פארק שעשועים, מלניץ ובאד הופגשטיין
קמים מוקדם, ולאחר ארוחת בוקר טעימה - יוצאים לכיוון הכביש האלפיני היפהפה. לפי החוברת (זו עם הניילון), עוצרים תחילה בפארק השעשועים בפוש, לפני הקופות. "בשביל זה עצרנו פה? זה לפצפונים" אומר הבטוח בעצמו. "חבל על הזמן. עדיף לנסוע". למזלי, אני עומדת על שלי. יש מתקנים גם לקטנטנים, נכון. אבל הפארק כולו מתוכנן בצורה נינוחה ומקסימה ומאפשר פעילות מגוונת גם לבוגרים יותר. ליד האבובים פוגשים בשתי משפחות ישראליות נוספות. "וואו, איזו השקעה", אומרת ענת (אחרת), לאחר שהיא שומעת את התכנית שלנו. "אני חייבת לרשום את הפלאפון שלך", ו"בואי, תכירי את ענבל"...
ממשיכים להסתובב, מבזבזים בכיף מטבעות של יורו, ומסיימים בביתן המשחקים, שם יושב ההוא שאמר שאין צורך לעצור פה, על גבי אופנוע, ומתנועע לכל הכיוונים. הוא לא רואה מימין ומשמאל, ואני מצלמת. להוכיח. נכנסים לכביש האגרה. עם הסיבובים, מתחיל כאב הראש, והבחילות נמשכות כך עד סוף היום. הכביש יפה, אבל זו הוכחה לכך שאין צורך לסיים את כל שיעורי הבית. הציפיות היו גבוהות מאד. גם האכזבה. עצרנו במספר תחנות בדרך. לשתות, להתנדנד. עם ההתקדמות, עצרנו פחות. חיכינו לשיא. נסענו בכביש לכיוון הקרחון הגדול. בקרונית -; לא ירדנו. השתגענו? בקור כזה?
קצת הצטלמנו, קצת הסתובבנו. צחקנו מהמרמיטות הנחמדות. המשכנו עד לסופו של הכביש. הדרך אחריו, בעמק, לכיוון מלניץ (Mallnitz)- לא פחות יפה. אנו עוצרים באחת העיירות בדרך בשוק מזדמן, שותים בירה, אוכלים סטייק נוראי, מסתובבים בסחרחרה ולוקחים כדור נגד כאב ראש. במלניץ, אנו ממתינים כחצי שעה בתור לרכבת המכוניות. לא נורא. כשמגיע תורנו, אנו יורדים מהרכב, הולכים לכיוון קרונות הנוסעים ומחכים לאבא שיגיע לאחר שיעלה את הרכב על הרכבת. הרכבת יוצאת בזמן. היא נעימה, מהירה, ו- 12 דקות לאחר מכן, אנחנו בצידם השני של הרי הטאוארן. כשיורדים מהרכבת ורצים לכיוון הרכב, אנו פוגשים את ענת (האחרת). כמה מפתיע, אני חושבת לעצמי, בהתחשב בעובדה ש"השקעתי".
לאחר כשעה, בבריכות המקורות של באד-הופגשטיין (Bad Hofgastein), אני מוצאת את עצמי שומרת על התינוקת של ענבל, בעוד האחרונה מפלסת את דרכה בתוך המגלשה הסגורה יחד עם נועה, בתי. רק בישראל. מגלשה פתוחה. מגלשה סגורה. בעיקר מחניק. המקום נחמד. בחוץ יפה יותר. אבל קר. אני נכנסת למים, ויוצאת דרך הוילון לבריכה שבחוץ, ובקור של 5 מעלות בלבד, שוחה בתוך בריכה חמה. מטורפת. ברגע האחרון -; מתגלה שוב חוסר האחריות במתקנים הארורים. נועה מקבלת מכה חזקה בראש מהמגלשה הפתוחה. התחבושות עומדות להיגמר ואני לא אומרת נואש. כרבע שעה לאחר מכן -; הגיבורה שוב על המגלשה. הסגורה. בתשע בערב עוזבים. לא לפני שנפרדים מהח`ברה, ונוסעים לעיר לאכול משהו. כי הבטן מקרקרת. יושבים במסעדה איטלקית סתמית. מרק שום, באגט, פיצה. מה זה חשוב. העיקר שיש ספגטי בולונז.
לתחילת הכתבה
זלצבורג ואניף
זלצבורג (Salzburg). אי אפשר היה לוותר עליה. ולו רק כדי לספוג מעט תרבות. אז גם היום ירד גשם. נכנסנו לרכב, ושמענו את הדיסק של יוסי בנאי המספר על מוצרט. זה היה פשוט נהדר. הילדים היו מרותקים, שאלו המון שאלות והגיעו מוכנים "להשתלט" על עירו. נכנסנו לעיר, בחיפוש אחר חניה. טעות? אולי. עמדנו בפקקים כחצי שעה, אבל מצאנו מקום חניה נהדר. ירדנו מהרכב והתחלנו לצעוד לאורך הרחוב. זלצבורג מקסימה. עם המון אווירה. דברים שלא רואים בשום עיר אחרת. כינורות קטנים, כינורות גדולים. פסלים של מוצרט, מיניאטורות, ניירות מכתבים של "צלילי המוסיקה". הגענו לכיכר מוצרט. גשם הזלעפות הבריח אותנו לתוך חנות ממתקים יפהפיה. כשהגשם נחלש מעט, הלכנו לכיוון לשכת התיירות, הצטיידנו במפות ואמרנו תודה.
החלטנו לשבת בקונדיטוריה "דמל". אבל רק בגלל שעוד ירד קצת גשם. הקונדיטוריה משגעת. מפוארת, בטוב טעם. מומלץ להכנס, לעלות למעלה, לשבת ולהזמין אחד מעשרות המאפים המתוקים או המלוחים, או אפילו לאכול ארוחה חמה. כשהחלטנו שצריך גם קצת ללכת ולראות מקומות אחרים, שמנו פעמינו לכיוון המצודה. עלינו למצודה ברכבת הכבלים, תוך שישים שניות. בדיוק כמו שכתוב. הנוף הנשקף מלמעלה עוצר נשימה. זלצבורג על כף היד. טיפסנו במדרגות לכניסה, וסיירנו, יחד עם עוד כמה אלפים, בתוכה. המצודה יפהפיה. המוצגים שבתוכה שמורים ומעניינים. בובות גדולות, בובות תיאטרון, בובות של מוצרט. מקסים.
בכיכר שלמרגלות המבצר מתקיים שוק מזכרות נחמד, הכולל דוכני אוכל. קנינו בננות, דובדבנים ובייגלה עם שומשום. שלא נרעב. המשכנו לכיוון מוזיאון הטבע. לא הצטערנו. ידענו ששעת הסגירה היא מוקדמת, ושלאחר מכן נוכל להמשיך ולראות גם דברים אחרים. נותרה לנו שעה אחת בלבד. זה כמובן לא הספיק. המוזיאון מקסים. החלק הטוב ביותר הוא האקווריום הגדול בקומת הקרקע, בו ניתן לראות דגי פירניה, דגי ליצן (שהיוו השראה לדגים בסרט "מוצאים את נמו"), מאובני ענק ואלמוגים חיים יפהפיים. באגף הזוחלים ביקרנו פיתון ענקי, איגואנות ותניני מים מתוקים. רצנו מקומה לקומה, כדי להספיק. הפעילויות שונות ומגוונות. בכל קומה -; נושא מעניין אחר. כשהודיעו על הסגירה, בגרמנית כמובן, עשינו כאילו אנחנו לא מבינים. האמת היא, שבאמת לא הבנו. אז המשכנו להסתובב, ורק בסוף, אבל ממש ממש בסוף -; יצאנו החוצה. אח, איזה אוויר צח.
מכאן המשכנו לכיוון בית מוצרט. היה מעניין ומרגש. בעיקר אחרי דבריו של יוסי בנאי. ראינו את הבית בו מוצרט התגורר, חפציו האישיים, כינור הצעצוע עליו הוא ניגן כשהיה ילד קטן, ועוד. מכאן, החלטנו לנסוע לכיוון העיירה אניף (Anif), לארמון הלברון. חנינו את הרכב בחניה הקרובה לכניסה. אין נפש חיה. מסתכלים ימינה, שמאלה. ובכל זאת -; נכנסים פנימה. הגענו לקופה, וביקשנו לקנות כרטיסים. ראינו משפחה אחת יושבת מתחת לגגון מקורה. ממתינה גם היא לסיור הקבוצתי. ישראלים, אלא מה. ישבנו איתם, דיברנו, הילדים שיחקו ביניהם ובסופו של דבר, הצטרפו אלינו כ- 20 ח`ברה נוספים. הסיור החל. המדריך מצחיק. זורק פה ושם מילים בעברית. "שקט". הוא צועק. אנחנו צוחקים. גם הוא צוחק. כי אנחנו נרטבים. הממזר הצליח להסיט את תשומת ליבנו. צרחות פה, צרחות שם. צחוקים לא נורמאלים. אין לי מושג אם המים באים מהמזרקות או מהשמים.
כל נסיון של "הרטבה" גורר תגובות בנוסח: "אה, הבנתי מאיפה זה בא". "עכשיו תיזהרי מהמדרגה הזו"... טעות!! זה מגיע בדיוק מהמקום האחרון שחשבתם עליו... הגן מלא מזרקות קטנות וגדולות, פעלולי מים עשירים, הפתעות מים בחדרים השונים ושיא הביקור: תיאטרון בובות מכני, בו כל הדמויות הנפלאות זזות בכח המים. לא לשכוח להביא בגדים להחלפה. זהו. סיימנו יום מקסים בזלצבורג. מעט הצטערתי שנגמר. אם אפשר היה, הייתי מגיעה לכאן שנית. כן, באותו הטיול. חזרנו למלון, כשאנחנו שרים כל הדרך "ליי אודליי אודליי הי הו".
לתחילת הכתבה
סאאלפלדן, ראוריס וצל אם זה
הנדנודים הועילו. עד כדי כך שהחלטנו לוותר על המסלול שתכננו ולנסוע לגלוש. פשוט עוד לא נפצענו מספיק. אז נסענו למגלשות ההרים בסאאלפלדן (Saalfelden). לא הייתי בטוחה שנמצא עוד כגון אלה "על הדרך" וחששתי לספוג את זה במשך כל שארית חיי. היה נחמד. הילדים נהנו מאד. עלו, ירדו, שוב עלו, שוב ירדו. לי לא היה שום סיכוי. לא עם הרכבל הפתוח. שיהנו להם. מה `כפת לי. אז חיכיתי כמו ילדה טובה למטה. קניתי לי בוטנים ונשנשתי. תאמינו לי -; הכי כיף. לאחר מכן, נסענו לראוריס (Rauris). חשבנו שאולי נוכל להחזיר שם חלק מהטיול...
בראוריס ישנה פעילות מקסימה לילדים ולמבוגרים כאחד: חיפוש זהב. עלינו עם הרכבל לתחנת הביניים. בכניסה, קיבלנו מעין קערה והסברים בגרמנית. עם הדגמה כמובן. עמדנו ליד ערוץ הנחל הזורם, הוצאנו ממנו קצת מים והרבה בוץ והתחלנו לחפש. החיפוש מצחיק ומרגש כאחד. כולם חופרים בקערות, מרוכזים כאלה, כאילו כל עולמם תלוי בזהב שימצאו שם. אז ככה: עשירים -; לא יצאנו מזה. את הזהב שמצאנו, היה צריך לחפש טוב טוב עם משקפים של שען חרש. כמובן שבסוף המסלול ניתן לקנות זהב בכל צורה וגודל. וכל המרבה -; הרי זה משובח. מראוריס נסענו לכיוון צל אם זה (Zell am see). ניסינו למצוא חן בעיני העיירה, או שהיא תמצא חן בעינינו. אבל לא הצלחנו. הסתובבנו, עם הרכב, מסביב לאגם. ישנן מספר פינות חמד נחמדות. במיוחד אם אתה מגיע לתפוס קצת שלווה ושמש. אנחנו חיפשנו לא את זה ולא את זה.
נסענו לכיוון מרכז העיירה. ואז קרה הבלתי יאומן. הגענו לארץ נוכריה. ערבים בכל מקום. מאות. אולי אלפים. לא ספרנו. מרוב פחד, היינו צריכים פיפי. אז נכנסנו למלון "גרנד הוטל", המלון בו הזמנתי מקום בתחילת שיטוטיי באינטרנט (ולבסוף, למזלי, ויתרתי עליו..). הבת שלי, בת 11 וחצי, שקיבלה חינוך נבון מהבית, ויודעת ש"ערבים הם עם ככל העמים", ו"יש ערבים טובים ויש ערבים רעים, בדיוק כמו שיש ישראלים טובים ויש ישראלים רעים"..., לא יכלה להירגע. "אמא, דברי איתי באנגלית" היא לחשה לפני שנכנסה לתא שהפריד בינה לבין מספר ערביות רעשניות שהיו צריכות גם הן, מה לעשות, פיפי. המשכנו להסתובב בעיירה, ולחפש מקום שישביע את רעבוננו. השפה היחידה שנשמעה סביבנו היתה ערבית. העיקר שהבנתי. לבסוף מצאנו מסעדה נחמדה שקטה ונעימה. זללנו שם ארוחת ערב טעימה, והמשכנו חזרה למלון.
לתחילת הכתבה
מפלי קרימל ומיטרסיל
זוכרים את קניון Wutach מהטיול הקודם ליער השחור? אז זהו. אז החלטנו שגם בטיול הזה צריכה להיות לפחות חוויה אחת, מתקנת כמובן, של "הליכה רגלית קשה". התלבטנו בין קניון ליכטנשטיין לבין מפלי קרימל (Krimmler Wasserfalls), משום שידענו שאין זמן לכולם. הפור נפל על האחרון. מפלי קרימל הנם המרשימים ביותר באזור. הם המפלים הגבוהים ביותר באירופה ובמקום החמישי בעולם כולו. כבר בכניסה לאתר, ניתן לראות את המפלים בגובה רב. אבל המראה אינו מרשים במיוחד, בשל העובדה שהם אינם נופלים משיא הגובה בבת אחת, אלא בשלושה שלבים. ניגשנו כמו ילדים טובים למונית (בודדה) שתיקח אותנו ישירות למעלה. כי ללכת זה בסדר, אבל כלפי מטה. ומי איתנו במונית? שוב. ישראלים כמובן. הם יורדים בתחנה השניה. יחד איתנו.
אנחנו מתרכזים ליד גשרון העץ, תחתיו זורמים המים בשצף קצף ומשמיעים רעש חסר תקנה. אנו מתחילים ללכת, כשהכיוון הכללי הוא למטה, כמובן. לאחר כחמש דקות, לאור מקרקרת הבטן. "חייבים לעצור". אני לוחשת. אף אחד לא שומע. אבל העצירה מגיעה, לאחר שתי דקות בלבד, בדמות מתחם ענק של סלעים ומים זורמים, ועשרות מטיילים המשתזפים להנאתם. אני מקלפת תפוז ומעניקה אותו בחיוך לאור. אהההה. עכשיו הכל בסדר. אף אחד לא ירעב.
אנו מוצאים את עצמנו "נחים" כאן שעה שלמה. בהתחשב בעובדה שהלכנו לפני כן כ- 7 דקות -; מצבנו עגום. אז כדי לצאת מהדיכאון -; אנחנו קונים גלידה וממשיכים לרדת. הירידה מקסימה. מזג האוויר נהדר. עצים גבוהים מצלים, צמחיה נמוכה בעלת עלים ענקיים בצורות שונות, פרחים, ובין כל אלה -; המפלים. חלום. בשיא עוצמתם, הם נשברים וניתזים לכל עבר. כאן מבינים את הכח הרב שיש למים. המראה -; מהמם. ישנן מספר נקודות תצפית על המפל, מהן ניתן להרגיש את המים השוצפים.
לאחר כשעתיים וחצי -; אנחנו למטה. הברכיים קצת רועדות, ואנו מסתכלים ברחמים על אלה שמתחילים לעלות. אבל לא מצטערים לרגע. ליד הכניסה למפלים, מעברו השני של הכביש, שוכן עולם המים קרימל, הכולל תצוגות ומתקנים הקשורים למים ולשימושיהם. יש בו פעילויות נחמדות בנושא המים. בעיקר כאלו המבוססות על לימוד וחשיבה. מלחמת מים בתצורת סוני פלייסטיישן, נדנדות בכח המים, סכרים שונים ומשונים. יוווו, כמה מים. אנחנו מתחילים לנסוע חזרה לעיירה מיטרסיל (Mittersill).
בבוקר, בדרך למפלים, צדה עינינו פינת חמד יפהפיה עם אגם ומשטחי דשא ענקיים. הבטחנו לעצמנו שנחזור. אז עצרנו כאן, רק אלוהים ואנחנו. אגם קטן ומהמם. ובאמצע האגם: מקפצה ענקית, קיר טיפוס מתנפח, מזרקות. אל כל אלה ניתן להגיע בסירה הקשורה לעץ. ובחוץ: מגלשה פתוחה למים, שתי מסעדות, מגרש כדורגל ענק, נדנדה לרולר-בליידס, ספסלי ישיבה. הקופה סגורה, והאגם ריק ממתרחצים. העננים שטים בשמים הצבועים ורוד וכתום. יותר יפה מזה -; לא יכול להיות. אור ואבא מתחילים לשחק כדורגל עם ילד נחמד. טוב שלא צריך לדבר הרבה. נועה ואני מטיילות מסביב לאגם, אוספות אבנים יפות, ואני מסתכלת לשמים ומבטיחה לעצמי לוותר על התכניות של מחר. כי לכאן -; חייבים לחזור.
מיטרסיל, מינכן וגינצבורג
אז חזרנו. לאחר ארוחת בוקר מזינה, עם המון טוסטים, וסגירת מזוודות הרמטית, אנחנו בדרכנו למיטרסיל. שוב. הפעם כולנו עם בגדי ים. הקופה פתוחה. מעט מאד מתרחצים. אנו מתמקמים על יד הספסל, ואור רץ למגלשה. שעה. זה הזמן המדוד שלקח לו להחליט ולעלות עליה. אוסטרים בלונדינים קטנים שעלו וגלשו בלי הפסקה -; עשו לו את זה. זה היה נורא מצחיק. האוסטרים האלה. הם הורידו לעצמם את החלק האחורי של בגד הים, כדי לגלוש ביתר קלות. אחרת הגלישה היא איטית. לא היה מצב שאור יחקה אותם. נועה עוד היתה לבושה. שעה וחצי של בחינה מדוקדקת לגבי צבע המגלשה ואופיה, ואיומים ש"עוד מעט אנחנו נוסעים מכאן" עשו גם לה את זה. אבל מרגע זה ואילך -; לא הצלחנו להזיז אותם משם. אבא הלך לשירותים. אחר-כך הוא הלך לקנות גלידה. לבד. אחר-כך הוא הלך לקנות גלידה עם נועה. אחר-כך הוא הציע גם לאור. אחר-כך, כשהלכתי לאותו הכיוון, ראיתי אוסטריות משתזפות בעירום.
נכנסתי למים הקפואים. הייתי חייבת. המקום מטריף מדי בשביל להגיד אחר-כך: חבל. שחיתי כמעט עד לקיר הטיפוס, אבל חזרתי מהר כדי שלא ישאלו אותי אחר-כך למה לא טיפסתי עליו... בזבזנו שם כחמש שעות שלמות. בלי להרגיש. היה מדהים. ביציאה, השמים התמלאו עננים, והעיניים שלי בדמעות. הרגשה של סיום. בצער רב נסענו לכיוון גרמניה. ה- gps, עליו כל כך סמכנו, לקח אותנו דרך מינכן לכיוון המלון בו היינו צריכים ללון. פה אחד צעקנו שאנחנו רוצים לאצטדיון "ארנה", כשראינו את השילוט הלבן בפאתי העיר. אז עשינו אחורה פנה (בעצם קדימה) ונסענו לאצטדיון. הגענו ב- 16:40. חשבנו שתפסנו אמריקה, אבל מסתבר שהסיור האחרון יצא בשעה 16:30. אור קיבל פרצוף של מפסידן. אפילו חולצה של טוני לא הרגיעה אותו. "איך פספסנו" התנגן במשך חצי שעה שלמה. הסתובבנו בחנויות המדהימות, קנינו קצת פיצ`עפקאס במחיר של פלזמה וחשבנו איך נגיע לכאן שוב.
נסענו לכיוון גינזבורג (Gunzburg), שם נמצא המלון אותו הזמנתי. בדרך, עצרנו במקדונלד`ס כדי "לרכך" את הנפילה האחרונה. "אולי מחר נבוא גם?" ניסה אור את מזלו, כשהוא נוגס בצ`יפס שכבר הספיק להתקרר. "אין סיכוי" אמרה נועה בין ביס לביס, "מחר אנחנו בלגולנד כ-ל היום". "אבא", ניסה אור שוב את מזלו. הפעם הוא גם ידע למי לפנות. "אולי נספיק גם לפה מחר?" "נראה", אמר, וידעתי שאם זה היה תלוי בו, אז היינו נשארים גם למשחק שאמור להיות מחרתיים. הגענו לפנות ערב למלון Zettler. קיבלנו שני חדרים ענקיים עם דלת המקשרת ביניהם. השרות מקסים. יחס נהדר לילדים. משקה חינם, חוברות ציור. אנחנו מבררים לגבי הפארק, והולכים לישון בציפייה דרוכה לראות מה ילד יום...
לתחילת הכתבה
פארק לגולנד ומינכן
יום חדש נולד. מלון לילדים. זו ההגדרה שקפצה לראשי בזמן בו נשנשנו ארוחת בוקר. יש יותר ילדים ממבוגרים. הרבה יותר. וכולם עם שקיות של לגו, בונים מלגו, קונים כרטיסים ללגולנד. ארוחת הבוקר הייתה מצוינת. מבחר נהדר, במיוחד לילדים. אכלנו לאט, כי היה המון זמן. כך לפחות חשבנו. אמרו שהפארק נפתח בעשר. אז אמרו. הגענו בשעה 9:45 והחגיגות בשיאן. הפארק כבר היה פתוח. יותר מ- 50 מליון קוביות לגו מסודרות בפארק הנפלא הזה, כמו גם אטרקציות נהדרות ומופעים יפהפיים לכל המשפחה. משפחה מלגו נחה על ספסל בכניסה לפארק, דינוזאור ענק מלגו - מתנועע, ועוד המון. פשוט מקסים.
התחלנו עם הכוסות המסתובבות בכניסה, כדי שתהיה לנו סחרחורת כבר בהתחלה. משם, המשכנו בזיגזג לכיוון רכבת ההרים "המפחידה" ביותר בפארק. תשאלו למה "מפחידה" במרכאות? אז ככה: "מפחידה", משום שהיא נחשבת לאטרקציה הכי מפחידה בפארק. אבל בעצם היא לא. בכל אופן -; אותי היא כן. כל פעם שמישהו ירד ממנה, דפיקות הלב שלי הואצו והרגשתי לחץ בחזה, כאילו שאני חייבת גם. אז תירגעו. אף אחד לא הכריח אותי ואני לא עליתי. המשכנו לכיוון מרוץ המכוניות (כמובן שהגענו למקום הראשון). משם המשכנו לכיוון רכבת כורי הפחם. ניסיתי להיות אמיצה ואפילו עמדתי בתור, אבל כשהוא באמת הגיע (התור), התחרטתי. מישהו צריך לצלם, לא? מסירת הפיראטים יצאתי רטובה עד לשד עצמותיי. המשכנו לרכבת קלילה נוספת, זללנו ברד במבחנות ענק, אכלנו סופגניות קטנטנות וטעימות, וסיירנו בחנויות המשגעות.
גולת הכותרת של הפארק, לדעתי, היא מחוז המיניאטורות. זהו מקום נרחב בו ניתן לפגוש דגמי לגו של ערים שונות: ונציה, ברלין, המבורג, שוויץ והולנד. כל עיר -; ומאפייניה. דגמי הלגו אינם נחים שם לרגע. מנופים עובדים, ספינות שטות בנהר, קהל מריע באצטדיון, איכר חולב פרה, פעמוני כנסייה מצלצלים. באמת יפהפה. בשעה 15:00, לאחר שמיצינו את רובו של הפארק, שמתי לב למבטים התכופים בשעון, של בני ובעלי כאחד. גם נדנודי הרגליים לא נסתרו מעיניי. אז שתינו ברד נוסף בשלושה צבעים, ורצנו לחניה כדי להספיק. את הסיור שפספסנו אתמול, כמובן.
הגענו לאצטדיון ארנה, לסיור האחרון, בשעה 16:30, ולא הצטערנו לרגע. הסיור נמשך כשעה ואנחנו זכינו להיות באחד האצטדיונים המרשימים באירופה כולה. למעלה, למטה, בצדדים, בחדרי ההלבשה, בחדר האוכל, במקלחות ואפילו בבריכה הפרטית של השחקנים. הסיור לא פסח גם על חדרי ה- VIP המרשימים ועל מסכי הענק המותקנים שם. למטה, ראינו עובדים שמחליפים את שלטי הפרסומות המקיפים את האצטדיון, למשחק שאמור היה להתקיים למחרת. אנחנו כבר לא היינו שם... נסענו למלון שרתון אראבלה, ההוא, מהלילה הראשון. לאחר התארגנות מלאה, החלטנו לצאת ל"ארוחת סיכום" במסעדה במינכן. קיבלנו המלצה מההוא, הקורקטי, על מסעדת בשרים נהדרת במרכז העיר. המסעדה, אגב, הייתה מדהימה. חזרנו מאוחר למלון. כולנו עייפים. שלושה מלונות בשלושה ימים, זה לא דבר פשוט. בטח לא כשאני אחראית על מלאכת האריזה. גם כאן, אינני זוכרת איך נרדמנו. בטח עם חיוך על השפתיים.
לתחילת הכתבה
