שבועיים של חגיגות
התעוררנו לבוקר יום רביעי ה- 1/9/04, יומו הראשון של פסטיבל לדאק הנערך בלה. התלבשנו חגיגית וירדנו לעיר (כהרגלנו באיחור), לחפש אחר התהלוכה. כבר בדרך חשנו בתכונה מיוחדת- המונים גדשו את הרחובות, עשרות מכוניות שרד חלפו על פנינו. התקדמנו במורד הכביש, הצפיפות הלכה וגברה, חששנו שידו הקטנה של לביא תתנתק מידינו. שלפנו כבל קפיצי שרכשנו בדיוק לרגעים כאלה, חוררנו ללביא את החולצה וחיברנו את הכבל, כך זכינו לאבטחה כפולה.
שלטי ענק בהם פורסם הפסטיבל הובילו אותנו למגרש הפולו המקומי (ענף ספורט פופולרי, שנשתמר לצד הקריקט מימי הבריטים). המוני אדם צרו על החומות והשער הצר, העמסנו את לביא על הכתפיים, אחזנו בחוזקה בילדים ופילסנו לעצמנו דרך בנחישות. שוטרים שעמדו בכניסה ראו את מאמצינו/את לביא/את היותנו תיירים, והתחילו לפנות לנו דרך על ידי שימוש מבוקר באלות. למרות אי הנעימות, מצאנו את עצמנו בתוך תחומי המגרש, מובלים אחר כבוד, בו זכינו ללא כל סיבה נראית לעין, הישר אל... יציע האח"מים. לפני שיעלו על הטעות, תפסנו מקום על המדרגות המוצלות. באותה שורה איתנו ישבו על ספות מרופדות שרי הממשלה המקומית ושר אחד, שהיה אורח הכבוד מהפרלמנט בדלהי. בירור קצר העלה כי הוא האיש שהביא להפרדת חבל לדאק מקשמיר ואיפשר את עצמאותו ופתיחתו של החבל לתיירים.
לאחר שלב הנאומים, שלא היה קצר מהמקובל בארצנו והתקיים בשתי שפות, לדאקית ואנגלית, החלו ההופעות. במרכז המגרש ישבה להקת מתופפים וסביבם נגנים בכלים שונים. כל כפר וישוב בלדאק הכין קטע אומנותי, מי בשירה, מי בריקוד ואף במשחק, לבושים בתלבושות מסורתיות, מרהיבות, האופייניות לכל כפר ושבט. הכל כל כך פשוט, כל כך צנוע ולא יומרני, אך מלוטש ומוגש בהתרגשות ובאהבה. אנחנו ממשיכים להתפעל מכושר ההשרדות של הקטנים: היכולת לשבת במשך שעות ולהיות מרותקים בשקט ובנימוס לא היתה מוכרת לנו בארץ. כנראה שהאווירה המיוחדת והמוזרה משהו עושה את שלה. בינתיים, אימץ אותנו אחד השרים ודאג שתוגש לנו תקרובת- שתיה, תפוחים, פרוסות עוגה ומגשים עמוסים בשזיפים מיובשים, צימוקים וקשיו (הפיצוח הלאומי). איכשהו, בסופו של דבר, האוכל יע תמיד לכתובת הנכונה.
לקראת סיום עלו כל החבורות לריקוד משותף, המביע את האחדות והשותפות שבלדאק. כבוד השר ה"מאמץ" האיץ בנו להצטרף למחול, שהזכיר לנו ריקוד הורה ("צדיק כתמר יפרח" למבינים...). לא הינו זקוקים לדחיפה נוספת, מיד הצטרפנו למעגל הענק, משתדלים שלא לרמוס ברגלינו את המקומיים, על נעלי ה"בילבי" שלהם. אחרינו, כבמטה קסם, הצטרפו ובאו עוד עשרות תיירים שצפו במופע. המוזיקה היתה משכרת והפכנו, לכמה רגעים, ללדאקים גאים.
האירוע הבא התקיים ברחבת הגומפה המקומית: מופע מסכות, בו השחקנים/רקדנים חבשו מסכות ענק, צבעוניות ומרהיבות, ולקול התופים והשופרים ירדו במדרגות ופתחו בצעדי מחול. כך, במשך שלוש שעות, נמשך המופע באותם הצעדים ואותו המקצב בדיוק ורק המסכות משתנות מעת לעת. הפעם לא שרדנו (ההורים) עד הסוף.
את הימים האחרונים ניצלנו, בין היתר, לשיפור כושרנו הגופני, על מנת שנוכל להרשות לעצמנו לצאת גם לטרקים של ממש. בהזדמנות זו, פתחנו את המנשא שרכשנו ללביא (בהמלצתם החמה מאוד של הפלגים). המנשא מעט קטן עבורו ואין אחיזה נוחה לראש, כך שכאשר לביא נרדם, נדרשים הסייענים הצעירים לתמוך בראשו. זהו, על כל פנים, המנשא הגדול והטוב ביותר שמצאנו. משקלו כולל לביא מגיע לכ-30 ק"ג ובינתיים נמדדו 6 קילומטרים בעליות ובירידות שעברו בהצלחה. אנו מצפים לשדרוג ושיפור כמותי.
הפסטיבל נמשך 15 ימים, אך לצערנו הרב לא מצאנו מופעים נוספים, שהשתוו ברמתם למופע הפתיחה. לאחר מספר נסיונות, החלטנו כי מיצינו את העניין והתחלנו לחפש במרץ אחר הדרך הנוחה ביותר להגיע למאנאלי. היות וכל הטיסות עד אוקטובר, ליעדים שיחסית קרובים למאנאלי (שמונה שעות נסיעה) היו מלאים, וברשימת ההמתנה היינו הארבעים במספר, החלטנו (למרות מחאה שקטה מצידה של רעות) לרדת בג`יפ, נסיעה בת יומיים, עליה שמענו סיפורים מסמרי שיער. הנהג נבחר בקפידה לאחר נסיעת מבחן בלה.
מספר מילים לסיכום על לה
- ללא ספק, מקום מצוין להתחלת מסענו. הלאדאקים (טיבטים) אנשים נפלאים, סובלניים, תמימים וחייכנים. המודעות לנקיון והיגיינה אישית כנראה גבוהים מהנורמה המקובלת בהודו.
- האוכל מגוון מאוד. ניתן למצוא סוגי מסעדות המגישות מנות מכל תפוצה אפשרית.
- אוכלוסיית התיירים (נראה כי רובם מגיעים מארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם) המגיעה ללה, עושה רושם של תיירות איכותית, הבאה לכבוש את האדמה ברגליה ולא בריאותיה.
- המחירים בלה, הם כנראה היקרים בהודו. הדבר נובע משתי סיבות עיקריות: האחת- עלות שינוע המוצרים (משאיות חוצות את ההימלאיה במשך ימים), השניה היא משך העונה הקצרה, שאינה עולה על ארבעה חודשים בשנה. לאחריהן נכנסים הלאדאקים ל"תרדמת חורף", לפחות כלכלית.
- למרות הכתוב למעלה, בלה ניתן להשיג ה כ ל: נייר טואלט צבעוני (בבודדת, עטוף בצלופן כמוצר יוקרתי), קיסמי אוזניים, סבונים וכל סוגי השמפו, הקרמים והקונדישנר האפשריים, אפילו מגבונים לחים, והכל ממיטב הפירמות הידועות. הדבר היחידי שלא מצאנו (גם לא חיפשנו) הם מוצרי הייגנה נשיים.
