מסלול ארוך באיסטנבול ”לטייל באיסטנבול“

באתי לאיסטנבול בספטמבר 2007 באמצע תקופת הרמאדאן. לי כבחור דתי שצם את כל הצומות (אם כי די שונא את זה) היתה שעת בין הערביים בה מחכים תושבי העיר העתיקה של איסטנבול לסיום הצום חוויה מרגשת ממש. בכל ערב, לקראת השקיעה, מתרוקנים רחובותיה של העיר העתיקה של איסטנבול מאנשים. במסעדות שבמשך כל היום שירתו בעיקר תיירים, נפרשים שולחנות ארוכים ובחלקם מוצאים שולחנות אל הרחוב הסמוך. סביב השולחנות הערוכים יושבים תורכים מקומיים, משוחחים ביניהם על הא ועל דא אך לא נוגעים באוכל. כולם מחכים לקול ירי התותח אשר יסמל את צאת הצום. לאחר שישמע קול התותח יחלו כולם בסעודת שבירת הצום - `האפטאר`. בבבתי הקפה שסביב הבזאר הגדול של העיר שותים המקומיים בשקט כוס צ`אי (תה בתורכית) ומעשנים נרגילה שכן גם העישון אסור בצום. מהצד זה נראה שהצום מעייף מאוד ולכן השתיקה שבה חלק המקומיים מוציאים את הצום, אבל זה די קשושק שכן מספיק אנישם אחירם יושבים לצד השולחן תוך כדי שיחה ערה.

בתוך המסגדים פותחים המתפללים שולחן (אם כי דל למדי...) ומזמינים אפילו תייר כמוני ללחם וטחינה (סרבתי בנימוס...). אוהלים גדולים מוקמים מחוץ למסגדים המרכזיים ומחוץ להם משתרכים תורים ארוכים של אנשים המבקשים לקבל סעודת אפטאר בחינם. הדבר המפתיע הוא שהם כלל לא נראים עניים ובכל אופן... האמת היא שככלל זה די דומה לסעדות שבירת הצום בבית הכנסת בשכונה בי``ז בתמוז או בצום גדליה אבל בכל אופן אחרת שכן זוהי חברה שלמה שחיה את חייה לפי השעון הדתי של שעות צום. אותי זה ממשר הרשים ואני ממליץ לכל מי שצם מדי פעם מסיבות דתיות ומכיר את `לבטן` את הצום/ות לבוא ולראות.