לאחר יומיים של טרק בשמורת הרי האדירונדק שמצפון מדינת ניו יורק המשכנו בדרכנו לכיוון העיר באפלו.
יצאנו מעיירת הסקי לייק פלאסיד ולאחר שבדרך חצינו יערות ואגמים רבים, שהמפורסמים בהם הם אגמי האצבעות (ששווים טיול בפני עצמו) הגענו לעיר ווטר טאון מקום שאפשר להגדיר כצד האפל של מדינת ניו יורק. למרות שעצרנו בעיר רק לזמן קצר, לארוחת ערב והצטיידות בעוד קרקרים של ריץ (דלק זול וטעים למטיילים מרוששים) הספקנו להבחין בכל מיני טיפוסים מפוקפקים שמסתובבים ברחוב ללא חולצות ,עם שקיות נייר חומות שמסתירת בקבוקי אלכוהול זול. כל כך רחוק ממנהטן העשירה והמדושנת.
מווטר טאון המשכנו לעיר בשם סירקוס, שחוץ מלהעביר בא את הלילה לא כל כך הספקנו להכיר ומשם המשכנו לבאפלו. העיר שמפורמת בזכות הקרבה למפלי הניאגרה ולרוטב של כנפי העוף (באפלו וינגס).בבאפלו חיכה לנו מארח קאוצ'סרפינג חביב בשם ג'ייסון.לאחר ביקור מאד לא מרגש במפלים (נאמר לנו שמהצד הקנדי הם הרבה יותר מרשימים) חזרנו לביתו של ג'יסון. בדיעבד התברר לנו שבדרך חזרה חלפנו על פני קזינו ששווה ביקור במיוחד לכאלה שעדיין לא ביקרו בוגאס. לבאפלו הגענו ב3 ביולי ערב יום העצמאות האמריקאי. ג'יסון לקח אותנו לחגיגות העמצאות בפרבר יפה בשם איסט ארורה. שם חגגנו ושתינו על רקע מופע זיקוקים מטורף, כשברקע מתנגנת גרסת רוק של ההמנון האמריקאי שנוגנה על ידי להקת פנסיונרים נמרצים. הלווי והייתי יכול לזכור עוד מאותו הערב אך כמות האלכוהול ששתיתי לא אפשרה זאת.
קמנו בבוקר אמרנו יפה תודה ושלום והמשכנו לקליבלנד. קליבלנד הייתה יעד שנוי במחלוקת לאור תדמית של מקום אפור ומפוקפק אך לבסוף החלטנו שאת היכל התהילה של הרוק אנד רול אסור לפספס ויצאנו לדרך. לאחר כ6 שעות נסיעה ועוד עצירה בעיר אירי וצפייה בחצי גמר המונדיאל הגענו ליעד. בקליבלנד התארחנו אצל בחורה חמודה בשם לורה.לאחר שוטטות בשכונות הבעייתיות של העיר בחיפושים אחר ביתה של לורה הבנו שלא טעינו בכתובת והיא אכן גרה במקום די בעייתי. קליבלנד כלעצמה מתאפיינת בהרבה שכונות סלמס שקרויות בפי המקומיים פרוייקטים שבהן פחות מומלץ להסתובב לבד בלילה בייחוד אם אתה ישראלי ג'ינג'י עם אנגלית קלוקלת. לורה הפגישה אותנו עם חבריה שאותם היא מכירה מתוכניות הגמילה מאלכוהול שבא היא חברה (עובדה נורמלית לחלוטין בארצות הברית, לאורך הטיול פגשתי לפחות 10 אנשים שעברו גמילה). המפגש היה בהחלט מעניין והאנשים היו ממש חברותיים. בערב הלכנו לקבלת שבת בבית כנסת בקליבלנד הייטס הפרבר היהודי והמבוסס של קליבלנד. כאשר נכנסנו לשכונה הרגשנו שחזרנו ללונג איילנד העשירה ושאנחנו כבר לא בבירת המיד ווסט העני. היתה זאת השבת הראשונה של הראוד טריפ ובעודי חובב דת ומסורת החלטתי שכדיי ללכת לבית כנסת. לאחר התפילה התארחנו אצל משפחה חמודה של חב''דניקים שמחו מאד לשמוע על תקרית הדובים וההשגחה הפרטית שאליה זכינו.
לאחר ביקור בהיכל התהילה של הרוק אנד רול מוזאון מומלץ ביותר שאליו צריך להקדיש לפחות חצי יום המשכנו בדרך והיעד הבא שיקגו.בדרך שארכה כשש עצרנו בדיינר מסורתי אחד מאותן מסעדות שניתן לראות בסרטים בהן עוצרים נהגי משאיות וכל מיני מוכי גורל ומלצרית מבוגרת עם נעלי עקב ממלא לך את כוס הקפה בפעם השלישית שואלת'''would you like some more? honny?''.באותו דיינר אכלתי עוגת בננות מדהימה שבעודי כותב שורות אלה טעמה עדיין חרוט בזכרני. המשכנו בדרך. לשיקגו הגענו ללא מקום לישון בלילה (ככל שהיעד יותר תיירותי כך קשה יותר למצוא ספה פנויה). לאחר אינספור בקשות שנענו בשלילה הוזמנו להתארח אצל גאון הייטק קוראני שגר באחד ממגדלי היוקרה של מרכז העיר. איך שגלגל מסתובב לו כשעה אחרי שישבנו על ספסל ברחוב יחד עם עוד איזה שני נרקומנים בלי שיניים ומנסים להשיג ואיי פיי מחוץ לסטרבקס, מצאנו את עצמנו על גג בקומה 50 משכשכים בג'קוזי ולוגמים שמפנייה.
שיקגו התגלתה כעיר תוססת ומרשימה עם חיי לילה מטורפים המנקזים לתוכה בסופי שבוע אלפי תלמידי קולג' מכל רחבי המערב התיכון שבאים לרקוד לשתות ובשפה המקומית ''להשיג משכב''. בעיר עצמה ביקרנו במוזאונים, הלכנו בשדרה המרכזית, ואכלנו דיפ דיש פיצה (המאכל המקומי שהוא פיצה בעובי של 10סנטימטרים של בצק ועוד 5 של גבינה מתכון בטוח למות בגיל 40 מסתימת עורקים). האטרקצייה המרכזית בעיר שאליה האמריקאים מתייחסים כסוג של בדיחה היא השעועית-פסל מתכתי בצורה של שעועית שאותו מצלמים כאילו היה מגדל אייפל. בלילה השני בשיקגו התארחנו אצל מארח חביב נוסף ולאחר מכן המשכנו במסע מערבה.
