ההגעה ללאוס

הזמנתי כרטיס לבנגקוק בחברת "FlyEast". מלבד המחיר שהיה מדהים (סביב 750$), השירות היה מצוין ויעיל. בשעה 06:30 עליתי על אוטובוס לכיוון מעבר הגבול נהר הירדן (שייח' חוסיין). הנסיעה ארכה שעתיים, שם החלפתי אוטובוס ונסעתי לשדה התעופה בעמאן (שעתיים). הטיסה במטוסים של חברת Etihad, השייכת לאמירויות היא פינוק אמיתי, עם מסכי מגע אישיים ואפשרות לבחירת סרטים חדשים לחלוטין לצפייה, ועוד לא דיברנו על תפריט הארוחה שמחלקים. בקיצור - חוויה. הטיסה עברה מהר ונעים. ישנה נחיתת ביניים באבו דהבי (שדה תעופה מדהים) ומשם טיסה לבנגקוק. עם הנחיתה נסעתי לשדה התעופה הישן (DMK -; Don Mueang), כדי לטוס עם חברת NokAir לאודון-תאני. מבחינת טיסות פנים, חשוב לשים לב שלא כל חברות תעופה ממריאות משדה התעופה החדש (BKK) ויש לקחת בחשבון את הנסיעה לשדה הישן (650 באט, שעה נסיעה).

בשדה התעופה באודון-תאני יש שירות הסעה שנקרא "לימוזינה", אבל אל תצפו לרכב המפורסם - נוסעים במיני- ואן רגיל, חוצים במעבר הגבול "גשר הידידות" ללאוס, ואפילו הנהג עוזר במילוי טפסי הויזה בצד הלאי (300 באט, 50 דקות). מכיוון שהגעתי מאוחר בלילה, נשארתי לישון בוינטיאן, ולא ממש אכפת היה לי איפה אני ישנה, רק שיהיה במרכז. לנתי ב-Youth Inn במחיר של 7$. חוץ מלשתות בירה בבר ליד לא עשיתי יותר מדי ובכל מקרה שעת העוצר באכסניה היא 23:00.

לתחילת הכתבה

טיולים בואנג ויאנג

למחרת, נסעתי באוטובוס תיירים (5$) לואן-ויאנג הידועה לשמצה. התאכסנתי ב - Vila Malanny ב - 7$ בקומה האחרונה והיה לי נוף מדהים של העיירה. ככלל, הפעילות העיקרית בעיירה היא שתיית אלכוהול. מבחינת בילוי לילי: מתחילים לשתות בבר שנקרא Sakora, משם ממשיכים בערך בשעה עשר ומשהו ל - Q bar ואח"כ בחצות, כשצריך לכבות את המוסיקה, חוצים רגלית את הגשר ועוברים ל - Sun Set, שם מתרחש ה"ציד הסופי", כי שם לרוב הבילוי נגמר. באקט ויסקי עולה בסביבות 30 אלף קיפ (פחות מחצי דולר).

גם ביום ממשיכה השתייה להיות גורם עיקרי - אפילו האבובים בנהר משמשים רק תירוץ, כדי להגיע לברים על הגדות. שוכרים אבוב (150 אלף קיפ, בערך 2$) ומסיעים את האנשים בטוקטוק לנקודה הראשונה. שם יושבים כמה שעות, שותים הרבה אלכוהול ויש אומגות קפיצה למים. אחרי שממצים ניתן להמשיך בנהר לנקודה הבאה, המרוחקת 30 מטרים, ובה יש עוד בר, ושוב שותים ורוקדים וקופצים למים, בנקודה השלישית יש בריכות בוץ שניתן להתפלש בהן (כיף נורא!) וגם אפשר לשחק כדורעף בבוץ. וכך ממשיכים מבר לבר, עד שמגיעים לנקודת הסיום, שאנשים טוענים שכלל אינה מסומנת בצורה ברורה. אני לא הגעתי לנקודת הסיום, למרות שהתחלתי את מסלול האבובים, מכיוון שאחד הבחורים שהכרנו קפץ למים ופתח את הראש בשני חתכים עמוקים ומרשימים ביותר, מה שאילץ אותי לתפוס איתו טרמפ לבית החולים היחידי בעיירה, על מנת שיתפרו אותו ב-12 תפרים בראש. אתם לא רוצים להיות בבית החולים הזה. בטח שלא בתור מאושפזים. שומר נפשו ירחק.

אגב, זה לא מקרה חריג: יום למחרת בחורה ישראלית שברה מספר צלעות ובערב מגיעים לבר כל הפצועים ואז רואים את האנשים עם התחבושות והקביים. אנא - לשתות במידה ולא להרוג את עצמכם. חבל. יש עוד הרבה לראות ולטייל. יום למחרת, ניסינו להירגע מהאבובים ושכרנו אופניים על מנת לגלות את מערת הבודהא המדוברת (Tham Phu Kham). מסתבר שיש מספר מערות, והמקומיים לא תמיד מכוונים אותך למערה הנכונה. ככה זה כשכולם רוצים לגזור קופון. בכל מקרה, הנוף בדרך היה מדהים, ונהנינו מלפגוש את המקומיים, גם בלי להיות במערה.

לתחילת הכתבה

מלואנג פרבנג ללאונג נאמטה

למחרת נסעתי ללואנג פרבנג באוטובוס VIP שעלה 90,000 קיפ. הנסיעה ארכה שש שעות. התאכסנתי במקום שנקרא Jaliya G.H. (שישים אלף קיפ לאדם בחדר לבד), המרוחק חמש עד עשר דקות הליכה משוק הלילה ומהמרכז. הקסם במקום הוא גינת פטיו מושקעת, שכיף לשבת בה ולפטפט בערב עם שאר התיירים. ביום הראשון נסענו בטוק-טוק (25,000 לאדם) למפלי Kuang Si. המקום מאוד מתוייר לטעמי ואני באופן אישי העדפתי לשוטט בעיר עצמה ו"ללכת לאיבוד" ברחובותיה. כך למשל, הגעתי בטעות למקדש ומצאתי את עצמי יושבת ממוגנטת לתפילה מדיטטיבית של הנזירים. בכלל, היה משהו משרה קסם בנזירים ואת מרבית הזמן שלי בלואנג פרבנג ביליתי במקדשים. את שעות הערב מעבירים כולם בשוטטות בשוק הלילה, ומעבר לכך ולישיבה במסעדה אין יותר מדי מה לעשות בעיר. לפי השמועת ,ישנו אולם באולינג בעיר, אבל הדבר האחרון שבאתי לעשות בלאוס הוא משחק באולינג. יש גבול!

בכל בוקר בשעה חמש וחצי (אפשר גם בשש) ישנם טורים של נזירים המהלכים בדומיה, יחפים ועם גלימות כתומות (מצטלם נהדר) בזמן שאנשי לואנג הישובים נמוך, כדי לא להיות גבוהים מהנזירים, מכניסים מנת אורז אל הסירים המושטים אליהם. מלואנג נסעתי לנונג קיאהו (60,000 קיפ, 4 שעות) ומשם בסירה בלבד למואנג נגוי (שעה). ממליצה לישון בRiver View -  הצופה על הנהר (יש ערסלים!). זה עולה 30,000 קיפ ללילה. הייתי אמורה לצאת לטרק, אבל כאב לי הגרון אז ביטלתי והסתובבתי בכפר עם בחור שוויצרי. התערבבנו קצת עם המקומיים והזמינו אותנו לטקס "Basi" לרגל הולדת תינוקת בכפר. בטקס זה מברכים את התינוקת וההורים תוך קשירת חוטי כותנה מיוחדים כצמידים. היה מרתק ומרגש להיות נוכחת ומעורבת בטקס כזה. כמובן שגם אותנו בירכו ואחרי הברכות (הארוכות) החל המשתה. חזיר שנשחט באותו בוקר הוגש לסועדים ומשקה הויסקי המקומי הנקרא לאו לאו, נשפך כמו מים.

הרבה מהחוויה בכפר זה היא להשתלב בחיי הכפר השקט ופשוט לספוג את האווירה, אבל נאלצתי להמשיך עקב לוח זמנים הדוק. ממואנג נגוי חזרתי בסירה לנונג קיאהו ומשם נסיעה ישירה ללואנג נאמטה (8 שעות, 100,000 קיפ לאדם ברכב של תשעה אנשים). הנסיעה היתה ארוכה ולא קלה. התאכסנתי ב - Zuela שמומלץ בחום (50,000 קיפ ). זהו אחד המקומות המפנקים שהיו, עם בעלים מקסימים וחייכניים. אחרי הנסיעה הקשה, פשוט היה ברור שאני הולכת לעשות מסאג'. ליד מסעדת פנדה פונים ימינה ושוב ימינה ומגיעים לצריפון. יש שם סאונת צמחים מהבילה (10,000 קיפ) וגם מסאג' לאי (שונה ממסג' תאילנדי או שוודי שאתם מכירים, לא להיבהל -; קצת מפרק), שעלה 30,000 קיפ. שווה כל רגע.

לתחילת הכתבה

טיולי אופניים וטרק מקסים

למחרת שכרנו אופניים (10,000 קיפ) ורכבנו 4 ק"מ אל המפלים. הדרך היתה מקסימה, הן בנוף הגיאוגרפי והן בנוף האנושי. היה מדליק להשתכשך בבריכות הקפואות. עלינו למעלה אל ראש המפל, מה שעלה לנו בכמה נפילות והתרסקויות שנגמרו למזלנו בטוב. גם כאן אין חיי לילה סוערים והכל נסגר בשעה 22:00. ישנו בר אחד ועוד בר קריוקי לידו, והבליינים הם בעיקר מקומיים. את הכרטיסים לנסיעה רכשנו בסוכנות נסיעות שנמצאת ברחוב הראשי, אחרי הפנדה. יושבת שם אישה ממולחת שסוגרת עניינים במהירות וביעילות. היא טיפלה בבעיה של כרטיסי טיסה בלי למצמץ ודאגה גם לשירות מעבר (הסעות). קראתי לה Spicy Lady.

למחרת נסעתי למואנג סינג (20,000 קיפ, שעתיים). העיירה עצמה עלובה ולכן היה ברור שממשיכים למלון אדימה (50,000 קיפ פר לחדר, ליחיד או לזוג). המקום פשוט הורס! בקתות יפהפיות עם מיטות מפנקות וכילות ונוף עוצר נשימה לשדות האורז. לא פלצני בכלל, כפי שמשתמע מהשם "מלון". זה יותר קרוב במראה לצימרים. היה נחמד לעשות סיבוב בשוק הבוקר ולראות את כל הדברים המוזרים שהמקומיים אוכלים, אבל גולת הכותרת היתה טרק בן יומיים לכפרים דרך Muang Sing Hill Tribe Eco-Trek sevice. לא ממליצה להיעזר ב -Tourist information  בעיירה. היו לא נעימים ואפילו ניסו לחקור אותנו עם מי סגרנו טרק ובכמה (לדעתי על מנת לקחת ממנו עמלה). סירבנו לענות ולו בגלל העובדה שהם היו מגעילים אלינו קודם ועשו טובה שהתייחסו אלינו.

עלות טרק בן יומיים עם מדריך צמוד כולל אוכל ל-4 אנשים (נשים!) עלה 330,000 קיפ לאדם. אפשר להתמקח על הסכומים. הטרק היה מדהים, אם כי לא תמיד נוח. מדובר בהליכה של מספר שעות בין הכפרים. הלינה בכפר היא ללא חשמל, מים זורמים (מתקלחים בנהר) או שירותים. הלינה בבית המשפחה המארחת (לצידם!) על רצפת במבוק. בקיצור: טירונות. מצד שני, אין הזדמנות טובה יותר מזו לחוות את החיים האותנטיים בכפר לאי, שטרם התקלקל. לביישנים בינינו - ישנה אפשרות ללון בבקתה נפרדת לבד. היה לי המזל להיות שם בטקס Basi נוסף, רק שהפעם היה מעורב שמאן (רופא אליל), שיחד עם ארבע נשים רקדו ושרו במשך ארבע שעות כמעט עד שהגיעו למצב אקסטטי, הכולל רעידות בלתי רצוניות. מדהים ומפחיד בו זמנית.

הטקס נעשה על מנת לגרש רוחות רעות אשר הביאו למחלתה המתמשכת של בתו של צ'יף הכפר. בתום הטקס נשחטים חזירים לעיני הנוכחים. לא לבעלי קיבה רכה! חסכתי לכם את הצילומים היותר קשים. למחרת הטרק ממשיך בכפרים נוספים והטרק מסתיים אחר הצהריים. באותו יום כבר חזרתי ללואנג מנטה כי היה משהו מדכא בעיירה מואנג סינג עצמה. משם עברתי למחרת את הגבול לתאילנד (70,000 קיפ, 4 שעות להוהקסאיי) ועוד שעתיים לצ'אנג- ראי. את עלילותיי בתאילנד, ובעיקר בנגקוק אהובתי, עיר הרשע והפשע, בהודעה נפרדת בפורום תאילנד.

לתחילת הכתבה

כתבה: רוית חבשוש: בוגרת תואר ראשון דו חוגי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותקשורת המונים באוניברסיטת חיפה.

בוגרת התוכנית השנתית לצילום גיאוגרפי, אודיסיאה, בית הספר לצילום "מסע אחר". טיילת עצמאית וצלמת גיאוגרפית ברחבי העולם. מייל: [email protected]

 >>