מסלול ארוך בנפאל ”סובב אנפורנה“

בהמלצת הילדים ובגילנו המתקדם (שושי 51 , שלמה 63) יצאנו לטרק "סובב אנאפורנה" ללא הכנות מיוחדות, ללא כושר מיוחד, עם בריאות טובה ( ללא בדיקות) ועם לא מעט חששות. החברים שאלו: " וגם שילמתם"? אמרו "בטח הילדים ניסו לחסל אתכם לפני שתחסלו את הירושה" וראו בכך מסע פתטי בעקבות הנעורים האבודים.

ואכן לא נמצאו הנעורים, חזרנו מבוגרים ב15 יום, אבל גילינו מספר דברים: •נופים מדהימים ומגוונים שלמרות הקשיים וההתמודדות עם האתגר משאירים חותם אדיר. •את הישראלי היפה: צעירים רבים בגיל בנינו, חלקם אחרי צבא , חלקם בחופשה מהעבודה, משפחות המטיילות יחד אבות ובנים, גילינו את הצד היפה של "מדורת השבט" הישראלית , עזרה הדדית, אכפתיות, בנפאל גילינו מחדש את "ארץ ישראל האבודה והיפיפייה והנשכחת". •את יכולתנו האישית להתגבר על קשיים בתנאי חיים פשוטים וליהנות מהנוף והשלוה. •ואת רמזי: הפורטר שלנו, נפאלי צנום בן 30 , 48 ק"ג של עור, עצמות, שרירים ובעיקר נשמה ענקית. יצאנו לטרק באמצעות חברת סוויסה המקצועית שהעמידה לרשותנו את רמזי. נפגשנו איתו בבסיסר (נקודת התחלת הטרק) מהרגע הראשון, מהחיוך הראשון מהטיפול הראשון בכל חבורת המטילים היה ברור שזכינו בפורטר מיוחד. את התרמיל ששקל כ-25 ק"ג הרים רמזי ללא תלונות (למרות שאין בחובתו לסחוב יותר מ-20 ק"ג) עם התרמיל על גבו דילג בקלילות כדי לעזור בחציית נחלים לנו ולכל מי שהתקשה. כשזקנה מקומית התקשתה לשאת את משאה היה זה רמזי שנשא עבורה שקית פירות (כ-5 ק"ג בנוסף לתרמילנו). לכל מי שטייל לידנו עזר רמזי, במציאת חדרים, בסידור מקלחת, בחיפוש רופא, בבחירת מסלול, בהחלטה על מקום לינה ועד לאן ללכת, תוך שילוב נדיר של יכולת קבלת החלטות עם נתינה אינסופית, בחיוך תמידי וללא שמץ של חנפנות. רמזי דאג שנלך בקצב אחיד, דאג לעצור בזמן, ניתב במסלולים הנכונים, התרחק ממפולות וסכנות אחרות והיה הגורם העיקרי לכך שהקפנו את ההר בקצב טוב, ללא תקלות ותרופות והיה עבורנו פורטר, מדריך וחבר. פגשנו פורטרים רבים וטובים, ללא ספק רמזי המרשים מכולם.