מתכוננים להודו
בכל אשם משרד ההגירה האמריקאי. בעלות הבית שלנו נאלצו לחזור מלימודי דוקטורט בבוסטון ופתאום מצאנו את עצמנו על סף פינוי. רצה הגורל וההתנתקות גזלה את רוב תשומת הלב ממצוקתינו הדיורית, ואיכשהו הסלוגן "יהודי לא מפנה יהודי" לא כל כך תופס כשמדובר בדירת גג בהרצליה, אפילו שנאלצנו לעקור בדמעות את שארית הבזיליקום והכרובית. בין חיפושי דירה כושלים ותכנוני חופשה לחגים צץ רעיון: טוב, אז אם אין לנו איפה לגור, ניסע לחודשיים! לאן טוב לנסוע בסביבות ספטמבר אוקטובר? צפון הודו אולי? אף פעם לא חלמתי לנסוע להודו. אם ללכת לפי אבחנת האישיות המקובלת בקהילת המטיילים הרי שאנחנו בכלל טיפוסי ניו זילנד ואמריקה הלטינית, טיולים רוחניים במזרח לא אמורים להיות ב-Line of bussiness שלנו. אבל כולם הרי נוסעים להודו, לא? וסלמן רושדי כתב עליה ספרים נפלאים... והצפון לא אמור להיות טראומטי, נכון? תוך כמה שבועות נכנסנו למערבולת של אריזות, זריקות וחיסונים בכמויות מסחררות (טבעונים טבעונים, אבל כשהרופא במלר"מ מצהיר "בטח שצריך קדחת מוח יפנית!" חשפנו את זרועותינו בצייתנות...), קצת תכנונים והרבה השתדלות שלא לתכנן יותר מדי. רון לקח חופשה ללא תשלום, אני הקדמתי את פרישתי המתוכננת מההיי-טק (לטובת לימודי רפואה משלימה), כל רכושנו אוחסן אצל ההורים, תיק גב אחד גדול ושניים קטנים הפכו להיות ביתנו הנייד והחדש, והופ עלינו על המטוס.
בכל הקשור לתיעוד המסע החלוקה היתה ברורה. רון, הצלם (זוכה פרסים!) שבינינו, יצא חמוש בשתי מצלמות דיגיטליות ובאינספור פיקסלים. כל התמונות שתראו בהמשך הן שלו. החתומה מטה, כמו בטיולים קודמים, הקפידה לכתוב יומן. לפעמים כתבתי רק כדי לזכור איפה היינו ומה עשינו, מדי פעם שרתה המוזה והתיאורים גלשו קצת לכיוון הפיוטי. היומן שלפניכם שונה רק במעט מהמחברת שאצלי במגירה, הוא בעיקר ערוך ומוגה. אם לפעמים הוא נשמע כאילו כל היום רק טרחנו על מציאת תחבורה אוכל ומיטה, אין פירוש הדבר שלא התפעמנו מנופי הוד קדומים. אבל תוך כדי טיול הראש טרוד לא פחות בשאלה "מה יש לארוחת הבוקר?" (ויודה על מזלו הטוב מי שלא זכה לפגוש אותי ביום בו התשובה לא היתה מספקת, הרהורים עמוקים בדרך כלל מתעוררים מאוחר יותר).
זהו בערך עם ההקדמות. מקווה שהקריאה תזכיר נשכחות מטיולים אחרים, תגרה לקחת תרמיל ולצאת לטיול, או סתם תעביר זמן בסבבה. נתחיל.
לה
יומני (יומננו) היקר שלום! אמנם לקח קצת זמן, אבל סוף סוף יש על מה לכתוב. ביום שישי נחתנו בשלום בלה (Leh), ואפילו החדר שהזמנו באינטרנט חיכה לנו מעל גינת הירק של אוריינטל גסטהאוס. מחלת הגבהים התחילה לתקוף בשעות הקרובות, מה ששלח אותנו למיטה לרוב היום. חלושים וכאובי ראש גררנו את עצמנו במונית לאינטרנט הקרוב, שלחנו אות חיים וחזרנו לישון. למחרת סדר היום היה דומה, פרט לכך שהעזנו לרדת ברגל לאינטרנט - הישג מרשים! בגסטהאוס שמרו עלינו יפה בינתיים, הזכירו שוב ושוב לשתות הרבה מים ואף הכינו מומו משובח עם תרד מהגינה.
עם שובו של החמצן למוח, התחלנו לשים לב קצת לסביבה. כבר בנחיתה רואים את לדאק מלמעלה, שהיא אוסף של נאות מדבר קטנים וירוקים בתוך השממה. המטוס כמעט מתחכך בהרים בירידה לתוך העמק, וכל טיפה של ירוק נלחמת על המים שזורמים בתעלות במורד השדות. הבתים בסגנון טיבטי טיפוסי, כלומר כזה שמזכיר לי את התמונות של רונית בטיבט בכל אופן. כנראה לדאקי טיפוסי. בתי אבן ולבני בוץ עם חלונות עץ גדולים. כל הגינות מטופחות ומלאות כל מיני ירקות וגם הרבה פרחים בכל הצבעים, נורא יפה! התלבושת המקומית (לנשים) כוללת מכנסיים ארוכים, חולצת בד עד הברכיים עם שסע בצדדים ומעליה בדרך כלל סוודר צמר מכופתר (בהמשך הטיול נגלה שזו חליפה הודית סטנדרטית, כשאת הסוודר מחליף בדרך כלל צעיף). לנשים המבוגרות יותר יש שמלה חומה ארוכה עם צעיף קשור סביב המותניים. רובן גם הולכות עם 2 צמות ארוכות שקשורות יחד בקצה. נראה לי שיש מונופול עיצוב שיער החולש על האנדים וההימלאיה! הגברים לא מרשימים בתחום האופנה.
ביום ראשון כבר היינו מאוששים יותר והלכנו את כל הדרך לעיר לה (בניגוד לכפר צ`נגספה בו שוכן האוריינטל) להציץ במכמניה. עשינו סיבוב די מרשים - חלפנו על פני המיין בזאר, נכנסנו לסמטאות השוק, עברנו בעיר העתיקה מתחת לארמון (נשמע מרשים אבל לא ממש מפתה להיכנס אליו...) ופילסנו את דרכנו מעלה אל זנסקה גומפה, הלא הוא המנזר הכי נגיש בלדאק (Ladakh), כלומר הכי פחות לטפס אליו. משם דרך שדות ופרחים חזרנו למלון. סיבוב נאה! אחר הצהריים טיפסנו אל השאנטי סטופה שנמצאת בראש הגבעה ממש מעלינו. 157 מדרגות ספר הספר, אנחנו התבלבלנו אחרי 20 בערך מפאת קוצר נשימה. אבל עצרנו הרבה לנוח ובכל פעם הנוף היה יותר ויותר יפה. בראש הסטופה הרבה תבליטים וציורים של בודהות וכתובות ביפנית (מסתבר שבנו אותה נזירים יפנים), ונוף יפהפה. כל העיר פרושה למרגלותינו, אפשר לראות את כל המסלול שעשינו בבוקר מצ`נגספה לעיר, לעיר העתיקה וחזרה לכפר. הארמון מתנשא ממול ונראה קצת יותר טוב מרחוק. אפשר גם לגלות שהעיר מוקפת בשדות ירוקים ולראות כמה כפרים רחוקים למרגלות ההרים.
אחרי שהכרנו את העיר העזנו היום לקחת את האוטובוס המקומי ולצאת לכפר Tikse (כ-20 ק"מ מלה, שעה נסיעה) שבו נמצא אחד המנזרים המרשימים יותר בלדאק. על צלע גבעה רמה מעל הכפר בנויים בתי הנזירים ומדרגות מזדגזגות מעלה ביניהם. מלמטה כל הקומפלקס נראה מדהים. אחרי טיפוס לא קל מגיעים למנזר שלמעלה. נזירים אדומי גלימה הראו לנו את חדר התפילה שלהם, ואת פסל בודהא הע-נ-ק והמוזהב שלהם (הספר טוען שיש לשים לב לכך שהוא יושב בתנוחת הלוטוס ולא על כס מלכות כמו בדרך כלל - אנחנו רק התחלנו, מה אנחנו מבינים בבודהות?). גם כאן כל פינה מכילה עציץ או שיח פרחים, והנוף שנשקף מהמנזר ומהגג שלו מ-ד-ה-י-ם. כל שדות העמק פרושים למטה בגוונים שונים של ירוק (נוטה לכיוון הבהיר) ומעט עצי צפצפה מפרידים בין החלקות. ברגע שיוצאים מתחום השדות המושקים הנוף הופך בבת אחת לחום מדברי וצחיח שבו לא צומח ממש כ-ל-ו-ם ומסביב רכסי הרים עצומים שמעל הגבוהים שבהם ניתן לראות כיפות שלג (אלמלא השלג בפסגות היה קצת מזכיר את הערבה...). אחרי הסיור המקיף ירדנו למסעדה בכפר שמנוהלת על יד המנזר. אכלנו איזשהו מרק לדאקי עם ירקות וחתיכות צ`פאטי - כנראה המנה הלדאקית האחרונה שננסה, ואת מנת הבית שלנו - אלו גובי (aloo gobi, תפו"א וכרובית). בלה יש לנו כבר מסעדה קבועה לארוחת צהריים, ובערב יושבים כולם בחדר האוכל המשותף בגסטהאוס, כל יום יש משהו אחר. היה מומו מעולה וגם פיצה לא רעה בכלל! חוץ מזה שהם נורא נחמדים פה, כל הזמן "Jule - Jule" (שזה שלום, להתראות, תודה, בבקשה ועוד). עד כאן בינתיים!
נוברה ואלי
אז ביום שלישי נסענו לנוברה ואלי (Nubra Valley) מצוידים בג`יפ, נהג וזוג איטלקים. זהו עמק מבודד למדי בצורת Y מצפון ללה, והדרך אליו עוברת בפאס של כ-5800 מ` - הדרך הסלולה הגבוהה ביותר בעולם או השנייה הכי גבוהה, יש ויכוח בינה לבין איזשהו כביש בבוליביה, החלטנו שלא לנקוט עמדה בסכסוך.
הדרך מעלה מהעיר לפאס היתה מאוד יפה וסיפקה נופים מהממים של העמק הירוק בין ההרים הנישאים. בכל פעם עוברים עוד עיקול בדרך וחושבים: "הא, חשבתי שקודם היינו גבוהים!". החל מגובה מסוים כבר אפשר להבחין בנחלים הקטנים שמזרימים את מי הפשרת השלגים אל שדות לה. מדי פעם יש עמדה צבאית שדורשת להראות פרמיט - נוברה די קרובה לגבול עם פקיסטאן/סין ויש מעקב אחרי הנכנסים לאזור. אחרי כשעתיים מגיעים לפאס שהוא בערך בקו השלג (או לפחות קו השלג של אוגוסט השנה...) ויש שם אנדרטה לזכר המהנדסים והחיילים שנהרגו בנסיונות לסלול את הדרך. בכל מקום מופיע גם סמל יחידת סוללי הדרכים בהימלאיה, אין ספק שיש גאוות יחידה. אם כי נראה שאת רוב העבודה השחורה עושים היום הודים מהדרום ונפאלים. בירידה לכיוון נוברה יש אזור שבו נוצרה מין טרסה טבעית בין המורדות הגבוהים של ההרים לבין בקע מאוד עמוק שהוא תחתית העמק. על השטח הזה יש כמה כפרים ירוקים שיוצרים תמונה נהדרת של טלאים ירוקים באמצע המדרון. לכל כפר יש צורה של מניפה שמראה בדיוק היכן מתחיל הנחל או המפל שמשקה אותו ועד לאן מתפצלות תעלות ההשקיה.
בסוף הגענו לכפר דיסקיט שם הנחנו את מיטלטלינו והמשכנו אל הכפר הונדור. השטח בין שני הכפרים מלא דיונות חול ציוריות לצד האפיק הראשי של הנחל. רון ואני לקחנו גמלים דו-דבשתיים לרכב עליהם חזרה לדיסקיט, בעוד מרקו ואריאנה טיילו קצת בכפר וחזרו בג`יפ. הגמלים היו די מגניבים (לזה של רון קראו סושו או קושו) ורכבנו איזה שעה עד שלפתע אמר האיש שלקח אותנו שזה סוף המסלול, מכאן צריך לחצות איזה תעלה וגדר וללכת כרבע שעה לכפר. מופתעים משהו ירדנו מהגמלים בלב הישימון (לא ממש, ראינו את דיסקיט משם), צלחנו את התעלה (אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו? טוב, אז רק נרטבו לרון הנעליים), חצינו את הגדר והתחלנו ללכת אל הכפר, חולפים על פני שדות ופרות. איפשהו באמצע הדרך הכביש התחיל לעלות חזרה לכיוון הגסטהאוס שלנו ואילו אנו התחלנו להתעייף. חיש קל תפסנו טרמפ על משאית צבעונית להפליא ומלאה הודים שמיהרו לפנות לנו את המושב הקדמי. חלון המשאית היה מלא פרחים, קישוטים שונים ותמונות מתוך סרטים הודים, לא ברור איך הנהג רואה שם משהו. ביניהם היה גם סהר קטן שגרם לנו קצת לחשוש אבל תוך 5 דקות ירדנו בבטחה בגסטהאוס עייפים אך מרוצים.
למחרת בבוקר השכמנו קום ב-5:00 כדי להספיק להגיע לפוג`ת הבוקר בגומפה המקומית. טיפסנו באור ראשון אל הצוק הנישא עליו ניצבת הגומפה (לא קל לפני ארוחת הבוקר!) ובדרך פגשנו נזיר צעיר שמכר לנו כרטיס ולווה אותנו קצת. ב-6:00 בבוקר צלצל הפעמון להעיר את תלמידי בית הספר שמתחת לגומפה ואנו זינקנו לטיפוס אחרון. מרחוק שמענו את הנזירים הצעירים מתפללים. כשהגענו לכניסה למנזר גילינו שגם ג`יפ עם תיירים מפונקים מאיתנו הגיע לשם, אך אנו לא אמרנו נואש. ב-6:30 יצא נזיר למרפסת ותקע במין שופר מקונכיה לבנה לכל רוחות השמים. התיירים המרגיזים עטו עליו עם מצלמות ודי הפריעו. אנחנו ישבנו בצד וגמענו את אויר הבוקר הצלול. קצת אחר כך נכנסנו לאולם התפילה ואחרינו עוד כמה נזירים שהתישבו במקומם והתחילו למלמל, לא לפני 3 קידות לפני הבודהא כמובן. מדי פעם עברו 2 ילדים עם קומקום תה ודלי שיבולת שועל (כנראה) למלא את הקעריות והנזירים עצרו לאכול ארוחת בוקר. המלמול נמשך לפחות שעה וחצי, מלווה בצלצול פעמון קטן מידי זקן הנזירים. ב-8:30 החלטנו לרדת ולסעוד גם אנחנו.
אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לזרוע השנייה של הנוברה אל הכפרים סומור (Sumur) ופנמיק (Panamik). כל העמק נראה הרבה יותר ירוק מאזור לה, הוא הרבה יותר רחב ובמרכזו זורם ממש נהר. בדרך אפילו חצינו כמה גשרים מעל מים שוצפים. לעומת לה ההרים מסביב הרבה יותר תלולים גבוהים ודרמטיים. בפנמיק יש מעיינות חמים שהם בעצם 2 אמבטיות במבנה בטון, לא טרחנו להיכנס. זוהי הנקודה הרחוקה ביותר המותרת לתיירים כך שעשינו סיבוב קצר בכפר תוך הרהורים על מעבר יבשתי לפקיסטאן וחזרנו לסומור, שם עלינו גם לגומפה שהיתה די מטופחת וראינו מישמישים לייבוש. אחה"צ העברנו את שעות החום בקריאה בגסטהאוס ויצאנו אחר כך לטיול רגלי בכפר. בדרך פגשנו את ילדי ביה"ס המקומי שעטו עלינו בקריאות "One photo!". אנו, שלב יהודי רחום לנו, צילמנו אותם תמונה קבוצתית והם מאוד שמחו לראות את עצמם על מסך המצלמה הדיגיטלית. 2 ילדות המשיכו ללכת אחרינו ומתישהו הסכימו לתת לי יד. אני חושבת שלקטנה קראו נו (Nu). עברנו גלגל תפילה או שניים וחזרנו הביתה. לקראת הערב התחילה רוח חזקה וגם סופת חול. התכנסנו בחדר האוכל לקריאה ודיונים שונים ומשונים בענייני דת. נורבו (Norbu) הנהג ניסה להנחיל לנו מושגים בסיסיים בבודהיזם, אבל לא הכל הבנו... כשעלינו לישון הסתכלנו למעלה וראינו את השמיים הכי מדהימים בעולם. הכוכבים היו גדולים ונוצצים, שביל החלב היה סמיך כמו ענן. היינו שוקלים לישון בחוץ אלמלא הקור...
בבוקר היום השלישי קמנו באיזי ויצאנו לדרך חזרה ללה. לקראת העליה האחרונה לפאס הסתבר שהדרך סגורה לעוד 3 שעות ונאלצנו לשבת בג`יפ ולחכות. היה קר, ובהדרגה התחיל לרדת גם שלג דק ונחמד. רון יצא לשוטט קצת ואני קראתי בג`יפ. אחר כך גם אכלנו מרק נודלס חם וטעים עם קצין תותחנים בכיר בצבא הודו. ב-13:00 יצאנו שוב לדרך והגענו ללה בשעה טובה. היום כבר יום שישי ואנחנו נחים. מחר נוסעים למנאלי!
לתחילת הכתבה
לאתר השלם של רון ומיכל: www.ronmertens.com/india/index.html
