עולים על אוטובוס למנאלי
התלבטנו לא מעט אם לצאת לבתי סירות בסריניגר אך לבסוף לקחנו החלטה לוותר ולצאת למנאלי. הזמנו כרטיסים עם מקומות שמורים לתחילת האוטובוס לנסיעה מלה למנאלי ב-14/8. שמענו מכולם שהנסיעה קשה, מסוכנת, שמקיאים בה, שזה לא מומלץ עם ילדים, שהאוטובוס תיירים סופר דה-לוקס לא באמת טוב כפי שנראה בתמונות, ועוד ועוד שמועות מבעיתות, אבל אנחנו החלטנו שנעמוד בזה ויהיה בסדר, עשו זאת לפנינו ויעשו זאת אחרינו. ארזנו את חפצינו, קנינו שפע של לחם, גבנ"צ, חטיפים, ממתקים, מים ועוגיות. נפרדנו מידידינו היקרים והמקסימים בגסטהאוס "קרזו" בלה, הילדים נפרדו מנימה וסוניל שהיו חבריהם הטובים בחודש האחרון ובשעה: 3:15 לפנות בוקר התעוררנו בחשכה מוחלטת (בלה חשמל זה מצרך נדיר ולא מובן מאליו), סידורים ואריזות אחרונות ובשעה: 4:10 לפנות בוקר יצאנו מהחדר שלנו עם שתי מוצ`ילות ענקיות ו-4 תיקי גב, ילד אחד בוכה ושמיים זרועי אלפי כוכבים מנצנצים.
הגענו רגלית לתחנת האוטובוס (10 דקות הליכה מהגסטהאוס), שם המתין לנו, להפתעתנו הרבה, אוטובס תיירים, דומה מאוד לזה מהתמונה בסוכנות הנסיעות. המקומות אכן היו מסומנים והכסאות כפי שהובטח נשכבים אחורנית להקל על השינה. כבר התחלנו ברגל ימין, ובשעה 5:00 לפנות בוקר, יצאנו לדרכנו כמתוכנן. די מהר נוכחנו לדעת שיש לנו נהג מאוד זהיר ומאוד מאוד איטי (לא אופייני להודו), אבל אני באופן אישי מעדיפה את האפשרות הזו על פני האפשרות של מהיר וחסר זהירות. הנוף המדברי של ההימליה על צורותיהן המדהימות של ההרים ריתק אותנו אל חלונות האוטובוס ללא הפסקה. אי אפשר להתרגל לנופים הללו מכיוון שהם פראיים ועוצמתיים ולכן אני באופן אישי ויתרתי על קריאה או משחק ופשוט הבטתי על הדרך.
הדרכים באזור זה של הודו משובשות באופן שלעתים קרובות נראה בלתי עביר לרכבים מכל סוג שהוא ולבטח לאוטובוס תיירים, אך האוטובוס שלנו עבר את כולם ונסע בשלווה בבורות, חצה נחלים ונסע על אבנים באופן כזה שהפתיע אותנו שוב ושוב. המרחק מלה למנאלי הוא כ-500 ק"מ, בחשבון פשוט נראה שהנסיעה צריכה לארוך כ- 7-10 שעות, אך במקרה שלנו יש לזכור שהמהירות הממוצעת של האוטובוס היתה 20-30 קמ"ש, מבלי לקחת בחשבון הפסקות, וכך דרכנו ביום הראשון הפכה ל-18 שעות בהן עברנו את מחצית המרחק מלה למנאלי. מעיין שלנו, שהוא המקורי והידידותי ביותר לסביבתו גילה מהר מאוד את הקבינה הענקית של הנהג (שסגורה עם דלת על מנת לבודד את הנהג והרעש של המנוע משאר חלקי האוטובוס). מאותו רגע הפך מעיין לעוזר נהג ובעיקר לעוזר עוזר נהג. בהודו, לנהג האוטובוס יש עוזר אחד שמכוון אותו בעת הצורך ומשמש איש הקשר עם קהל הנוסעים. אנחנו קראנו לעוזר הנהג שלנו צ`לו מכיוון שבכל פעם שהוא רצה שהנהג יסע הוא אמר: צ`לו (סע בהינדי).
נסיעה בדרכים עקלקלות
כיוון שנסענו בשטח הררי ביותר (הרים בגובה של 4000-5500 מטר) הכבישים סובלים מאיתני הטבע הכוללים זרימת מי הפשרת שלגים, דרדור סלעים בלתי פוסק ושקיעה של הכבישים. "הכבישים" צרים ומדי פעם יש בהם התרחבות קלה שמאפשרת לרכבים עקיפה או מעבר שני רכבים שבאים מכיוונים הפוכים. החוויה של מעבר שני רכבים שבאים אחד מול השני - משאית/ מיכלית ואוטובוס היתה מפחידה למדי במיוחד במקומות בהם יש תהום בגובה 1000 מטר ואנחנו באוטובוס נמצאים בצד של התהום. במהלך המפגשים הללו עם משאיות (וזה קורה כל 5 דקות בממוצע) קראו ילדינו: "אמא, אמא תסתכלי!!" ואני חשתי שעבורי הדבר הנכון ביותר הוא עצימת עיניים עד עבור זעם או עבור תהום... במקרים קיצוניים יותר נאלץ האוטובס לנסוע אחורה 20-30 מטר על מנת למצוא מקום
רחב יותר בו יוכלו לעבור שני הרכבים. עופרי ואני חברנו מלים חדשות לשירו של רמי קליינשטיין - על הקצה, והרי יצירת הפאר שלנו:
על הקצה / על פי התהום הוא עומד
יפול או לא לא ברור/ אז נראה אם אכן נגיע למקום
על הקצה / לקצה ההר נעלה
מול עוד משאית נחצה, האם נגיע? יהיה מה שיהיה
השיר הזה התנגן אצלנו חלק ניכר מן הנסיעה ושעשע אותנו ברגעי מתח. מה שלא ידעתי בשלב הזה הוא שביום הראשון הדרכים עדיין היו טובות יחסית, אבל ביום השני... ובכן בסיום היום הראשון היינו אמורים להגיע לקיי-לונג, עקב איטיות נהגנו היינו רחוקים מאוד מקיי-לונג ולכן הוחלט לעצור ללינה באוהלים בשטח. הגענו למאהל עם אוהלים שנראו שייכים לתקופה המנדט הבריטי, ומיטות בכל אוהל +חשמל, מצעים ושמיכות עבות (זה היה בגובה 4200 מטר והיה קר למדי), אני דמיינתי את עצמי באוהל אנגלי בסרט זכרונות מאפריקה. עבור אוהל רצו 300 רופי לאדם ומאתנו רצה החוצפן 1000 רופי (מחיר של מלון פאר בהודו). החלטנו שלא ניכנע לסחטנות ולניצול וכמו רבים אחרים (כולם ישראלים כמובן) החלטנו לישון באוטובוס. בשלב הזה בעלי המאהל נגשו אלינו והסכימו לקבל מאיתנו 400 רופי לאוהל עם 3 מיטות כולל ארוחת ערב. זיו נהל את המו"מ ובהצלחה, למרות זאת אני והבנים החלטנו להישאר לישון באוטובוס, עופרי וזיו הלכו לאוהל (מעיין בתוך רגע שינה את דעתו והצטרף לאוהל) מדברי זיו: "לאחר כ-10 דקות ניגשתי לאוטובוס לקחת משהו מלילך אך אני לא מוצא אותה בכל האוטובוס. אני יוצא החוצה ורואה דמות עם חבילה עטופה עליה מסתובבת בשטח המאהל וקוראת בלחישה ליד כל אוהל: "עופרי, עופרי איפה את?" וכך נשלחתי להביא לאוהל את תום שישן באוטובוס בכיף". וכך למרות התנגדותי הראשונית ישנו כולנו באוהל שינה טובה ועמוקה עד לשעה 5:30 בבוקר למחרת".
בשעה 6:00 יצא האוטובוס לדרכו ובשלב הזה בעליה לכיוון מעבר ההרים הבא הבנתי את כוונת האנשים שדברו על הנסיעה כמסוכנת. באזור זה הדרכים כה משובשות עד שהיו כ-3 סיבובים בהם זיו ואני משוכנעים שלא כל הגלגלים היו על הקרקע בו זמנית. בעת הסיבובים הללו כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה דרכי מילוט לילדים במידה והסיבוב לא יעבור בשלום, וזיו חשב לעצמו- המשאית שלפנינו עברה את זה אז גם אנחנו נעבור - ואכן עברנו! הילדים בשלב זה היו מאושרים מאוד ומלאי התלהבות מן הסיבובים, מהגובה והמעברים הקשים ובעיקר מאמם שעצמה עיניים ונראתה מזיעה משהו!
הנוף מתחלף
לאחר כמה שעות נוספות של נסיעה החל הנוף המדברי להתחלף בנוף הרים ירוק יותר, נהרות מדהימים, כפרים של בית או שנים ומדי פעם ראינו על הנהר מעין כבל מתוח שאליו מחובר סל שבאמצעותו אנשים וסחורות חוצים את הנהר. חלפנו על פני קיי-לונג היפה שהיא היל סטיישן אנגלית ונראית עם בניה אנגלית טיפוסית והמשכנו לטפס על ההרים לכיוון מנאלי. במרחק 4-5 שעות ממנאלי הנוף החל להיות ירוק ומלא צמחיה סבוכה, ערפל כיסה את ההרים והנוף הזכיר לי את שוויץ. מכל מקום זרמו מים והכל מקסים וירוק. צילמתי וצילמתי בלי הפסקה כי פשוט אי אפשר להתאפק. הפס האחרון שעלינו לכיוון מנלי היפהפיה במיוחד, העליה במעלה ההר שופע הצמחיה ודרך הערפילים היתה מקסימה.
הילדים מאוד שמחו שנכנסנו לעננים והיו מרותקים למראה הנשקף מחלונות האוטובוס. כאשר הגענו לפס - קצה ההר, התחלנו בירידה חדה לכיוון העמק בו שוכנת מנאלי. כל מורד ההר היה מכוסה ערפילים כך שבאמת לא ניתן היה לראות ממטר (כפי ששר אריק איינשטיין) ודווקא בשלב הזה נהגנו אזר אומץ והחל לנהוג במהירות מפתיעה בירידה מלאת סיבובים, בוץ בורות וזרימת מי שלגים. בהתחשב בכך שצמיגי האוטובוס היו חלקים כמעט לגמרי (חבל ששמנו לב לזה) ובהתחשב בכך שבכביש הצר הזה נוסעת תנועה לשני הכיוונים (כלפי מטה וכלפי מעלה) הרגיעה היתה ממני והלאה. לאחר כל סיבוב אמרתי תודה שעברנו אותו בשלום וברכתי את הנהג על מיומנויות הנהיגה המעולות שלו. וכך לאחר עשרות סיבובים בנוף פראי שהזכיר לי ג`ונגל בדרום אמריקה (לא שאי פעם הייתי שם) וכמו שעופרי אמרה: "יו תראו את הצמחיה" ותום הוסיף אחריה: "כן, מלאה צמחים", התקרבנו והגענו למנאלי.
נכנסנו לעיר בשעה: 20:00, ירד גשם, היה כבר חשוך לגמרי והיה לנו ברור שצו השעה הוא מציאת גסטהאוס ובדחיפות. העמסנו את הציוד על הגב, ויצאנו לחפש מונית לושישט. ללא כל בעיה נמצאה המונית ותמורת 80 רופי עלינו לושישט. המקום הראשון בו רצינו ללון היה Sita Cottage אך הוא התעקש שנקח שני חדרים - 500 רופי לחדר, בעינינו זה כמובן לא בא בחשבון לישון בנפרד מהילדים במקום חדש ולכן ויתרנו והמשכנו בחיפושינו כשראינו לפתע שלט למלון HAROI שהומלץ על ידי הפלגים. נכנסתי, ראיתי חדר יפה ומרווח, סכמנו על 600 רופי, העלנו את הילדים ושפע הציוד, נשמנו לרווחה ונכנסו לחדרנו. לאחר מקלחת וארוחה משביעה הלכנו לישון, עייפים אך מאושרים!
