מגיעים לויאנטיין
"או קיי, אין סיבה לבהלה", אומר הרופא הצרפתי באנגלית עם מבטא כבד. הוא נותן ליוקה מספר כדורים ואומר שלא, אין חיידקים, וזה כנראה ממים או מירקות לא ממש נקיים. האמת, שאני ויוקה אכלנו ושתינו כמעט את אותו הדבר וקשה לנו להיזכר, מה בדיוק יכולה להיות הסיבה, אבל מצבה של יוקה מתחיל להשתפר, ואני מחייך כאשר היא אומרת שמאד בא לה פיש-לאפ. התיאבון חזר, אך בינתיים, לא לוקחים סיכון והיא מזמינה מרק עוף עם אורז. מסתבר, שהמתכון של האמא הפולניה מהארץ תקף גם ביפן, וכנראה אף בעוד ארצות, על פי התגובה של המלצרית במסעדה. אנו מתיישבים ומתרווחים לנו לראשונה זה כשבוע, ומחליפים חוויות על בית החולים. לי, זה מזכיר את בית חולים אסף הרופא לפני שנים, כאשר הוא היה כולו בנוי מצריפים עוד מימי הבריטים. דלתות גבוהות עם מאווררי תקרה גדולים ותור ארוך של אנשים ממתין בחוץ בחום. המקום היחידי שיש בו קצת מיזוג הוא המעבדה. קשה לי לתאר באילו נסיבות הם עושים את הבדיקות, אבל המראה והמרגש הם כנראה לפחות כמו לפני שישים שנה בארץ. מאוחר יותר יוקה ואני ממשיכים לשוק והיא מחליטה לנסות את התרופות המקומיות כנגד כאבי בטן. אני מניח את עיניי ומביט בחיבה על שקית עם תערובת של קליפות עץ ועשבי תיבול, תוספת ללאו לאו.
יום למחרת אנו בתחנת האוטובוס, ממתינים לאוטובוס של 12:30 לויאנטיין (Vientiane), בירת לאוס. יוקה כבר מרגישה הרבה יותר טוב, אך לאיזה מקרה שלא יהיה, אנו ממשיכים עכשיו בציר הראשי חזרה לתאילנד. בתחנה, יושבים כשלושה מקומיים ומנהלים את המקום בעצלתיים. רשימות דפים של הנוסעים מוכנות בידיהם. כל נוסע שמו נרשם עם התשלום. מעין ביורוקרטיה בשלהי הקומוניזם. בינתיים האוטובוס לא יוצא. אין מספיק נוסעים. האוטובוסים שבבוקר בדרך כלל עמוסים ועל כן יוצאים פחות או יותר בזמן. זה של הצהריים סובל באופן קבוע מהעדר נוסעים ועל כן ממתינים כולם עד אשר ימצאו אנשים נוספים למלא את המכסה. מה קורה אם לא מוצאים נוסעים? מסתבר שלפעמים האוטובוס לא יוצא בכלל. כמובן, שמספר נוסעים העולה על המכסה אינה מהווה בעיה. בינתיים, אנו יושבים לנו באחד מבתי הקפה שבתחנה ומעבירים את הזמן בעצלתיים. כשלאחר המתנה של שעתיים אנו מתבשרים שהאוטובוס יצא ב-4:30, אנחנו לא משנים תנוחה.
בשעה שיצא האוטובוס, עברנו את מכסת ה"מינימום" בחמישה אנשים. מספר כסאות פלסטיק שהיו על הגג הורדו במיוחד והונחו במעבר. זאת לא בעיה. הסדרן נראה מרוצה ומרגיע את כולם "נו פרובלם". כמובן, את המכסה שלו הוא השיג. מפאת השעה, החלפנו יוקה ואני את הכרטיסים והחלטנו לעצור בואנג-וייאנג(Vang Vieng) , מרחק שש שעות נסיעה במקום להמשיך עד ויאנטיין, מרחק עשר שעות. האוטובוס מתחיל לטפס על הרכס ונוף מדהים מתגלה אט אט, ואני מתחיל להצטער שאוטוטו מחשיך, אבל לוקח לי בערך כחמש דקות מאותו רגע עד שאני נופל לשינה עמוקה, כנראה, סימן לתשישות שנובעת מחוסר המעש במשך שעות של המתנה בתחנה.
באחת עשרה לערך מעירים אותנו. הגענו לואנג-וייאנג. האוטובוס עוצר על הכביש ואנחנו מתחילים לפסוע לכיוון האורות עם מטיילים נוספים. באפלה, אני מבחין ברצועת כביש רחבה במיוחד אותה אנו חוצים. כשעזבנו התברר לי שזהו בעצם שדה התעופה המקומי והסימן היחידי לכך הינו שרוול הרוח שבקצה המסלול. הכבישים ריקים ואין איש כאשר אנו מחליטים לפנות ימינה, עוקבים אחרי מספר מטיילים. לאחר הפנייה, במרחק, אנו מבחינים באנשים.
לעניות דעתי, אין מקום בעולם בו מרוכזות כל כך הרבה פיצריות כמו בואנג-וייאנג. האיטלקים היו גאים. או שלא. מאות תרמילאים גודשים את הכפר-עיירה הזה ואנו לא מצליחים לזהות אפילו מקומי אחד. אנחנו מרגישים בערך כמו עב"מים במקום. רק לפני יומיים היינו באחד המקומות השלווים עלי אדמות ופתאום זה?! זה כמו להמריא מביר סוויר בסיני ולנחות בדיזינגוף, אתה מרגיש עירום לחלוטין. אנחנו מנסים לברר על גסט-האוסים ומישהו מצביע לנו על הבית שמאחוריו. "אבל הם ישנים!", הוא מוסיף. "כיצד לעזאזל הם יכולים להירדם בכל הבלגאן הזה?", אני ממלמל. אנו דופקים על הדלת חמש דקות ואין תשובה ולבסוף מתייאשים. חוסר תגובה דומה או קול ישנוני הממלמל שהמקום מלא, זה המקסימום שהצלחנו למצוא בחמש הגסט-האוסים הבאים. בסוף הרחוב אנו פוגשים את חמשת המטיילים שירדו מהאוטובוס לפנינו, וגם הם במצב דומה. השעה כבר אחרי חצות.
כל המטיילים גודשים את הרחוב, הפיצריות והבארים בבלגאן גדול ואנחנו אובדי עצות. אני מזהה מספר בחורים מקומיים בכניסה לאיזה בנק ומחליט לשאול אותם. ואנו נוחתים על לא אחר מאשר אותו בחור שעזר לנו במואנג נוי, המושיע שלנו.בשנייה הראשונה אני לא מזהה אותו אבל הוא מזהה אותי ומייד אחר כך גם את יוקה. "איך את מרגישה", הוא שואל, ויוקה עונה שבסדר, אבל היא רק מאד עייפה ואנחנו לא מוצאים מקום לישון בו. הוא מבטיח לעזור ושולח את אחד מהחברה שלו לבדוק גסט-האוסים. כאילו נפל עלינו משמיים ומבטיח גם שאם תהייה בעיה, הוא ייתן לנו מקום לישון בו בבנק. שנייה אחר כך הוא הולך להעיר את בעל הבנק כדי ליידע אותו. זה יוצא אחרי דקות מספר, ולא נראה מאושר במיוחד. הוא אומר משהו בקול עצבני, מנופף בידו וחוזר לישון. "אל תדאגו", מרגיע אותנו המושיע. דקות מספר לאחר מכן חוזר אחד הבחורים ומספר שמצא מקום. לנו אין מספיק מילים להודות וכבר ממש מאוחר ואנו יוצאים בעקבות הבחור שלוקח אותנו לגסט-האוס.
לתחילת הכתבה
סיבוב בעיר
ביום שלמחרת אנו יוצאים להסתובב קצת ומתחילים בארוחת בוקר. המקום מזכיר לי קצת את האדרין ביץ` בקו פאנג גן מבחינת הבלגאן. שלטים בכל פינה מבשרים לנו על השכרת אבובים הכוללת גם הסעה בטוק טוק להיכן שמתחיל המסלול. בזמן ארוחת הבוקר, הספיקה השכנה לנפח ולהשכיר כעשרים אבובים, והמטיילים המשיכו להגיע. אנחנו מחליטים לצאת קצת מהמרכז ופוסעים דרומה בדרך שמובילה אותנו לכיוון בית הספר המקומי ולחלק המייצג את העיירה כפי שנראתה לפני השיגעון ששטף אותה. בתי עץ קטנים וצנועים המוקפים בחצר מרווחת. לאחר מואנג נוי ונונג קיו הבתים פה נראים ממש מפוארים. אנו מגיעים אל הנהר. לרוחבו פרוש גשר במבוק נמוך והמוני אנשים חוצים את הנהר לכל כוון, אם על הגשר, אם על גבי עגלה רתומה לטרקטור ואם אף ברגל, במים. מידי פעם שועטת לה משאית לאורך הנהר וחוצה אותו ואת הגשר במקום רדוד. דמי החצייה על הגשר - אלף קיפ, שכן הגשר נבנה על ידי הכפריים מצידו האחר של הנהר והכסף משמש למימון הבניה והאחזקה של הגשר וכנראה גם כמקור הכנסה נוסף לבני הכפר. אנו פוסעים לכיוון השדות דרך הכפר ועוצרים אצל אחת הנשים שמכינה עבורי מיץ מקני סוכר בעזרת מכונה מיוחדת וממשיכים מתוך כוונה להגיע לאחת המערות שבמקום. המערה הייתה בסדר אך השלווה והפסטורליות שבדרך הם הכיף האמיתי. בדרך חזרה, אנו מחליטים לחצות את הנהר חזרה ברגל. לשם כך אנו ממתינים עד אשר אחד המקומיים מנסה זאת ואז ממהרים ללכת בעקבותיו, צועדים בתוך המים המגיעים עד ברכינו.
בבוקר שלאחריו אנו בתחנה מחכים לאוטובוס, כשמתברר לנו שיש בעיה שכן היום הוא מגיע בשעה אחרת. כולם מנסים לשכנע אותנו לתפוס מונית אתם שלפתע, מי אם לא המושיע שלנו מופיע שוב. הוא מגיח מאחד הפיק-אפים, קורא לנו להצטרף אליו, ושולף אותנו מתוך ההמון. זו פעם שלישית שהוא בא לעזרתנו ובעצם לא יצא לנו להחליף איתו יותר ממילים ספורות עד עתה. בדרך, הוא מספר לנו שהוא עובד בבנק בויאנטיין, והגיע צפונה במסגרת העבודה, ולא, אין כוונה לפתוח סניף בנק במואנג נוי, החלק הזה היה רק בשביל הכיף, וואנג-וייאנג הייתה עצירה בענייני עבודה, ועכשיו הוא חוזר. מאוחר יותר יעזור לנו בפעם הרביעית וישיג לנו טוק טוק הישר לפתח הגסט-האוס בעיר. בנוסף אליו הפיק-אפ מלא במקומיים העושים את דרכם לבירה ויוקה בשמיים, מתמוגגת מהתינוק שממולה ומנסה את כוחה קצת בשפה עם השכנים שלידה. אני רואה איך היא חזרה לעצמה לאחר המחלה והיא נראית טוב. אני שם לב שמידי פעם מצטרפים אנשים ונעמדים על המעקה מאחורי הארגז של הפיק-אפ ומחליט להצטרף אליהם וליהנות מהאוויר והנוף.
לאחר דקה או שתיים אני נשאר לבד ויוקה מצטרפת אליי.
יש איזו שהיא הרגשת סיום. עוד מספר ימים היא תמריא חזרה ליפן. שנינו עומדים מאחורי הארגז על המעקה. והפיק-אפ לוקח את העיקולים בין הכפרים בעצלתיים. אני מבחין בדמעה אצל יוקה ופתאום גם אני מרגיש חנוק. אנו מביטים זה בזו ופתאום כל האינטימיות שנוצרה בינינו במשך הטיול פורצת החוצה. ואני לא יכול להסיר את עיני מעיניה. אנחנו ממשיכים כך עוד קצת, סופגים את כל עומק החוויה. ואחר כך נותנים לרוח ולשמש לשטוף את פנינו ונושמים עמוק, עמוק.
מוויאנטיין אני זוכר בעיקר את הפנים של יוקה בשקיעה בשערי הסטופה המוזהבת שהפכה לסמל המסחרי של לאוס. ואת הארוחה החגיגית שהרבצנו במסעדה האיטלקית. שתינו הרבה יין, ודיברנו הרבה, ובעיקר על מה הוליד צירוף המקרים שהצליב את דרכינו על החוף ברייליי, לפני למעלה משלושה שבועות.
היום האחרון של יוקה לפני הטיסה עף בטירוף. ופרט לפלאפל שטעמה פעם ראשונה בחייה ומאד אהבה, לא הספקנו לעשות כלום. למען האמת חוסר תיאום כמעט והביא לכך שהיא נסעה מבלי להיפרד. שנינו חיפשנו זה את זה בכיוונים הפוכים. למזלנו, ההתעקשות השתלמה, למרות שנהג המיניבוס היה עצבני מאד על העיכוב. אנו מתחבקים ולא ממש מעקלים שזהו, זה נגמר. בשנייה האחרונה לפני שהמיניבוס זז, יוקה נותנת לי מעטפה ביד. על העטיפה היא רשמה:
הקיץ הטוב ביותר הוא ביפן
האוויר, הניחוחות, הצלילים, האור, האוכל...
דברים שאני חשה
את האווירה הזאת אני רוצה לתת לך
היא בתוך המעטפה
באהבה, יוקה
אפילוג
יוקה ואני נפגשנו ביפן כחצי שנה לאחר מכן. פגישה קצרצרה. היא מיהרה לפגוש את החבר שלה. מאז הפגישה שלנו היא הספיקה לעבוד על אחד מאיי יפן היותר טרופיים ומתכננת ללמוד להדריך קאייקים בים. אנחנו עדיין בקשר.
נכתב וצולם ע"י איתן שחם
[email protected]
