שוויץ - עשרה ימים בגן עדן (חלק ראשון)

היום הראשון, ובו יסופר על ברן, על מורטן, על מדחן סרבן ועל תייר אחד מעצבן

נחתנו בשדה התעופה של ציריך לאחר טיסה של כארבע שעות. ראשית כל יצאנו לדאוג לכרטיסי ההנחה המפורסמים, על מנת להכאיב לכיס מעט פחות בימים הבאים. ישנם מספר סוגי כרטיסי הנחה, המקנים סוגים שונים של הנחות. שני כרטיסי ההנחה הנפוצים ביותר הם כרטיס "Swiss Pass" וכרטיס "Half Fair". שניהם מקנים הנחה של 50% במרבית הרכבלים העולים להרים, וההבדל הוא בכך שכרטיס "Swiss Pass" מאפשר גם נסיעה חינם ברכבות, ולכן מתאים יותר למי שאינו שוכר רכב. מכיוון שאנו דווקא כן שכרנו רכב, קנינו כרטיסי "Half Fair", בסוכנות הנסיעות שנמצאת ממש בצמוד לקופת כרטיסי הרכבת בנמל התעופה. חמושים בכרטיסי ההנחה הלכנו אל דלפק השכרת הרכב של חברת יורופקאר, ובתוך דקות ספורות זכינו בבת לוויה נאמנה לעשרת הימים הקרובים: סיאט איביזה אדומה.

בזאת הסתיימו העניינים הפרוצדוראליים, ואפשר היה לגשת לתכל'ס. החלטנו לתת את הכבוד לבירת שוויץ, ברן, ולפתוח בה את הטיול שלנו. נסיעה שלווה של כשעה ורבע באוטוסטראדה, ומצאנו את עצמנו בכניסה לברן. מכאן, כל שהיה עלינו לעשות הוא לעקוב אחרי השלטים המפנים למרכז העיר ("Zentrum"), ובסופו של דבר חנינו בחניון המטרו ויצאנו לסיור רגלי. העיר העתיקה של ברן אינה גדולה במיוחד, וניתן לבקר במרבית מוקדי העניין בתוך מספר שעות, לא כולל מוזיאונים. אנו נכנסנו לעיר העתיקה מהצד המערבי והתרשמנו מבניין הפרלמנט (הבונדס האוס - Bundeshaus) ומהשעון האסטרולוגי המפורסם, הציטיקלוגה (Zytglogge). משם פנינו דרומה, לגשר קירכנפלד (Kirchenfeldbrucke), המחבר את העיר העתיקה עם רובע קירכנפלד, בו נמצאים מרבית המוזיאונים המעניינים. החלטנו בשלב זה שלא להיכנס למוזיאונים, וירדנו למטה בדרך יפה אל נהר אארה. התיישבנו בבית קפה שנמצא ממש על המים, אכלנו ארוחה קלה וסיכמנו בינינו שהחיים יפים.

 האטרקציות של ברן: השעון האסטרולוגי וכנסיית מינסטר. צילומים: אלין קרני סטרוזר.

אחר המנוחה ליד הנהר, טיפסנו חזרה אל העיר העתיקה והלכנו אל האטרקציה העיקרית שמציעה העיר העתיקה, כנסיית מינסטר (Munster St. Vinzenz) היפהפייה. התרשמנו מהפסלים שבחוץ ומהויטראז'ים שבפנים והמשכנו להסתובב בין הרחובות, נהנים מהמזרקות, הפסלים והבתים המצוירים. כשהרגשנו שמיצינו, חזרנו לחניון והתחלנו לפלס את דרכינו ברחובות ברן, בניסיון למצוא את הכביש שיוביל אותנו ליעד הבא: העיירה מורטן.

מורטן היא עיירה קטנה ושלווה במערב שוויץ, השוכנת לצד אגם קטן (אגם קטן בשוויץ הוא אגם בערך בגודלה של הכנרת) הנושא את שמה. הגענו לעיירה לקראת השעה חמש בערב, והחלטנו למצוא קודם כל מקום לינה. איתרנו את לשכת המידע לתיירים, שנמצאת ליד תחנת הרכבת, חנינו והתחלנו בניסיונות נואשים להבין כיצד פועל המדחן המקומי. כל המטבעות שהכנסנו נפלטו מיד חזרה, בצירוף הבהובים מאיימים בגרמנית. כאשר כבר כמעט התייאשנו מהמדחן הסרבן, הבחנו לפתע שליד כל מפרץ חנייה שמסומן על הכביש רשום גם מספר. בהברקה חד פעמית, תקתקנו את המספר המתאים במדחן, שלשלנו שוב מטבעות, נשאנו תפילה חרישית - והפתק המיוחל הודפס והוצמד אחר כבוד לחלון הרכב.

מורטן - עיירה קטנה ומקסימה. צילום: אלין קרני סטרוזר.

בלשכת התיירות נאלצנו להמתין זמן רב, משום שתייר כלשהו היה עסוק ככל הנראה בסיפור כל תולדות משפחתו בעשרת הדורות האחרונים לפקיד האדיב. חיכינו וחיכינו, וכשסוף סוף הגיע תורנו - הפקיד הצביע ברגישות אך בנחישות על שעון היד השוויצרי שלו, שהראה שש-אפס-אפס - וסגר את הבאסטה. איחלנו בליבנו את מיטב האיחולים לפקיד ובעיקר לתייר שבזבז חצי שעה מהטיול שלנו, ויצאנו לעבר הרובע העתיק של מורטן, שם נמצאים מרבים המלונות והאכסניות. המלון הראשון בו נתקלנו היה מלון-מסעדה רינגמאוור (Ringmauer). מאה ועשרים פרנק ללילה, כולל ארוחת בוקר, לא כולל שירותים ומקלחת בחדר (רעיון מוזר ומבהיל בתחילה, אך בפועל, הרבה פחות נורא ממה שהוא נשמע), וסוגיית הלינה נפתרה. על אף העייפות, יצאנו לטיול קצר ברחובות ובסמטאות, ואח"כ ירדנו לעבר האגם. נהנינו מאד מהנוף,מהשקט והשלווה, ולקראת השעה 22:00 הכריע אותנו הרעב, והתחלנו לעלות חזרה לכיוון המלון. חיפשנו מסעדה כלשהי שבה נוכל לאכול, אך עד מהרה התברר שאיחרנו את המועד. בשוויץ, כך מסתבר, לא נהוג לאכול אחרי השעה עשר בלילה, ובכל המסעדות המטבח כבר היה סגור. הלכנו לישון מעט רעבים, אבל מאד מרוצים מהיום הראשון בטיול שלנו.

 אגם מורטן. אגם "קטן" בגודל הכנרת. צילום: אלין קרני סטרוזר.

"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד" (מתוך "ריח של שוקולד", מאת יהונתן גפן). בשיר הזה נזכרנו כאשר חנינו בחנייה של מפעל השוקולד של נסטלה/קאייה (Cailler) בעיר ברוק (Broc) שבמערב שוויץ. כבר ברחבת הכניסה למפעל ממלא ריח השוקולד המשכר את הנחיריים, וגורם לכל חובב שוקולד (כלומר לכל אחד) לחייך חיוך אווילי. מיצי הקיבה מתחילים לעבוד שעות נוספות, הפה מתמלא בריר והרגליים נושאות אותך, תרצה או לא תרצה, אל דלת הכניסה. הסיור במפעל מורכב ממצגת אינטראקטיבית, המעבירה את המבקרים בין תחנות שונות שבהן מתוארים בצורה תמציתית ומעניינת ההיסטוריה של השוקולד וההיסטוריה של המפעל עצמו. בהמשך ניתן להציץ על תהליך הייצור של השוקולד, וגולת הכותרת היא (כמובן) הטעימות. מגשים עמוסי פרלינים ממתינים למבקרים, וניתן להתכבד באופן חופשי, כאשר המגבלה היחידה היא קיבולת הקיבה. חנות השוקולדים הענקית של המפעל מהווה סיום הולם לביקור מתוק במיוחד, שמי שיכול לוותר עליו - שיקום.

פרלינים במפעל השוקולד בברוק. מי שיכול לוותר - שיקום! צילומים: אלין קרני סטרוזר.

בקושי רב הצלחנו לנתק את עצמנו ממפעל השוקולד, גררנו את עצמנו חזרה אל הרכב, ונסענו דרומה, אל עבר טירת דה שיון, השוכנת לחופו של אגם ז'נבה (Lake Geneva, Lac Leman), האגם הגדול ביותר בשוויץ והשני בגודלו באירופה כולה. הטירה הגדולה והמרשימה נמצאת ליד עיר הקיט מונטרה (Montreux), וניתן לערוך סיור בין האולמות השונים שלה. האגם עצמו מרשים לא פחות, ואנחנו ירדנו אל החוף, שכשכנו רגליים במים הקרירים והנעימים והצטערנו (מאד) שלא הבאנו בגדי ים.

לאחר הביקור בטירה יצאנו לנסיעה ארוכה מזרחה, כאשר יעדנו הסופי הוא העיר לוקארנו שבדרום שוויץ, בקרבת הגבול עם איטליה. הנסיעה נמשכה כארבע שעות, כולל חצייה של מעבר סימפלון (Simplon) וקפיצה קטנה לאיטליה, והנוף שנגלה לעיננו בדרך היה על טהרת ההרים, המפלים, הנחלים והבקתות, שנראו כולם כלקוחים מתוך גלויה כלשהי. המשפט "אין, אין דברים כאלה" חזר על עצמו שוב ושוב במהלך הנסיעה. מסתבר שבשוויץ דווקא יש דברים כאלה.

הגענו ללוקארנו לקראת השעה שבע בערב, וניסינו למצוא מקום לינה. וניסינו. וניסינו. מלון אחרי מלון עברנו, ובכל מקום הסתכלו עלינו במבט שנע בין רחמים והשתתפות בצער לבין הגרסה המקומית ל"נראה לכם?!?" ואמרו רק מילה אחת: "קומפלטו". לוקארנו, כך מסתבר, היא סוג של אילת עבור השוויצרים - עיירת נופש שאליה מגיעים בסוף השבוע לנוח ולבלות, ולמצוא חדר פנוי במחיר סביר במוצאי שבת בשעה שבע בערב זו משימה בלתי אפשרית בעליל. מפלס הלחץ הלך ועלה, ולקראת השעה עשר בלילה, כשהבנו שמחמוד אחמדינג'אד יענוד שרשרת עם מגן דוד על הצוואר לפני שאנחנו נמצא מקום לישון, החלטנו לנסות את מזלנו בעיירה הסמוכה אסקונה (Ascona). מזלנו לא שפר גם שם, וכאשר כבר התחלנו להכין את עצמנו נפשית לשינה ברכב, הגיעה סוף סוף הישועה. פקיד קבלה מנומנם במלון לה-פרלה (La Perla), שלא ממש הבין מאיפה נחתנו עליו ב 11 בלילה, כשכל רצונו הוא לסיים את המשמרת שלו וללכת לישון, הציע לנו חדר ב 210 פרנקים, כולל ארוחת בוקר. כנראה שמישהו למעלה בכל זאת אוהב אותנו. נשמנו לרווחה, והורדנו את המסך על היום השני של הטיול.

לאחר כל הלחץ והמתח מהלילה הקודם, ציפה לנו יום רגוע בשתיים מערי הקיט של שוויץ, לוגאנו ולוקארנו. שתי הערים סמוכות זו לזו, וכל אחת שוכנת (כמובן) לחופו של אגם גדול (Lago di Lugano במקרה של לוגאנו, Lago di Maggiore במקרה של לוקארנו). בחרנו להתחיל בעיר הגדולה יותר, לוגאנו. כארבעים דקות נסיעה ממקום הלינה באסקונה (בעיקר מכיוון שהכביש עובר דרך כפרים רבים) ומצאנו את עצמנו בעיירה הפסטורלית והיפה. היעד הראשון היה מונטה ברה, הר בגובה של כ 900 מטר המשקיף על העיר ועל האגם. נסענו על פי השילוט אל תחנת הרכבל העולה אל ההר, הוכחנו כושר התמצאות מרשים כשהצלחנו לחלוף על פניה פעמיים מבלי לשים לב, אך לבסוף הגענו. קנינו כרטיסים (ונהנינו בפעם הראשונה, אך בהחלט לא האחרונה, מכרטיס ה Half Fair) ועלינו אל ההר. לצערנו, הראות לא הייתה אידיאלית, ולכן הסתפקנו בסיבוב קצר וממצה בפסגה ובהצצה למסעדה שנמצאת במקום ונראתה חביבה למדי, וירדנו חזרה אל העיר.

מונטה ברה. גם כשהראות לא אידיאלית - לא חסר מה לראות. צילומים: אלין קרני סטרוזר.

לוגאנו מציעה למבקרים בה רובע עתיק בסגנון האיטלקי המוכר, עם פיאצות גדולות ורחבות, פסלים ומזרקות וכן טיילת ארוכה ויפה, לאורכו של האגם. השארנו את הרכב בחניון גדול שנמצא בקצה הטיילת וטיילנו להנאתנו, סופגים את האווירה הנעימה והרגועה של סוף השבוע השוויצרי. כאשר התכוונו לשוב למכונית ולנסוע ללוקארנו ציפתה לנו הפתעה נעימה בדמותה של תהלוכת תחפושות ססגונית בסגנון ימי הביניים. מלכים, מלכות, נסיכים, אבירים, משרתים ואפילו אסירים חלפו על פנינו והחזירו אותנו מאות שנים לאחור. הנצחנו את הצועדים מכל זווית אפשרית ואח"כ חזרנו לרכב ונסענו אל לוקארנו.

מכיוון שאין חכם כבעל ניסיון, דאגנו קודם כל למצוא מקום לינה. הפעם המשימה הייתה קלה בהרבה וכבר במלון הראשון שאליו נכנסנו, איביס, שמחו להציע לנו חדר ב 180 פרנק ללילה (כולל ארוחת בוקר). סימנו "וי" על העניין, ויצאנו לטייל בעיירה, שבאופן כללי נראית כמו האחות הקטנה של לוגאנו. להפתעתנו, הסתבר לנו שכאשר מטיילים בלוקארנו בלי לחץ ועצבים - נהנים הרבה יותר. תחילה לקחנו את הפוניקולור שיוצא ממרכז העיר ועולה אל כנסיית מדונה דל סאסו (Madonna del Sasso), הצופה על העיר ועל האגם. הפעם הראות הייתה טובה הרבה יותר, וניתן היה ליהנות ממראה פנוראמי מרהיב של האזור כולו. מהכנסייה קיים רכבל נוסף, למי שמעוניין לעלות גבוה יותר. אנחנו הגענו מאוחר מדי, ולכן נאלצנו לוותר.

לאחר ששבענו מהיופי, הגיע הזמן לשבוע גם מארוחת ערב. ירדנו חזרה ולאחר שיטוט קצר בין המסעדות הרבות שנמצאות על חוף האגם, הצלחנו לאתר מסעדה שהואילה בטובה להציע תפריט בשפה האנגלית. האוכל היה טעים, וכעת יכולנו ליהנות מערב רגוע ורומנטי לחוף האגם ובפיאצה הגדולה של לוקארנו, פיאצה גרנדה (Piazza Grande). כשהרגשנו שאנחנו הולכים מתוך שינה (או שמא ישנים מתוך הליכה), חזרנו למלון, עייפים אך מאד מאד מרוצים.

לוקארנו בלילה. מסעדה בטיילת וה"כיכר הגדולה". צילומים: אלין קרני סטרוזר.

בבוקר היום הרביעי שלנו בשוויץ נפרדנו לשלום מדרום המדינה והתחלנו לנסוע צפונה, לעבר מעבר סאן גוטהארד (Passo Del San Gottardo). הנסיעה באוטוסטראדה הייתה חלקה ומהירה, עד אשר הגענו למחלף המוביל אל המעבר. התחלנו לטפס במעלה ההר, נהנים, מיותר לומר, מנוף יפהפה. דווקא המעבר עצמו היה פחות מרשים ממה שציפינו, וחלפנו על פניו בלי להתעכב יותר מדי, מקווים שמסלול שלושת המעברים יהווה פיצוי ראוי. מסלול שלושת המעברים הוא מסלול מעגלי בן כ 120 ק"מ, אשר בו חולפים, כפי שניתן לנחש, על פני שלושה מעברים: מעבר סוסטן (Susten Pass), מעבר פורקה (Furka Pass) ומעבר גרימסל (Grimsel Pass). ניתן להתחיל את המסלול בעיירה אנדרמאט (Andermatt) במזרח, בעיירה גלטש (Gletsch) בדרום או בעיירה אינטרקירכן (Interkirchen) במערב. אנו נכנסנו למסלול באנדרמאט, ומפאת חוסר זמן, הסתפקנו במעבר סוסטן בלבד, ובאינטרקירכן עזבנו את המסלול והמשכנו לכיוון מרינגן. למי שמעוניין לעבור במסלול כולו, מומלץ להקדיש לכך לפחות חצי יום, כולל עצירות בעיירות היפות לאורך המסלול. כמו כן, כדאי לוודא יציאה לדרך עם מיכל דלק מלא, על מנת למנוע אי נעימויות.

 מעבר סוסטן. נוף הררי יפהפה. צילום: אלין קרני סטרוזר.

לאחר שנטשנו את המסלול המשכנו לנסוע עוד זמן קצר והגענו לעיירה המקסימה והפסטורלית מרינגן. לשם שינוי, אין מדובר בעיירה השוכנת לחופו של אגם, אך אין צורך לרחם על תושבי המקום, שזכו במספיק אטרקציות משלהם. בנוהל הרגיל, ביקשנו תחילה למצוא מקום לינה. בלשכת המידע לתיירים שבמרכז העיירה שמחו לסייע לנו ולהציג מגוון רחב של אפשרויות, ואנו בחרנו בצימר של אלין, שעליו כבר קראנו המלצות בפורום "למטייל". שמחנו לגלות שהצימר פנוי, ושמחנו עוד יותר לגלות בעלת בית חביבה ביותר, דוברת אנגלית, שעמדה לרשותנו בכל שאלה ובקשה, ועשתה זאת מכל הלב. במחיר של 80 פרנק בלבד ללילה (ללא ארוחת בוקר) זכינו בחדר פשוט ויפה עם מיטה, מקלחת ושירותים, פינת קפה, מקרר ומרפסת קטנה - ובאמת שיותר מזה, כמאמר המשורר, אנחנו לא צריכים.

הותרנו את המזוודות בצימר ויצאנו מיד למפל רייכנבאך, הנמצא בתוך העיירה עצמה. מדובר במפל "סטנדרטי" לכאורה, לא גדול במיוחד ולא מרשים במיוחד, שאת עיקר פרסומו קנה לעצמו הודות לסופר סר ארתור קונאן דויל, שבחר בו להיות זירת הקרב האחרון בין הבלש שרלוק הולמס לבין יריבו המושבע, פרופסור מוריארטי. העלייה למפל היא בפוניקולור, וממנו ניתן להמשיך ברגל למגוון מסלולי טיול באזור. שרלוק הולמס עצמו הוא סוג של גיבור מקומי במרינגן, וניתן לבקר במוזיאון המוקדש למעלליו הנמצא בעיירה. אנו הסתפקנו בסיור חטוף במפל ומיהרנו לרדת, על מנת להספיק לאטרקציה העיקרית שנמצאת בקרבת מרינגן, קניון אארה.

קניון אארה מציע מסלול הליכה יפה בן כ 45 דקות בתוך מנהרות ועל גשרי עץ, שמהם ניתן להציץ מקרוב על נחל אארה, המתפתל ושוצף בתוך הקניון. למסלול שתי כניסות, האחת נמצאת בתוך העיר מרינגן והשנייה בין מרינגן לאינטרקירכן, וניתן היכנס מכל כיוון ולחזור ברכבת אל הרכב, או פשוט ללכת ולחזור, כפי שאנו עשינו (המלצתנו למי שמתכוון לעשות את המסלול הלוך וחזור: להתחיל ממרינגן, ולחסוך בכך עלייה מיותרת במדרגות ביציאה). פלוס נוסף הוא שניתן להישאר בערוץ גם לאחר שעת הסגירה, ולצאת בכל שעה שרוצים. טיילנו, נהנינו ולבסוף שבנו לצימר, וסגרנו יום מרתק נוסף.

 קניון אארה. מסלול הליכה יפה בתוך מנהרות וגשרי עץ. צילום: אלין קרני סטרוזר.

התעוררנו לבוקר מרינגני אופייני, כלומר אפרפר וקריר. מכיוון שנהנינו מאד מהטיול בקניון אארה ביום הקודם, החלטנו ללכת (תרתי משמע) על קניון נוסף באזור, קניון גלטשר, הידוע גם בשמו העממי יותר, רוסנלאווי, על שם הכפר הסמוך אליו. הנסיעה ממרינגן אל קניון גלטשר ארכה כחצי שעה, בעיקר משום שמדובר בכביש שממנו ככל הנראה התקבלה ההשראה לשיר הידוע "כל העולם כולו גשר צר מאד". העלייה במעלה ההר הייתה איטית וזהירה, משום שהכביש לא רק צר אלא גם דו סטרי, ואוטובוסים עוברים בו בתדירות גבוהה. אך אין רע בלי טוב, ולנסיעה האיטית יש בכל זאת יתרון חשוב: אפשר להתמקד בנוף. בקתות עץ, הרים מושלגים, צלצולי פעמונים של פרות והמון ירוק - כל אלא ליוו אותנו בדרך ועשו לנו טוב על הלב.

 הדרך לקניון גלטשר. נוף מהאגדות. צילום: אלין קרני סטרוזר.

קניון גלטשר עצמו מציע מסלול יפהפה, לטעמנו אף יפה יותר מקניון אארה. הנופים פראיים יותר והרבה פחות "ממוסחרים", וההליכה, על אף העובדה המצערת שרובה ככולה נעשית בעלייה, היא פשוט חוויה. חלק ניכר מהמסלול עובר ממש בתוך סלעים, ומאפשר הצצה על נקרות ועל מפלים, בהם זורמים המים בשצף קצף. גם בדרך חזרה, אל היציאה, המסלול עובר בסמוך ליובל קטן של הנחל, ומבטיח הנאה ממש עד השנייה האחרונה.

לאחר שסיימנו את הביקור בקניון גלטשר, שבנו על עקבות גלגלינו, חצינו את מרינגן לכיוון מערב ונסענו לראות אטרקציה נוספת - מפל גיסבאך. מדובר במפל גבוה מאד ומרשים, הממוקם בקרבת העיירה אקסלפ (Axalp). על המפל צופה בשלווה מלון גראנד הוטל, וניתן להגיע אליו בפוניקולור שעולה אל המלון, או ברכב, כפי שעשינו אנו. הגענו אל מגרש החנייה, לדייט היומי עם המדחן, וגילינו שנשארנו ללא מטבעות של פרנקים, ואין לנו אפשרות לשלם. הפעם אירע לנו נס מטבעות היורו: בתיק הטיולים נשכחו כמה מטבעות של יורו מהטיול הקודם, והם שהצילו את המצב, ואפשרו לנו ללכת אל המפל בנחת, מבלי להסתכן בבדיקת רמת הסלחנות של פקחי החנייה השוויצרים. טיילנו ליד המפל בהנאה רבה, ואף עברנו על גשר הנמצא ממש מתחתיו ומבטיח לעוברים עליו מקלחת חינם (סבונים ומגבות אינם כלולים). אח"כ ירדנו לכיוון המלון וצפינו במפל במלוא הדרו, כמו גם באגם ברינץ המדהים, הנמצא ממש תחתיו.

מפל גיסבאך. מקלחת חינם כלולה בסיור. צילומים: אלין קרני סטרוזר.

מכיוון שכבר הצצנו לאגם ברינץ ונפגענו, היעד הבא היה כבר מובן מאליו. ירדנו אל העיירה הגדולה ביותר שלחוף האגם (שנקראת, כצפוי, ברינץ) ונכנסנו אל לשכת המידע, הממוקמת בכניסה המזרחית לעיר, בצמוד לתחנת הרכבת. לאור השעה בה הגענו (ארבע אחה"צ) ומזג האוויר המעט מעונן, הפקיד המליץ לנו לוותר על האטרקציה המרכזית של העיירה, הרכבת העולה אל ההר ברינצר רוטהורן, ובמקום זה ערכנו טיול רגוע בטיילת השלווה שלחוף האגם והתרשמנו מחנויות גילופי העץ הרבות - גאוותם של אנשי המקום. הספקנו גם לדגום את אחת המסעדות במקום (לא התרשמנו במיוחד), וחזרנו לרכב. נסיעה של כ 15 דקות החזירה אותנו לצימר במרינגן.