בין גג העולם לדרך המשי – מסע בין רמת הפאמיר (טאג'יקיסטאן), טיבט ושינג'יאנג (סין)

(הערה מקדימה: הטיול והכתבה שמתארת אותו - שמצאתי לנכון להעתיק לבלוג כאן, הם משנת 2007. ייתכן בהחלט שדברים השתנו מאז. בפרט, הנסיעה מקשגאר למערב טיבט אינה מתאפשרת כיום – 2015 – לתיירים מערביים.)

"צ'וי?!" – הזמנה תמציתית זו לתה, בנימה ספק שואלת ספק מצווה אבל תמיד מחויכת, נקראה לעברי מאות פעמים – ואני לא מגזים - במהלך שהותי בת שלושת השבועות באזור הרי הפאמיר שבטאג'יקיסטאן. מהר מאוד גיליתי שהתה הוא בדרך כלל רק תירוץ לארוחה, להתבוננות באלבומי תמונות משפחתיים, למסיבות ריקודים, לשיחות נפש, וכיוצא באלה. הכנסת האורחים הנדיבה נתנה לי הזדמנות לא רק לטייל בצורה הרגילה באזור היפה הזה אלא גם לחוות את אורח החיים המקומי וללמוד להכיר ולחבב את התושבים המתמודדים עם תנאי חיים לא קלים.

הכפר רושרוב בעמק הבארטנג

את הטיול התחלתי למעשה בחורוג (Khorog), הבירה של מחוז גורנו-בדחשאן הטג'יקי, אליה הגעתי בטיסה מדושנבה בירת טאג'יקיסטאן. הביקור כאן דורש, בנוסף לויזה טאג'יקית, גם פרמיט מיוחד לאזור הפאמיר. בכלל, ענייני ויזות ופרמיטים עלולים להוות כאב ראש לא קטן בטיול במדינות מרכז אסיה, המשמרות בקנאות משונה את הבירוקרטיה הסובייטית. מידע עדכני אפשר למצוא כאן.

חורוג, עיירה קטנה וזנוחה השוכנת במפגש נהרות על גבול אפגאניסטאן, די משעממת, אך משמשת כנקודת מוצא נוחה לדרך הפאמיר העולה מכאן מזרחה, חוצה את רמת פאמיר הגבוהה וממשיכה לקירגיזסטאן, וכן לטיולים בחלק המערבי של הפאמיר. אזור זה מחורץ בנהרות עמוקים (המתאחדים בהמשך לנהר האמו-דריה שנשפך לבסוף לימת אראל), לאורכם פזורים כפרים חקלאיים המיושבים בפאמירים, מוסלמים שיעים-איסמעילים, הדוברים שפה ממשפחת השפות הפרסיות, כאשר לכל עמק עגה משלו (לעומת הפאמירים, יתר הטאג'יקים אמנם דוברים גם כן שפה פרסית, אך שונה מהעגות הפאמיריות, והם מוסלמים סונים). בחרתי לבקר בשניים מהעמקים: עמק אישקאשים ועמק הברטנג.

מקורות המידע העיקריים בהם השתמשתי הם מפת הפאמיר המעולה של Gecko Maps השוויצרים, אותה ניתן לקנות באחת מסוכנויות התיירות בחורוג, האתר pamirs.org, וכן מדריך הלונליפלנט לאזור.

עמק אישקאשים (Ishkashim) שוכן על גבול אפגניסטאן לאורך נהר הפאנג'. מדרום לנהר נמצא מסדרון הוואחאן האפגאני הארוך והצר - לעתים פחות מ- 20 ק"מ, שעוצב אי שם בשלהי המאה ה- 19 בתקופת ה"משחק הגדול", כך שיפריד בין האימפריה הרוסית, ששלטה בטאג'יקיסטאן עד ל – 1991, לבין האימפריה הבריטית, ומפריד כיום בין טאג'יקיסטאן לבין פאקיסטאן, השוכנת מדרום לרכסי ההינדו-קוש והקרקורום העצומים. העמק הרחב והשטוח יחסית מנוקד בכפרים רבים ובשדות, מעיינות חמים (ביבי פאטימה שליד שרידי המבצר העתיק Yamchun נחמד ביותר), מצודות עתיקות, נוף פסגות מושלגות מרכס ההינדו-כוש המבצבצות פה ושם, כמובן הפסקות תה רבות, והדובדבן שבקצפת – הבאזאר הטאג'יקי-אפגאני.

בבאזאר הטאג'יקי-אפגאני

הבאזאר נערך מידי שבת באזור הפקר שבין שתי המדינות סמוך לעיירה אישקאשים (כדי להיכנס לבאזאר מפקידים את הדרכון בידי החיילים הטאג'יקים), ומאפשר צפייה בפרצופים אפגאניים פוטוגניים אם כי מפחידים במקצת. אפשר להגיע מחורוג ולחזור אליה במרשטרוטקות (מוניות משותפות), שהופכות פחות ופחות סדירות ככל שעולים במעלה העמק מזרחה. ניתן גם לשכור ג'יפ (בחורוג או באישקאשים), מה שמאפשר פה ושם גיחות סביב הדרך הראשית, וכן מאפשר להמשיך מהקצה המזרחי של העמק (הכפר לאנגאר) ישירות לדרך הפאמיר הראשית ללא צורך לחזור לחורוג. אם יש זמן וסבלנות ניתן גם בטרמפים (לפעמים בתשלום).

עמק הברטנג (Bartang) נמצא מצפון מזרח לחורוג, כאשר מוצא העמק הוא בעיירה רושאן (Rushan) הנמצאת כ- 50 ק"מ מצפון לחורוג על הדרך הראשית חורוג-דושנבה. בניגוד לעמק אישקאשים, קניון הברטנג, החתור ברובו בסלעי יסוד שחורים ואדומים, צר ומצוקי, והכפרים בו מועטים יחסית, אך הכנסת האורחים שוברת שיאים. אני שמתי פעמי לכפר הקטן ברצ'דב (Barchadev), שנבחר משום תמונה יפה עד מאוד על כריכת מפת הפאמיר שנזכרה לעיל.

נהר הבארטנג

הנסיעה במרשטרוטקה התארכה ליום וחצי, וכך הוזמנתי ללינת לילה בכפר הגדול רושרוב, בביתו של אחד הנוסעים שדיבר קצת אנגלית. התברר שהבחור - סטודנט באוניברסיטה בדושנבה - חזר לביקור בבית משפחתו בכפר לאחר היעדרות של כשנה וחצי, ונערכה לכבודו סעודת מלכים. בעל כורחי נהפכתי למעין אורח כבוד, מעמד שדרש, בין היתר, אכילה מהאיברים הפנימיים של העזים שנשחטו לכבוד הארוע. בלילה הוקצה לי מקום לינה בחדר המרכזי המהווה את ליבו של כל בית פאמירי, בצוותא עם עוד כעשרים גברים. בחדר פלטפורמות מוגבהות לאורך הקירות, וחמישה עמודים המסמלים את מוחמד הנביא ובני משפחתו. ביישובי השיעים האיסמעילים אין מסגדים, ולבית תפקיד דתי.

חתן המסיבה ואחיו

למחרת בבוקר המשכנו בנסיעה לברצ'דב, שהתגלה ככפר יפהפה השוכן על גדות נהר מורגאב ועתיר בעצי משמש וצפצפה. הכפר שוכן מתחת לאגם סארג' (Sarej) הצר והעמוק, שנוצר כתוצאה מרעידת אדמה שהתרחשה ב- 1911 וגרמה להיווצרות סכר עפר טבעי ענק לרוחב הנהר. כפי שנוצר, הסכר עלול גם להיהרס ביום מן הימים, מה שיגרום לאסון ביישובים השוכנים במורד הנהר וביניהם ברצ'דב, אך בנתיים האגם גורם למי הנהר, הפורצים במעיינות מתחת לסכר, להיות צלולים וכחולים להפליא, וכן מושך תיירים לכפר המהווה נקודת מוצא לביקור באגם (יום הליכה מהכפר).

ברצ'דב ונהר המורגאב

נשארתי בכפר היפה הזה כמה ימים, והתארחתי בביתו הנעים של ראש הכפר נור-מוחמד, שדובר אנגלית בסיסית. תושבי הכפר מתקיימים – בדוחק רב – מרעיית צאן ויאקים, מגידולי משמש, חיטה, ועצי צפצפה (המשמשים לבנייה), אבל בעיקר נתמכים ע"י צעירי הכפר העובדים ברוסיה וסובלים שם מגזענות ואפליה. ראש הכפר עסוק בסדרת פרויקטים, כולם במימון זר – לפני שנתיים בנה גנרטור הידרו-אלקטרי קטן המספק חשמל לתאורה ולטלביזיות (אביזר מרכזי בבתי ובחיי התושבים, "מדורת השבט" במשמעות המילולית של הביטוי), אך לא לחימום ולבישול, לפני שנה בנה אמת מיים לאורך מספר קילומטרים על גבי מצוק, המאפשרת גידול אספסת לבהמות בשטחים מעל הכפר שלפני כן היו שוממים, השנה הוא בונה בית ספר ענק לכמה עשרות תלמידי הכפר, והוא כבר עסוק בלגייס כספים לפרויקטים הבאים – אנטנת טלפון לווייני שתאפשר גם חיבור לאינטרנט, הגדלת המפעל ההידרו-אלקטרי כך שיהיה חשמל גם לחימום ולבישול, הקמת גסט-האוס ופיתוח התיירות במקום. יחד עם כל זאת הוא שוקל לעזוב את הכפר ולעבור לדושנבה על מנת להבטיח שילדיו ילמדו בבתי ספר טובים וייהנו מחיים נוחים יותר.

נור מוחמד ומשפחתו

הימים בכפר עברו עלי בנעימים, מידי פעם יצאתי לטיולים רגליים יפים להפליא בגבעות שמסביב. זכיתי בהכנסת אורחים נדיבה להפליא, ארוחותי כללו לחם מהטעימים ביותר שיש – מעין פיתה ריבועית עבה הנאפית בתנור גחלים, יוגורט מחלב עזים, סלט עגבניות ובצל ברוטב שמנת, וכיוצא באלה מטעמים מקומיים. בעת ביקורי יבול המשמש השנתי כבר נקטף ועמד לייבוש בשמש, אך למזלי עץ אחד הושאר גדוש בפירות כתומים וטעימים ביותר, יום-יום קטפתי בהיחבא כמה מהם, עד שנתפסתי "על חם" בידי נערה יפהפיה, שכעונש הזמינה אותי לתה בביתה. למעשה הוזמנתי לתה ופטפוטים כמעט בכל בתי הכפר. ללינת הלילה הוקצה לי מקום בבית, אך העדפתי לישון על במה מוגבהת בחצר, בצל כמה עצי משמש עתיקים ואינספור כוכבים.

סביבת ברצ'דב

רציתי לבקר באגם סארז', אבל נור מוחמד הסביר לי שנדרש פרמיט לכך ושניתן להשיגו רק בדושנבה. באחד הימים הגיע לכפר בכיר בממשל הטאג'יקי מלווה בפמליה בדרכם לאגם, ביקשתי להצטרף וסורבתי בנימוס. המשלחת חזרה מאוחר בלילה, המלווים המקומיים סיפרו שנאלצו לשאת את הבכיר כבד הגוף על כפיים משום שהגיע לאפיסת כוחות. משפחת נור מוחמד הכינה לכבודו ארוחת מלכים, כולל עז שנשחטה במיוחד, אבל הוא לא טעם דבר מלבד מיץ עגבניות (לדבריו על מנת להשלים ויטמין סי שאיבד במסע...). בימים הבאים נאלצנו לאכול מבשר העז, שבהעדר קירור טעמו הלך והשביח.

לחובבי הטרקים שביננו האפשרויות בפאמיר רבות (מסומנות במפה השוויצרית ומפורטות ב pamirs.org), אבל יש להביא בחשבון שטרקים החוצים את רכסי ההרים שבין העמקים אינם קלים בשל הפרשי הגובה. בדרך כלל ניתן לשכור מדריכים מקומיים ובהמות משא בכפרים שבתחילת הטרק.

כאשר חזרתי לחורוג נקלעתי לחגיגות יום העצמאות (ה- 16) של המדינה. השמחה לא ניכרה, ונאסים המקומי סיפר לי שהממשלה די מזניחה את אזור הפאמיר בתקציבים ובפיתוח, ולכן, וגם בשל השחיתות הפושה בכל, השלטון המרכזי לא אהוד באזור. לשאלתי אם היה מעדיף לחזור לתקופה הסובייטית ענה שלא, בכל זאת המשטר כיום מאפשר יותר חופש לאנשים, למרות שבנתיים המצב הכלכלי גרוע יותר.

הזמנה לתה

מחורוג המשכתי מזרחה לכיוון מורגאב (Murghab), כפר גדול השוכן בלב הרמה הגבוהה (בגובה 3600 מ' המורגשים היטב), בערך באמצע הדרך בין חורוג לגבול הקירגיזי. לעומת עמקי הנהרות העמוקים במערב, חלקה המזרחי של הרמה הפאמירית שטוח יחסית (אך מנוקד בהרים נישאים פה ושם – הגבוה מביניהם הסומוני, לשעבר קומוניזם, 7495 מ'), צחיח וקר, ומיושב - בדלילות - בנוודים קירגיזיים, מוסלמים סונים הדוברים שפה ממשפחת השפות הטורקיות. לצורך הנסיעה למורגאב הצטרפתי לזוג גרמנים ששכרו ג'יפ (יקר – אפשר גם ליסוע במרשטרוטקה זולה בהרבה, אבל אם יורדים לפני מורגאב קשה להמשיך). בילינו את הלילה במעיינות החמים בג'לונדי (לא משהו), ולמחרת סטינו מהדרך הראשית על מנת לבקר באגם Yashil Kul (יפה), בכפר בולונקול הסמוך (שכוח אל) וביורטה קירגיזית (מקסימה וטעימה). מורגאב היוותה מרכז לצבא הסובייטי ואח"כ לצבא הרוסי, עד שהאחרון עזב את האזור לפני מספר שנים, עזיבה שיצרה משבר כלכלי קשה.

מארחותי ביורטה

ברנדון האמריקני-יהודי (שלמרבה הנוחות דובר רוסית ואף קצת פרסית) הצטרף אלי לנסיעה יפת נוף לכפר הנידח Shaimak השוכן במשולש הגבולות טאג'יקיסטאן-סין-אפגניסטאן (במחיר של כ- 160$ לג'יפ. האיזור נעדר תחבורה ציבורית). באותו לילה התקיימה בכפר ארוחת ערב ראשון של רמאדאן, אליה הוזמנו יחד עם כל גברי הכפר. באופן מקרי חל באותו ערב גם ראש השנה היהודי, כך שהשמחה היתה כפולה. תקרית בין-דתית נמנעה ברגע האחרון כאשר התברר שראש הכבשה הצלוי שמארחינו התעקשו בחביבות בלתי מתפשרת שנקבל לקינוח נועד לאכילה רק בליל המחרת. חזרנו למורגאב דרך כמה כפרים נידחים אף יותר ונוף פראי, וזכינו לראות כמה יעלים, וכן שני עדרים של כבשת מרקו-פולו המוזרה למראה והנדירה למדי.

בדרך לשאימאק

למחרת נסעתי יחד עם יואב מישראל לעמק Pshart הסמוך למורגאב, שם התארחנו (בתשלום) ביורטה קירגיזית חביבה, בבוקר חצינו רגלית פאס גבוה וירדנו (בתחילה בדרדרת תלולה ביותר וללא שביל) לעמק הנהר מורגאב היפהפה, שם המתין לנו הג'יפ שהחזירנו למורגאב דרך המעיינות החמים הסמוכים (65$ לג'יפ לשתי הנסיעות).

בעמק פשארט

נוף מהפאס

את היום האחרון בטאג'יקיסטאן בילינו בנסיעה מדהימה בנופיה ממורגאב לכפר Sary-tash שבקירגיסטאן (במרשטרוטקה צפופה, כ- 5-6 שעות נסיעה קופצנית). הדרך עוברת בסמוך לאגם קרקול הזוהר בכחול, ובהמשך חוצה את רכס הטרנס-אלאי הלבן (פסגת הלנין הסמוכה מתנשאת לגובה של מעל 7000 מ'. לחובבי הטרקים ניתן להגיע לבייס קמפ של ההר מהצד הקירגיזי). מעברי הגבול מתישים למדי - שתי המדינות מתחרות במספר מחסומי הביקורת (נדמה לי שטאג'יקיסטאן ניצחה 4:3), ובצד הקירגיזי משום מה לא היה פשוט להשיג חותמת לדרכון. בערב תיאר לנו רוסטאם, איש עסקים טאג'יקי בדרכו לסין, כיצד השחיתות בארצו פועלת. הסיפורים היו מצחיקים עד דמעות אבל גם מדכאים.

אחד ממעברי הגבול

למחרת תפסנו – תוך דקות - טרמפ על משאית סינית ענקית (בתשלום זניח) ונסענו בעמק ירוק (חידוש מרענן אחרי המדבר הפאמירי) כשהחומה הלבנה של הרי הטרנס-אלאי, אותה חצינו אתמול (לא ברור איך), צרה עלינו מדרום. נהר אדום וכביש אספלט מושלם (לפתע אפשר להתרווח במושב ולא צריך להיזהר כל הזמן מקפיצות וטלטולים, שהפכו למובנים מאליהם בשבועות האחרונים) מבשרים שהגענו למעבר הגבול Irkeshtam ולסין. מונית לקחה אותנו לקאשגאר (Kashgar) הנכספת.

רכס הרי טרנס-אלאי

...................................................................................................................

אחרי כשלושה שבועות סגפניים למדי בפאמיר, אני מרגיש קצת כמו נוסעי דרך המשי הקדומה, שהגיעו לקאשגאר בשיירות גמלים אחרי שבועות קשים של מסע במדבר, ומתמסר להנאות הקטנות שהעיר הגדולה מציעה: מקלחות אינסופיות, גילוח מופלא באחת המספרות, אוכל סיני וגם אויגורי משובחים (שוק הלילה מול המסגד הגדול מומלץ במיוחד), אינטרנט בשפע, שמש חמימה, מיץ רימונים טרי וכדומה. די מהר אני מתמכר לשוטטות עצלה בסמטאות השכונות העתיקות (תוך התחמקות מהחלק שמתחיל להפוך למלכודת תיירים סינית אופיינית), המתפתלות בין ומתחת לבתים הבנויים מלבני בוץ, ונשפכות מידי פעם אל רחובות רחבים מעט יותר המאכלסים נפחים, נגרים, סנדלרים, תופרי כובעים, יצרני כלי נגינה וכיוצא באלה בתי מלאכה אויגורים מסורתיים. הימים הם ימי רמאדאן והמסגד הגדול שוקק המוני מתפללים.

נסיעה מדהימה בנופיה בדרך הקאראקוראם (המובילה בהמשך לפאקיסטאן) הביאה אותי אל חופי אגם Karakol המפורסם השוכן למרגלות המוצטאג-אטה והקונגור – הרים עצומים (סביב 7600 מ') ולבנים בהם צפיתי ממרחק כבר ממורגאב. לאחר לילה אצל משפחה בכפר Subashi לחוף האגם שכרתי אופנוע שנהגו הוביל אותי על שביל צר בקור מקפיא אבל בנופים מדהימים אל מרגלות ההרים המושלגים (אפשר לעשות טרקים רגליים בסביבה). לאחר ביקור קצר בטאשקורגאן, העיירה האחרונה לפני הגבול הפקיסטאני, חזרתי לקאשגאר.

בדרך הקרקוראם

אגם קרקול

בכפר סובאשי, למרגלות הר מוצטאג אטא

שוק יום ראשון המפורסם בקאשגאר קצת איכזב (ככה זה כשיש ציפיות...) – אמנם עצום בגודלו אבל רדום משהו (למעט שוק הבדים ההומה והצבעוני) ומלא בתיירים. שוק החיות הממוקם בקצה העיר קצת יותר מעניין אבל לא מומלץ לצמחונים.

שוק החיות בקשגאר

האוטובוס לאלי (Ali) בטיבט יוצא מ kargilik (yechang בסינית), מרחק של כ- 5 שעות נסיעה מקאשגאר. האוטובוס יוצא מקרגיליק פעם בשלושה ימים, אני "מגריל" יומיים המתנה, ולמחרת מסתבר שהתמזל מזלי –שוק שבועי גדול נערך מידי יום שלישי בכפר סמוך (Charbag, כרבע שעה נסיעה מערבה). השוק מפצה בגדול על האכזבה הקאשגארית – המוני אויגורים מגיעים מהכפרים הסמוכים, רובם בעגלות רתומות לחמורים הממתינות לבעליהם במגרשי חנייה מיוחדים, נושאים ונותנים על רכישת מגוון מוצרים (רשימה מקרית – יונים, מחצלות, אגוזי מלך, רתמות וקישוטים לחמורים, תערובות תבלינים, חזיות, כלי נגינה) ושירותים (סנדלרים, ספרים, "רופאי" שיניים וכדומה), אין בכלל תיירים כך שאני זוכה לתשומת לב נעימה.

בשוק השבועי בצ'ארבאג

פורמאלית הכניסה מכאן לטיבט אינה חוקית, אולם מעשית כל שנדרש נכון לקיץ 2007 הוא לשלם קצת יותר מהמקומיים על כרטיס האוטובוס (כ- 100$) המוביל ל ali, שהיא העיר המרכזית במערב טיבט. אמנם יש מספר מחסומי ביקורת בדרך בהם נבדקים הדרכונים - אולם ללא בעיות מיוחדות. כשמגיעים ל Ali ניגשים למשרדי ה- psb ומקבלים (תמורת כ- 50 דולר) פרמיט שהופך את הטיול מכאן ואילך לחוקי למהדרין. (הערה: למיטב ידיעתי כיום -2015 - לא ניתן להיכנס לטיבט בדרך זו, כמו כן לא ניתן לטייל בטיבט באופן עצמאי).

מילת אזהרה על הנסיעה – הדרך, שהיא כנראה הגבוהה בעולם, מעפילה תוך מספר שעות לגבהים של 4000 ואף למעלה מ- 5000 מטרים (קאשגאר נמצאת בגובה של כ- 1500 מטרים וקרגיליק אף נמוכה יותר), Ali עצמה נמצאת ב 4300 מ', כך שהסיכון למחלת גבהים חריפה גבוה, ובעבר תיירים שנסעו בדרך זו אף מתו מהמחלה. אני התאקלמתי לגובה ברמת הפאמיר הגבוהה בה שהיתי כשלושה שבועות, אפשרויות אחרות הן לבלות מספר לילות באגם קראקול השוכן על דרך הקרקוראם בגובה של כ- 3600 מטר, או להתאקלם בקירגיזסטאן, אפשר גם להפוך את כיוון הטיול ולהגיע לקאשגאר מלאסה. בכל מקרה מומלץ בכל לשון שלא לעלות בדרך זו ללא התאקלמות מוקדמת – זה מסוכן! קתרין האוסטרלית, שגיליתי באוטובוס זמן מה לאחר שיצאנו, לא התאקלמה כראוי ואכן חטפה מחלת גבהים חריפה.

האוטובוס יצא ב- 12 בלילה, הנסיעה ארכה 34 שעות ברציפות (שני נהגים התחלפו ביניהם מידי פעם), אבל זה פחות נורא ממה שזה נשמע - דרגשי השינה נוחים להפתיע, השמיכות חמות, יש עצירות לאוכל (יותר קשה לשכנע את הנהגים לעצור לשירותים – תדירות ההשתנות עולה פלאים כחלק מההסתגלות לגובה...), והנופים כמובן מדהימים (אך למרבה הצער מוגבלים לשעות האור). בין היתר הדרך עוברת לא רחוק מפסגת ה- K2, שהיא השנייה בגובהה בעולם (לא ניתנת לצפייה מהדרך), ובהמשך חוצה את ה- Aksai chin, רמה גבוהה (מעל 5000 מ') ומהפנטת בריקותה שסין של מאו כבשה מהודו של נהרו ב- 1962 ומאז היחסים בין המדינות לא מהמשופרים.

בדרך לאלי

Ali, השוכנת על גדות נהר האינדוס (הזורם בהמשך דרך לאדאק שבהודו לפאקיסטאן), היא עיר חדשה ומוזרה למדי. רחובות נוצצים ושוקקים בסינים, בסחורות (כולל שוק פירות וירקות), באולמות קריוקי ובזונות בלב אחד האזורים הגבוהים והשוממים בעולם (העיר נבנתה כמרכז אדמיניסטרטיבי לשלטון והצבא הסיני הרב באזור). הקור חודר עצמות, כך שאנחנו מתמכרים במהירות לסדינים החשמליים המתגלים בחדרנו במלון (ושיהפכו בשבועיים הבאים לפנטזיה רחוקה).

מאלי לקחנו אוטובוס ל Zanda (פעם ביומיים, כ- 7-8 שעות, כ- 40 דולר), עיירה קטנה וחביבה השוכנת בעמק נהר ה Sutlej (3600 מ'). הנופים בנסיעה מתעלים על כל מה שראיתי עד כה, גבעות בצבעי כתום-סגול עזים, אוהלי נוודים ועדרי עיזים ויאקים, פאנורמה עוצרת נשימה (ממש כך!) של כמה מאות ק"מ מרכס ההימאליה - מקשמיר עד נפאל, תחושה אמיתית של הימצאות על גג העולם (אשליה אופטית גורמת לרכס ההימלאיה להיראות כנמצא מתחתינו...), ולקינוח ירידה דרמטית אל תוך קניון הסוטלג' המתגלה כארץ קסומה של ערוצים פרועים החתורים באבן חול רכה ויוצרים תבניות בלייה מרהיבות.

בדרך לזאנדה

עמק הסוטלג' ורכס ההימלייה

Zanda מוקפת בשרידי ממלכת Guge, שכאן שכנה בירתה הראשונה. במנזר לחוף הנהר (כ- 7$) נשמרו כמה מבנים עם ציורי קיר מופלאים, בסגנון ייחודי המשלב השפעות קשמיריות, נאפליות וטיבטיות. בצוקי אבן החול הנשקפים אל העיירה מדרום חצובות מערות מגורים, וכן שתי מנהרות המובילות אל ראשי הצוקים הנישאים (רק לנטולי פחד גבהים – אני ויתרתי מפאת פיק ברכיים). במרחק כ- 20 ק"מ במורד הנהר שוכנת Tsaparang, הבירה ה"חדשה" של הממלכה, שננטשה לפני כ- 300 שנה, התגלתה מחדש בתחילת המאה העשרים, וכיום גם על ידי התיירים הסינים (כ- 13 $ כולל הדרכה טובה באנגלית). העיר הנטושה נבנתה בצפיפות על שלוחה מצוקית, המכוסה כיום בחורבות פוטוגניות להפליא, וביניהן כמה מקדשים שנשתמרו היטב והמעוטרים בציורי קיר מופלאים אף יותר מאלו שב Zanda. מנהרה תלולה מובילה אל ראש השלוחה שם שוכן הארמון המשקיף אל נוף יפה להפליא.

שרידי צאפארנג

למכורים לטרקים - שביל טוב מוביל מזנדה דרך ארץ הקניונים ומספר כפרים ומנזרים נטושים ברובם אל Titrapuri - אתר מעיינות חמים הקדושים לטיבטים, שנמצא על הכביש הראשי המוביל מאלי מזרחה לקאילאש וללאסה. הטרק, המתואר בספרו המונומנטלי של Victor Chan, נמשך כ- 10 ימים ונשמע מפתה מאוד, אולם לאור הקשיים הלוגיסטיים והיעדר שותפים (טוב, גם קצת עצלות...) הסתפקתי בטיול יום בחלקו הראשון של השביל. נוף קניוני אבן החול שלליבו חודר השביל פנטסטי ונראה כלקוח מעולם אחר. השביל עולה דרך הקניונים במתינות מפתיעה ומגיע לרמה שטוחה ממנה נשקפת הפנוראמה הנהדרת של רכס ההימלאיה שתוארה קודם אבל הפעם קצת יותר מקרוב (כ- 6-8 שעות הלוך וחזור, אין מיים בדרך. כדי למצוא את התחלת השביל עלו דרומה ברחוב הראשי לקצה העיירה ופנו שמאלה – מזרחה - בדרך המובילה למפעל ההידרו-אלקטרי, לכו עליה כ- 200 מ', השביל נראה בבירור מימין – מדרום - מטפס על הגבעות שממזרח לצוק הענק המשקיף על העיירה, בכיוון כללי דרום).

נופי בלייה

מזנדה נאלצתי לחזור באוטובוס לאלי (לבעלי מזל ניתן לתפוס טרמפ ישירות לקאילאש), ממנה יש פעם ביומיים אוטובוס לדרצ'ן (Darchen), הכפר השוכן למרגלות הר הקאילאש המפורסם (6 שעות, 40 דולר), ובו מתחיל ומסתיים הטרק המקיף את ההר.

מאז ביקורי הקודם כאן שלוש שנים קודם לכן, הכפר הטיבטי כמעט נבלע בלועו של רובע חדיש שנבנה - בסגנון סיני אופייני ומכוער - כדי לשרת את התיירים הסינים הרבים שהחלו להגיע לכאן. הטרק נמשך 3 ימים, כאשר לאורך המסלול שלושה מנזרים וכמה בתי הארחה הסמוכים אליהם בהם ניתן לקבל מיטה, שמיכה ואוכל בסיסי מאוד. אמצע אוקטובר, ומזג האוויר בהתאם (העונה לטרק היא מאמצע מאי עד אמצע אוקטובר) - קור עז מלווה ברוח חזקה. מסתבר שבימים האחרונים הצטבר די הרבה שלג בפאס הגבוה (5,600 מ'), מה שהופך את יום חציית הפאס למתיש, כי בנוסף לעלייה חסרת הנשימה (ריכוז החמצן בגבהים כאלה יורד ל- 50%...) ולהליכה הארוכה עד למנזר הבא, צריך להיזהר בכל צעד שלא להחליק ו/או לשקוע בשלג העמוק ו/או להשתטח על הסלעים בשל מטחי הרוח העזים. גם עולי הרגל אינם רבים. ובכל זאת, הנופים המהממים ושדות השלג האינסופיים מפצים על הקשיים.

המפנה המזרחי של הקאילש

המפנה הצפוני, בזריחה

סמוך לפאס

מי שחושש מחציית הפאס יכול להסתפק בהליכה מדרצ'ן דרך הנופים היפים ביותר בטרק עד לדרירה פוק, המנזר הנמצא למרגלות הפאס, שממנו נשקף הצד הצפוני המהמם של פסגת הקאילאש (יום הליכה ארוך אך לא קשה, אפשר לקצר חלק מהדרך בג'יפ), ולחזור כלעומת שבאתם. אפשרות נפלאה נוספת, כמתאבן או כקינוח לטרק, היא טיול יום קל למדי מדרצ'ן למנזר Selung (בדרך עפר נוחה העולה מדרצ'ן צפונה ובהמשך מזרחה, כשעתיים-שלוש, ניתן גם בג'יפ), משם ניתן לצפות מקרוב במפנה הדרומי דמוי עוגת הקצפת המושלמת של פסגת הקאילאש. משם ניתן לחזור בדרך העפר, או לעלות אל האוכף הנמוך ממזרח ולחזור לדרצ'ן בהליכה דרומה על קו הרכס, בנוף מדהים של הקאילאש מצפון ושל אגם ראקשאש-טל ורכס ההימלאיה מדרום, מתובל במפגשים עם עדרי יעלים טיבטיות מזדמנים. מהאוכף ניתן גם לרדת מזרחה אל הטרק הראשי בסמוך לדרבוצ'ה (אתר בו נחגג פסטיבל הסאגה-דווה מידי שנה באביב בהנפת אינספור דגלי תפילה).

עולות רגל מכינות תה על גללי יאק

נסיעה של יומיים בג'יפ טויוטה דחוס וקולני (1000 יואן, 15 שעות נסיעה ביום, תערובת קקפונית של שירי אהבה סיניים מתקתקים בפול ווליום, של זיופים קולניים לא פחות של שכניי לספסל שהצטרפו בחדווה לשירים, ושל שיחות בצרחות בטלפונים הסלולריים שנהנים מקליטה אף במקומות הנידחים ביותר, בצירוף ריח פה לא מרנין של שכני), כרגיל דרך נופים נפלאים הביאה אותי ללאסה (אפשר גם "לחתוך" לנפאל, וכן לעצור בשיגאטסה).

ארמון הפוטאלה בלאסה

בלאסה פינקתי את עצמי בשבוע חופש מהטיול והקדשתי אותו לבטלה עצלה ולשוטטות מענגת ברובע הטיבטי, במקדש הג'וקאנג ובשוק הבארקור המקיף את המקדש (סימנתי "וי" על ביקורים באתרים סביב לאסה בביקורי הקודמים כאן כך שהפעם הייתי פטור. המומלצים ביותר בעיני – מנזר גאנדן ואגם נאמטסו). באחד הימים חל יום ההולדת של הדלאי למה, שגם קיבל באותו יום מדליה כלשהי מהנשיא בוש, מה שגרם לטיבטים לצאת בהמוניהם לשוק ולמקדש ולהפגין שמחה גלויה למורת רוחם של השוטרים הסינים.

ברחבת מקדש הג'וקאנג

לאחר כשלושה שבועות, נפרדתי מטיבט ומלאסה כרגיל בצער, הפעם ברכבת החדשה לגולמוד (נוחה מאוד, כ- 14 שעות, הרמה הטיבטית נשקפת מהחלונות במלוא הדרה מכוסה בשלג), עיר מגעילה למדי (גורשתי ממסעדה משום שלא הבינו את הסינית העילגת שלי...). ממנה המשכתי לביקור תיירותי למהדרין בשתי תחנות מפורסמות של דרך המשי: באוטובוס לדונחואנג (מערות מוגאו הבודהיסטיות המדהימות ודיונות חול יפות. הסינים כאן שוברים שיאים בנסיונות הרמאות), ומשם ברכבת לטורפאן (הרבה צימוקים, מתחת לפני הים – חידוש מרענן ורווי בחמצן אחרי רמות טיבט והפאמיר).

נופי הרמה הטיבטית מהרכבת

אורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג העצומה, היתה התחנה האחרונה בטיול, שם נהניתי מאוכל נפלא ברחובות השוק האויגוריים. אבל צעיר אויגורי שהתנדב להדריך אותי בין המסגדים דיכא את רוחי בייאוש המעורב בלוחמנות פתטית שהפגין לנוכח ההשתלטות האתנית המהירה של הסינים על עירו ועל המחוז האויגורי כולו. בכלל, הטיול שלי הפעם בסין התרכז במחוזות ה"כבושים" שינג'יאנג וטיבט, מה שלא בדיוק טיפח את חיבתי לסינים.

הדיונות בדונגחואנג

טיסה לבישקק (כשעתיים, 180$), המתנה לילית הזויה בשדה התעופה וטיסה לת"א דרך איסטנבול הביאו את הטיול לסיומו, אחרי קצת למעלה מחודשיים, עד לפעם הבאה. גלריית התמונות המלאה מהטיול כאן.