רוטברן מושלג (פרק ד`)

``השביל עבר במין יער גשם מופלא, עם המון עצים ושרכים, וציוצי ציפורים וקבוצות של הטיול המאורגן שהולכות מלפני ומאחורי, מה שהיה מעצבן מאוד``. - תחילת הטרק, למה לא כדאי לישון ליד הקיר, מלחמת שלג עם העצים ו..
מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: רוטברן מושלג (פרק ד`)
© מאורי הירש

סיור בקווינסטאון

טוב, אין מצב שאני מצליחה להשלים את יומן המסע, ולכן הנה תיאור קצרצר של מה שעבר עלי בין פוקס לבין טה אנאו. מפוקס נסעתי לוואנאקה, משם לטקאפו ולהר קוק, אחר כך לקווינסטאון, שם גיליתי שהרוטברן סגור בחלק של היום השני ולכן נסעתי לטה אנאו במטרה לעשות לפחות חלק ממנו. תיאור קצת יותר מפורט - בטיפים שלי. ואם כבר אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אז הנה לפחות כמה תמונות משם במקום.

 קמתי להתארגן בסלון כדי לא להעיר את הישנים, כי כזאת אני, נשמה. השארתי את הדברים בשמירה בהוסטל ויצאתי להסתובב בקווינסטאון. אני ממש לא אוהבת את כל המסחרה שעשו משר הטבעות - יש כאן חנות שלמה שמוקדשת למרצ`נדייז - בובות של גולום, גלימות "מכושפות" וכד`. ואפילו סיורי יום לאתרים מהסרט. פאכסה. חזרתי להוסטל וישבתי בסלון למטה עם טים, הבנות, דני האחראי ועוד כמה אנשים, וחיפשנו משהו טוב לראות בטלויזיה. היו שם שלושה ערוצים ובכל אחד זבל מסוג אחר. בסוף עזבתי, העמסתי על עצמי את התיקים והתחלתי, די מוקדם, בצעדה לכיוון האוטובוס. הגעתי וחיכיתי לו די הרבה אבל זה השתלם, כי הוא הביא אותי ממש להוסטל בטה אנאו. עכשיו, אני שיניתי את ההתייחסות שלי להוסטלים כאן. אני מתעלמת מהניקוד שנותן להם ה- BBH ובוחנת כמה מיטות יש בהם. הוסטל גדול עם ניקוד סביר עדיף בעיני על הוסטל קטן עם ניקוד גבוה, כי מה שיהיה לי שם זה יפנים ואנשים מוזרים, ופחות סיכוי להתחבר. ולכן בטה אנאו ישר הלכתי על הוסטל של משהו כמו מאה מיטות ולא על הוסטל שקיבל ניקוד מצויין ויש בו בערך שמונה מיטות, וזו בהחלט יכולה להיחשב כאחת ההחלטות המוצלחות ביותר שלי, כי כל כך נהנתי שם!

בעודי מחכה בקבלה, שמעתי גיטרה ומישהי ששרה בעברית - סימנתי לעצמי ללכת אחר כך ולחפש אותה. קיבלתי מפתח לחדר, לא עם מספר אלא עם שם. אני קיבלתי את ה"מילפורד", במזל גדול מאוד, כי אחר כך ניסיתי שוב לחזור לשם והוא תמיד היה תפוס. ולמה הוא מוצלח כל כך? כי הוא מוצלח. יש בו חדר עם שש מיטות, שעל אחת מהן היה מונח הלונלי פלנט בעברית, ככה שיש פה משלנו. יש לו שירותים ומקלחת צמודים ויש חדר נוסף שבחציו יש מטבח ובחציו סלון, והכי חשוב, יש לו מרפסת שמשותפת לו ולעוד שני חדרים, מרפסת ענקית עם כיסא נדנדה שנמצאת ממש מול האגם (יש להם המון אגמים פה).

 קצת פיזרתי את הדברים שלי וירדתי למטה, לישראלית שישבה שם עם גיטרה ועם עוד בחורה. מסתבר שקוראים לה שרון ושהבחורה השניה היא גרמניה והיא קצת לא הבינה איך ידעתי ששרון ישראלית - היא לא שמה לב בכלל למה שהיא שרה. בכל אופן, היא נראית מאוד נחמדה. דיברנו קצת ואמרתי לה שאני הולכת לדוק אז היא באה איתי. בדוק אמרו לי לבוא מחר בבוקר, כי אלה שמטפלים בגרייט ווקס, שהרוטברן הוא אחד מהם, אינם. שרון חזרה להוסטל ואני הלכתי למשרד של טראק-נט והזמנתי הסעה מטה אנאו לדיווייד ובחזרה. רציתי ללכת לסופרמרקט אבל היה קצת מעונן אז חזרתי להוסטל לקחת מעיל גשם ופגשתי חלק משותפי החדשים לחדר. בחורה ישראלית בשם מיכל, רס"ן בצבא הקבע, ושני קוריאנים (בלי כינור, כמובן). קצת דיברתי איתם והם שאלו אם למדתי על ההיסטוריה הקוריאנית אמרתי שלא וניסיתי להצטדק שבטח בקוריאה לא יודעים כלום על ישראל. רק שמסתבר שבקוריאה משום מה רואים בישראל מודל לחיקוי, אז כן יודעים עליה. ולכך יש להוסיף את העובדה ששניהם נוצרים, ולכן הם מכירים אותנו גם מההיבט הזה.

 הלכתי לסופר ומצאתי סניף של seasons 4, שזכור לי מקאיקורה כיקר וכיוון שראיתי אנשים עם שקיות של super-value, המשכתי והלאה ואכן מצאתי את הסופר הגדול והזול יותר. קניתי אוכל וחזרתי להוסטל. לחדר הגיעו בינתיים קלוד, בחורה שווייצרית עם רסטות, וברברה, הולנדית חביבה. ישבנו בסלון הפרטי שלנו, דיברנו וצחקנו. מתישהו שרון הצטרפה אלינו, למרות שהיא ישנה בחדר אחר. כל אחד סיפר מה הוא כבר עשה בניו זילנד והקוריאנים שאלו את הישראליות לגבי פסח, חנוכה והאם כל פסח אנחנו מורחים דם טלאים על הדלתות. שרון הלכה להביא את הגיטרה ואז התחלנו לשיר - שירים באנגלית, שירים בעברית, כולל סולו מרגש שלי ל"ואולי", שקצר מחיאות כפיים סוערות. הערב פשוט זרם והאווירה היתה נהדרת. כן ירבו. ברברה הציעה לכולנו בוטנים מתובלים שהיא קנתה בסופר והיו חריפים מדי בשבילה. לקחתי כמה, שמתי בפה, צעקתי לה bitch!!! ורצתי לשתות מים. חריף כמו הגיהינום. הקוריאנים דווקא נשנשו אותם בחדווה. את האריזה של התיק השארתי למחר, כי זה ליומיים ואני די יודעת מה אני צריכה (רמז מהעתיד - ביג מיסטייק!) ולבסוף הלכנו כולנו לישון.

לתחילת הכתבה

הנסיעה למילפורד

טוב, הדברים לא הלכו כל כך לפי התכנון. קודם כל, שמתי שעון ל- 07:00, ומתישהו התעוררתי, וראיתי שכבר אור ובדקתי מה השעה. השעון הראה 03:20. השעון נעצר באמצע הלילה. מיהרתי לבדוק מה השעה האמיתית, היה משהו כמו 06:30. חרא של שעון, שיישרף הוורהאוס. שנית, התכנון היה לקשור את השק"ש לתיק הבינוני ואז להכניס את כל התיק לכיסוי של התיק הגדול, שיכסה על הכל. רק שהרצועות של התרמיל לא יוצאות מהמקום, ככה שאני לא יכולה להוציא אותן מבעד לכיסוי. זאת אומרת שהשק"ש צריך להיכנס לתוך התיק, כדי שכיסוי הגשם המקורי של התיק יוכל לכסות אותו, ובהתחשב בעובדה שהתיק מלא עד אפס מקום, זה קצת בעייתי. הרגשתי כמו בבחירתה של סופי. את הסיר המעצבן העפתי מייד - אז יומיים אני לא אוכל אוכל חם, לא נורא. אבל ההכרעה האמיתית היתה שק"ש או פליס. פליס או שק"ש. מה אתם מעדיפים לאבד? יד או רגל? אבל בכל זאת, הבחירה היתה ברורה - למרות שהיה מאוד מאוד נחמד אם היה לי את הפליס, לא יעלה על הדעת לצאת לטרק ללא שק"ש. אז בלב דואב השארתי את הפליס בהוסטל, ארגנתי את התיק הגדול, שמתי אותו באכסון בהוסטל ויצאתי לכיוון הדוק, להסעה שלי. היו במיניבוס די הרבה אנשים, אבל רובם נסעו למילפורד וירדו קודם וכך נשארנו רק אני ואליזבת מאוסטרליה. מזג האוויר היה אפור ודי גשום והנהגת סיפרה לנו, מבלי לדעת מאיפה אני, על זוג ישראלי שהיא הסיעה פעם לרוטברן, במזג אוויר ממש גרוע, והם בכלל לא היו מוכנים - בלי שק"ש, בלי מספיק אוכל, עם ג`ינס ונעלי התעמלות - ממש לא הביגוד המתאים. היא אמרה שהיא ניסתה להניא אותם והם התעקשו ואמרו לה שהם ישנו בבקתה ושהם לא צריכים שום דבר, כאילו שמדובר בהוסטל או משהו. בסוף הם פגשו בדרך קבוצה של נשים מקומיות שעשו את הטרק ופשוט לא נתנו להם לעשות אותו. ואז אליזבת אמרה משהו כמו "כן, ממש אסור לעשות טרקים במכנסי כותנה", ואני ישר השפלתי מבט לדגמ"ח שלי שעשוי, סורפרייז סורפרייז, מכותנה. יהיה טוב.

הנהגת הורידה אותנו בתחילת הטרק, שם היתה סככה עם שירותים, עוד מטיילים ושתי קיאות. המטיילים השתייכו לטיול המאורגן וככאלה יש להם מדריכים, מביאים להם אוכל ויש להם מקלחות עם מים חמים. ואה, כן, הם משלמים על זה משהו כמו 900 דולר לפחות. כשבאתי ללבוש את מכנסי הגשם אליזבת הסתכלה עליהם ואמרה שהיא קיוותה שיש לי משהו כזה, אבל אני דווקא לא הייתי בטוחה שאני רוצה ללבוש אותם, כי למרות שהיה אפור ומעונן, עוד לא ירד גשם, ואז אני פשוט ארטב מזיעה. היא, לעומת זאת, לבשה את התלבושת האחידה של חלק מהמטיילים פה - מכנסיים קצרים, מתחתיהם מכנסיים תרמיים צבעוניים, אדום במקרה שלה, למרות שהרבה אנשים הולכים על אופציה מפוספסת, וקרסוליות גבוהות. והמהדרין לא לובשים מכנסיים תרמיים בכלל, רק מכנסיים קצרים וקרסוליות. אחרי ההתלבטות החלטתי שלא לעטות את מכנסי הגשם ולשמור על האופציה הזו לאחר שיתחיל לרדת גשם, ושמרתי אותם בהישג יד.

וזהו - התחלתי את הטרק. השביל עבר במין יער גשם מופלא, עם המון עצים ושרכים, וציוצי ציפורים וקבוצות של הטיול המאורגן שהולכות מלפני ומאחורי, מה שהיה מעצבן מאוד. בסוף פשוט נעמדתי ונתתי לכולם לעבור אותי, חיכיתי בשביל שהם יצברו פור ואז המשכתי. הטרק התחיל בעליה, שאחריה ירידה חדה ואז מגיעים מתישהו לבקתת האודן ושם אפשר לנוח קצת. ככל שעליתי יותר גיליתי כמה מזג האוויר מחורבן. עוד לא ירד גשם אבל היו המון עננים וערפל ולא יכולתי לראות מעבר ל-20-30 מטר קדימה בגאיות שהלכתי לידם. מבחינתי היה יכול להיות שם הר, גיא, נמר, דרקון או עלי באבא וארבעים השודדים. לא ראיתי כלום, רק מסך עננים אפור. בבקתה נפגשתי עם אליזבת ועם האנשים של הטיול המאורגן ועם עוד אנשים שהולכים לכיוון הדיווייד ומסיימים את הטרק. נשנשתי משקית ההפתעות שלי (הו, איזו הפתעה - אננס, קשיו ומשמש - מי היה מאמין?!?). נחתי ויצאתי לדרכי מרובת העליות.

התחיל לרדת גשם, אז לבשתי את מכנסי הגשם והלכתי. בדרך ראיתי המון מפלים וחציתי את רובם. חלק באמצעות גשרים, חלק בדילוג על אבנים וחלק היו כל כך קטנים וחלשים שפשוט הלכתי בתוכם והם אפילו לא הגיעו לי לקרסול. מתישהו כבר נורא התעייפתי ובגלל שהכל היה רטוב לא רציתי לשבת ולנוח, אבל אז אמרתי לעצמי "עצמי, את לובשת מכנסי גשם", התיישבתי על סלע ובהיתי בעננים. מתישהו הגעתי למסקנה שצריך לקום ולהמשיך ללכת. הרגליים שלי הסתייגו נמרצות מהעניין ובתור פשרה החלטתי לספור עד מאה. וכיוון שלספור עד מאה זו משימה הקשורה במספרים וכרוכה במאמץ רב מצידי, הרכנתי את הראש בשביל להתרכז, אבל כשהגעתי ל- 30 או 40, הרמתי אותו ופתאום, כמעט כל העננים נעלמו וראיתי לפני עמק קסום עם אגם ועצים מאחוריו, וזה היה כל כך יפה, והערפילים הקלים הוסיפו לזה נופך כישופי, ופשוט התבקש שיעבור שם איזה חד-קרן. אבל לבסוף נאלצתי להמשיך והלכתי והלכתי והלכתי, עד שהבנתי מה קרה. באו גנבים בלילה ולקחו את הבקתה.

 מתישהו ראיתי שירותים באמצע הטרק, אבל זה לא מצא חן בעיני כי הסקתי שזה אומר שעברתי בערך מחצית מהדרך. אחר כך ראיתי שלט שאוסר קמפינג באיזור מסויים ומפנה ללייק מקנזי, שלידו נמצאת הבקתה, אבל גם השלט הזה לא בישר את בוא הבקתה. ואז, סוף סוף, היה שלט "לבקתת מקנזי - 15 דקות". ואכן, כעבור בערך חצי שעה הגעתי לבקתה, רטובה וממורמרת (על זה שאני רטובה). עד מהרה מצאתי סיבות נוספות למרמור. יש בבקתה מטבח ומין חדר אוכל / סלון פוריטני, עם תנורון עצים קטן ומעל יש חדר עם מיטות קומותיים, שנתפסו על ידי אלה שהגיעו ראשונים, מה שהשאיר לי ולפדלאות שכמותי, את המיטות שהיו בבניין נפרד - מין אולם ענקי עם מיטות קומותיים. אבל לא מיטות קומותיים רגילות, אלא מיטות שבכל קומה שלהן יש ארבעה מזרנים. מצד אחד, ברגע שראיתי את זה, ישר עלו לנגד עיני תמונות מיד ושם. מצד שני, הגיעו אסוציאציות אחרות לגמרי - אורגיה! ליד דלת הכניסה עמדה טיטניק כזאת, שהיו בה שני מקומות פנויים למטה, המזרן שליד הקיר וזה שלידו. תפסתי את המזרן שליד הקיר. אחר כך יתברר שאף אחד לא רוצה לישון ליד הקיר, כי הכי קר ליד הקיר. אבל התגלית המרנינה הזו עוד היתה לפני. פתחתי את השק"ש והלכתי לחדר המרכזי לנסות לייבש את הנעליים. בגלל שלא הבאתי איתי את הסנדלים ובגלל שאני ישנה בבניין אחר, הייתי חייבת ללכת עם הנעליים הרטובות, מה שהיה מאוד לא נחמד. הגעתי לחדר המרכזי, הורדתי הנעליים, החלפתי גרביים, והגעתי לתובנה חדשה - כסף, הצלחה, אהבת אמת - הכל מתגמד לנוכח גרביים יבשים. לא ילאה העט מספר כמה נפלאה היא התחושה לקלף מעל רגליים עייפות ורטובות גרביים רטובים לא פחות, לשפשף אותן קצת - גם לייבש וגם לעסות - ואז - גרביים יבשים. אוה יה בייבי! את המכנסיים שנרטבו גם הם לא טרחתי לנסות ולייבש - לא צריך. יש לי עוד זוג למחר - ואחרי זה - המבול.

תפסתי מקום ליד התנור הקטן שהיה מוקף בערב רב של נעליים ובגדים, ודי התנתקתי. אכלתי קצת, למרות שלא הייתי ממש רעבה וזה גם לא שיכולתי לבשל לעצמי משהו, באין סיר. אלה שהיו סביבי לא היו כל כך קומוניקטיביים ואני הייתי מותשת מדי מכדי לנסות להתחבר ולשעשע אותם. מתישהו עברו לשבת לידי שני פקיסטנים ובחורה בריטית שליטפה אותם בהתמדה והתעלמה ממני בנחישות. לא יודעת למה. גם אליזבת הלכה לחפש לה חברים חדשים ולאכול איתם. בסדר, בסדר, אני אשב כאן לבד בחושך. אחר כך האווירה הפשירה קצת. אליזבת באה לפטפט ואני אמרתי לה שלמדתי את הלקח שלי. היא שאלה מהו ואמרתי לה "לא לובשים כותנה לטרק", אז היה לה לא נעים והיא אמרה שהיא קיוותה שלא שמעתי אותה, אבל כמו שאמרתי לה - היא צדקה. היא שאלה אם ראיתי את המפל ושאלתי איזה. היא אמרה "המפל הגדול" ואמרי לה שראיתי כמה מפלים גדולים. היא השיבה שמדובר במפל ענקי ושאם אני לא יודעת על מה היא מדברת כנראה עקפתי אותו. מסתבר שבדרך היה מקום שהיה אפשר להמשיך ממנו לשני כיוונים. האחד אמר flood detour והשני משהו עם 80 מטר. ראיתי 80 מטר, אז הלכתי בכיוון השני, מה שגרר ירידה במין ערוץ נחל עם הרבה סלעים גדולים שצריך לדלג עליהם ובינותיהם ואחר כך לעלות את תמונת הראי של ערבוביית הסלעים האלה.

 בקיצור, ה- 80 מטר זה הגובה של המפל, לא של העלייה. בסדר, נראה את זה מחר. אחר כך היא הלכה, והפקיסטנים והמלטפת נעלמו גם כן ובמקומם קיבלתי שלישיית קנדים, שתי בנות ובן, שהיו חמודים להפליא ועצם השיחה איתם עודדה אותי ורוממה את רוחי. אני כבר לא זוכרת על מה דיברנו, מן הסתם על קנדה ועל ישראל, על הצבא ועל התוכניות שלנו בניו זילנד. בקיצור, כיסינו את הנוה"ק הקבוע פה כשפוגשים מישהו חדש - 1. איך קוראים לך? 2. מאיפה את/ה? 3. כמה זמן את/ה מטייל/ת בניו זילנד? 4. איפה היית ומה עשית?

 אחורי זה הלכתי לישון. למרבה המזל, אף אחד לא ישן במזרן שלידי, כך שהיה לי יותר מקום להתרווח. לרוע המזל, זה שישן במזרן שליד המזרן שלידי, היווה בלילה תזמורת של איש אחד, והפיק קשת רחבה מאוד, רחבה במובן המאוד רחב של המילה, של צלילים. תוסיפו לזה את העובדה שקפאתי מקור, שניסיתי תנוחות משונות כדי שכפות הידיים שלי יהיו בתוך השק"ש, כי לכו תדעו איפה הכפפות, מה שגרם לכתפיים ולידיים שלי לכאוב, בקיצור, לילה לא קל עבר על כוחותינו.

לתחילת הכתבה

טרק המילפורד

ואז, בבוקר, יצאתי והכל היה לבן. ירד שלג - איזה מגניב! הלכתי לבקתה המרכזית לאסוף את המעיל ואת מכנסי הגשם שלי, התארגנתי, קצת דיברתי עם אנשים ויצאתי בדרכי בחזרה. הכל מכוסה שלג! טוב, הדרך לא כל כך, אבל כל המסביב כן, ולא עמדתי בפיתוי ומי פעם עצרתי, הורדתי את התרמיל, חפרתי בפנים, שלפתי את המצלמה וצילמתי - שלג!!! הבעיה היחידה עם שלג, היא שכשיורד שלג, לעצים נורא מתחשק לפצוח במלחמת שלג, וכשלעצים מתחשק משהו, הם עושים אותו תיכף ומייד. וכך הלכתי לי לתומי, וכל הזמן העצים זורקים עלי בוחטות של שלג. מה אני אמורה לעשות כנגד עץ שזורק עלי כדורי שלג? כישראלית גאה, רציתי להגיב ובחומרה. אבל איך? לזרוק עליהם בחזרה כדורי שלג? הם יטיחו בי את כל ארסנל השלג שלהם, אני כבר רואה את הכותרות בעיתונים "ישראלית נקברה תחת שלגים בניו זילנד". בסוף הבלגתי. לא נורא. קודם כל, שלום עושים עם אויבים, ודבר שני, גם זמנם יבוא.

בדרך חזרה, בניגוד למה שעשיתי אתמול, במקום לרדת לתהום ולעלות ממנה, הלכתי לראות את המפל, שהיה מאוד מרשים. מעל רכס של 80 מטר (שכאמור, לא צריך לטפס עליו, למרבה המזל), יורד מפל שמתפצל לשלושה חלקים ומעיף על סביבותיו מים. היה יפה, אבל לא צילמתי כי הדרך עברה קרוב מדי ולא הייתי תופסת את כולו. בדרך עקפו אותי כמה אנשים ועצרנו לדבר, וגם הגיעו אנשים חדשים מהדיוייד ועודדתי אותם והבטחתי להם שלג. מתישהו גם פגשתי בזוג שהתיישב איפשהו לאכול, והם אכלו פיתות! כן, כן, בגלל שהן שטוחות נוח לקחת אותן לטרקים כי הלחם פה נורא רך וספוגי ואם קצת לוחצים עליו הוא ישר חוזר ונהיה בצק. הגעתי לבקתת האודן, שממוקמת, לטענת דוק, שעה וחצי הליכה מהדיווייד, ונכנסתי לנוח. בפנים היו זוג קיווי מבוגר - טוני ומיוריאל, ושלשוה צעירים - בחור אוסטרלי, החברה הקיווית שלו ואחותה, שתיהן עובדות באוסטרליה. כיוון שהיה עוד הרבה זמן, כי האוטובוס בא לאסוף אותנו מהדיווייד ב-17:45, הם הדליקו אש בתנור וישבנו והתחממנו. היה נורא נחמד. אחת הבחורות לבשה מכנסיים קצרים וקרסוליות בלי שום מכנסיים תרמיות, וכאמור זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו שהולך ככה, אז שאלתי אם לא קר לה. היא ענתה שהיא כבר רגילה ללכת ככה ושהרגליים שלה חסרות תחושה מהקור וככה כשהיא נפלה היא לא הרגישה כלום. אוקיי. אחותה חלצה את הנעליים וניסתה לייבש אותן ואת הגרביים. אני לא עשיתי את זה, למרות שגם הנעליים שלי היו רטובות, כי לא רציתי להיכנס מחדש לג`יפה הרטובה. בכל מקרה, היא מצאה איזה מקל מתכת, תקעה עליו גרב וחיממה אותו ככה קרוב לתנור. קרוב מדי, הסתבר, כי פתאום הוא נחרך לה ונוצרו עליו כמה פסים חומים, מה שהוביל לצהלות רבות מצידנו.

כן, כן, היה משעשע והיה נורא כיף איתם אבל יצאתי מוקדם יחסית, כדי לא לאחר לאוטובוס. טוני ומיוריאל עוד נשארו שם והשלישיה המשיכה לטרק אחר שיוצא משם. הגעתי לדיווייד, ודבר ראשון חלצתי נעליים. היה בסככה בחור שההסעה שלו לקווינסטאון לא הגיעה, והוא היה די עצבני על זה, ובצדק, וגם אין שם טלפון ציבורי או קליטה מסלולרי, אז מה שנשאר לו לעשות זה לחכות לאוטובוס שלי, אפילו שהוא מגיע לטה אנאו. מתישהו מיוריאל וטוני הגיעו, רק שהם היו מצויידים טוב יותר ממני - הם החליפו לנעליים יבשות בעוד שאני ישבתי וקפאתי, כי הפליס, להזכירכם, נשאר מאחור. מה שכן, החלטתי שאם לא יהיו בהוסטל מים חמים, אני פשוט אעלה אותו באש כדי להתחמם.

בסוף הגיע האוטובוס. עלינו וביקשתי מהנהג שיוריד אותי בהוסטל, כי מיוריאל אמרה שהוא עושה פיזורים וכך היה. למרבה הצער לא חזרתי לחדר המילפורד אלא לחדר רחוק יותר, ששמו הקסום היה "room number 4". היו שם בחורה קנדית בשם טאניס, בריטי בשם סטיב וצ`כי מוזר בשם דושאן, עם עין אחת שטופת דם. הגעתי, הורדתי את התיקים, הוצאתי המגבת ובגדים נקיים, התנצלתי בפני כולם על הבלגן ואמרתי שאני הולכת להתקלח ושאסדר אחר כך. היו מים חמים, הזרם לא היה חלש וזה היה נפלא. אחרי שיצאתי ארגנתי את הדברים ותוך כדי דיברתי עם טאניס. גמרתי להתארגן, דיברתי עוד קצת עם סטיב וטאניס ובין השאר השווצתי שאני הולכת לעשות את המילפורד, אבל במקום להמשיך ולהתחבר אליהם לקחתי שקית פסטה והלכתי לחדר המילפורד, לבדוק מי מהחברים שלי עוד שם.
 היתה מיכל, ושני בריטים קצת מבוגרים, ושתי אחיות הולנדיות בכלל לא דומות וחבר שלהן, שגם הוא לא שייך לחדר. החלפתי חוויות עם מיכל - היא חזרה מקרוז של יומיים בדאוטפול סאונד ושאלתי אותה אם היא יודעת איפה שרון והיא לא ידעה. דיברתי עם הבריטים, דיברתי עם ההולנדים ואחרי שאחד הבריטים גמר לבשל, בישלתי את הפסטה שלי. את הסיר השארתי בכיור, כי שום דבר לא בוער. וזה הסתדר מצויין כי אחר כך כשקמתי לרחוץ אותו הוא נעלם. שאלתי את ההולנדים אם הם רחצו לי את הסיר והם הכחישו ואז הסתבר שהבריטי השני, שהיה אחראי על שטיפת הכלים, חשב שזה סיר שלהם ורחץ גם אותו - סבבה. בסוף שבתי לחדרי וטיפסתי למיטה (כי מי שמגיע מאוחר נדפק). עוד לא הלכתי לישון, אבל אני לא זוכרת מה עשיתי ואז פתאום הגיעה שרון. חיבוקים, נשיקות, מה שלומך. בסופו של דבר הלכתי לישון.

לתחילת הכתבה

חוויות מההוסטל

טוב, אני לא כל כך זוכרת מה עשיתי בתחילתו של היום. בגלל שסטיב, שישן מתחתי, עזב, החלפתי חיש את המזרנים שלנו, כדי להיות למטה. בהתחלה חשבתי פשוט להחליף את הסדין אבל ויתרתי, וכשבאה החדרנית פשוט נתתי לה את הסדין שלו, היא הודתה לי ברגש וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. הלכתי לעשות קניות, נכנסתי לאינטרנט, ייתכן שגם חפפתי את הראש והתחלתי להתכונן לקראת המילפורד. אה, כן, וגם פגשתי ישראלים. המון ישראלים. שלושה שבועות אני מטיילת בניו זילנד ועד עכשיו פגשתי ישראלי פה וישראלי שם, ועכשיו, בבת אחת, בום! בין השאר פגשתי את השותף של שרון וצמד בנות - מאיה ונורית, שיוזכרו כאן עוד הרבה פעמים. הן גם עושות את המילפורד בתאריך שלי, אבל הן ניגשו לברר אם יש להן מקום לפני שבועיים ולמזלן מישהו ביטל, בניגוד אלי, שטרחתי להזמין מקום חמישה חודשים מראש. התחברתי גם לקלוד, השווייצרית עם הרסטות, היא ממש חמודה, אבל קצת מוזרה. מין נשמה חופשית כזאת, שעזבה את הבית בגיל מוקדם והתחילה לנדוד בעולם.

אנשים נוספים שמסתובבים כאן: גאי, אנגלי לשעבר, כבן חמישים, שגר בניו זילנד כבר הרבה שנים, טוען שהוא מכיר את הייזל, החתולה של ההוסטל, מאז שהיא היתה גורה. הוא גם זה שאמר שהיא חירשת וזה אכן נכון. וקלוד ואני חשבנו שהיא סתם סנובית שלא נאה לה להסתובב כשקוראים לה. היא כבר די זקנה, בת 14, ונוהגת לנשוך את היד שמלטפת אותה, למרות שאותי היא (עוד) לא נשכה. ועוד מישהו - לארי, בחור אמריקאי די מבוגר, בסביבות הארבעים, נראה לי שהוא ממוצא איטלקי, אבל לא מהבחינה הטובה. הוא נראה כמו מישהו שימכור לכם אוטו יד שניה מחורבן. לארי, דרך אגב, אוחז בסוד אפל שיתגלה בהמשך. מישהו גם שאל אותי אם הרגשתי את רעידת האדמה בטרק. מסתבר שהיתה פה רעידת אדמה, אבל לא הרגשתי בכלום. בחור נוסף הוא אורס משווייץ, שנראה חביב ולא יותר. בנוסף, פגשתי עוד המון אנשים, רק שאני לא כל כך זוכרת אותם. ההוסטל הזה ממש מוצא חן בעיני.

הייתי במטבח, בישלתי לעצמי ירקות ונודלס ואסתר, הסטר ושרון בישלו גם הן כל מיני דברים. ניסיתי לבשל את הירקות עם רוטב סויה וחמאת בוטנים ויצא נורא מוצלח. שמתי לי מנה להיום, מנה למחר ואת השאר בקערה, כדי לחלק לאחרים. שרון בישלה טהה-דיג, אורז פרסי עם בצל מטוגן ופרוסות תפוחי אדמה פריכות, ואסתר והסטר עמלו על משהו מת ועל סלט מעניין עם ירקות, תמרים וכמון. התיישבנו לאכול, אני חושבת שגם אורס הצטרף, חלקנו מחמאות זו לזו על הבישולים המוצלחים והיה ממש כיף.

אחר כך עברנו למרפסת הפנימית של ההוסטל. ההוסטל הזה נורא מסובך. יש את הבניין המרכזי עם הקבלה, אינטרנט, מטבח גדול, חדר טלוויזיה ומין מרפסת פנימית עם טלפונים, ולמעלה יש כמה חדרים, ביניהם המילפורד. מסביב פזורים עוד כמה בניינים שיש בהם חדרים, שרוב מצויידים במטבחון, מקלחת ושירותים משל עצמם. המרפסת הזו היא בעצם המשרד של קלוד, כי היא כל הזמן שם, מעשנת, וגם שרון היתה שם, אני חושבת, ואסתר והסטר ועוד אנשים, ורצו קטעים וצחוקים שאני לא זוכרת אותם, אבל היה ממש ממש כיף. בין השאר, קלוד ביקשה שנלמד אותה קצת מילים בעברית, שאלנו מה היא רוצה לדעת ומכיוון שהייזל בדיוק עברה שם היא ביקשה לדעת איך אומרים חתול, והיתה מאוד מרוצה מהתשובה. היא הודיעה שזה נשמע כמו קללה, והתחילה לסנן "חתול! חתול!" שוב ושוב. זה עוד יחזור על עצמו כמה פעמים בהמשך, ואפילו אני מצאתי את עצמי מסננת "חתול" פעם פעמיים במקום "כוסאמק". אחר כך שרון אמרה שאין לה כוח לצאת ונעלמה. ואז טאניס באה לקרוא לנו ללכת לערב קריוקי בפאב. ניסיתי לקחת איתי את כולם, אבל קלוד סירבה כי מחר היא יוצאת לטרק של חמישה ימים והיא לא רוצה להשתכר, וגם אסתר והסטר לא רצו. אז יצאנו אני, טאניס, אורס, לארי וג`יימי, בחור אמריקאי חמוד שהוא השותף החדש שלנו בחדר. אה, כן, ופגשתי גם שותף אחר - יפני בגיל העמידה בשם אקירה (וישר השלמתי את זה ל"קורסאווה" בראש), שעשה את המילפורד בטיול מאורגן ומתעתד לעשות את הקפלר עצמאית. יצאנו לדרך ובפאב פגשתי שתי בנות מהרוטברן וקצת דיברתי איתן. אחר כך הצטרפנו לברנדון האוסטרלי ולחבורה של שתי גרמניות וגרמני מההוסטל.

כיוון שג`יימי ואני היינו היחידים שרצו לשיר, הוחלט עד מהרה שנשיר דואט. אבל איזה שיר? רוב השירים שרציתי בכלל לא היו ברשימה. רציתי לשיר את I will survive לכבודה של שרון, שהחליטה היום לנטוש את השותף שלה, אבל היא גם לא באה וגם לא מצאתי אותו ברשימה, למרות שאחר כך מישהי כן שרה אותו. ברנדון והבנות כל הזמן עודדו אותנו ואמרו שהם שרו ושהיה נורא כיף. בסוף ג`יימי הציע, ואני לא סירבתי, לשיר את Bohemian Rhapsody של קווין, אבל כשבאנו לבחור האחראי הוא אמר שהרשימה כבר נסגרה! ומה שהיה יותר מעצבן זה שהיו אנשים ששרו בפעם השניה והשלישית! ואז ברנדון והבנות אמרו שהם בכלל לא שרו! שקרנים! טאניס וג`יימי הלכו לשחק ביליארד ואני שוחחתי עם אורס ועם לארי. הוא מאוד נחמד, אבל יש ממנו תחושה של משהו מסוכן. בסוף מיצינו וחזרנו להוסטל. נפרדנו מאורס ומלארי וטאניס, ג`יימי ואנוכי חזרנו לחדר אבל נשארנו בחוץ. הם עישנו, כולנו שתינו מבקבוקון של ויסקי שג`יימי שלף מהכיס. הם שאלו לגבי המצב בארץ ואני אמרתי שחוץ מאיזורים מסויימים השאר די בסדר, חוץ מפצצה פה ושם. טאניס שאלה מי מפציץ אותנו ואמרתי שהערבים. היא הוסיפה ושאלה אם גם האמריקאים מפציצים אותנו. בחורה אינטליגנטית, אין מה לומר.

המשכנו לדבר ולצחוק ובמקביל הם הלכו ונמרחו זה על זו. בין השאר, ג`יימי אמר שלארי סיפר לו שהוא עבד בסט של מיאמי: מחלק מוסר ואמר שזה מראה כמה שלארי זקן. מסתבר שלארי סיפר לטאניס מה הוא עשה שם בדיוק - הוא היה ספק הקראק של הסט. כן, כן, אני פוגשת פה אנשים מאוד מעניינים.

 ג`יימי עשה קצת רעש והערנו לו שיהיה בשקט כי האנשים מסביב בטח רוצים לישון. הוא אמר שהם בטח לא שומעים (והתכוון ליפנים בחדר שלנו. כן, יש שם עוד אחד). אני אמרתי שהם לא שומעים אותנו רק אם הם מתו וג`יימי אמר שהם לא מתים ואני הוספתי, כי דיוק זה משהו שאני מאוד מעריכה, הסתייגות קלה - Yet, וכולנו נמרחנו על הרצפה מרוב צחוק. בסוף התקפלנו ונכנסנו לחדר ואחרי שנכנסתי למיטה, ג`יימי, שהיה אמור לישון מעלי פסע לו מעדנות וטיפס למיטה של טאניס. הם המשיכו לצחקק ולהתלחשש, עד שבשלב מסויים החלו הגניחות. אני ניסיתי להירדם, אבל לשווא, למה גנחו לי בחדר. לפחות זה לא היה במיטה שלי, אלא מעל אקירה המסכן, שאני מקווה בשבילו שהוא ישן חזק.

כתבה וצילמה: מייב, כותבת "מסעותי עם עצמי באירלנד"

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם