המפגש עם יוקה בריילי
את יוקה פגשתי ברייליי, תאילנד. היא ישבה בקצה החוף מתחת לצוק ענק ופניה מערבה לכיוון השקיעה. אני, רק הגעתי לשם, מתכנן מה הלאה. היו לי שישה חודשים לבלות במזרח ופרט לכך שרציתי להגיע לוייאטנם, לא היו לי יעדים כלשהם. לא מזמן סיימתי כאסיסטנט לדפנה ערוד את פרויקט ציור יער בית השאנטי, לאחר שנתיים בעמק הסיליקון ושבע עשרה שנות תעסוקה רצופה בארץ. עתה, פתאום שיש לי את כל הזמן שבעולם, אין לי מושג מה לעשות איתו.
המשכתי אל תחתית המצוק והגאות מנעה ממני להמשיך הלאה, אל החוף הבא, אז הסתובבתי והחלתי לחזור. את עיני משכו סלילים של כדוריות חול קטנטנות שנמשכו בקשת מחורים קטנים בחול. הצורות היו מדהימות. ניתן היה להבחין בתנועות מהירות בזוויות העין ובמבט נוסף בהמוני סרטנים קטנים שעסקו בקדחתניות ביצירת המופת הזו שלרגלי. כל כך מדהימה היתה עבודתם שהחלתי לקפץ על קצות בהונותי מנסה לשווא להתחמק מלמחוץ את אומנות הטבע. ולא משנה בכלל, שבמילא תוך זמן קצר יכסו הגלים את הכל ולסרטנים במילא לא אכפת מה יעשה ליצירותיהם כל עוד הם מצליחים במשימתם לפנות חול מתעלותיהם. בעודי מקפץ, הבחנתי במבט פעור המתבונן בי. יוקה ישבה במרחק של מספר מטרים וניסתה להבין על מה בדיוק אני מחולל. מבוכה קלה עברה עלי. ולמבטיה המשתאים הסברתי את עצמי. "אז זה מה שזה", ענתה באנגלית, "גם אני הסתכלתי על זה אבל לא חשבתי על איך זה נוצר, זה פשוט מקסים". זאת יוקה. וממנה למדתי עוד רבות במהלך החודש שטיילנו ביחד. מפאת גילי "המתקדם", אני מניח, החלטתי לטייל לבד. אפילו מוזיקה לא לקחתי איתי, למרות מאות הדיסקים ואין ספור הקלטות שהשארתי בבית. זה פשוט לא נראה לי מתאים. החוויה בטיול זה התחושות שאתה מקבל. בעבר הנופים היו עושים לי את זה, היום זה האנשים.
התיישבתי ליד יוקה והחלנו לשוחח. כשאתה מטייל לבד, אתה מתמודד עם עצמך. אין משפחה, אין חברים, אין עבודה, אין טלוויזיה, אין עיתונים, פשוט אין. ואז, אז חוזרים לדברים הבסיסיים. וזה מה שעושה את האווירה כל כך מיוחדת. אנשים נהיים פשוטים, מורידים את כל המסכות, וחוזרים להיות אמיתיים. כך, נשברים גבולות והמטיילים נהיים פתאום עם אחד. תרבויות שלמות מתנקזות פתאום לבודדים החולפים על פניך, בין אם הם תיירים או מקומיים. לפעמים נוצר קשר, קליק, ולפעמים לא. אבל כאשר נוצר קשר, החוויה היא מדהימה. ולמען האמת, קשרים כאלו נוצרים מידי יום. כאשר אתה לבד, אז אין ברירה. לאחר שאתה מתרגל לזה, קשה מאוד לוותר על זה, וזה נשאר איתך.
יוקה מתבוננת אל השקיעה. "זה כמו מספר שקיעות", אני אומר. שכבות של עננים בגבהים שונים, יוצרים מימדים נוספים. כל פעם שנדמה שנגמרת שקיעה, מתחילה אחת חדשה ברובד אחר של עננים. "כן, אני מרגישה את המים". עיניה פקוחות לרווחה, מנסות לבלוע ולא להחמיץ דבר מהמחזה המתרחש מול עיננו. יוקה, פירוש האותיות, הר, פה, חרות, יקום וניחוח.
יוצאים ללאוס
מספר ימים של פגישות אקראיות על החוף ויוקה אומרת לי - "לא בא לי לחזור ליפן". "לאוס", אני אומר לה, "בואי ניסע ללאוס".לאוס לא הייתה ממש ברפרטואר עד לפני ימים מספר, אך הסיפורים על "גן עדן" הגיעו לאוזני ממעט מהמטיילים שפגשתי עד כה. למחרת היום אנו על רכבת הלילה מסוראטאני לבנגקוק. לילה מאוחר יותר ברכבת לילה נוספת לצ`יאנג מאי. שם, אנו מחליטים לעצור ליום, לנוח לפני לאוס. ליוקה זו הפעם הראשונה. וחוץ מזה פסטיבל נחגג בעיר והיא נראית כמו שוק ענק. בערב אנו הולכים לצפות בתחרות מיס צ`יאנג מאי שנעה ברחובות. על כל פלטפורמה מעוטרת יושבת גבוה בחורה המועמדת לתואר הנכסף, מוקפת לרוב בילדות הלבושות תלבושות אתניות וסביבן רקדנים ונגנים מצוידים בכלי הקשה ותופי ענק. אנו ממשיכים לאחר מכן ליריד האוכל שנמצא ליד העיר העתיקה, ויוקה מחליטה לטעום מכל דבר שמוגש ברחוב. לאחר זמן מה גם הרתיעה שלי מכל הדברים המוזרים נעלמת וגם אני מנסה את מזלי. בעודי ממתין להזמין משקה חם באחד הדוכנים יוקה נעלמת מעיני. אני מחפש אחריה בין ההמונים ומוצא אותה יושבת על רצפת דוכן קטן בפינת הרחוב מנסה לחלל בחליל במבוק. בזהירות היא מרטיבה פיסת נייר אורז, מדביקה אותה על חריר בתחתית החליל ומנסה לנגן. בתחילה מנסה למצוא את הטון, ואט אט היא מנגנת בצוותא עם בעל הדוכן, מנסה לעקוב אחרי המקצב התיאלנדי.
את הדרך לצ`יאנג קונג (Chiang Kong) שעל הגבול עם לאוס אנו עושים במיניבוס שאוסף אותנו מהגסט-האוס. הוא עושה את דרכו בין הרים הזרועים בכפרים קטנים, שדות ומטעים. הדרך ארוכה ורובנו מנמנמים. יוקה יושבת על יד החלון ומשקיפה על הנוף. מידי פעם מוציאה ספר ביפנית, מחפשת איזה משפט, קוראת טור או שניים וחוזרת להביט החוצה. "הנוף הזה מזכיר לי כל הזמן משפטים מהספר", היא אומרת.
ערב. אנו יוצאים לחקור את צ`יאנג קונג. לחפש מקום לארוחת ערב. הגסט-האוס נמצא על גדת הנהר, ומעברו השני של המיקונג, בלאוס, ניתן להבחין במעורפל בקווי המתאר של ווי-שיי(Houay-Xai) . כפר קטן ונקודת מעבר גבול אליה נפליג מחר בבוקר. על הדרך, בפונדק דרכים קטן, אנו מבחינים בקבוצת מטיילים עמם חלקנו את המיניבוס ומחליטים להצטרף אליהם לארוחת ערב. כולם נרגשים ומחליפים חוויות וכוונות לקראת המעבר. ישנם שתי דרכים להמשיך מווי-שיי. אחת, המקובלת יותר, להמשיך על הנהר דרומה ומזרחה מרחק של יומיים ללואנג פרבנג (Louang Prabang). והשניה היא להמשיך על הדרך לכיוון צפון מזרח ללואנג נמטה ומשם לכיוון כפרי המיעוטים האתניים. "אני רוצה להפליג על סירה, לאט, לאט", אומרת יוקה. אני מחייך, "או קיי, אז סירה". החברה סביב השולחן מאד נחמדים וצעירים, כולם הגיעו למזרח לתקופה של למעלה משלושה חודשים. הם נינוחים ומרגישים כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. יוקה אומרת לי שחבל שהיא צריכה לחזור עוד מספר שבועות. "זאת חוויה אחרת", היא אומרת, ואני מזכיר לעצמי שגם אני כך, ואין לי על מה להטריד את עצמי עם החיים שעזבתי מאחור והעתיד המעורפל. ככה זה כשאתה מטייל לאחר כמעט שני עשורים של עבודה רציפה. החברה האלו הצעירים, הם רק בתחילת החיים. חלקם לפני לימודים וחלקם לפני עבודה, והם רואים עולם של הזדמנויות פרוש לפניהם. אני חש קצת קנאה. אנו מחליטים כולנו לרדת לטיילת שלאורך הנהר ולנסות להתרשם מהצד השני. כולנו מחייכים, חלקנו עם בקבוק בירה ביד, אך אני עדיין לא נכנסתי לתלם. הישראלים הם לא שתיינים גדולים. מהעבר השני של הנהר מנצנצת לה חלושות ווי-שיי. לא בגלל המרחק, אני מניח, אלא בגלל התאורה הקלושה. אנו מתיישבים על קצה הטיילת וממשיכים לדבר חרישית, קצת במרחק משאר החברה. יוקה מניחה את ראשה על ברכי וצופה אל הצד השני. "אתה חושב שיהיה טוב בלאוס?"
אנו בתור לביקורת דרכונים. מעת לעת מגיעה סירה נוספת, לעיתים פורקת מספר דל של מטיילים מכיוון לאוס ולעיתים מגיעה ריקה. אני מוריד את התרמיל מהגב מוסר אותו לבעל הסירה. יוקה, עם תרמיל גב שיועד לעשרה ימים בלבד, קטן בהרבה משלי ונראה יותר כמו תרמיל בית ספר מנופח, מקפצת קלילות פנימה אל הסירה הצרה. אנו מנסים לשמור על שיווי משקל על הסירה שרוחבה להערכתי אינו עולה על שמונים סנטימטר. מתיישבים על שרפרפים בגובה המספיק למנוע ממעט המים שבתחתית הסירה מלהרטיבנו, ועם ארבעה נוסעים מתחילים לחצות את הנהר לכיוון לאוס. זאת הפעם הראשונה שלי על המיקונג ואני חש תחושת קדושה מסוימת אל הנהר האדיר הזה שעשה כברת דרך ארוכה מהרי טיבט ויונאן שבסין דרך מיינמאר וממשיך על גבול תאילנד ודרך לאוס, קמבודיה וויאטנם אל האוקיאנוס. כחמש דקות ואנו נוחתים בלאוס. ביקורת דרכונים נוספת, המרת הבאטים שהבאתי מתאילנד והכיס מתנפח במאות שטרות שערך כל אחד מהם כדולר אחד. זה מזכיר את ימי האינפלציה הגואה בארץ בשנות השמונים. שטר של עשרת אלפים קיפ שווה ערך לדולר ומקצת. אנו עושים את דרכנו למזח הצפוני לחפש את הסירה עליה נעביר יומיים ומוצאים את עצמנו ממתינים עם עוד כשישים! מטיילים נוספים. אני הולך לרכוש את הכרטיסים במקום. חסכתי כך מספר דולרים על המחיר שהוצע עבורם בצד התאילנדי. לא נראה שהסירה יכולה להכיל כל כך הרבה נוסעים אך הבעלים מנסה לצופף עד כמה שאפשר. כל אחד שעולה לסירה מציג אישור על רכישת הכרטיס ואישור על רישום במשטרה. למקרה של אסון, אני מניח. לאור הצפיפות, אני מתחיל לחשוב על אלטרנטיבות, אך מייד כשאני מבחין בספיד בואט, שאינה אלא סירת מרוץ בה ישובים כשלושה זוגות אנשים עם חגורות הצלה וקסדות העושה את הדרך ללואנג פרבנג בשש שעות, חולפת על פנינו דרומה בטיסה, אני מעדיף את הסירה האיטית.
כולם מצופפים כמו סרדינים בסירה ואני מתלבט אם ללכת להטיל את מימיי בחור שבקצה האחורי של הסירה פן יהיה לי בכלל לאן לחזור. גם כך הדרך לוקחת כדקה כאשר צריך לקפץ ולטפס מעל אין ספור התרמילים והאנשים. מזל שהתיישבנו ליד פתח ויש לנו גם אוויר וגם נוף. לרגלינו משחקים קלפים, לידי יוקה מנסה את החליל. לפתע מסמנת לי אחת המטיילות שהיא רוצה לצאת. לאן בדיוק אני לא יודע, אך מאפשר לה לטפס על המעקה. היא מושיטה יד למישהו על הגג וזה מסייע לה לטפס מעלה. אני מסתקרן ומוציא את ראשי ומבחין בקבוצה יושבת על הגג, נהנית מהנוף והשמש. אנחנו מצטרפים ומשתרעים על גג הסירה. התחושה מדהימה והנוף מהמם. ג`ונגלים מכל עבר והסירה משייטת לה בין המערבולות בכבדות בתוואי שרק הקפטן יודע. קבוצת הישראלים נמצאה כבר על הגג כשטיפסתי, ועם אחת הבנות, צעירה בתחילת שנות העשרים מתפתחת שיחה. היא מתקצרת לי את החוויות עד כה ומספרת לי על כך שהיא פה עם החבר שלה, אחיו, חברתו ועוד מספר חברים בטיול שלאחרי הצבא. "אני חושבת שאנחנו צריכים ליהנות מהחיים". אני מחייך, "יותר מידי אנשים אומרים זאת, אך לא חיים כך בכלל, אז איך את עושה את זה נכון?". היא נראית קצת מבולבלת, "כן, זה נכון, אני מניחה", "שאלת המאה". לאחר כשעה מגיע אחד העובדים ומבקש מכולם לרדת מטה. לא ניתן להבין אותו, אך בתנועות יד הוא מראה שיש יותר מידי אנשים על הגג. המשחק הזה נמשך עד שעגנו למנוחת לילה בפק-בנג (Pak-Beng). כל כמה זמן מטפסים אנשים אל הגג וכל כמה זמן, בכל פעם שהקפטן מרגיש שהסירה מתנדנדת לה יותר מידי נשלח אחד העובדים להוריד אותם. לרוב, התנאים מאפשרים להישאר למעלה.
לתחילת הכתבה
מגיעים לפק-בנג
בפק-בנג מסתערים כולם על הגסט-האוסים הספורים במקום. "אתה יפני?", משתאת יוקה כאשר אנו פוגשים בחור אחד ברחוב, הוא עונה לה שכן ואני מחייך על הפליאה של יוקה. בכל פעם מחדש כאשר היא פוגשת יפנים היא מתפלאת ואותי זה משעשע. אנו הולכים אחריו אל הגסט האוס בו הוא נמצא ותמורת שני דולר אנו מוצאים מצרך נדיר, חדר עם חלון המשקיף אל הנהר. "הגעתי בספיד בואט, שנתקע פה עקב תקלה לפני יומיים ואני עדיין מחכה שיתקנו אותה, אולם נראה לי שאני נשבר ואצטרף אליכם להמשך הנסיעה מחר". לאחר זמן מה אני מוצא את עצמי יושב לארוחת ערב עם שישה יפנים. זה מאפשר ליוקה לדבר בשפת האם שלה זמן מה ואני נהנה להצטרף לקבוצה שבדרך כלל שומרת מרחק משאר המטיילים. האנגלית שלהם נוראית לרוב וזו בוודאי הסיבה מדוע הם בדרך כלל אינם מתערים עם שאר המטיילים.
אנו יושבים ומתבוננים דרך החלון בדמדומים מעל הנהר. במרחק אפשר להבחין בסירה בה הגענו ולידה מדורה קטנה סביבה מצטופפים העובדים. "צריך לקחת כדורים נגד מלאריה", אומרת יוקה. אני שולף את הדוקסילין שקניתי עבור יוקה בבנגקוק ולוקח לעצמי את המלפקין שרכשתי בארץ לעצמי. אני חושב על כך שאצטרך לקחת מנה מוגברת בימים הקרובים, שכן עד עתה לא לקחנו אפילו כדור אחד. זה היה כדור המלפקין האחד והיחיד אותו לקחתי במהלך הטיול.
לאחר שעות מספר, זמן קצר לאחר חצות, מתחילות הצרות. אני מתעורר רועד כולי עם תחושה שמשהו מתבשל אצלי בבטן, ומתרומם לעבר החלון הפתוח לשאוף אוויר מעל הכפר הישן. אני מספיק ליהנות לשנייה מהדממה שאופפת את הכול ומיד מתחיל להרגיש בחילה, מגשש את דרכי החוצה לעבר הצריף שמשמש כשירותים ומקיא את נשמתי. לאחד דקה או שתיים אני שומע את יוקה מעבר לדלת, שואלת לשלומי. אני יוצא החוצה צועד מספר צעדים כאשר פתאום כושל ורואה כוכבים. יוקה עוזרת לי להגיע חזרה לשירותים, שם אני ממשיך להוציא את נשמתי. צמרמורת אוחזת בכל גופי ורגלי רועדות. אני נשאר רכון מעל האסלה כרבע שעה ויוקה עוזרת לי לטפס חזרה לחדר. את הלילה עברתי עם חום, צמרמורות והזיות כשיוקה לצידי דואגת לנגב את הזיעה מעלי, מרטיבה את פניי ומוודאת שאני שותה מספיק. להרדם ממש הצלחתי רק לפנות בוקר, ויוקה נאלצת להעיר אותי בטלטלות כרבע שעה לפני שהסירה אמורה להפליג. בינתיים היא ארזה את התרמילים ווידאה שלא שכחנו כלום מאחור. אני עדיין מרגיש חולשה וצמרמורות אך מתעקש לשאת את התרמיל שלי לבד. בעליה לסירה אני מועד על לוח צר וכמעט מוצא את עצמי בנהר. מספר אנשים מושיטים לי ידיים ואני צונח פנימה אל תוך הסירה, מחפש מקום להשתרע קצת, ונרדם למספר שעות. בשעות הצהריים אני מתעורר, מאושש מעט. "קיבינימאט עם הכדורים האלה", אני אומר. "אני לא נוגעת בהם", משיבה בחורה ישראלית שיושבת לא רחוק. "אם אחטוף מלאריה, אגיע לבית החולים וזהו". אני לא מניח שראתה איך נראה בית חולים בלאוס מבפנים, אם הייתה רואה, סביר להניח שהייתה חושבת פעמיים, אבל עכשיו, מה שהיא אומרת נשמע נכון.
נכתב וצולם ע"י איתן שחם
[email protected]
