור "המוחצנים". זהו דור הטכנולוגיה והאינטרנט, הדור שהיה דבוק לטלוויזיה והרבה לשהות בבית; שגדל בתחושה של שבר משפחתי, ערכי וחברתי. ההורים שלו לא היו בסביבה כדי לגדלו באופן צמוד, ובני דור זה איבדו כל רסן וסמכות, בעטו במוסכמות ומרדו בהורים ובחברה כולה.

הבאים אחריהם הם, כאמור, האלפיונים. מבחינה ביולוגית, ההורים שלהם יכולים להיות הן מדור האני (ילידי שנות ה-70-60) והן מדור האיקס (ילידי שנות ה-90-80). דור האלפיונים: הם יאמינו יותר בעצמם, יהיו יותר אופטימיים ומשתפי פעולה, יותר ידידותיים לחברה ופתוחים מבחינה אתית ותרבותית, ואף יתחנכו להיות שונאי סיכונים.
על-פי מודל הדורות כנראה שדור האלפיונים יהפוך לדור של מתקני עולם.

ולסיכום התרשמותי : אכן נראה לי שזכיתי שביתי פתחה לפני את עולמה ואת חבריה , וכן שהחבורה הזו בחרה בנו כל יום מחדש ושינתה תוכניות רק כדי להשאר ביחד.

בדברים קטנים שמפריעים לי אישית כגון : אי סדר וניקיון (אחרי ארוחות לא שוטפים כלים ואז למחרת לקח לי פי 3 זמן לשטוף את הליכלוך שהתקשה), מריחת זמן , מעט מפונקים , דחיית דברים - אבל כנראה שדור אידאלי של מתקני עולם לא מתעסקים בפרטים הקטנים... 😉

מדובר על נוער איכותי וערכי שגם רחוק מההורים שומרים על הדת בצורה מעוררת השראה , רוב הזמן הם מתנהגים באחריות ורואים שהם מבוגרים ואחראים הרבה יותר מנוער ממדינות אחרות , וכן להפתעתי המרובה יש להם ערך לכסף.

תודה לכם נוער על מסע מאלף וחשיפת עולמכם.
נשאר לי 4 שעות שינה.
מחר נכתוב פוסט אחרון המדבר על התנאים לאורך המסע.
לילה טוב.

"כמה מילים על התנאים במסע והסתגלות הבנות והנוער"
אמנם זו לא מדינת עולם שלישי כמו טראקים קודמים בנאפאל הודו ואפריקה, אבל המדינה מתחרה בהם בהצלחה מרובה ברמת התשתיות הנמוכה וכן בפשטות האנשים.

הגענו בעשר לעיירה מאסטייה שבה יש המון ישראלים, נעם ואני לקחנו חדר וכולם שמו אצלינו את התיקים הבנות התקלחו וכולנו יצאנו לפאב לשתות ולסכם את המסע, נעם ואני פרשנו לארבע שעות שינה והנוער יצאו לבלות עד שש בבוקר שאז יצאנו לדרך.
היום אנחנו 10 שעות במרשוטקה ❗בדרך חזרה לטיביליסי.
בחיי שב"טילטוליות" של גולני היה מרווח ומאוורר יותר - חוויה זוועתית בשביל לחסוך 19 ₪ שהינו יכולים לשדרג לרכב עם מזגן , פשוט קיבלנו את דעת רוב ה"חבורה הצעירה" לחסוך (כולם מסביבי מרווחים 27 שקל לשעה)...
להזכירכם מהפרקים הקודמים : מרשוטקה היא כלי תחבורה שנראה כמו ואן גדול שמכיל 22 איש ובמחיר מאוד זול. הבעיה היא כאשר יושבים בכיסאות האחוריים זה עלול להיות לא נעים כיוון שהחלונות במרשוטקה עשויים מזכוכית שלא נפתחת. וכך מצאנו את עצמנו בחצי האחורי במקום צפוף וחם למשך 10 שעות❗

כל חצי שעה אני מקליד כמה שורות של הפוסט בצפיפות ובמחנק של המרשוטקה.

נחזור לתנאים במסע:
מדובר על כפרים מנותקים לגמרי שהגישה אליהם היא רק דרך משובשת ברכב ארבע על ארבע קטן (משאית טובה ככל שתהיה לא תגיע) מהכפר המרוחק לוקח שעתיים ארבעים נסיעה עד הגעה לצוויליזציה - העיירה מאסטיה: וגם זה רחוק מאוד ממה שיש למרכז מסחרי שכונתי ממוצע בעיירת פיתוח בישראל .
יש חשמל רוב הזמן ,שני כבלים שעוברים על עמודים בכפר וכל אחד מתחבר לפלוס והמינוס פיראטי.
מי שמטייל היום בהרי הקווקז רואה בדיוק את מה שראו אלה שטיילו שם לפני עשרות אם לא מאות שנים. כאן, המשפט "הזמן עצר מלכת" אכן מקבל משמעות חזקה.
הרוסים בעצם ניצלו את מדינות החבר והשתמשו באוצרות הטבע שלהן ובכוח האדם, הם גם בנו כבישים (שכמעט לא שוקמו באזורים הרחוקים מהערים בכלל, מאז עזיבתם), ב-1989, נטשה רוסיה את כל מדינות החבר. הפיתוח פסק, הפסקות חשמל וגז הם דבר שבשגרה, ומרבית הכבישים המובילים לחבל הפכו לדרכים משובשות; כפרים שלמים ננטשו כאשר תושביהם זרמו לכיוון הערים הגדולות.
המשק החקלאי של התושבים שנותרו הפך למעשה למשק אוטרקי – משק המקיים את עצמו ומשתמש בעודפים כדי לסחור עם משקים קרובים. הם מגדלים פרות, שוורים לעבודה, כבשים, חזירים ותרנגולות, ובשטחי החקלאות הם מגדלים בראש וראשונה תפוחי אדמה כמזון עמילני יומיומי ובסיסי.

כל גסטאוהז שישנו בו הוא למעשה בית של משפחה שבקומה השניה יש כמה כוכים לפעמים עם וילונות לפעמים עם דלתות ישנות שלא ננעלות וכן במספר חדרים בלי חלונות בכלל או חלונות שלא נפתחים.
השירותים והמקלחת של המשפחה ושל האורחים בבקתה מול הבית (מצ"ב תמונה של הבקתה עם הגג הכחול).
את הבישולים עושים במטבח המקומי שלפעמים הוא ללא מים ואז משתמשים בשוקת של החזירים לשטוף כלים ובמטבח משוכלל שמים צינור פשוט מהשוקת , תנור משתמשים בתנור ששורפים בו עצים (מצ"ב תמונה של זקנה עושה לנו פורי כשר).
המצעים או המגבות ישנים וקרועים וכל אחד בצבע שונה.
דבר נוסף שמקשה על ההסתגלות הוא החזירים שמקיפים את הבית מכל הכיוונים ורוב היממה מחרחרים וצועקים וממש מקשה לישון (מזלנו שהינו עייפים מספיק כדי לישון).

כל כפר שהגענו חיפשנו את ה"מארקט" שזו חנות שמוכרת בד"כ 10 מוצרים:
עגבניות מלפפונים, בצל, ביצים ,שימורים 3 סוגים , מים וקולה רגיל -לא שמעו על קולה זירו... יש רק בטיבליסי (מצ"ב תמונה עם המוכרת במארקט המגוון והגדול ביותר שהגענו במסע).
את הפורי שזה הלחם שלהם הינו שולחים את גלעד אברג'ל שישיג זקנה מקומית שתעשה, וישמש משגיח כשרות להכנה (הם נוהגים לצ'פר ולשים גבינה ולזה קוראים חצ'פורי).

ביום שהלכנו למארקט ה"גדול" נעם נזרי ואני החלטנו לצ'אפר את החבורה ולהביא 4 קישואים ולעשות מרק קישואים בערב.
צריך להבין שקונים דברים בבוקר וצריכים לסחוב אותם כל היום בטיפוס - לכן שהבאתי אותם החבר'ה התחילו לקטר אם יהיה טעים ,סיפרתי להם שבאפריקה שמו מלפפון במים וקראו לזה מרק מלפפונים - קישואים יהיה שידרוג וגיוון לשקשוקה היומית.
סחבנו כל היום - כאשר באנו לבשל ואז התברר לנו שאלו בכלל מלפפונים.....
לא היה מרק - אכלנו סלט מלפפונים.

אנקדוטה קטנה : לפני המסע קניתי קבנוסים כדי שיהיה מנה עיקרית כשרה מעבר לפחממות.
קרן אמרה לי שאני מבזבז משקל כי היא מעדיפה לרעוב כמו בהישרדות אבל אין סיכוי שתאכל קבנוסים - שלשום אחרי היום הקשה והמתיש ראיתי אותה אוכלת פרוסה בסתר..... (עכשיו את יודעת שראיתי....).

בשעה טובה הגענו לסיום המסע ובעוד מספר שעות נטוס בחזרה.
נעמתם לי מאוד - ופרגנתם על הפוסטים כמו שאר מסעותי.
אחרי שבוע של רוח וכתיבה הומנית - אני חוזר בכוחות רעננים לחיים הריאלים וההנדסיים שלי.

שוב תודה אחרונה לאישתי רונית ולמשפחה על הפרגון לצאת ולחוות.
ותודה ענקית לקרן בתי אהובתי שהחיבור השבוע היה חזק ואינטנסיבי כמו מספר שנים ביחד.
ובסוף לנעם זיו ומיטב על הספונטניות ולכל החבורה שהצטרפה: נעם נזרי , אליה. ברוש , אורי נוה , גלעד אבררג'ל.

עד המסע הבא - סוף שבוע רגוע

פירוט הדרך בגרמין

Mestia Zhabeshi

https://connect.garmin.com/modern/activity/1907367674#.WZ6kY8Y9J1M.email

Zhabeshi Adishi

https://connect.garmin.com/modern/activity/1904155787#.WZ6kn1OqUx8.email

Adishi Iprali

https://connect.garmin.com/modern/activity/1904150799#.WZ6kxha_8Go.email