יוצאים לטרק
בהצלחה, הגיע היום.
אתה יוצא למקומות נפלאים!
אז שלום.
(מספר ילדים של דוקטור סוס)
בהחלט הגיע היום ויצאנו לטרק הראשון שלנו. אחרי סיפורים מתלהבים ששמענו מחברינו בגסטהאוס, ואחרי שקראנו את סיפורם של משפחת הפלגים, החלטנו על כמה דברים:
- אנו עושים את הטרק ב-4 ימים ולא ביומיים כפי שמקובל, ובכל יום עוצרים למנוחה בכפר אחר.
- אנו יוצאים בכוחות עצמנו ללא מדריך, סוסים וחמורים. עושים טרק כמו בארץ, עם תרמילים על הגב ולילך במנשא בד על בית החזה של ארז.
לכזה סוג של טיול יש יתרונות וחסרונות. היתרון, שאנו מתקדמים בקצב שלנו. אף אחד לא יגיד לנו מתי עוצרים או שצריך להזדרז. אין גם ציפיות שהטרק יהיה קל בגלל שמישהו אחר סוחב לנו את התיקים. יתרון נוסף הוא, שהעצירות בכפרים בכל יום מאפשרות להכיר את האנשים ואת אורח חייהם בצורה טובה יותר. החסרון הוא ברור: התיקים כבדים. אורזים ל-4 אנשים, ולמרות ששניים מהם ילדים, עדיין המשקל הסופי גדול יותר כי לוקחים עבורם פי 2 בגדים למקרה שיתלכלכו או ירטבו, וגם סוחבים יותר אוכל ומים.
נסיעה באוטובוס ועצירה ארוכה ובלתי צפויה ב-Likir
לכל אחד יש פגמי אופי אישיים, אך שמתי לב שיש פגמי אופי משפחתיים. לנו כמשפחה מאוד קשה לצאת בזמן. לא משנה כמה שעות לפני הזמן נתחיל להתארגן, כאשר יגיע הזמן לצאת עדיין נהיה באמצע של משהו חשוב. באותו בוקר קרה הנס. הענינים תוקתקו כהלכה. הילדות היו לבושות בזמן. אני קיבלתי שקית עם 6 ביצים קשות וכמה פיתות לדרך. בדיוק בדקה ל-7 הכל היה מוכן. ב-7 הגיעה המונית, העמסנו תיקים ואת עצמנו וב-07:30 היינו בתחנת האוטובוס.
לאתר את האוטובוס הנכון זו לא משימה כל כך קלה. אנו בחרנו לנסוע באוטובוס בוקר, אשר לא נוסע ישירות לליקיר אלא עוצר על הכביש הראשי במרחק של כ-30 דקות הליכה מהכפר. כל אוטובוס שנוסע לכיוון קשמיר עונה על הדרישה, כך שיש הרבה אפשרויות וצריך לשאול. להודים יש תכונה מעניינת: אף אחד לא יגיד שהוא לא יודע, אלא ישלח אותך למקום אחר ששם יודעים. גם הפעם נהג ששאלנו הצביע אל הנקודה הכי רחוקה בתחנת האוטובוס ואמר לנו לחפש שם. למזלנו, עובר אורח אכפתי שאל אותנו לאן פנינו מועדות ואז הצביע על האוטובוס שהיה ממש מולנו, ואמר לנו שזה האוטובוס. חידה נוספת שצריך לפתור היא היכן קונים כרטיסים? מישהו אחד אמר לנו לחכות באוטובוס והכרטיסן יחייב אותנו. הוא הצביע על איזה הודי זקן וכפוף וטען שזה הכרטיסן, ושכעת הכרטיסים עוד לא מוכנים. לאחר מספר דקות מישהי אחרת אמרה שכדאי ללכת לקופה. ארז החליט ללכת על בטוח וקפץ לקנות כרטיסים בקופה, שם חיכה לו ההודי הזקן והכפוף...
אחרי זה הבנות ביקשו פיפי ושוב ארז נרתם למשימה. לנושא השירותים אני אחזור לא מעט בהמשך. מה לעשות, יש לי פחד ממחלות ואיפה המקום הכי מסוכן בהודו? השירותים כמובן. ובכן, החוויה של ארז: מבנה המורכב מכמה פתחים בלבו של שטח פתוח. הדלתות פתוחות כמובן ורואים את האנשים עושים את צרכיהם, ללא בושה, בשירותי בול פגיעה. הריח והמראות מסביב מעידים בצורה מאוד ברורה שרוב האנשים לא טורחים כלל להכנס לפתחים. ובכן, זה היה כמו לעשות את הצרכים בטבע...
הנסיעה עצמה היא גם חוויה לא רגילה. קודם כל אין שום כבוד למקומו של הנהג. האנשים מתקבצים מקדימה ויש תחושה שבעוד שניה, אם לא ישאר מקום פנוי, הם יתיישבו על הראש שלו. לנהג עצמו לא נראה שזה מפריע והוא מתנהג כאחד העם, שרק במקרה אוחז בהגה. הנסיעה אורכת כשעתיים אך עוצרים ליד כל צרכניה כדי שאנשים יוכלו לעשות קניות, או כדי שמישהו יוכל להעביר איזו חבילה חשובה לחבר מקומי. את הנסיעה והעצירות מנהל בעצם עוזר הנהג. הוא זה שמסמן לנהג מתי לעצור ומתי אפשר להמשיך. הוא משמש כמראה צדדית אנושית בסיבובים מסוכנים או בתמרוני עקיפה (ראו כתבה קודמת). פעם אחת עצרנו כי חיילים סיקים, לפי כובעי הבד המיוחדים שלהם, רצו לפנק אותנו במיץ. אנו נמנענו מלשתות בגלל החשש מהזיהום במים.
בהמשך חיכתה לנו עצירה בלתי צפויה לצורך תיקוני כביש, או ליתר דיוק הרחבות כביש. ההודים קודחים ומפוצצים את צידי ההר, ואחר כך מפנים את האבנים והנה הכביש רחב יותר. העצירה ארכה כשעה וכפיצוי נחמד היא היתה בדיוק בנקודת נוף יפה, שתוארה בכתבה הקודמת, בה נהר הזנקזר הכחול-טורקיז נשפך לנהר האינדוס. לקראת הסוף החל לרדת גשם רציני וטיפות מים דלפו מהגג. התחנה הבאה היתה למטרת ארוחת צהריים. האוטובוס עוצר על הכביש הראשי, במקום הקרוי Nemo, עם חנויות ומסעדות צמודות אחת לשניה. בחרנו להתיישב באחת מהם וקיבלנו מנה גדושה של אורז עם שעועית ותבשיל ירקות. התענגנו על האוכל הפשוט והמשביע, צוחקים על כך שנרצה להגיע לשם כל יום. כמובן שלא יכולנו לדעת שהמאכל הזה יצא לנו מכל החורים עד סוף הטרק. סך הכל הדרך עברה בקלות בלתי צפויה. הילדות נהנו להסתכל דרך החלון ולהתבונן על האנשים שמסביבם. חלק מהזמן הן ישנו ואפשרו גם לי לנמנם.
אבל לכל דבר יש סוף. הגענו ל-Likir. לא היה שום סימן שאנו ליד ישוב כלשהו. להיפך, הכביש הראשי המשיך להתפתל הלאה ומסביב מדבר שממה. עוזר הנהג חיכה שארז יוריד את התיק מהגג ואז הצביע על שביל עפר שהוליך לתוך המדבר ואמר: "שם". ולשם הלכנו. ארז הוביל ואנו המשכנו אחריו, לומדים לסמוך עליו ועל חוש ההתמצאות שלו. אחרי שעברנו גבעה קטנה ראינו כפר חמוד עם בתים המפוזרים לאורך וואדי. שוב הסתכלנו בשאלה לארז: "נו, לאן עכשיו?" ושוב הוא בחר את הכיוון שהוביל אותנו למקום הנכון, לגסטהאוס בשם Norboo, עליו המליצו לנו. מבחוץ הוא נראה כמו מבצר עם חצר רחבה מאוד ומשרה שלווה. קיבלו את פנינו בחמימות רבה והובילו אותנו לקומה השניה לחדר גדול ומעוצב להפליא, עם שולחנות קטנים ומצויירים וחלונות ענק שמשקיפים, לשני כיוונים, אל נוף מהמם של הרי ההימלאיה המושלגים מעל המדבר המרהיב. אם זה לא מספיק אז חיכתה לנו מרפסת שמש צמודה לחדר, שם הורדנו את הנעליים ולגמנו תה עם ביסקוויטים.
בזמן שישבנו שם, מתענגים מהנוף ומהתה, אמרתי שהייתי רוצה להישאר כאן ליום נוסף. רצה הגורל וכשעה לאחר מכן הרגשנו, אני וארז, שנפלנו לצינון קשה. כך נשארנו באמצע שום מקום למשך 3 לילות. בערב השתרר שקט שכמוהו טרם חווינו, שקט שמכאיב לאוזניים, ונחתה עלינו תחושה של בדידות. עם הגעת החשמל ניסה בעל המקום להפעיל את הטלוויזיה, אך ללא הצלחה. בערב הראשון ממש כמהנו לרעש של הטלוויזיה אך לבסוף התרגלנו ואף נהנינו, ואז זה כבר לא שינה. רוב הזמן שהינו בחדר והיינו יוצאים לארוחות נחמדות. כמה פעמים הלכנו למכולת המקומית, שכללה פינוקים כיפיים. ניתן גם לטפס 45 דקות במעלה ההר, לגומפה של Likir, אך מכיוון שכבר ביקרנו שם החלטנו לוותר. כמובן שהיינו יוצאים מהחדר גם לעשיית צרכים וכך הכרנו את מה שנקרא "שירותים לאדקיים". זהו חדר מוגבה מלא באפר חום עם את חפירה וחור קטן, שבו עושים את הצרכים. כשמסיימים משליכים כף מלאה אפר לחור. האפר והצרכים מתערבבים ויוצרים דשן איכותי, שאותו מפזרים בשדות, וכמובן שאין כל ריח מסריח. הילדות מאוד נהנו להשתמש בשירותים, וגם אני הרגשתי שהם די היגיינים. הבעיה היתה שמה שקישר את הבית לחדר השרותים היה גשרון צר, שמתחתיו תהום של שתי קומות. לא פעם חטפתי התקף לב כשראיתי את לילך חוצה את הגשר.
חוויה אותנטית שניה היתה הרחצה עם דלי מים חמים. עם הדלי מגיעה כוס יציקה, שאותה ממלאים מהדלי ומדללים עם מים קרים. חצי דלי מספיק לרחצה והחצי השני לפינוק. דלי מים חמים עולה 10 רופי כי הגז מאוד יקר. על החדר שילמנו 350 רופי ליום כולל 3 ארוחות טעימות מסוג אכול כפי יכולתך. לבעל הבית קוראים Norboo והוא דור תשיעי למשפחת אומנים. ראינו כיצד הוא יוצר תמונות של דרקונים. הדרקונים, כך הוא הסביר, הם סימן לשפע. מסביב, בבית ובחצר, היו פזורות יצירות אומנות נוספות, כולם מעשה ידיו או ידי משפחתו והן הוסיפו ליופי של המקום.
מ-Likir ל-Sumdo, התאמת ציפיות
הגיע היום והרגשנו שחזרנו לקו הבריאות. העמסנו את תיקינו על גבינו ויצאנו לדרך. היציאה מ-Likir מוליכה במורד של וואדי תלול ושם נתקלנו בפינת טבע משגעת: נחל קטן, מעליו גשר, לידו פיסת דשא והשמש חודרת מבעד לעלים. כך התפתנו לעצור לארוחת בוקר שניה. משם המשכנו במעלה התלול אל צידו השני של הוואדי, בדיוק כשעדר פרות וכבשים הגיע בשעטה מולנו. למזלנו, המראה שלנו הטיל עליהם מורא והם זנחו את השביל והמשיכו לרדת דרך ההר. כשסיימנו לטפס, שוב היינו בנוף שהולם יותר את שוויץ. זרימת נחלים, השמש מלטפת והכל ירוק מסביב. ארז הצביע על מה שאמור להיות ה"פס" (מעבר הרים) הראשון שאנו אמורים לעבור היום. היה יום נהדר, הפס נראה מאוד קרוב, הסתכלתי במפה וראיתי שאחרי הפס יש לנו ירידה קצרה עד לכפר הראשון. בקלות ראש אמרתי לארז שנראה שהיום כבר נגיע לכפר השני, Yangthang. אחרי שנתנו לילדות שוב להנות מהמים, הזורמים בחופשיות, המשכנו ללכת.
לאחר זמן קצר הנוף השתנה לגמרי. השדות הירוקים של שוויץ התחלפו למדבר סהרה. השמש המלטפת הפכה לעצבנית, ומהמישור עברנו לעליה מתונה. אחרי זמן קצר מדי לטעמי קרן אמרה שאין לה כח ללכת, אז עצרנו. הנקודה שקרן בחרה התבררה כמקום מאוד מעניין, ליד חומת תפילה (MANI WALL). זוהי חומת אבנים, שחלקה העליון מורכב מאבנים שטוחות עם ציורים יפים וסלסולי תפילה. ניצלנו את החניה כדי להנות מהמראות. משם העליה הפכה להיות יותר חדה וקרן התבכיינה ודרשה עצירות בכל רגע. אני, שהתרגלתי לכך שקרן גומרת כאלה עליות בקלילות, התעצבנתי עליה ועל ההתפנקות שלה וכך הגענו לפס, כועסות אחת על השניה. שמחת ההישג עזרה לנו להשלים. אני וארז היינו בטוחים שהכפר הראשון, Sumdo, נמצא בקרבת מקום, וארז החליט להתפנק עוד כמה דקות מהתחושה שעל גג העולם ומהמראות עוצרי הנשימה של ההרים הרחוקים, והנפילה לעמק מדברי ותלול שאחרי הפס. אני הרגשתי טיפות ראשונות מטפטפות עלי והתחלתי לזרז את כולם. ארז ניסה להרגיע אותי שכמה טיפות גשם לא יעשו נזק, אבל אני נלחצת יותר כשמנסים להרגיע אותי.
התחלנו לרדת, והגשם התגבר ולפתע יורד על ראשינו מבול. אני כבר מריצה סרטי אימה בראש, איך כולנו חוטפים דלקת ריאות, ואז המבול הופך לברד. בניגוד לכל ההגיון דוקא הברד הרגיע אותי והתחלתי לצחוק, כי הבנתי שחששותי הגרועים ביותר התממשו וזה גרם לפחד להיעלם. באותו רגע כבדרך פלא פסק הגשם ויצאה השמש. למי שבמתח האם חטפנו דלקת ריאות (הי אימא), אז לכולנו שלום. התייבשנו תוך מספר דקות וארז אמר בידענות פולנית שזה מוכיח שאנו לא עשויים מסוכר, אבל אני חושבת שהוא פשוט הרגיש סיפוק מכך שהצדק היה עימו.
ושוב אנו בירידה. לדעתי, מי ששירטט את מפת הטרק הסתמך על זכרונו משכבר הימים. מה שהיה מסומן כעיקול וחצי התפתח בפועל לאינספור עיקולים, שאחרי כל אחד מהם היינו משוכנעים שנראה את הכפר, אך ראינו עוד הרים ואת העיקול הבא. הנוף היה מרהיב אבל צצו קשיים. לקרן היה מאוד קשה כי הדרך שיעממה אותה והאיטיות והתלונות שלה החלו שוב למרוט את עצביי. ניסיתי לזרז אותה ולהמציא משחקים שיגרמו לה ללכת מהר יותר, אך ללא הצלחה. היא המשיכה להשתרך מאחור. גם לארז היה משברון משלו עקב חוסר הוודאות מתי נראה את הכפר, וגם האפשרות שטעה בדרך די הלחיצה אותו. ואז, מעבר לעיקול הבא, בניגוד מוחלט למדבר העצום שהקיף אותנו, התגלתה לה חלקת אלוהים קטנה וירוקה עם נהר הזורם במרכזה. לאחר עוד שני עיקולים הגענו לירידה שמוליכה אל הכפר, ושם עצרנו למנוחה.
היה לי עצוב. הבנתי שאני חייבת לשנות את התנהגותי כלפי קרן, ואז קיבלתי החלטה שלא משנה מה- אני הולכת בקצב שלה, נהנית מזמנינו ביחד, שוכחת שהמטרה היא החשובה ולומדת ליהנות מהדרך ומכל דקה שאני הולכת. את הירידה ל-Sumdo גמרנו באפיסת כוחות ופשוט צנחנו באחו מוצל ליד יובל של הנחל המרכזי, שם חיכתה לנו בת כפר חייכנית ושאלה אותנו עם אנחנו מעונינים להתארח בביתה. כמובן שקפצנו על המציאה. הבית היה מקום מקסים והיא הוליכה אותנו למטבח ענקי עם שלל כלים צבעוניים ויחודיים. התיישבנו על הספה ללא יכולת לזוז, עוקבים אחר נערת הכפר שמכינה לנו אוכל. הילדות מייד רצו לשירותים, שהיו כמובן בסגנון לדאקי, רק שהפעם בתוך שטח הבית. מי שפגשה אותנו היתה נערה בת 16 הלומדת באחד מבתי הספר של לה, והשליטה שלה באנגלית מאפיינת את כל הדור הצעיר בלדאק. יותר מאוחר הצטרפה אימה, שלא ידעה מילה באנגלית אך מאוד נהנתה להאכיל את הבנות שלנו ולשמוע את המחמאות על האוכל. כאשר שאלנו אותן כמה הן רוצות עבור השהות הן ענו "כמה שנוח לך". אמרנו 300 כמו בליקיר והיא ביקשה 400, והסכמנו. בהמשך גילינו שכך מקובל לנהל משא ומתן.
בזמן הארוחה הבנו שהכפר הוא בעצם משפחה אחת שמתפרנסת מחקלאות. הנחל מנוצל באמצעות תעלות חכמות, שמשקות את כל השדות. אחרי הארוחה ירדנו לנחל המרכזי והתרחצנו, מילאנו מנשאי מים וכיבסנו בגדים. בזמן ההליכה נוכחנו לדעת עד כמה ציורי המקום וראינו גם עדרי צאן ובקר רועים בחלקות מסודרות. כשחזרנו ראינו שאירגנו לנו לינה בחדר מאוד נחמד, וכך אחרי ארוחת הערב פרשנו לישון. המזרונים היו מאוד לא נוחים אבל ישנו יחסית טוב בגלל העייפות והתחושה הקסומה של המקום. למחרת בבוקר קמנו מוקדם ואחרי ארוחת הבוקר המשכנו בדרכנו. המסקנות מאותו היום:
- הדרך חשובה יותר מהמטרה. כך ליוויתי את קרן צמוד בהמשך הדרך בלי שום נסיון לזרז אותה.
- לא לסמוך על המפה בקשר לזמנים ומרחקים.
- ההחלטה לעצור ב-Sumdo היתה מעולה. גילינו מקום מקסים. הטרקיסט הממוצע ממשיך ל-Yangthang בלי למצמץ בכיוון של Sumdo ואנו שמחים שלא פספסנו פינה כזו יפהפיה.
מ-Sumdo ל-Yangthang
היום השני היה קל בהרבה. ברגע שעזבנו את הכפר נעלם כל הירוק ושוב היינו בלב מדבר עם הרים צבעוניים מדהימים ביופיים. היינו כל הזמן במגמת עליה מתונה, אני הולכת בקצב של קרן וארז הולך לפנינו כי מכיוון שסחב את רוב המשקל, העדיף להקדים אותנו ולנוח עד שנגיע. ברגע שקרן רצתה לעצור ביקשנו ממנה לספור עד 100 ואז היינו עוצרים. אם קצב העצירות היה מוגזם לדעתנו אז הספירה עלתה ל-200. לילך, גם ביום השני, רצתה לסרוגין להיות על הכתפיים של ארז או ללכת ברגל, ובגלל שהפסקנו לדאוג לקצב התאמנו עצמנו לבחירות שלה. אני וארז מאוד אוהבים מדבר ובכל עצירה ספגנו והתענגנו על הצבעים שסביבנו. כך הגענו אל הפס השני בטיולנו, עייפים אך מרוצים.
אחרי הפס חיכתה לנו הפתעה נעימה: ראינו את הכפר Yangthang מולנו, קורץ לנו הרחק מלמטה. אמנם הלכנו עוד כשעתיים אך היתה זו ירידה קלילה ונוחה, ואני ביליתי את הזמן בשיחה נעימה עם קרן. מה שכיף בטיול כזה, שהוא נותן הזדמנות להעמיק את ההכרות עם הילדים. אין כאן שום הסחות דעת כמו טלוויזיה או מחשב ומכבים את האורות מוקדם. עוד מהיום הראשון ב-Likir התחלנו לשחק את המשחק "אמת או חובה". שאלנו אחד את השני שאלות שסיקרנו אותנו, והיטלנו חובות שגרמו לנו להתגלל מצחוק. כך גם יכולנו לדעת מה קרן באמת חושבת על היום שחלף, על הודו, על האנשים החדשים שהיא פגשה והגעגועים לחברים שנשארו בארץ.
ובחזרה למסלולנו: ככל שהתקרבנו הנוף התעצם מכיוון ש-Yangthang, שנמצא בעמק רחב בו זורם הנחל המסורתי, ממוקם מעל וואדי ענק, והשילוב של עמק שנופל לעמק היה מהמם. הוואדי שאליו יורדים מ-Yangthang מאפשר קפיצה לגומפה מעניינת שקרויה Rizong, ונמצאת כשעתיים הליכה במורד הוואדי. בסוף הירידה ל-Yangthang מתפצל שביל, שמוליך מהדרך הראשית לתוך הכפר. בדיוק בנקודת ההתפצלות ממוקם בית-הספר המקומי, והמורה והתלמידים צפו עלינו בהגיענו וקידמו אותנו בקריאות שלום לבביות (Juley Juley). הם הזמינו אותנו להיכנס ונענינו בשמחה. בית-הספר הוא מקום קטן ומקסים, ובגלל שהיה יום חמים התלמידים ישבו בחוץ. מנין התלמידים הכולל הוא שבעה ועקב מחלה נכחו רק שישה מהם. הגילאים נעים בין 2.5 ל-9 והם לומדים אנגלית ומתמטיקה. אנגלית זה הכרח למי שרוצה להתקדם וללמוד מקצועות גבוהים כמו רפואה ומשפט, מכיוון שספרי הלימוד הם באנגלית. מי שבוחר להמשיך וללמוד הולך לאחד מבתי הספר של לה או של הכפר הסמוך, Hemis. אפשרות שלישית היא ללמוד במנזר. תהיה הבחירה אשר תהיה, כולם רוכשים אנגלית בסיסית. המורה היה בנו של בעל הגסטהאוס המומלץ, כך שקיבלנו ממנו הכוונה לאן להמשיך. לאורך השביל שמוליך אל הכפר ליווה אותנו יובל מקסים של הנחל המרכזי, שיצר פינות חמד עם מפלים קטנים. באחת הפינות שהיתה מוצלת עצרנו להתרחץ ולהתרענן.
הגסטהאוס היה בשיפוצים והתרחבות לקראת העונה. קיבלנו חדר גדול וארוך עם המון מזרונים טובים ונוף מדהים אל הוואדי שנשקף מהחלונות. בערב אני והבנות ירדנו לעזור להאכיל את החיות והבנות מאוד נהנו לשחק עם העגלים הצעירים ועם גדיים בני יומם. עם רדת הליל ארז יצא לגג להשקיף על הירח המלא שזורח מעל הוואדי, והתמלא בתחושה של הוד והדר. בסיכומו של יום היינו מאוד מרוצים מעצמנו. יישמנו הבנות והסכמים חדשים ועברנו כבר חצי מסלול. בסיבוב של "אמת" קרן אמרה שהיא נהנתה לטייל היום. עוד לא ידענו מה מצפה לנו מחר.
מ- Yangthang ל-Hemis, המשבר הגדול
מהסיפור של הפלגים הבנו שדרכם מ-Yangthang ל-Hemis עברה בנעימים. מהמורה קיבלנו מידע תואם, לפיו הדרך מאוד קלה לעומת מה שמחכה לנו למחרת. הוא הראה לנו את ה"פס" מהחלון ואמר שזה מאוד קרוב וההליכה קלה. כבר הלכנו יומיים. היינו די עייפים, ארז במיוחד, כי הוא סחב משקל רציני על גבו ואת לילך על כתפיו או חזהו. המחשבה שהולך להיות יום קל גרמה לנו להרפות, לאבד מיקוד ולהרשות לעייפות להשתלט עלינו. והאמת, שהדרך לא היתה כל-כך קלה. עלינו בשביל שהחזיר אותנו אל הדרך הראשית ונפרדנו מבית הספר המיוחד. המשכנו הלאה בירידה קסומה אל הוואדי התחתון, שבו כפר ששמו לא זכור לנו. הילדות רצו קדימה ואנו בקושי הספקנו להגיע אחריהם. בסוף הירידה קרן בחרה לה מקום מקסים ומוצל ליד הנחל, שזרם לידינו בחביבות אופיינית לנחלים שבכפרים אותם עברנו עד כה.
מנקודה זו החלה עליה מתישה לצידו השני של הוואדי. לארז היה מאוד קשה. הוא הרגיש שאין לו כח ללכת. לילך שיגעה אותו כי רצתה להיות רק על הכתפיים והם כבר התחילו לכאוב לו. היא לא היתה מוכנה להיות במנשא והמאבק איתה התיש אותו עוד יותר. קרן רצתה המון הפסקות וכל הפסקה היתה נמשכת זמן רב עד שהיינו ממשיכים. העליה נראתה אינסופית. בסוף אמרתי לארז שלילך תלך ברגל אם היא לא רוצה במנשא, כי הרי גם ככה אנו בקושי מתקדמים. לילך התחילה בכל צעד לבקש אוכל ושתיה לסרוגין וכך המשכנו להתנהל באיטיות. לבסוף החלטנו שהאוכל יינתן רק בעצירות. המשכנו ללכת ומזג האוויר החל להשתנות. השמיים התקדרו והתחילה רוח חזקה. לילך הכריזה שהיא עייפה מההליכה ומוכנה להכנס למנשא, ואכן תוך כמה דקות היא נרדמה. כשהתחלנו לראות את הפס הרוח התחזקה מאוד והתחיל הטפטוף הרגיל. ידענו מנסיונינו שזה יכול להפוך לגשם רציני אך לא היה היכן להסתתר. לארז כל הענין הועיל מאוד, כי לסחוב את לילך בשמש חמה עם החולשה הפיזית שהיתה לו זה היה כמעט בלתי אפשרי.
כשעברנו סוף סוף את הפס ראינו את הכפר Hemis הרחק מלמטה, והפעם השביל קיצר את הדרך ולא נזקקנו לדרך הג`יפים המתעקלת. בירידה ארז התקדם בקצב שלו ואני הלכתי מאחור עם קרן. הירידה היתה קלה והתחלנו להיזכר בשירים שקרן למדה במשך השנה בשעורי רוסית. מצב הרוח עלה, צעקנו את השירים וצחקנו מכל הלב. אמנם לקח עוד כשעתיים עד שהגענו לכפר אך להבדיל מהחלק הראשון של היום הן היו ממש עליזות. ספר הטרקים המליץ על אחד הגסטהאוסים, ולמרות שמקומית חמודה הציעה לנו להתארח בביתה החלטנו לדבוק בהמלצה. בכניסה לכפר, ליד המים הזורמים, הציב יזם גאוני אוהל צל ענק עם שתיה קרה ודברי מתיקה ועוד מצרכים שונים ומשונים. ארז צנח על הכיסא הראשון שמצא ופשוט חיסל שני בקבוקים גדולים של מיץ מנגו וטרף כמה חפיסות שוקולד להחזרת האנרגיה. זה היה גם הרגע שלילך התעוררה משנת הצהריים הרגועה שלה.
משם טיפסנו לכיוון הגסטהאוס המומלץ. בהמלצה היה כתוב שהוא אחד הטובים ביותר ושלבעל המקום יש אישיות כובשת ושהוא יודע שש שפות. בתוך הגסטהאוס עצמו היינו צריכים לטפס שוב (!) לקומה השניה, וכאשר נכנסנו לחדר הרגשנו שאנו רוצים לברוח משם מיד. כשאני אומרת "אנחנו" אני מתכוונת אלי ולארז. הבנות, שהן הצד החיובי של המשפחה, התאהבו במקום מייד ולא בכדי. מזל שלא נותרה בנו אף טיפת אנרגיה כך שלא יכולנו להוציא לפועל את תוכניתנו לברוח. כאשר ענן השליליות חלף מעל עינינו ראינו שאנו נמצאים בחדר יפהפה, מלא ציורי קיר אותנטיים ומעוצב בהרבה אהבה. הבנות גם מצאו צעצועים מסודרים בכל מיני פינות בחדר, ובסיבוב ה"אמת" של אותו ערב קרן אמרה שהדבר הטוב ביותר שקרה לה באותו היום זה שהגענו לחדר הזה. אך כל זה קרה יותר מאוחר. ברגע הראשון הכל היה צבוע שחור. הכניסה לחדר ולשרותים הלדאקיים היתה נמוכה מדי, בעל הבית היה סתם קשקשן זקן, האוכל היה חריף ולא טעים וכו`.
אחרי שהתאוששנו קצת ירדנו והסתובבנו בכפר החמוד וקנינו מים ונישנושים למחר, במכולת השכונתית. במהלך שיטוטינו פגשנו קבוצת גרמנים שמטיילים "Full Package" עם סוסים, מדריך וציוד מחנאות, בכיוון ההפוך לשלנו. הם מיהרו "לעודד" אותנו ואמרו שמחר מצפה לנו יום קשה יותר. אמנם יכולנו לוותר ולנסוע חזרה באוטובוס מ-Hemis, אבל החלטנו שממשיכים ויהי מה. הטיול הקצר במרחבים הירוקים של הכפר, ההרים היפים שמסביב והמפגש עם אנשי הכפר ועדרי הצאן השלווים עשו את שלהם, וחזרנו לגסטהאוס מאוששים וחיוביים יותר. הילדות נרדמו עוד לפני ארוחת הערב ובעל הבית, שהביא את הארוחה, נענה ברצון להזמנתינו להצטרף ולחסל כמויות שנועדו ל-4 אנשים. במהלך הארוחה הוא התגלה כבן שיחה מדהים. הוא עצמו מורה בביה"ס המקומי ומלמד שפות. הילדים, מגיל 4 עד 9, לומדים 3 שפות (אינדו, לדאקית ואנגלית). שאלנו מי צייר את כל הציורים בחדר והוא סיפר, שבכפר יש משפחה של ציירים ומשפחה של מוזיקאים ומשפחה של מנבאי עתידות (שמאנים לדאקיים), ושבחורף יש להם חיים מאוד מיוחדים. הם חוגגים חג דמוי סילבסטר רק שהוא נמשך 15 יום ובמהלכו הם מתארחים אצל כל משפחות הכפר. בערבים הם שרים שירים בזמן שהנשים טוות שמיכות והגברים עסוקים במלאכה אחרת. הם לא ממחזרים את השירים ומנסים להמציא כל הזמן שירים חדשים. לפעמים הם מזמינים מספר סיפורים והסיפור שלו נמשך 18 יום, 3 שעות בכל יום. הוא תאר גם אחד מהשימושים החכמים במשאבים הזמינים, והפעם בפרי המישמש. את המישמש עצמו הם אוכלים, את הגלעין הם מפצחים ומהשקד שבתוכו הם מכינים שמן. את הגלעין הריק הם שורפים לחימום והוא מפיק חום רב וממושך, ואת האפר שנוצר הם מפזרים בשדות לדישון.
בלילה, אני וארז יצאנו החוצה מחובקים, הסתכלנו על זריחת הירח מעל העמק המדהים והבנו דבר פשוט. למרות שהיה לנו יום מתיש, בלשון המעטה, הכל יכול להתהפך כמה שעות לאחר מכן. פשוט צריך להחליט שממשיכים ולא מוותרים. ארז הבין עוד דבר חשוב: שגם לו מותר להתעייף, ושקושי זה לא כישלון, ושמותר לו לבקש עזרה ולהכריז על עצירות ומנוחה.
מ-Hemis ל-Ang, מה שלא הורג אותי מחשל אותי
ידענו שמצפה לנו יום קשה. עשינו חישוב גס של הזמן שנצטרך ללכת, בהסתמך על המפה, ויצא בסביבות 8 שעות. המסלול גם כלל עליה ל"פס", שכולם מספרים שהוא מאוד קשה. ביקשנו ביצים קשות לארוחת צהריים שנאכל בדרך, הכנו "סנדוויצ`ים" מצ`פטי (לחם-פיתה הודית, שמזכירה מאוד את הפיתות מסיני, רק שלא מתבלים אותו בחול). נפרדנו מבעל הבית המקסים ויצאנו לדרך, מוכנים נפשית ופיזית ליום של קריעה. הנוף סביבנו הזכיר תמונה שהיתה מתאימה לכל חדר ילדים. הדשא ירוק, החמורים ועדרי הצאן מנשנשים סביבנו, כמה עננים קטנים התמקמו למעלה רק כדי לשבור את הכחול הלא טבעי של השמיים. קרן הסבירה לי שזה הטבע שהיא הכי אוהבת לטיולים. באותו היום היינו צריכים לעבור שני "פסים". הפס הראשון היה קרוב וקטן והגענו אליו בקלילות. ארז הוביל עם לילך במנשא ואחרי מספר דקות היא נרדמה. הפס הראשון היה אמנם קטן, אבל הנפילה שאחריו היתה מדהימה בתלילותה וביופיה, והוואדי אליו עמדנו לרדת התמזג עם הרים בצבעים אדום וסגול שנראו מרחוק. הפס השני נראה גם הוא מרחוק, אימתני יותר מתמיד עם שביל נחש שמתפתל עד לראשו. בדיוק כשהגענו לפס חלפה על פנינו שיירת סוסים עם ציוד של טרק על גבם, ועקבנו בענין רב כיצד הם והאנשים הנוהגים אותם גולשים לתוך הירידה התלולה. אחרי מספר דקות מנוחה ירדנו גם אנו. ארז מוביל עם לילך הישנה במנשא, ואני וקרן יורדות באיטיות ועוזרות אחת לשניה. הירידה הובילה אותנו לתוך הוואדי היפה ביותר שראינו בארבעת הימים האחרונים. מהוואדי עלה שביל, שהוליך לבסוף לבסיסה של העליה הגדולה שלה חיכינו וממנה חששנו.
בעודנו נחים ובוחנים את העליה שמולנו עקפה אותנו קבוצת אנשים, ארבעה בנים ובת. המאסף של החבורה היה גרמני ולכן הסקנו שכל הקבוצה מגרמניה. החלטנו לעקוב אחריהם ולגלות באיזו דרך הם יבחרו לעלות, בתלולה או במתונה יותר. הקבוצה התפצלה לשניים. החלק שהבחורה הנהיגה בחר בדרך המתונה אך הארוכה יותר, והמאסף, לאחר שהתייעץ איתנו, החליט לעלות בשביל התלול. אני וארז נעמדנו כשני סימני שאלה. פתאום מהשביל המתון שמענו קריאה בעברית צחה: "שני המסלולים מתחברים לאותה הנקודה". לא האמנו למשמע אוזנינו. אחד ה"גרמנים" היה ישראלי. עקב עצתו בחרנו גם אנו להתפצל. ארז, כסוס העבודה של משפחתנו וכמי שסוחב יצור חי על חזהו, זחל לו בשביל המתון יותר. אני וקרן הלכנו על הנתיב האתגרי. האמת שהגענו להתמזגות השבילים באותו הזמן, אך קרן היתה מאושרת והוסיפה לשעוט קדימה. משם היתה לנו עוד כברת דרך עד הפסגה, ובמהלכה התיישבנו כמה פעמים חסרי נשימה והסתכלנו מסביבנו. היה לנו קשה להאמין שיופי כזה מצוי בעולם. קרן החליטה להגיע לפס ראשונה ואני שמחתי לראותה כל כך מלאת אנרגיה וניסיתי להדביק את הקצב שלה. לבסוף הגענו למעלה מותשים אך מלאי התלהבות, גם מההישג וגם מהנוף שנשקף מסביב. הגרמני, שהתברר כישראלי, הגיע לקראתנו מצלם את רגע הנצחון.
התיישבנו, אכלנו ארוחת צהריים מאולתרת ופיתחנו שיחה עם הבחור. התברר שהם קבוצה בינלאומית שמורכבת משלושה גרמנים, שני ישראלים ואמריקאי יהודי. הוא הוסיף שהיתה איתם עוד בחורה צ`כית ולאחר תאור קצר אני צעקתי: "אנחנו מכירים אותה!". כאן תרשו לי להחזיר אותכם ליום הגעתנו ל-Sumdo. לאחר שסיימנו את ארוחת הצהריים ואת הרחצה בנחל, התיישבנו על הדשא ולפתע מולנו התייצבה בחורה עם תרמיל ענקי, מותשת, נושמת בכבדות, הורידה את התרמיל, שלפה מאחד הכיסים בקבוק קולה, לגמה מספר לגימות וכמו בפרסומת של "קוקה קולה", העמיסה את התרמיל לגבה, שאלה לכיוון ל-Yangthang ונעלמה אחרי הסיבוב, מותירה ענן של עשן מאחוריה. בפעם השניה פגשנו אותה ב-Yangthang. היא בדיוק חזרה מקפיצה לגומפה של Rozing שארכה כ-5 שעות, וקפצה לגסטהאוס כדי לקחת את התרמיל וישר המשיכה ל-Hemis, למרות שהשעה כבר היתה 5 לפנות ערב. הבחור, שעונה לשם עופר, צחק ואישר שאכן זו הבחורה ושהיא עזבה אותם עוד ב-Likir כי לקח להם יותר מדי זמן להתארגן לטרק.
לאחר שמילאנו את בטננו באוכל ושתיה, ואת נשמתינו בשיחה ומראות נוף נפלאים, התחלנו בירידה לכיוון התחנה הסופית, Ang, שהוא כפר קטן קצת לפני Temisgam. ברגע שהצטרפנו לקבוצה רב-גונית זו, קצב ההתקדמות שלנו גדל משמעותית. קרן רצתה להיות ראשונה ואני, שחובבת ירידות, הדבקתי את הקצב שלה ללא בעיה. רק ארז החליט שהוא זקוק לעצירת מנוחה. הסכמתי בלית ברירה כי היה חבל לי להפסיד את ההתלהבות של קרן, אבל בהחלט הבנתי לליבו של ארז. לאחר זמן קצר, כשעה הליכה מהפס, ראינו את Ang. גם כאן עצרנו לנוח באוהל שתיה שהוצב בכניסה לכפר, הרבה פחות מותשים מאתמול. הצצה בשעון הראתה כי סיימנו את המסלול הרבה יותר מהר מהמתוכנן, מה שמוכיח שוב שזמן זה דבר יחסי.
אחרי המנוחה המשכנו לשוטט בכפר כדי למצוא גסטהאוס ללילה הקרוב. קרן הבחינה בבית מקסים במעלה הגבעה עם מרפסת נוף מפתה, והודיעה בהחלטיות ששם היא רוצה לישון. למדנו בטיול לסמוך על האינטואיציה שלה ושמנו פעמנו לשם. הדרישה היחידה שלי מהמקום היתה שהאוטובוס שנוסע ללה יעצור מתחת לכניסה. וכך טיפסנו את הטיפוס האחרון שלנו במסע זה והגענו לבית החמוד. את הדלת פתחה לנו ילדה בת כ-3.5 וזה כבר היה סימן טוב מבחינתנו. עלינו לקומה השניה אל הגג, שם פגשה אותנו אישה מקסימה וחייכנית שלא ידעה הרבה אנגלית אך ידעה לארח וגרמה לנו להרגיש בנוח. החדר היה מרווח וחמוד ומחוצה לו, על הגג, היתה גולת הכותרת- מרפסת הנוף שמשקיפה על הכפר וההרים שמסביבו. התיישבנו שם, שותים תה עם עוגיות ונהנים מקרני השמש האחרונות. יותר מאוחר קפצו לבקר אותנו עופר ושניים מחבריו, והסיבה למאמציהם הפתיעה וריגשה אותי כאחד. עופר רצה לקחת את ה-email שלנו כדי לשלוח לנו את התמונות שצילם. גם משאלתי התגשמה והאוטובוס עצר ב-8 למחרת בבוקר מתחת לגסטהאוס. כמובן שנכנסנו ללחץ זמן ובעלת הבית המסכנה ניסתה לזרז אותנו, חוזרת כל שתי דקות על המילים "bus bus", ואכן הצלחנו לרדת בזמן לפני שהאוטובוס ברח לנו. את שמו של הגסטהאוס איננו זוכרים אבל הוא מומלץ במדריכי הטרקים, ואם מטפסים מאוהל השתיה במעלה הגבעה אז הוא בולט ומושך את העין עם מרפסת הנוף שלו. בהצלחה.
קרן מספרת:
היום לילך נשרפה מהשמש ברגליים. אנחנו עושים טיולים מאוד ארוכים עם הרבה נחלים ודשא, וכל הזמן אנחנו מגיעים לחדרונים, ומצאנו עכשיו חדר ויש מזרונים מאוד יפים ואיש אחד הראה לנו חווה עם גדיים ואני לא זוכרת מה עוד וראינו גם פרה. היה לה חוט. היה לה משהו מסביב לאף, זה נראה כמו עגיל. ואז אנחנו הלכנו לעוד מקום והיתה שם ילדה אחת ואנחנו הצטלמנו יחד, ואז למחרת טיפסנו על ההר והגענו למקום האחרון ואז למחרת הגיע אוטובוס וחזרנו לגסטהאוס הראשון שהיה לנו ובעוד יומים אנחנו נעשה עוד טיולים.
