יוצאים לטרק
לאחר ששמענו כמה המלצות, הגענו למסקנה שהטרק מליקיר לכפר אנג הוא טרק יחסית סביר עבור משפחתנו עם לינה בגסטהאוסים ולא בשטח ולכן החלטנו שיוצאים לדרך. קבענו עם מגלי ולורנט - שכנינו וחברינו השוויצרים, לצאת יחדיו וביום ראשון, לאחר השארת חלק ניכר מציודנו בחדר האחסון בגסטהאוס, יצאנו במונית לתחנת האוטובוס המרכזית של לה. נאמר לנו שבשעה: 8:00 בבוקר יוצא אוטובוס שעוצר בסמוך לכפר ליקיר. עבורנו זו היתה התרגשות מהולה בחשש - פעם ראשונה באוטובוס ציבורי בהודו. בהגיענו לתחנת האוטובוס ניסינו לברר היכן עומד האוטובוס שלנו, אך ללא הועיל, למזלנו הגענו מוקדם (תודה לר"ז פלג על הטיפ) ולכן כשהגיע האוטובוס והבנו שזה האוטובוס שלנו, עדיין היו מקומות ישיבה בספסל האחורי (הבלתי מומלץ על ידי כולם, אך טוב לשבת ולקפוץ מלעמוד ולקפוץ), וכך החלה נסיעתנו כשהאוטובוס עוזב את התחנה בדיוק בשעה: 8:00- דיוק שוויצרי נוסח הודו. הנסיעה עברה בקלות ואפילו בהנאה.
כיוון שהאוטובוס לא נכנס לכפר ליקיר תהינו כיצד בדיוק נדע היכן לרדת ויותר מכך, כיצד נודיע לנהג שאנחנו רוצים לרדת כשכל האוטובוס מלא באנשים שחוסמים את המעבר? טוב, אז לאחר זמן קצר מצאנו פתרונות: כיצד מודיעים לנהג? שריקה חזקה (זיו טוב בזה) ודפיקה על תקרת האוטובוס הם הנוהל המקובל כאן, וכיצד יודעים היכן לרדת? התידדנו עם בחורה מקומית חביבה שהבטיחה לאמר לנו בזמן. וכך לאחר כשעתיים - שריקה, דפיקה על התקרה וצעקה חזקה של STOP והאוטובוס נעצר כשהוא מוריד אותנו על הדרך ליד שביל עפר המוביל לכפר ליקיר. הנסיעה עלתה 40 רופי לאדם (עבור הילדים לא גבו תשלום משום מה).
התארגנו מיד עם התיקים ויצאנו בהליכה של כרבע שעה לכפר ליקיר (באוטובוס אמרו לנו שזו הליכה של כ-3 ק"מ, בפועל מדובר בלא יותר מק"מ אחד). בלונלי פלנט וגם על ידי אחרים הומלץ לנו גסטהאוס Norboo והוא גם הגסטהאוס הראשון בדרך, ולכן עצרנו שם במחשבה ללון בו. התקבלנו בצ`אי ועוגיות ולאחר מכן נגשנו לראות חדר, החדרים היו עלובים מעט בעינינו ומלאי אבק, השרותים לדאקיים (מאוחר יותר הסתבר שכך זה אצל כולם) ובקיצור לא ממש התלהבנו. מה שהכריע את הכף היתה שיחה קלה עם בעל הבית בנוגע למחיר, שיחה שבסיומה הוא התגלה כאדם לא נעים ולכן החלטנו לשלם על הצ`אי ולחפש את מזלנו בגסטהאוס אחר, החלטה שהתבררה כהחלטה נבונה וטובה.
ראינו שלט המוביל לגסטהאוס שנקרא: לוטוס. פגשנו אדם מבוגר ונחמד שהוביל אותנו לגסטהאוס והתברר כבעל המקום, הגסטהאוס חמוד, נקי, ובחדר עמדו להן 4 מיטות מסודרות עם מצעים נקיים ומיד הוגשו לנו תה ועוגיות. המחיר שהוא מבקש היה 200 רופי לאדם (ילדים בחינם) והמחיר כלל ארוחת צהריים, ערב וארוחת בוקר למחרת, הסכמנו בשמחה, הנחנו את התיקים והתיישבנו על המרפסת לסתלבט רציני. גם כאן השרותים הם לדאקיים והתאור הבא יסביר את הענין: נכנסים לחדר קטן שבמרכזו חור גדול למדי, לרוב הריח אינו מלהיב, עושים מה שעושים, זורקים אפר למטה באמצעות את שנמצא בפינת החדר ויוצאים במהירות האפשרית (מה עוד שבחלק מהמקרים גם אין נעילה לחדר מבפנים). אני באופן אישי מצאתי קושי רב להסתגל לסגנון ושמחתי מאוד לחזור לשרותים מערביים לאחר מספר ימים.למחרת בבוקר, לאחר ארוחת בוקר טעימה (חביתה וצ`פאטי) יצאנו לדרכנו לכפר הבא: יאנג טאנג.
יאנג טאנג
המקומיים העריכו את ההליכה ב-3-4 שעות, אנחנו הערכנו את הליכתנו בכ-8 שעות ואכן כך היה. תחילת הדרך היתה קלה באופן יחסי, עד ההגעה לכפר סונדור (אז זה עדיין נראה כבייבי טרק כפי שהמקומיים מכנים אותו). הכפר סונדור הוא כפר של משפחה אחת או שתיים, שם עצרנו לפיקניק של אורחת צהריים ולצ`אי בבית הכפר, שם גם קנינו מים מינרלים. הבית שנראה עלוב למדי מצוייד במטבח לדאקי מלא בסירי נחושת וכלים יפים שאמא שלי היתה מוכנה לשבור תכנית חסכון עבורם, וכאן זה ממש נפוץ ומדהים, מה ששוב מדגיש את הניגודים העצומים בהודו.
מיד אחרי הכפר מתחילה עליה הדרגתית בואדי המובילה לראש הפס שממנו ניתן כבר לראות את תחנתנו הסופית להיום - הכפר יאנג-טאנג. ליאור ומעיין התקשו מעט בעליה לעבר הפס אך עם עצירות רבות (ששמשו אותם למשחקי טיפוס) הם הגיעו לפסגה בכוחות עצמם. בפסגה כשראינו את הכפר, שמחתנו האיצה את הליכתנו. הכפר יאנג-טאנג בנוי בראש צוק ולכן בניגוד לכפרים אחרים שדותיו מרוכזים יחדיו וכל בתי הכפר בנויים כך שהם יוצרים מעין חצר פנימית המוגנת מן הרוח החזקה. בהגעינו לכפר הסתבר לנו כי הגסטהאוסים מעטים, המטיילים רבים וכך הביקוש גובר על ההיצע והמחיר עולה.
הגסטהאוס הראשון שהיו לו חדרים פנויים נראה רע כמו האחרים והוצע לנו בו חדר במחיר מופקע של 900 רופי, ניסינו להתמקח אך הסתבר שבעל הבית לא אוהב ישראלים ולכן נקב במחיר. עקב "נחמדותו הרבה ואדיבותו" של בעל הבית יצאנו זיו ואני בהחלטה שכאן לא ישנים ומוטב לנו למצוא מקום אחר. נגשנו לגסטהאוס קטן ומעופש תמורת 400 רופי ומכיוון שלא היה לנו שום סיכוי למשהו משהו אחר התפשרנו והתארגנו ללינת לילה.
חווית הלינה ביאנג-טאנג היתה באמת המקום הנמוך ביותר אליו אני הייתי מוכנה לרדת וגם זה רק מחוסר ברירה. אבל בכל מצב, גרוע ומעצבן ככל שיהיה צריך להיות גם משהו טוב, ולא, זה לא היה האוכל, זו היתה הפתעה נעימה וחמודה. לבעלי הגסטהאוס יש נכדה בת 7 שפגשנו בעת ארוחת הערב, הילדה שאת שמה לא הצלחנו לבטא, הגיעה הביתה לאחר יום לימודים בכפר השכן - המיס, השוכן מרחק שעתיים הליכה (בהליכה מאוד מהירה) שחוצה מעבר הרים תלול וגבוה.
ובכן, אותה ילדה וחבריה לספסל הלימודים צועדים מדי בוקר את המרחק והדרך הנ"ל וגם חוזרים אחר הצהריים בחזרה לכפר. ואם זה לא מספיק, לאחר ארוחת הערב (אורז ועדשים) היא יוצאת לטפל בחיות המשק שלהם.
לאחר התפעלות רבה מאורח החיים הלא פשוט הזה (או המאוד פשוט הזה) יצאנו עם הילדה לחצר המשק שם ראינו כיצד היא מטפלת בעגלה בת כשבוע. הילדים כמובן ליטפו את העגלה בהתלהבות אך שיא השיאים היה כשהילדה חלבה בידיה את אמה של העגלה ונתנה לילדינו לנסות את כוחם בחליבה. תוצאת התלהבותם היתה שיחה ערה בחדר (אם אפשר לקורא לצינוק שלנו כך) על רצונם במשק חי של פרות ולאחר שהרגענו את התלהבותם התפשרנו על כמה תרנגולות, נגדר להם מקום מכך יהיו לנו ביצים ואפרוחים. תוך כדי שיחה ערה בנושא הועלתה בעיית הנמיות בחצרנו שעשויות לטרוף את התרנגולות וכך הציע מעיין שנחפור את הגדר עמוק עד ללבה וכך הנמיות לא יוכלו לחפור ולהגיע לתרנגולות - יש לציין שהרעיון התקבל בהתלהבות ושפר מאוד את מצב רוחנו הכללי.
הכפרים המיס ואנג
הלכנו לישון בצינוק שלנו, בתקוה שלא נתעורר עקוצים מפרעושים (מזל שלקחנו אתנו ציפות, שלים מצמר ושמן סאנבריז) ולאחר שינה טרופה קמנו לבוקר חדש וליום טיול קצר במיוחד לכפר המיס. במרחק של כחצי שעת הליכה נמצאת העליה למעבר ההרים המוביל להמיס, העליה קשה ומעייפת אך כולנו צלחנו אותה כולל ליאור בן ה-4 שהלך יד ביד עם לורנט עד לפסגה. כולנו הגענו לפסגה בשלום. מראש הפסגה רואים את הכפר המיס וכך, כבר בשעה 12:00 בצהריים ישבנו בגינתה של בעלת הגסטהאוס שלנו ושתינו לנו תה.
הטעות שעשינו בבחירת הגסטהאוס היתה שלא הקשבנו לאינטואיציה שלנו (בעיקר שלי ושל עופרי) שאמרה לחפש גסטהאוס אחר, אלא הלכנו על משהו בטוח וכך שהינו בחדר גדול ומואר אך מעופש ומלא אבק ובדיעבד כנראה גם רוחש חיים מכיוון פרעושים ואפילו ג`וקים (שלמזלי ספרו לי עליהם רק בבוקר). בעלת הבית התגלתה כאשה קשת יום, חמוצה, חסכנית ולא ממש מכניסת אורחים, אך שכנינו הנחמדים בגסטהאוס הנעימו את שהותנו וכך בילינו את היום במנוחה, שתיה ואוכל, במשחקי קלפים ובשיחות נעימות. למחרת בבוקר יצאנו לתחנתנו האחרונה בטרק - הכפר אנג. ידענו שלפנינו יום לא קל של שעות הליכה רבות יחסית ופס גבוה במיוחד לקראת הסוף, וחוסר המוטיבציה שאפף את כולנו החמיר מעט את המצב. עופרי החליטה שהיא כבר הבינה את הרעיון, הנוף חדגוני ומדברי, הגסטהאוסים מעופשים והיא כבר היתה מוכנה לחתוך, לעלות על האוטובוס ולחזור ללה. למען האמת, לא יכולתי להתכחש לדבריה אבל החלטנו שהולכים עד הסוף אז קדימה. כשילדינו מקטרים, בעיקר עופרי וליאור, התחלנו לצעוד. לאחר ברבור די גדול ביציאה מן הכפר לכיוון שביל הטרקים (לילך מתכוונת, שלא מצאנו קיצור דרך בתוך הכפר והקפנו אותו) התחלנו בהליכה בשביל הטרק.
משמאל היו גבעות עם חול צבעוני מקסים, סגול, ורוד, אדום והנוף היה נעים ורגוע, וכך צעדנו בחברת מגלי ולורנט תוך כדי שתום ומעיין מחפשים משהו לצוד. החיפוש אחר הציד נבע מכך שיום קודם לכן זיו ולורנט הכינו להם קשתות וחצים לתפארת וכך לשניהם היתה מוטיבציה גבוהה להשתמש בהם. הופתענו מאוד לגלות לאחר כשעתיים של הליכה את הירידה התלולה מאוד שמובילה אל העליה התלולה הרבה יותר למעבר הגבוה של כ-3980 מטר לכיוון הכפר אנג. כאשר ראינו את השביל אותו אנו צריכים לטפס, התגובה הראשונה שלנו היתה: בואו נחזור אחורה להמיס, אך מכיון שאנחנו פייטרים ולא נמושות, התחלנו לרדת בירידה שמהווה נקודת אל-חזור. וכך מצאנו את עצמנו מתחילים בטיפוס בשביל עזים צר, חלק ותלול במעלה ההר. לפנינו ומאחורינו עברו שיירות סוסים וחמורים של חברות טרקים שהוציאו קבוצות מאורגנות עם אוהלים, סוסים ומזון (בדיעבד נראה לנו שזו דרך חכמה בהרבה לעשות את טרק ליקיר). כולנו צעדנו במעלה ההר, אני חייבת להודות שבמהלך העליה היו לי כמה פרפורים וחששות מהחלקה בשביל לכיוון התהום שלצדי, אך כולנו, כולל ליאור, צעדנו ותוך כדי מנוחות רבות בדרך הגענו וכבשנו את פסגת הפס.
הפעם באמת היתה לנו תחושת כיבוש וכל ידידינו אותם פגשנו במהלך הדרך הריעו ומחאו כפיים לליאור בן ה-4 שהגיע לפסגה כשאני מדדה מאחוריו. לאחר מנוחה ארוכה והחזרת נשימתי לסדרה, המשכנו בדרכנו לכפר אנג. בניגוד לשני הכפרים הקודמים, את הכפר אנג לא רואים ממעלה הפס וכך המשכנו בהליכה איטית במורד ההר ולאחר כשעה וחצי ראינו סוף סוף את שדותיו הירוקים של הכפר. אך תלאותינו לא הגיעו לקיצן; הכפר אנג בנוי במעלה ההר והוא פרוס על שטח רב. חיפשנו גסטהאוס אך היינו כל כך עייפים שבקושי יכולנו לזוז. לפתע טען בחור ישראלי שהוא שמע שיש אוטובוס אחר הצהריים ללה, מיד נתפסנו לרעיון והחלטנו לחפש את תחנת האוטובוס. הכפריים טענו שאין אוטובוס כזה היום אלא רק מחר בשעה 8:00 בבוקר. אף אחד מהם לא ידע לאמר לנו היכן תחנת האוטובוס.
אנחנו לא וותרנו, מצאנו משהו שנראה שאולי הוא תחנה (בשלב זה לילך ועופרי היו במצב של פאטה מורגנה וגם 4 אבנים מעורמות התאימו לתאור תחנת אוטובוס) והתישבנו לחכות לאוטובוס כאשר לילך ועופרי משוכנעות ומשכנעות שיגיע אוטובוס שיקח אותנו ללה, באותו זמן תום היה משוכנע שהוא יצוד ארנבת וזיו נהנה מכך שהתרמיל הגדול שלו מתחתיו ולא עליו. בשעה: 16:15 הגיע אוטובוס שחזר לכפר ויצא רק מחר ללה. וכך מנופצי אשליות על אוכל טוב, מיטה נעימה, מקלחת חמה ושרותים מערביים מצאנו גסטהאוס בו שהה אדי - ידידנו הקנדי, שכרנו חדר והשלמנו עם המצב.
מובן שלאחר חצי שעה כבר הרגשנו שם נהדר, כיוון שבעלי הבית היו אנשים מקסימים וחייכים שרק רצו להאכיל ולהשקות אותנו. מיד כשהגענו הביאו לנו תרמוס תה עם לחם לדאקי, חמאה וריבה וצלחת של משמשים מתוקים, מתוקים. אכלנו, שבענו והודינו מקרב לב על הכנסת האורחים הנפלאה. החדר היה עם מזרונים בלבד, אך החמימות של בעלי הבית שבתה את לבנו ועשתה לנו את היום. נחנו ולקראת ערב הזמינו בני המשפחה את מי שרצה מבין האורחים להשתתף בהכנת מומו טיבטי - מאכל הדומה לכיסוני בצק ממולאים בירקות. ליאור, מעיין ותום הכינו מומואים בקצב ואחר כך גם אכלו אותם בשמחה והתלהבות.
ארוחת הערב היתה פשוטה אך מלאת שמחת חיים ואהבה, בנם של בעלי הבית, בחור צעיר וחמוד שלומד רפואה ובחופשים עוזר לפרנסת המשפחה דרך הדרכת טיולים ופרסום הגסטהאוס שלהם. הלכנו לישון מותשים ועייפים אך עם תחושה נעימה וטובה. אני התעוררתי כבר ב-5:00 לפנות בוקר ובשעה 6:00 יצאתי והתישבתי על סלע המשקיף על העמק, הנחל והתושבים החרוצים שבשעה כזו כבר הולכים למלא מיכלי מים מן הנחל, לאסוף עצים ולעבד את שדותיהם. ממקום ישיבתי הרגשתי כיצד הפשטות של חייהם נוגעת בי ומעוררת מחשבות רבות על האופן בו אנו חיים בהשוואה לחייהם ואילו דברים אפשר לשפר בחיינו על מנת לחזור ואפילו קצת לפשטות האמיתית של החיים. אני לא יכולה לאמר שאני מקנאה באורח החיים שלהם, אך יש המון מה ללמוד ולאמץ מכך, יש לי שנה שלמה לחשוב איך ניתן ליישם את זה בחיינו הפרטיים, מסקנות יהיו בכתבה האחרונה.
בשעה 8:00 בבוקר יצא האוטובוס מתחנתו (שעכשיו כולם ידעו היכן היא נמצאת, ולא, זו לא היתה ערימת האבנים של לילך) לכיוון לה. נאמר לנו שהנסיעה תקח 3 וחצי שעות, בפועל היא לקחה 5 שעות עקב אינספור עצירות לכל מי שהרים את ידו לנהג האוטובוס (מנהג ייחודי לאוטובוסים של הודו). ישבנו בחלק האחרוי של האוטובוס, היתה נסיעה נחמדה בסך הכל, מוסיקה הודית, מגוון אנשים וטיפוסים משעשעים ונהג אמיץ מאוד. לאור שתי נסיעותיי באוטובוס ציבורי באזור אני מלאת הערכה לנהגים האוטובוס ההודים שסבלנותם ונהיגתם ראויה להערכה.
ללה הגענו בשעה 13:00 כשאנחנו עייפים מאוד. הלכנו מיד למסעדה האהובה עלינו וסוף סוף אכלנו משהו חוץ מאורז ועדשים. ביום ראשון לפנות בוקר יוצאים למנאלי באוטובוס תיירים סופר דהלוקס ועל הנסיעה הזו נספר בכתבה הבאה.פרעושים.
