טרקים בצפון האי הדרומי

אנו מגיעים לאי הצפוני בדיוק יחד עם החנוכה, ונס גדול היה לנו פה בניו-זילנד: שמונה ימי שמש רצופים! את הימים הנפלאים הללו אנו מנצלים היטב לטובת שני טרקים במפרציו הקסומים של צפון האי, ומשתדלים גם לא לשכוח להדליק נרות.
dan shalem
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טרקים בצפון האי הדרומי
© מאורי הירש

טרק קווין שארלוט

חופי ניו זילנד מפותלים במיוחד, ונמשכים לאורך יותר מ-15 אלף ק"מ (בערך פי עשר מאורכם של שני האיים יחדיו מקצה לקצה). אזור מיצרי מרלבורו (Marlborough Sounds) הוא אחד מאזורי החוף הפתלתלים ביותר, משופע במפרצים ונתיבי מים עמוקים פרי שחיקה ארוכה של קרחונים בתקופת הקרח. בלב אזור זה נמצא מיצר קווין שרלוט, ובו הטרק הראשון אותו אנו מתכננים לעשות באי הדרומי.

 המעבורת מהאי הצפוני עגנה בפיקטון אחר הצהרים. כבר ארבע וחצי ובחמש הכל נסגר כזכור, כך שיש לנו פחות מחצי שעה לארגן טרק למחר. שעטנו לאינפורמיישן המקומי ורונית, שכבר אספה מידע רב על האזור, השתלטה על העניינים, החזיקה את הפקידה האדיבה עד חמש ורבע והודיעה שהכל מסודר. מחר יוצאים לטרק קווין שארלוט, או ליתר דיוק לטעימה קטנה ממנו אך עדיין, לראשונה בטיול כולו- טרק רגלי דו יומי. הטרק המלא נמשך כ-71 ק"מ המתפתלים בין מיצרי מרלבורו מ-Ship Cove ועד Anakiwa. בתוכנית שלנו פחות מרבע המסלול, מ- Ship Cove ועד Endeavour Inlet, עם חניית לילה בבקתה ב- Resolution bay.

את הבוקר למחרת אנו מתחילים בשייט של כשעה מפיקטון ל- Ship Cove, מפרץ הבסיס של קפטן קוק בניו זילנד, בו הוא ביקר כחמש פעמים בין השנים 1770 ל- 1777. מונית הסירה אשר מורידה אותנו עם תיק הליכה יומי בנקודת ההתחלה, מעבירה עבורנו גם תיק נוסף לנקודת הלינה, אותו תחזיר גם מחר לפיקטון. סידור נוח ומקובל הכלול במחיר השייט וחוסך משקל סחיבה. למרות שירות הקפצת התיקים, יש לציין שאנו עדיין נושאים אוכל ומים לארבעה אנשים, בגדים רזרביים לילדים לכל צרה שלא תבוא וכמובן הרבה ביגוד חם כנגד מזג האוויר ההפכפך, כך שאני נאלץ לסחוב תיק מכובד למדי... שני הילדים והתיק הגדול, שוודאי יספיק לתרמילאי בודד לשבוע לפחות, מזכים אותנו במבטי תימהון והערכה ממטיילי היום האחרים (הבודדים בהם נתקלנו יש לציין) על הקרביות המשפחתית.

מסלולנו ליום הראשון קצר למדי (כ- 4.5 ק"מ בלבד), כך שאנו מרשים לעצמנו להתחיל בטיול צד קצר נוסף של כחצי שעה למפל יפה הסמוך ל- Ship Cove. ב- Ship Cove עצמה אנו מתרשמים קצרות מהאנדרטה לכבודו של קפטן קוק, ואני חייב לציין שלמרות זרותה של ההיסטוריה הזו עבורנו, הרי שבזכות הספר "קווי רוחב כחולים" (שכבר המלצתי עליו כאן ואני חוזר וממליץ), חשתי התרגשות של ממש מול זכרונו של קוק, סמל לאומץ הלב, עוצמתה ונחישותה של הרוח האנושית. למעשה, כל קטע הטרק שנעשה הינו בסימן קוק- המפרץ בו נישן קרוי על שם אונייתו השנייה (והאחרונה), ה"רזולושיין", ונקודת הסיום על שם אונייתו הראשונה, ה"אנדיוור".

השמש מאירה לנו פנים, הטיול הצדדי חימם אותנו ואנו מתקלפים מהפליסים ומתחילים בטרק עצמו. בשעה הראשונה הדרך מטפסת אל הרכס ביער מוריק יפהפה, וכל מרווח בצמחיה הנפתח אל הנוף גורר קריאת "וואו" ושליפת מצלמה. כך אנו מטפסים, חוצים נחלים רבים על גשרי עץ קטנים ובסיומו של הטיפוס באוכף- "וואו" כפול ומכופל... לעיננו נגלה כעת גם הנוף מעברו השני של הרכס: משני הכיוונים אנו מוקפים ים טורקיז חלק הנמזג למבוך מפרצים סבוך, שרכסים תלולים מטפסים סביבם. הפסקת צהרים מול הנוף הנפלא, ואחר כך שעת הליכה נוספת מורידה אותנו לעברו השני של הרכס, אל רזולושין-ביי שם נישן הלילה. סיומו המהיר של יום ההליכה הראשון הפתיע אפילו את הילדים, ולמעט קיטורים בודדים של תומר בעליה לא נרשמו אירועים מיוחדים.

בטרק אופציות לינה רבות: אוהלים, בקתות עם אולמות שינה של ה- DOC ובקתות פרטיות. אנו הזמנו בקתה פרטית ב- Resolution Bay Cabins, ובמחיר של 110$ זכינו לבקתה גדולה ונוחה שנוף המפרץ נשקף ממנה. בבקתה חיכה לנו גם התיק ששלחנו, עם עוד הרבה אוכל ובגדים חמים... שחס וחלילה לא נהיה רעבים או יהיה קר לילדים. בבקתה בילינו אחר צהרים נעים, הגדולים נהנו במרפסת תחת השמש ומול הנוף והילדים ציירו ושיחקו. פלג מעיין זורם ממש לידנו, משמיע קולות פיכפוך ומזין את ברזי הבקתה שלנו במי עדן צלולים וקרירים. בבקתה אין חשמל- מבשלים על גז ומבעירים נרות לתאורה. אחר הצהרים הספקנו גם לשוט קצת במי המפרץ בקיאק של בעלי הבית, ובערב בישלנו ארוחה טעימה והדלקנו נרות של חנוכה, שגם האירו את הבקתה בלילה. בחוץ, במרפסת, האירו לנו אלפי כוכבים. התבוננו עוד ועוד, והמפרץ נראה אפילו יפה יותר.

בבקתה הופתענו לשלט של "שלום": מסתבר שה"סבתא" בעלת המקום, כפי שמכנים אותה כאן עובדי המקום (תוך תנועות ידיים המתארות דמות נמוכה ושמנמנה), היא בעלת שורשים יהודיים ושומרת על זיקתה היהודית ביתר התלהבות. היא כבר ביקרה בירושלים וכעת אפילו משתתפת בפעילות להבאת עולים! יהודים בקצה העולם...

 למחרת הפציע בוקר נאה, ארזנו תיקים ובתשע התחלנו לצעוד לעבר Endeavour, מרחק של כ-11 ק"מ ושלוש שעות הליכה רשמיות. שוב רכסים, יערות ומפלים מעל מפרצים קסומים, ויפים לא פחות מביום האתמול. הפסקת עשר עשינו תחת שמיים כחולים, אך על ההפסקה הבאה אנו מדלגים עקב העננות המתעבה- השמיים הכחולים שהלבינו בעננות קלה מאפירים כעת, וקו האופק מצפון שחור, כבד ומאיים. ההליכה הרצופה והמהירה הופכת קשה לתומר, אך קצת לפני אחת בצהרים אנו מגיעים ל- Furneaux Lodge, בדיוק כאשר הטפטוף הופך לגשם של ממש! בלודג` המקסים אנו מעבירים את שלוש השעות שנותרו לנו עד לאיסוף, על הכריכים בתיק ויתרנו לטובת ארוחה במסעדה, פטפטנו בעברית עם בן הברמן, תייר מאריזונה שאמו ישראלית (ושוב, יהודים בקצה העולם...). מהסירה חזרה לפיקטון ראינו כבר בעיקר ערפילים, אך לקראת ערב התבהר שוב ובפארק הקרוואנים תומר ושקד, כהרגלם, קפצו שעות בטרמפולינה (נראה שהם בהחלט יכלו ללכת עוד כמה שעות טובות!).

 ביומיים הללו לא פסענו יותר משאפשר ביום אחד, אבל לא באמת צריך לרוץ 71 ק"מ בשביל להתבונן עמוק יותר. יש משהו מיוחד בהתרחקות שבמסלול שכזה, האפשרות לעצור, להתבונן ביום שהופך ללילה, בבוקר חדש שמפציע ולהמשיך הלאה מאותה נקודה, לתת לנוף להיכנס לנשימה.. למחרת יום מנוחה בפיקטון, עיר קטנה וסימפטית עם רחוב אחד ראשי, מרינה ומתקני משחקים ליד החוף. שיחקנו במיני גולף וסיירנו הלוך ושוב. בצהרים כבר מתתי משיעמום וחזרתי לקראוון, בעוד רונית והילדים מטיילים בין החנויות ונראה שהם נהנים מאוד.

לתחילת הכתבה

טרק אייבל טזמן

פארק אייבל-טזמן, המפורסם יותר מקווין שרלוט, מספק גם הוא מראות נפלאים של חופים ומפרצים- קצת דומה, אבל גם מאוד שונה. מעט צפונה מכאן עגן בשנת 1642 מגלה הארצות ההולנדי, אשר כפי שכבר סיפרנו הותקף על ידי מאורים ויותר לא חזר לעגון במימי הארץ הזו. אם תחפשו אגב את המפרץ בו עגן טזמן בשם שקרא לו הוא עצמו, "מפרץ הרוצחים", לא תמצאו כזה! שם המפרץ כיום "ליגאר ביי", אני מניח שלטובת הפוליטקלי קורקט...

 הטרק הפופולרי ביותר בשמורה הוא טרק החוף, הנמשך לאורך קו החוף (ולא על קו פרשת המים כמו קווין שרלוט), מטפס על הגבעות המוריקות ויורד למפרצי טורקיז וחול מוזהב תוך כדי חציית שפכי נחלים זכים ומרהיבים. הטרק קל יחסית ומתאים בהחלט למשפחות, ובעקבות הצלחת הטרק הקודם ודאי שלא ויתרנו על ההזדמנות. מגוון האפשרויות לטרקים בפארק הוא עצום, ברגל או בקיאקים (אך לא עם ילדים קטנים לצערנו), באוהלים או בקתות וכו`. בתחנת המידע המצוינת בנלסון ביצענו את כל הברורים, ובזמן קצר החלטנו והזמנו הכל ליום הבא. בדצמבר, יום לפני הטרק, אין מה לדבר על בקתות DOC פנויות, ולאוהלים איננו ערוכים ועל כן בחרנו באפשרות לינה פרטית באכסניה על המים הקרויה Aquapackers, ועוגנת במפרץ אנקורג`. בתוכנית- הקפצה ב"סירת מונית" ל- Bark Bay, יום הליכה ראשון של כעשרה ק"מ לאנקורג` ויום הליכה שני מעט ארוך יותר עד קצה השמורה במאראהאו (Marahau). את כיוון הטרק אגב בחרנו בהתאם לזמני השפל והגאות, לטובת הגעה קלה לאנקורג` בשעות השפל שהיה אחר הצהרים.

 במאראהאו חנינו בערב לפני הטרק בקמפינג אשר בחוות מקדונלד, שם השארנו את הרכב בחניה סגורה ומשם גם אספה אותנו בבוקר חברת "מוניות הסירה" (Aqua Taxi). לסירה המהירה עולים עוד כאשר היא בחניית המכוניות ונגררת על ידי טרקטור, הטרקטור גורר ומוריד את הסירה לים, נהג הטרקטור מזנק לסירה והופ- שטים. השייט מתגלה כמהיר וקופצני, לא הרבה פחות מסעיר מסירת ג`ט, מהנה מאוד לאוהבי המהירות ומפחיד לאלו שלא... הילדים קצת פחדו ורונית כנראה היתה מעדיפה ללכת הלוך חזור. בכל אופן, לאחר חצי שעה ירדנו לחוף המבטחים המוזהב והמדהים של בארק-ביי, וביומיים הבאים חזרנו למעשה בהליכה לנקודת המוצא של הסירה במאראהאו.

על הטרק עצמו לא ארחיב, פשוט נגמרו לי מילות התיאור לנוף הירוק-כחול-זהוב ה-מ-ד-ה-י-ם הזה, כל תמונה גלויה! מזג האוויר היה לצידנו, הילדים נהנו והלכו נהדר וגילינו שבתנאים נוחים אנחנו צועדים ממש בקצב ה- DOC. בניגוד לקווין-שרלוט, שבמהלכו פגשנו מטילים בודדים בלבד, כאן השביל עמוס הרבה יותר, ורבים מהמטיילים הם ישראלים. אך עדיין, אין זה עומס שיפריע לנו, המורגלים בצפיפות הישראלית.

חניית הלילה היתה חוויה בפני עצמה, וכולנו התרגשנו מהפעם הראשונה בה העברנו לינה משפחתית על פני המים. דינגי (סירת גומי) קטנטנה ואפורה חיכתה לנו על החוף באנקורג` על מנת לקחת אותנו לאכסניה הצפה. הבעיה רק היתה שמבין שתי הסירות של Aquapackers, דווקא זו שלנו בוששה להגיע באותו יום. כך עלינו אחר הצהרים לסירה הקטנה יותר, יאכטה חביבה אך צרת תאים שקצת הלחיצה אחדים (או בעצם אחדות) מהמשפחה. עם ערב הגיעה גם הסירה השניה, קטמרן ממונע רחב שנראה יותר כמו בית קטן צף, ובהחלט היה יותר נוח ומרווח. שוב השתמשנו בשירותי הדינגי על מנת לעבור בין הסירות, ובסירה החדשה קיבלנו קבינה בה יכלנו להצטופף כולנו יחדיו. עד לשינה העברנו את הזמן על הסיפון יחד עם שאר המתאכסנים, נהנים ממראה המפרץ, אך הפעם שלא כמו תמיד, מן המים לכיוון היבשה. את האטרקטיביות המשפחתית הפסדנו הפעם לטובת משפחה קיווית המטיילת עם חמש בנות, הקטנה בת שנה בלבד. הלינה כללה גם ארוחה שהיתה טעימה ביותר לכולם מלבד לילדינו כמובן, שפינוקם בנושאי מזון כבר נידון כאן בהרחבה, אך אל דאגה- מצרכים מיוחדים עבורם סחבנו עד הלום, ובסוף הערב אף אחד לא נשאר רעב.

 אחר הטרק חזרנו לעיירה מוטואקה, אכן עיירה מתוקה כמו שקבעו כבר הפלגים, אלא ששם דווקא גיליתי באינטרנט חדשה חמוצה- מישהו חוגג על כרטיס האשראי שלי... טלפונים, קצת ביורקרטיה והעניין מסודר. היות והגניבות היו כולן מארה"ב, הסתבר שאפשר לבטל את הכרטיס בצורה סלקטיבית כך שאוכל להמשיך להשתמש בו אך ורק בניו זילנד. בכל אופן- תקפידו לפקוח עין על החיובים גם בחו"ל, ורצוי שיהיה לכם יותר מכרטיס אחד.

לתחילת הכתבה

אגמי נלסון

הפארק הלאומי של אגמי נלסון משמש לנו תחנת ביניים בדרך ממוטוקאה לחוף המערבי. בפארק שני אגמים קרחוניים יפים, אנו עצרנו בקטן מבינהם- רוטואיטי. ליד האגם נקודת מידע של ה-DOC, בהמלצתם יצאנו למסלולי הליכה קצרים ליד האגם, לא לפני שנמרחנו היטב ב"בוש-ווק"- קרם איכותי נגד זבובי חול. סביב האגם שלווה אלוהית, אין כמעט אנשים, שלא לדבר על מלון או איזה קיוסק... שווה להגיע לכאן רק בשביל השקט הזה. מפאת סיפורי הזוועה על זבובי החול המקומיים, לא נשארנו ללילה והמשכנו לדרכינו.

נוף ואדרנלין מעל נהר בולר:
 על יופיין של הדרכים בניו-זילנד כבר כתבנו, אך לדרך הפונה לכיוון ווסטפורט, העוברת בתוך קניון נהר הבאלר (Buller) מגיע ציון מיוחד. הדרך מרשימה בנופיה ובצמחיה העוטפת אותה. סעו לאט ובזהירות בפיתולים ועל הגשרים הרבים ותהנו מנופי הקניון המרהיב הזה. קצת אחרי מרצ`יסון נמצא מעל הנהר הגשר התלוי הארוך ביותר בניו-זילנד, 110 מטרים אורכו. עברנו את הגשר, טיילנו קצת מעברו השני של הנהר וחזרנו חזרה באומגה- הרפתקה שמתגלה כהרבה פחות מפחידה ממה שהיא נראית. תומר עדין פחד וויתר, ושקד ביקשה וקיבלה פעם נוספת...

לתחילת הכתבה

הורים וילדים 

בלילה לפני היציאה לקווין שרלוט ישנתי רע. יומיים מחוץ לקראוון עם ילדים קטנים במזג האוויר ההפכפך של ניו זילנד יכולים היו להדיר שינה מעיני טיילים רגועים ממני... התעוררנו לבוקר קצת מעונן שהפך לשמשי ומקסים ברגע שנחתנו ב- Ship Cove. ליד האנדרטה סיפרנו לילדים קצת על מסעות קפטן קוק ותומר גילה בקיאות מדהימה וציין שאייבל טזמן היה כאן קודם. רון ואני מחייכים זה לזה וממשיכים. אנחנו מתחילים בטיפוס לגמרי לא קל לכיוון נקודת התצפית מעל Ship Cove. מאורגנים בזוגות- רון צועד בראש עם שקדי (האגוז הקל יותר בחבורה בעת טיפוס) ואני משתרכת עם תומר מאחור, תוך שאני גוררת אותו קלות במעלה ההר. במשך ארבעים וחמש דקות ארוכות אני מנסה למשוך את תומר למעלה, להעלות את עצמי, לספר סיפורים מדרבנים ומדי פעם גם לשאוף אוויר. הגעתי לפסגה סמוקת לחיים בעוד כל האחרים נראו כאילו לא חוו כל מאמץ.

הטיפוס היה שווה! המפרצים הכחולים ירוקים (הצבעים החביבים עלי) נשקפו מכל עבר. לאחר מנוחה קצרה התחלפנו בזוגות, ושוב קיבלתי את האגוז הקשה בחבורה- הפעם את שקדי המתקשה בירידה. בדרך כלל אני לא יכולה לצעוד עם תומר בירידות, קלות הרגלים שלו בירידה אינה מסתנכרנת כלל וכלל עם ההליכה החששנית שלי בשיפוע החד של המדרון. הפעם לפחות אני לא צריכה לדרבן בסיפורים וגם להסדיר את הנשימה במקביל. אנחנו הולכות לאיטנו תוך שאנו מפטפטות, ושוב אני לומדת ומגלה דברים חדשים על חוויות היומיום של הילדים, שבדרך כלל מסתכמות בדו שיח קצר של "איך היה בבית-הספר? - כיף".

 כעבור יומיים החלטנו לשחזר את הכיף של קווין שרלוט באייבל טזמן. הפעם ישנתי מצויין... (טוב, באינפורמיישן הבטיחו מזג אוויר שמשי וחמים לשני ימי ההליכה שלנו). הבוקר התחיל בסירה מהירה, שהובילה אותנו לתחילת יום ההליכה שלנו. הסירה היתה מהירה מדי בקנה מידה נדיבי (לא כולל רון כמובן). כל הדרך חשבתי לעצמי שאם אנו עוברים את החלק הזה של הטרק בלי בעיה הרי שהליכה של 20 ק"מ באמת "קטנה" עלינו. תומר החזיק את ידי בחוזקה כשעל פניו הבעת פחד אמיתית. שקדי ניסתה להראות גיבורה ופטפטה עם רון ללא הרף. ירדנו מהסירה המהירה ועל פני שלושתנו (תומר, שקדי ואני) הבעת הקלה. בחוף הופתענו לפגוש משפחה ישראלית המטיילת גם היא עם שני ילדים קטנים ועימה ניסינו ליצור קשר מזה מספר ימים (זוכרים את הברמן בן? הוא זה שסיפר לנו על המשפחה וגם צייד אותנו במספר הטלפון). לאחר מספר דקות שיחה הופתענו לגלות שאם המשפחה שירתה עמי בצבא, והאב כמובן היה ביחידה של רון (ושוב אותה מקריות מוזרה שקיימת רק אצל ישראלים). נדברנו להיות בקשר בעוד מספר ימים והתחלנו לצעוד.

ההליכה במסלול היתה קלילה והעברנו את יום הצעידה הראשון שלנו בקצב של ה-DOC. הילדים טרפו את כריכי השניצלים שהכנו להם מבעוד מועד, וכך גם הייתי רגועה שלפחות ארוחה אחת הם אכלו- על ארוחת הערב הצפויה לנו בסירת המלון לא ממש בניתי. הגענו לחוף אנקורג` לקראת השעה ארבע, שם פגשנו משפחה קיווית מקסימה המטיילת עם חמש בנותיה ואשר עתידה לבלות עמנו את הלילה על המים. הם גם בישרו לנו שהמלון שלנו מאוד מתעכב... עלינו בינתיים על סירה אחרת השייכת למלון הצף שלנו ושם, בלחץ נדיבי אופייני, קילחתי את הילדים ואותנו (טוב רון בעצם קילח את עצמו) בתא מקלחת בגודל 40 על 40 ס"מ, עם זרם זרזיפי חמים למחצה. לקינוח התנגבנו במגבות שראו ימים טובים יותר והריחו דיזל. כעבור שעה קלה גילינו שהמקלחת באוניה שלנו נעימה הרבה יותר וכך גם המגבות...

הערב באוניה היה פשוט מקסים! הילדים התנהגו למופת, אכלו את כל הנודלס שסחבנו להם וסרבו כמובן לטעום אפילו פירור מהאוכל (הטעים דרך אגב) שהוגש באוניה. בתום הארוחה רון ואני היינו כבר זקוקים נואשות לשינה בעוד הם נראו מלאי חיוניות. השינה בתא האוניה ערבה לכולנו ואפילו הצלחתי להרדם לקול נחרותיו הרמות של ההולנדי בתא השכן.

למחרת המשכנו לצעוד את חלקו השני של הטרק תוך שאנו נהנים ממזג אוויר מקסים ונוף מרהיב. כהרגלנו התחלקנו לזוגות (אני תמיד עם האגוז הקשה...). רון צעד עם שקדי והם העבירו את הדרך בנעימים במשחק של ארץ עיר בעל-פה (משחק מאוד מורחב הכולל קטגוריות רבות ונוספות), תוך שהם עוברים על כל האותיות ונעזרים בי מדי פעם כשהם נתקעים. תומר ואנוכי שיחקנו במשחק הניחושים שבו תומר חושב על משהוא (בדרך כלל חיה אוסטרלית) ואני צריכה לנחש על מה הוא חושב. אחרי כמה שעות של צעידה התעייפתי מלנחש קואלות, קנגורואים, דינגו (שמשום מה התחבב על תומר מאוד) ואורקות (הלוויתן הטורף שתומר חושב שהוא פשוט מקסים) ועברנו לספר סיפורים. כשאנחנו צועדים לבד, בלי שקדי לידינו, אסור לי לספר את שלושת החתי"ם (כדי ששקד לא תפסיד) וכך פצחתי במסכת של אגדות ילדים תוך שאני מגלה, שהילד שמע בגן הרבה מאוד אגדות ואפילו המחיז והשתתף בהצגות בחלק גדול מהם (כל הכבוד לנעמי הגננת!). כשנגמרו לי הסיפורים אבל הדרך היתה רחוקה מלהגמר, עברתי לספר על מפלצת ממתקים שמתקשה בתרגילי חיבור וחיסור של מספר הממתקים שלה, ותומר היה צריך כמובן לעזור למפלצת המבולבלת והרעבה. כך הגענו גם אנו עייפים ורעבים לנקודת הסיום במאראהאו, שם חיכה לנו ה"בית" שלנו והילדים זינקו לתוכו בחיוך ענק. 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם