את ההכנות לשבוע הזה התחלנו אני ובת זוגי חצי שנה לפני, היא כמובן אחראית על הרשימות, מבוקר עד לילה על האתר למטייל בבודפשט טיפים וכתבות והשוואת מלונות ומה לא.
התלבטנו אם לטוס עם חברת וויז אייר כי לא הצלחנו בשום אופן להבין את מדיניות הכבודה שלהם, תוך כדי ההתלבטויות השתנתה המדיניות, מה שהקל עלינו את ההחלטה לבחור באל על.
גם בחירת המלון לא היתה קלה כמובן, ישנם אלפי מלונות בבודפשט וכולם כנראה מעולים, הלכנו בסוף על המלון פחות מוכר בשם יורו סטאר שהתברר לאחר מכן כבחירה מושלמת.
הטיסה לבודפשט היתה אולי החלק היחיד הפחות נעים בכל השבוע הזה, הטיסה יוצאת מטרמינל 1, היו עיכובים גם בהמראה וגם לאחר הנחיתה, בשדה התעופה בבודפשט לקחו לנו לפחות שעתיים לצאת משדה התעופה, שעה בביקורת דרכונים ועוד שעה המתנה למזוודות, לאחר המתנה של חצי שעה ליד אחד המסועים יחד עם כל שאר הנוסעים הסתבר שהמזוודות הגיעו בכלל למסוע אחר בפינה נידחת של האולם.
משדה התעופה חיכה לנו בחור נחמד שמצאנו באחת מקבוצות הפייסבוק, בהמשך התברר שהוא מכיר את העיר היטב ויש לו גם בלוג מקסים עם המלצות שלו על העיר לתיירים מומלץ בחום! בתוך הבלוג יש את כל המדריכים הישראלים בבודפשט ומשם גם פגשנו את תולי שורץ.
המלון ממוקם באיזור הכי מרכזי של העיר, מסביב חנויות, מסעדות ובתי קפה בלי סוף, מהרגע הראשון שהגענו ועד הרגע שיצאנו מהמלון חזרה לשדה, הצוות הגיב באדיבות ובחיוך, כל בקשה או שאלה נענתה מיד.
את היום הראשון התחלנו כצאצאים לסבים וסבתות ניצולי שואה מהונגריה בכל האתרים היהודיים בעיר, בשלב הראשון הגענו לבית הכנסת הגדול, מרחק הליכה של כעשר דקות, מדובר באחד המבנים המרשימים, הרושם הוא לא של בית כנסת ממש, שילמנו שבעה יורו ונכנסנו לסיור עם מדריכה בשם אווה, הסיור היה מעניין מאוד ומצחיק, היא בחורה הונגריה המעורה היטב בפוליטיקה הישראלית וידעה לשלב במהלך ההסברים את הידע הזה:)
בחצר בית הכנסת יש את אנדרטת העץ עם עלה זכרון לכל נספה, האנדרטאות האלה הם מקומות מעוררי מחשבה בשבילנו.
עלינו גם אל המוזיאון הצמוד לבית הכנסת, הוא לא כלול בסיור, מדובר במוזיאון לא גדול במיוחד עם מעט מוצגים המדגימים את חיי הקהילה שהתנהלו שם, למרות ההמלצות שלא חייבים לעלות גם זה היה עבורינו מקום חשוב, הספרים העתיקים והפתקים..
שמחנו לראות וגם לשמוע מהמדריכה שלאחר מאבק ארוך, מרתף השואה שפתח מישהו ליד בית הכנסת עם הסברים שקריים כבר נסגר.
משם המשכנו לבית הכנסת הגדול השני ברחוב קוזנצי, זה כבר יותר בית כנסת, בית הכנסת שימש את הקהילה האורתודוכסית, הבניין נפגע במהלך מלחמת העולם השנה ושופץ אבל נסגר שוב לאחר מכן.
הרובע היהודי בכלל הוא איזור שוקק חיים, באחד הערבים הבאים ישבנו לאכול בוויקי ברצלונה אבל את זה נשמור להמשך.
מהרובע היהודי המשכנו מיד אל אנדרטת הנעליים, עברנו דרך הבזיליקה אבל דילגנו עליה, ליד הבזיליקה ישנו בית קפה, דווקא זה שמול הסטארבקס, לכבוד הכריסמס הקפה הוגש בכוסות מיוחדות, ניתן לבחור בו בסוגי קפה מכל העולם, בחרנו בקפה מאורגוואי עם ארומה חזקה של אגוזים, שווה לנסות!!!
אנדרטת הנעליים כפי שקראנו לפני בויקיפדיה נתונה לוויכוח בגלל כל מיני סיבות, אמנם צריך לחכות איזו דקה או שתיים בכדי לעעבור את הכביש אל שפת הדנובה אבל המראה עצמו של הנעליים המיותמות הוא משהו שאין עליו שום ויכוח, ישבנו שם איזו שעה וקצת הרהרנו, אפילו הזלנו דמעה אבל בזה תם הפרק של הזכרון בטיול הזה.
היתה לנו תוכנית סדורה לאותו יום, אבל היות וכבר היינו על גדת הדנובה החלטנו לבדוק אם ניתן לקנות כרטיסים לשיט מבלי להזמין מראש.
התקדמנו מערבה על גדת הדנובה, הטמפרטורה אמנם קרה והרוח בטיילת יכולה להיות קשה אבל הנוף המדהים הזה של גדת בודה מצד אחד עם הטירה והפרלמנט מצד שני..
הגענו לאחר כחצי שעה של הליכה איטית אל כיכר פובם שם נמצא רציף 7 וחברת לג'נדה, בדיוק עמד לצאת שיט' שילמנו מחיר של 4000 פורינט לאחר שקיבלנו הנחה מהבחורה הנחמדה בקופה מבלי שאפילו ביקשנו.
האונייה היתה קצת עמוסה, רצינו מקום קצת יותר שקט להתבונן אבל לא מצאנו, מעבר לזה גם זאת היתה חוויה טובה, אבל למען האמת פחות מרכזית בטיול ממה שחשבנו.
המשך יבוא
