מגיעים ללואנג פרבנג
עם הגעתנו ללואנג פרבנג אני דיי חוזר לעצמי. יוקה ואני מטפסים אל הרחוב ומחליטים לחפש בעצמנו גסט-האוס במקום ללכת אחרי כל אותם אלה שקופצים עלינו ברדתנו מהסירה. אנו בוחנים מספר מקומות ולבסוף לוקחים מקום שקט המשקיף על נהר הקאן, נהר הנשפך אל המיקונג מעבר לעיקול. אנו יוצאים לסיור בעיר וממש ליד המלון בפינת הרחוב אנו מוצאים מלון נוסף בסגנון קולוניאלי צרפתי. יוקה אומרת שהוא ממש מדהים. "אני חייבת לראות איך החדרים נראים, היא אומרת ופוסעת אל תוך המלון. "סתם ככה תיכנסי ותבקשי לראות חדר?", אני שואל אותה והיא עונה שכן. אני מחכה בחוץ והיא חוזרת. "חדר עולה פה כארבעים דולר אבל לא יכולתי לראות מכיוון שהכול תפוס. אמרתי לה שאחזור מחר". להיכנס למלון רק על מנת לראות חדר כאשר ברור שהתעריף ממש גבוה זה לא דבר שהייתי חושב לעשות, אך ליוקה זה נראה הכי טבעי שבעולם.
ברחוב הראשי יוקה מסתכלת בסלידה על כל מסעדות התיירים. היא מביטה בתפריט שבחוץ ואומרת שזה ממש יקר. לפתע מופיע בחור צעיר ומבקש לדעת אם אנחנו מעוניינים בטיול למפלים או בהפלגה למערה. יוקה שואלת אותי אם אני רוצה ללכת, אך מהמבט שלה אני רואה שהיא ממש לא מעוניינת. נימוס יפני, אני חושב וכאשר אני משיב בשלילה היא מחייכת ומושכת אותי משם. אנו מתיישבים לקפה כשלפתע פוגשים בחורה ישראלית שמאד שמחה לראות אותנו. "אני מנסה להימלט מהבחור ההוא", היא מסמנת לעבר מטייל אחר שפוסע ברחוב. אנו מזמינים אותה להצטרף. לא, היא לא הייתה במערה, אולי מחר, וכן היא הייתה במפלים וזה בסדר. יוקה מציינת שהיא רוצה ללכת לבדוק את החנויות ואת השוק. היא מתפעלת מהחצאיות שלובשות הילדות המקומיות. אנו יוצאים להמשיך ולהסתובב וקובעים עם הבחורה לארוחת ערב. יוקה רצה אלי ואומרת שמצאה חנות מנורות מקסימה. אני מגיע לשם ובאמת יש שם הרבה דברים מדהימים. אפשר גם לקפל אותם ולארוז אותם, אני רושם ביומן נקודה נוספת לקניות לעתיד. בנתיים יוקה מוציאה את החליל ומתחילה לנגן לילדים שבמקום. אני ממתין לה ותוך כדי כך מבחין בילד שמשחק במשחק הדומה לדמקה, רק בעל עשרה טורים ועשר שורות. אני מוצא את השש-בש הקטן שקניתי בצ`יאנג מאי ומסמן לו לבוא. הוא מתפעל מהקופסא, אך השש-בש לא אומר לו כלום. הוא הופך את הקופסא וכאשר מבחין בריבועים השחורים והלבנים הוא מתלהב, לרגע נראה מבולבל, סופר את מספר המשבצות ורואה שחסר ולבסוף מחליט שזה לא נורא. הוא מסדר את הלוח ואנו מתחילים לשחק. יוקה ממשיכה לנגן ומפעם לפעם שולחת מבט לעברינו בחיוך. חמישה ילדים מסביבה והיא בשמיים.
לתחילת הכתבה
מסתובבים בעיר
יום רודף יום ואנו ממשיכים להסתובב בעיר. רבים אחרים כבר מתכוננים להמשיך הלאה. הם ראו את הארמון, טיפסו על הגבעה והמנזר שבמרכז, נסעו לראות את המפלים, הפליגו לראות את המערה וסימנו וי. יוקה ואני לא מראים סימני תזוזה. אנחנו מתוודעים אל נזיר לשעבר. בחור בתחילת שנות העשרים שעובד כצורף בחנות של הוריו אך חולם לחזור למנזר. הוא מספר לנו איך ולמה הוא ועוד ילדים רבים אחרים מגיעים למנזרים. "לרוב, כדי שנלמד להיות בני אדם ולהעריך את מה שיש לנו". אנו יושבים איתו שעה שעתיים ושואלים אותו הרבה שאלות. "במנזר, אתה לא צריך כלום, ואתה לא צריך לדאוג לעתיד. הכל בסיסי". "ובכל זאת?", אני מקשה, "מה עם משפחה ופרנסה?". הוא מסביר לי שמה שצריך לקרות יקרה ולא צריך לדאוג, אך כרגע הוא רוצה לחזור למנזר. אני מביט בעבודות היד שלו ולא יכול שלא להרגיש שזה יהיה הפסד אמיתי אם לא יממש את הכישרון שלו, אך לעומת זאת, צד אחר בי מלא קנאה.
את הגלריה של פטאנה בופה (Pathana Boupha Antique House), אישה מקסימה בתחילת שנות הארבעים, יוקה מוצאת ברחוב המקביל לנהר הקאן. לא רחוק מהסאונה של הצלב האדום, בבית בסגנון צרפתי שנבנה לפני כשישים שנה. פטאנה מקבלת אותי בכניסה. "עד לפני זמן מה הייתי מתביישת לדבר אנגלית או צרפתית, אף שידעתי! עכשיו, אין לי ברירה, אך אני ממש שמחה שבאתם, לא הרבה עוצרים פה". החדר עמוס בפריטים ובבגדים המקיפים את ההיסטוריה של צפון לאוס. הכל מסודר יפה וממוין. אנו מתיישבים ועל השולחן מונחים אלבומי תמונות. אני מבקש רשות, מקבל, ומתחיל לעיין בהם כאשר מתחוור לי שכל ההיסטוריה של לואנג פרבנג במאה פלוס השנים האחרונות מתועדת פה. המלך במצעד בעיר לפני כמאה שנה, העיר בשיטפון, רחובות העיר, המכונית הראשונה, תמונות משפחה ופטאנה כילדה קטנה בגיל 5 בחגיגות ראש השנה. כמו חלון לעולם אחר לגמרי. היא מספרת לנו על אבי סבה שהיה מושל גדול ועל סבה שהיה גנרל של המלך. היא מספרת על השנים הקשות בו איבדו את כל רכושם לקומוניזם ועל המסירות והעקשנות של אביה שאסף ותעד פריטים בקדחתניות מכל רחבי צפון לאוס. "הייתי הילדה של אבא", היא אומרת כאשר אני מביט בתמונות שלה מילדותה. וכאשר אנו מסתכלים על התמונות של העיר, היא אומרת, "תוציא את כלי הרכב, התיירים והמסעדות ולואנג פרבנג נראית בדיוק אותו דבר". שעות ישבנו עם האשה הצנועה והמקסימה הזאת כשהיא משתפת אותנו בחייה, בתולדות משפחתה ותולדות לאוס. "לאחר שאבי נפטר, לפני כשנה ומחצה, לקחתי על עצמי להמשיך את דרכו, את הגלריה פתחתי רק לפני שבעה חודשים ורק מעט שמעו עליה. פטאנה מחליטה להלביש את יוקה בתלבושות מסורתיות ואני מצלם. באמת תודה לכם שבאתם. אני ויוקה מבקשים לרשום משהו בספר האורחים, אך קשה לנו ללכת. "אנא ספרו לאנשים על הגלריה!". ואני מבטיח שאעשה זאת.
באחד הערבים אנו חוצים את הגשר אל הצד השני של העיר לכיוון צפון. לכל אורך גדות הנהר אנשים מעבדים את גינות הירק שלהם. שורות, שורות של ערוגות כרוב, חסה, בצל, שום ועוד המתרוממות מגדות הנהר ועד הבתים. אנחנו עומדים על הגשר וצופים על המתרחש ויוקה אומרת שבא לה להצטרף אליהם. שנייה אחר כך אני מוצא את עצמי יורד בעקבותיה בדרך חלקלקה בין החלקות, לאורך גדר עשויה במבוק וענפי עצים. היא נעצרת פתאום ומנופפת מעבר לגדר למספר נערים. הם מביטים בתמיהה ולא מבינים מהיכן צצנו. יוקה מנסה להסביר להם באנגלית ובסמני ידיים שהיא מעוניינת להיכנס פנימה לחלקה. הם מביטים זה בזה במבוכה וכעבור זמן מה מסמנים לנו לרדת יותר קרוב לגדת הנהר ולעקוף את הגדר. אנו נכנסים פנימה ובתחילה מביטים כיצד הם משקים את הערוגות. את דו השיח אנו מנהלים עם אחד האחים, כפי שמתברר. הוא בן שמונה עשר ושלישי מבין ששה ילדים אך נראה כמו זה שמנהל את העניינים. יוקה שואלת אותו כמה פעמים ביום הם משקים את הערוגות ולאחר זמן מה הוא מסביר לנו באנגלית שבורה שהם עושים זאת כל יום לפני בית הספר ולפני ארוחת הערב. יוקה שואלת אם היא יכולה גם להשקות. הוא מתפלא אבל אומר כן. היא לוקחת את המשפך, פוסעת לאחת הערוגות ומתחילה להשקות כמבקשת אישור על כך שהיא עושה את הדבר כמו שצריך. היא מאושרת ואני מוקסם. ולו רק מעצם העובדה שיוצא לי לטייל עם בחורה כמוה וחושב על כך שאני לא מכיר כמעט בחורות שאיתן הייתי יכול לעשות את הדברים שאני עושה עם יוקה ולבדי לא הייתי עושה בין כה וכה.
אנו ממשיכים כך אל תוך החושך והנער מזמין אותנו אל ביתו. כשאנו מטפסים לכיוון הוא מסביר לנו שהבית קטן ופשוט ולאחרונה סיימו לשפץ. הוא מציג אותנו בפני אימו ומתנצל שאביו, נהג טוקטוק עדיין לא הגיע הביתה.בחדר, שולחן אוכל בסיסי מספר ספסלים ורצפת בטון על הקירות פוסטרים ענקיים מסין. האמא מסמנת לאחד הבנים וזה ממהר להציע לנו משהו לאכול. שני מקלות במבוק ממולאים באורז וקטניות בחלב קוקוס. אתה שובר ומקלף עם הידיים את הבמבוק ואוכל את התוכן. "אלוי ליי ליי", אני אומר להם, שהפרוש הוא טעים מאד, וכולם צוחקים. שכנים מתחילים להתאסף ואנו מכירים את שאר האחים והאחיות. הצעירה שביניהם עם חברתה מתחבאת ומצחקקת מאחורי הדלת. לאור הדלות אני מרגיש קצת אשמה על כך שאולי אני אוכל להם את ארוחת הערב, אך הגאווה ושמחת החיים שלהם מרגיעה אותי. הנער מספר לנו שעליו לצאת עוד מעט לשיעור אנגלית. אנחנו יוצאים וכולם אחרינו מנופפים לנו לשלום ואנו עושים את דרכנו ומחליטים לסיים את הערב על הפו-סי, גבעה ומנזר עליה, הצופים על העיר. בחושך אנו מחפשים את הדרך לאור פנס קטן עד הפסגה. שם אנו מוצאים ספסל, מתיישבים ומעבירים שעה בהתבוננות בעיר הפרושה לרגלינו. בדרך חזרה אנו קולטים את אותו הנער יושב בכיתה מאולתרת ממש ליד הגסט-האוס ויוקה מנופפת לו בהתלהבות.
לתחילת הכתבה
ממשיכים לכפר פאנום
אנחנו על אופניים מדוושים החוצה מהעיר לכיוון כפר בשם פאנום (Ban Phanom) הנמצא מרחק קילומטרים ספורים מהעיר. בכניסה לכפר אנו עוברים בבית ספר מקומי. שעת הפסקה וכל הילדים בחוץ. יוקה יורדת מהאופניים ואחד המורים מאפשר לה להיכנס לחצר. היא מתיישבת ליד קבוצת ילדים מוציאה פנקס קטן, מתחילה לצייר להם בעלי חיים ושואלת אותם איך אומרים זאת בלאו. הילדים מתאספים מסביבה ולאט, לאט היא לומדת את השפה לשמחת הילדים. אני שואל את המורה אם אפשר לראות את אחת הכיתות והוא מזמין אותי לבוא איתו. הוא מוריד את המנעול מאחת מהן ואנו פוסעים פנימה. הכיתה מלאה בספסלים קטנים וארוכים ושולחנות שאינם אלא פלטות צרות. נראה כאילו שהקירות עצמם בנויים מאותן פלטות. פרט לפוסטר אחד שמושך את תשומת ליבי הקירות עירומים. הפוסטר מסביר כיצד להתנהג במקרה שמוצאים חפץ חשוד או נפל. "אל תיגע, פן תפגע", אני נזכר מילדותי. התמונות מדברות. הרחיקו ילדים מהאזור וסמנו איקס בעזרת ענפים או כל אמצעי אחר וקראו למבוגר. וואו!. יש עוד מקומות בעולם שעברו ועוברים מה שאנו עברנו. אני מספר למורה שגם אצלנו היו דברים כאלה.
אנו מסתובבים בכפר ויוקה נכנסת לאחת החצרות ומנסה להסביר לבעלת המקום שהיא מעוניינת להבין כיצד היא מכינה את יריעות הנייר משובצות הפרחים והעלים. האשה מסמנת לה להמשיך. ליד חנות קטנה מול מרכז הטקסטיל המקומי, יושבת אשה ומכינה את היריעות. היא מוכרת יומנים ואלבומים הכרוכים בנייר שאותו הכינה. אני עוקב אחר התהליך. מי יודע, אולי ביום מן הימים ארצה להכין כזה בעצמי. בצד, יושבת נערה על נול ואורגת. פילים קטנים בלבן וכחול. אני מביט כיצד היא מעבירה מוט שעליו שזורים החוטים מצד לצד. כל שלוש פעמים היא מורידה קנה סוף קטן שמסמן קטע של דוגמא מלמעלה אל מתחת האריג הנרקם שם נמצאים קנים אחרים המשלימים את הדוגמא. אני יושב ומנסה להבין איך עובד התהליך. מצידו השני של הכביש עוצרים מיניבוסים עם תיירים הנלקחים אל מרכז הטקסטיל, שאינו אלא מפעל המדגים לתיירים איך מתבצע התהליך ומציע בדים למכירה. מאד תיירותי, אך נחוץ לכפר הקטן הזה. אני מעדיף לשבת בחוץ ולצפות בבחורה האורגת פילים.
שעת ערב והתנועה דלילה. אני משחק בדמינטון על הכביש עם בחור אחד. יוקה מלקקת גלידה ומסתובבת בחנות כלי נגינה עתיקים. אנו מחליטים לעלות למחרת צפונה.
נכתב וצולם ע"י איתן שחם
[email protected]
