עפתי לתרמילאים

להר האבדון ובחזרה

הגענו לנקודת ההתחלה של הטרק בגובה 1100 מטר וכבר היה לנו קר מאוד ולא ראינו למרחק של יותר מ-20 מטר. התחלנו ללכת בהתחלה במישור ולאט לאט התחלנו לטפס, עברנו נהרות ומפלים ולעיתים, כשהעננים התפזרו מעט, הצלחנו לראות נוף הררי יפהפה. הכל היה פחות או יותר בסדר עד שהתחלנו לטפס את העליות הכמעט ורטיקליות של הטונגרירו...
מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: להר האבדון ובחזרה
© מאורי הירש

הקדמה

השנה היא 2004 וסמל ראשון אדם פלדמן מתכנן את הבריחה הגדולה, הטיול שיגרום לו להשיל מעליו שלוש שנים של טירטורים, כידורים והלקאה עצמית וחברתית. נשארו רק עוד כמה חודשים לתכנן מה עושים, אז החלטתי שטסים- אבל לאן? כולם מדברים על דרום אמריקה או על המזרח אבל אחרי מחשבה עמוקה אני מחליט שהיעדים הללו לא רחוקים מספיק. אז לאן, איפה היא פיסת האדמה הכי רחוקה שאפשר למצוא על הגלובוס? ואחרי התבוננות ארוכה בשילוב של גלובוס ומפה מדינית באטלס נמצא המקום! אי קטן בשם ניו זילנד, שיש עליו פחות תושבים מישראל והוא יושב על שטח של 270,000 קמ"ר, וזה כבר נשמע טוב.

 אחרי בירורים נוספים כמו קריאה על האי הקטן-גדול באתר למטייל, הליכה להרצאות ובירור עם חברים, אחיהם הגדולים, מוכרים בחנויות ציוד ובעצם התנפלות על כל אחד ששמע על האי הזה, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת- האינסטינקט הראשוני היה נכון, ניו זילנד זה גן עדן. יש בה הכל: אנשים נחמדים ולבביים שאפילו אוהבים ישראלים, מזג אוויר מעולה עם טמפרטורה ממוצעת של 25 מעלות, שטחים פתוחים אינסופיים וירוקים, חופים מדהימים וים נקי, תשתית תיירותית מסודרת עם המון אפשרויות לטיולים ואטרקציות, והכי חשוב זה 22 שעות טיסה מפה שמנתק אותך מהכל. אז זהו, מתישהו לקראת השחרור הכרזתי שבדצמבר אני בניו זילנד. חשבתי שאני לבד אבל לשמחתי הצטרפו אלי שלושה חברים שהם כוכבי ההרפתקה שעתידה לבוא- יועד, בחור אדיש ואוהב שינה שרצה בכלל לאכול פוג`יאדה בריו אבל החליט להצטרף אלי. תם, שלפי דבריו לא שינה לו כל כך לאן העיקר כמה שיותר מהר ואיתי. ובן, איש שמח וטוב לב שיום אחד, בין ביס לביס באגאדיר, הוא זרק איזה משהו על הצטרפות אלי לטיול ובאמת בסוף הוא היה על אדמת ניו זילנד הקדושה.

 

לתחילת הכתבה

מגיעים לטונגרירו

וככה הגענו לניו זילנד לאחר שבועיים של תלאות, בילבול והמון המון כיף. מצאנו את עצמנו למרגלות שרשרת הרי געש בשמורת הטבע טונגרירו, מקום מדהים עם נוף וולקני מושלג, שבין השאר היה אתר הצילום של שר הטבעות בשביל Mount Doom, וישר הלכנו לברר על אפשרויות לטרק בשמורה. המליצו לנו על שתי אפשרויות טובות לטיול: אחת טרק של חמישה ימים שהיה סגור בגלל מזג אוויר רע מאוד, וטרק של יום אחד שחוצה את השמורה ועובר בנקודות היפות ביותר בשמורה, שהיה אמור להיפתח למטיילים למחרת. בחרנו לעשות את הטרק הקצר כמובן והלכנו לישון באתר אוהלים ששוכן בסמוך לכניסה לטרק וממנו יוצא אוטובוס יומי בשש בבוקר ישר להתחלת המסלול. כבר שהקמנו את האוהלים היתה תחושה שמשהו לא בסדר. אנחנו הולכים לצאת לטרק של שבע שעות, לטפס לגובה של כ-1800 מטרים לפסגה שמכוסה שלג, בזמן שבאתר אוהלים שנמצא רק בגובה 900 מטרים הראות גרועה מאוד בגלל עננות נמוכה וקר כמו שלא הרגשתי קור בחיים שלי.

 כיוונו שעונים לחמש בבוקר והלכנו לישון מכורבלים בתוך האוהלים שלנו. קמנו בבוקר, אם חמש בבוקר נחשב בוקר, ויצאנו משקי השינה. תוך שניה הרגשתי מכת קור שחדרה לי לכל עצם בגוף, אבל זה לא היה מספיק כדי להבריח אותנו חזרה לאוהל והלכנו לנהג אוטובוס לשאול אותו אם הטרק פתוח. פה חשוב לציין שה"נהג" הוא ניו זילנדי שמנוסה בטיפוס וטירוק, והוא המנהל של אתר האוהלים. הוא ענה לנו בפשטות שמזג האוויר לא השתפר מאתמול, שזה אומר רוחות של כמאה קמ"ש, ראות כמעט אפסית וטמפרטורות של מתחת לאפס מעל 1700 מטר, ושאם אין לנו ציוד אלפיני וידע בטיפוס אלפיני אין לנו מה לחפש על ההר. אבל, אם אנחנו מתעקשים, הוא יקח אותנו לעשות את הטרק אבל שנדע שאנחנו נהיה המטורפים/טיפשים היחידים שיהיו שם. אז לאחר הרהור עמוק ושקילת כל הצדדים "החיוביים" והשליליים החלטנו שאנחנו חוזרים לישון ומנסים את מזלנו שוב מחר.

 למחרת קמנו שוב באותה שעה והפעם מצאנו את עצמנו עם עוד 10 מטיילים אחרים שרוצים לטרק כמונו. התאספנו ליד האוטובוס והתכוננו לצאת, הנהג עבר בינינו והסביר לנו שהמזג אוויר השתפר רק במעט מאתמול ועדיין התנאים קשים ושאל אם אנחנו בכל זאת בטוחים שאנחנו רוצים לצאת. אז התחילה התייעצות קצרה בין ארבעת חברי המשלחת אם לצאת או לא ואני, הטיפש הראשי, הכרזתי שאני יוצא לטרק לא משנה מה וחברי, שלא ברור מה הניע אותם- הרצון לצאת לטרק או חוסר הרצון להשאיר אותי לבד, הצטרפו להרפתקה.

 

לתחילת הכתבה

יוצאים לדרך

הגענו לנקודת ההתחלה של הטרק בגובה 1100 מטר וכבר היה לנו קר מאוד ולא ראינו למרחק של יותר מ-20 מטר. התחלנו ללכת בהתחלה במישור ולאט לאט התחלנו לטפס, עברנו נהרות ומפלים ולעיתים, כשהעננים התפזרו מעט, הצלחנו לראות נוף הררי יפהפה. הכל היה פחות או יותר בסדר עד שהתחלנו לטפס את העליות הכמעט ורטיקליות של הטונגרירו. עלינו לגובה של כ-1700 מטר של שטח אלפיני חשוף עם רוחות של יותר ממאה קמ"ש, טמפרטורה של מתחת לאפס ובנוסף לכל ירד שלג, שבשילוב עם הרוח הפך לאלפי סכינים קטנות שניסו לשסע כל חתיכת בשר חשוף. המשכנו לטפס ובעליה הגדולה האחרונה זה היה נראה כאילו החבר`ה על סף קריסה.

היינו במסלול שמשני צידיו מדרונות מושלגים והרוח איימה להעיף אותנו מהרגליים והשלג הכאיב לנו כאבים שיש רק בעינויים במרתפי החיזבאללה. אבל אני רק הסתכלתי אחורה וראיתי את אחת התמונות המדהימות בחיי, משהו שדומה לסרט התיעודי "מוות על האוורסט"- ארבעת חבריי מאחורי בטיפוס על מדרון שלג בשיפוע מטורף. ישר הוצאתי את המצלמה מהתיק רק כדי לגלות שהיא לא עובדת כי סוללות קונבנציונאליות לא עובדות בטמפרטורות מתחת לאפס. אז חוץ מתחילת הטרק אין לי תמונות ממסע ההישרדות הזה. המשכתי לטפס ופתאום הרגשתי מכה על הכתף. הסתובבתי וראיתי שזה בן מראה לי מחסה מאחורי סלע גדול בצד השביל, והבנתי שהוא רוצה לנוח. התאספנו ארבעתנו מאחורי הסלע וקיבלנו הפוגה מהעינוי של הרוח.

היינו ספוגים במים כי חליפות הסערה שהיו לנו היו מינימליות ומותאמות לגשם ארצישראלי קל וממש לא לסופת שלג. הסתכלנו אחד על השני ובקושי הצלחנו לדבר. הוצאתי בקבוק מים שכולנו נשתה אבל המים היו קפואים ואף אחד לא ממש רצה לשתות. בן אמר בחצי לחישה שהוא לא מרגיש את הידיים, ותם אמר שהוא לא מרגיש את הרגליים, ויועד פשוט לא אמר כלום אבל זה היה ברור שזה לא שהוא מרגיש טוב, אלא פשוט בגלל שאין לו טיפת אנרגיה לבזבז על מילים. רק אני הרגשתי באותו שלב טוב יחסית ורק בזכות האדרנלין שזרם בי על זה שזה הטרק הראשון שלי שחיכיתי לו כל כך, והוא הפך לטיול מסוג שרואים בנשיונל ג`יאוגרפיק. אבל באותו רגע התחלתי ממש לפחד שאחד מאיתנו לא יגמור את הטרק על הרגליים ורק אמרתי תודה שתם הוא חובש קרבי, אמנם לא מומחה גדול בפגיעות שלג אבל עדיין עוגן מסוים, ושכולנו סחבנו איזה אדם או שניים על הכתפיים. מה שאומר שאם מישהו יגמר סופית פה על ההר זה לפחות יהיה על הכתף של חבר שלו, ואחרי שתם נתן לו מימיה והושיב אותו בצל.

במנוחה התחלנו לאבד חום גוף וידענו שאנחנו על סף היפותרמיה. אז אחרי שיחה קצרה שבה הבנו כולנו שאם מישהו לא יירד בזכות עצמו מההר הוא לא יירד בכלל כי באמת אין לנו אפשרות אמיתית לסחוב מישהו, ונשארו עוד כ-10 קילומטרים של שטח קשה עד שנוכל להזעיק עזרה, ולמרות שירות בתור לוחם שלוש שנים זאת באמת הפעם הראשונה שהרגשתי שיש סכנת חיים לאנשים לידי, החלטנו שחייבים ללכת ולא לעצור עד שנגיע לסוף.

 סיימנו את העליה והגענו למישור, בגובה של 1788 מטרים, שנקרא רד קריטר (המכתש האדום), שאמור להיות אדום ולתת תחושה של הליכה על הירח. לנו זה נתן יותר תחושה של הליכה על "אירופה", הירח הקפוא של פלוטו. אחרי הליכה של כשעה שבה איבדנו את הדרך כמה פעמים בגלל שלא הצלחנו לראות את סימני הדרך, וכשמצאנו אותה גילינו שמה שחשבנו שהוא סוף העליה זה בעצם התחלה של עליה של עוד כמה מאות מטרים. וכל פעם שזיהינו סימון ראינו שהוא בנקודה גבוהה יותר. זה היה קשה פיזית אבל יותר מזה, זה שבר אותנו רוחנית ומורלית, כי מה שהחזיק אותנו עד עכשיו היתה המחשבה שסיימנו עם הטיפוס אבל ידענו שזה ללחום או לחדול והתגברנו על הכל והמשכנו לקלל ולטפס עד שהגענו באמת לשיא גובה וראינו רק ירידה. היינו שמחים ברמות היסטריות אבל נותרו לנו עוד לפחות שעתיים של תנאים קשים.

 ירדנו במדרון מושלג עם שלג בעומק מטר, שמשמאל צלע הר עמוסת שלג ומימין מדרון תלול מושלג ומפולות שלג טריות על השביל. נפלנו, החלקנו וטבענו בשלג בלי סוף אבל כבר לא היה אכפת לנו- ידענו שמפה זה רק ישתפר. המשכנו לרדת ומהר, ועם כל מטר שירדנו הרגשנו הקלה על זה שכנראה עברנו את זה. וככה המשכנו עוד שעתיים עד שהגענו ליער גשם ירוק ומדהים שהיווה ניגוד מוחלט לאדמת הבזלת, השלג והקרח שרק לפני שעתיים סבבו אותנו.

 

לתחילת הכתבה

מסיימים את הטרק

וככה סיימנו את הטרק הראשון בניו זילנד- גמורים, סחוטים, אבל שלמים. באותו רגע הייתי אחד האנשים המאושרים בעולם. אני נמצא בצד השני של העולם והרגע ירדתי מהר געש פעיל מכוסה שלג וקרח, וזה היה טרק שאין ספק שהשתבש מאוד ואולי לא חווינו את הטרק כמו שהוא אמור להיות ולא ראינו נופים (כמעט לא ראינו אפילו אחד את השני...), אבל חוויתי חוויה של אולי פעם בחיים, שבה הייתי עם החברים שלי בסביבה לא מוכרת ומנוכרת ועברתי את זה בשלום. אין ספק שבאותו רגע היו לי כמויות עצומות של אדרנלין בדם ואולי כל הטרק הזה הזיתי בגלל היפותרמיה. ישבנו בנקודת הסיום ונזכרנו שאנחנו רעבים, ובמקום להביא איתנו לטרק סנדוויץ` כמו המטיילים המנוסים לקחנו איתנו נודלס, סיר וכירת גז. אז הרתחנו מים בסיר ולא יכולנו להתאפק, אז חצי מהנודלס אכלנו יבש ישר מהשקית, ואת מה שנשאר זרקנו לסיר רק כדי לגלות ששכחנו להביא סכו"ם... אבל זה לא מה שיעצור אותנו ופשוט התנפלנו על הנודלס עם הידיים בזמן שהגרמנים שלידנו אוכלים סנדוויצ`ים של "האם אנד צי`ז" ומתפוצצים מצחוק למראה הישראלים הברברים.

 זהו סוף הטרק, ואם אתם שואלים את עצמכם מה קרה לשאר המטיילים באותו יום ואם הם חוו את אותה חוויה כמונו, אז לא. מה שהבנו בדיעבד זה שרובם ככולם היו גרמנים, וכמו רוב חברי העם הזה הם היו מצוידים בציוד הטוב ביותר שאפשר לקנות, מה שהשאיר אותם יבשים וחמימים. ואנחנו היינו עם ציוד שקנינו בעודף של הכרטיס טיסה, כמו רוב עם ישראל. ואפשר רק להמשיל את זה לטיפוס על האוורסט עם טרינינג וטי שירט של סוף מסלול אוגוסט 01. הסיפור נגמר ואחריו באו הרבה "near death experience, כמו איבוד מוחלט של הדרך בטרק ניו זילנדי בזמן סופה ומפגש עם אחד הנחשים הארסיים ביותר באוסטרליה, אבל זה אולי יבוא בהמשך.

כתב וצילם: אדם פלדמן

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם