לטייל בטוסקנה ללא הדרכה זו החמצה של מה שיכולת לראות ולא זכית, המשפט ״מקנא אני בי, בעצם היותי טוסקני״ אומר הכל.
גרתי בצפון איטליה כעשר שנים, הייתי מספר פעמים בטוסקנה, פעם בפירנצה ומעט דרומה מזה, אחר כך נסיעה לפיזה, לסיינה, אך היום, לאחר שאני גר בטוסקנה בחמש השנים האחרונות, אומר רק, שחמש שנים כאלו שוות לחמישים שנה במקום אחר.
טוסקנה היא דרך חיים, פה הזמן עצר מלכת, האנשים אינם ממהרים לשום מקום, צנועים ומכניסי אורחים, אנשים שנעים להיות בחברתם, הנופים עוצרי הנשימה, אינם עושים להם דבר, הם רגילים לטוב שהאדמה הזאת נותנת, מרכיבי המזון איכותיים, פה לא משתמשים בבשר קפוא, מוזרק במיים או מעובד, כמו שהאנשים פשוטים, כך גם הריהוט, שאגב נקרא ״ארטה פוברה״ כלומר, אומנות דלה, פשוטה, וכך גם המזון, בסיסי בפשטותו, טעים ומקורי לאיזור, אפילו הלחם כאילו נאפה בצניעות, ללא מלח, דל בטעמו, אך נהדר כשעוטפים אותו בפרושוטו מלוח אדמדם בריח משכר, היין, שקוקה קולה יקרה ממנו, משאיר בפה טעם אצילי. פה הכל פשוט ופשוט נפלא, ואת החוויה הזאת, התייר הישראלי לעולם לא יחווה, כשיטוס ממקום אחד לשני כאחוז תזזית, לראות את כל ערי טוסקנה ונופיה בשלושה ימים מחלון כלי הרכב השכור.
כמלונאי, מייעץ אני לאורחי, לא דווקא לישראלים, אלא לכולם, שכדאי לבחור במקום אחד לכל תקופת השהות, לקבוע את המקום כבסיס ליציאות קצרות בכל יום, לנסוע פחות ולראות יותר, להתחכך באנשים המקומיים, לשבת איתם במסעדות טיפוסיות של המקום, לשמוע את שפתם, לראות אותם חוגגים יום הולדת או חג כלשהו, לחייך ולברך בבונג׳יורנו או בונה סרה, לשתות בעמידה בבר קפוצ׳ינו עם קרואסון שזוף וקרוקנטי, לבקר במנזר של פרנצ׳יסקנים מהמאה השתים עשרה, לבקר ביקב ולראות ואף לטעום את היינות ששמם נישא בפי כל בחלקי העולם השונים, ברונלו, וינו נובילה די מונטפולצ׳יאנו, קיאנטי, מונטלצ׳ינו וכן הלאה.
המבקר בקורטונה, ירגיש מייד תחושה של הליכה לאחור במכונת הזמן, התחושה תורגש במיוחד כשנכנסים ברחובות המדייבלים הצרים שהבתים נושקים זה לזה, הדלתות נמוכות כאילו ואתה מברך בכניסתך בקידה מאולצת, האמת היא כי רוב הפתחים קטנים כדי לשמור מפני הקור והחום כאחד. טבעות הברזל הקשורות לקירות לכל אורך הרחובות, מזכירים לכם כי לא לפני זמן רב, במימד הזמן הטוסקני, פה עוד רכבו על סוסים, וקשרו אותם בחניה ליד הבית, יש רחובות ששום מכונית לא תעבור בהם, מדרגות צרות ותלולות, הן נבנו עוד לפני שחלמו על ההמצאה עם ארבעת הגלגלים, והנופים עוצרי הנשימה ממרפסת פנורמית בככר גריבלדי, האיש שאחד לפני מאה וחמישים שנה את איטליה והפך אותה למדינה ריבונית אחת.
הליכה לאורכה של ויה נציונלה, הרחוב המישורי היחידי של קורטונה, חוויה בפני עצמה, להתחיל בחנות ה״אנוטקה״ של אותה גברת מבוגרת, שרק לפני שישים שנה, בהיותה בת עשר, עבדה בבית איכרים שהיה שייך לפרופסור יהודי מרומא, בתקופת המלחמה, החביאו הוריה את אותו פרופסור בביתם, וכך ניצל הוא ואחותו, כך בפשטות היא מספרת, כשהיא מכינה את סלט הארטישוק שמוזלף בחומץ בלסמי מיושן, ושמן זית שרק לפני שבועות מספר יוצר בבית הבד מהזיתים שבחצר ביתה בכפר.
לידה, ממש צמוד, מוכר הגלידה הטובה בעולם, ״לה דולצ׳ה ויטה״ במבחר טעמים של פירות ושוקולד מקוריים, לא צבעים וטעמים של ״כאילו״. בהמשך הרחוב, הקפה, שנקרא באיטליה ״בר״ שם תקבל קפוצ׳ינו עם ציור של לב, ולידו מאפה קרואסון או דמוי סופגניה במחיר של שלושה יורו, בסוף הרחוב נמצא בנין העיריה, שהוא למעשה ארמון משפחת קזאלי, שהיו הלורדים של קורטונה בתקופות ימי הביניים ולפני כן, שם נמצא גם מוזיאון מעניין שמכיל יצירות אומנות מהתקופה האטרוסקית, לפני שלושת אלפי שנים, לצד יצירות של פיירו דלה פרנצ׳סקה ולוקה סיניורלי, הציירים מהמאה הארבע עשרה, מעט במעלה סוף רחוב דארדאנו, נמצאת המסעדה הביתית של פאולו, המסעדה, שפה נקראת טראטוריה ולא ריסטורנטה, מגישה אוכל שמרכיביו מגיעים הישר מהחווה של אביו, אלפיירו, שמגדל הכל בעצמו, כולל את הארנבות, החזירים והכבשים, וכשהוא יוצא לצייד, מביא עימו חזירי בר וצבאים מהיערות בגובה אלף מטר שמעטרים את הנוף מעל קורטונה.
את האוכל מבשלות האמא, הסבתא והדודה, פאולו ואשתו הרוסיה, מגישים.
האכילה אצלו הינה חוויה קולינרית וזולה, חיוכו וחמימות דבריו ותמיד עם מגע יד, ממש ממיסים את הלב, אין אורח שיצא מאוכזב מהמסעדה, וכך זה קורה בכל מקום ומקום לשם תפנה.
טוסקנה, היא אכן ארץ זבת חלב ודבש, תמיד חשבנו שארצנו היא כזאת.
