דרומה בחוף המערבי

מערב האי הדרומי, ה``ווסטלנד``, ראוי בהחלט גם לכינוי ``ווטלנד``: הרבה גשם, ים וקרחונים מרהיבים הזוכים בממוצע לשמונה מטר של משקעים בשנה. כל אלו מספקים לנו מראות והרפתקאות, ובימים המתארכים יש לכך זמן רב- ככל שאנו מדרימים, היום הארוך ממילא מתארך עוד יותר.
dan shalem
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: דרומה בחוף המערבי
© מאורי הירש

כלבי ים בווסטפורט

הדרך המרהיבה לאורך נהר הבולר מגיעה לסיומה בשפך הנהר לים טזמן, שם ממוקמת עיר הנמל ווסטפורט (Westport). לא בדקנו את העיר, וגם לא ממש נהנינו בקמפינג בו שהתה גם קבוצת נוער של קריקט (משחקים משונים יש להם כאן), בלי שאף אחד טרח לנקות אחריהם. מה שכן עשינו למחרת בטרם המשכנו דרומה, היה ביקור מדהים במושבת כלבי הים בחוף הסמוך.

מאז אוסטרליה, חסרות לנו מאוד החיות בטבע אותן התרגלנו לפגוש כל כך הרבה. בניו זילנד אנו רואים בעיקר פוסומים דרוסים, חתולי רחוב (שמזכירות קצת את הבית) והמון פוחלצים של קיווי. ציפורי קיווי אמיתיות נשארו מעט מאוד, אבל פוחלצים (או שמא אלו בובות) יש בכל מרכז מבקרים. חיות אלו לא התחבבו יתר המידה עלינו ועל ילדינו, ואיננו מבינים כיצד עם שלם וגאה זכה לכינוי על שם חיה כזו. משהו במוזרות האנגלית אולי... (אבל בעצם "צבר" זה יותר טוב?). בנוגע לפוסומים, אגב, אלו תוצאת יבוא אוסטרלי לא ממש מוצלח, שכן בהעדר כל אויבים בטבע הניו-זילנדי, מתרבות חיות אלו בכמויות ומחוללות שמות בשדות ניו-זילנד ובאיזון הטבעי כאן. בכל פארק לאומי תראו שלטים לגבי הרעלות יזומות במטרה לשלוט במידה מסוימת באוכלוסייתם.

 לתומר, שגעגועיו לחיות הם העזים ביותר, הבטחנו שניו זילנד יהיו הרבה חיות ים. לפיכך, בכל שייט אימצנו את העיניים על הסיפון לראות איזה דולפין אך לא ראינו מאומה! ובכן, סוף סוף התגשמה הבטחתנו: במפרץ טאורנגה (Tauranga), מושבת קבע של כלבי ים, ועכשיו בעונת הרבייה, רבה שם התכונה. הגורים הרבים שאך נולדו עדיין זקוקים להשגחה אימהית צמודה, כך שמספר כלבי הים במושבה הוא הגבוה ביותר. מנקודת התצפית יכולנו לראות את הגורים מתגודדים בשלוליות במעון היומי או צמודים לאמם, את הגדולים יותר משכשכים במים או מהלכים על סלע ואת הבוגרים השוחים ותופסים גלים בים הפתוח. שעה ארוכה התבוננו במושבה הגדולה אשר בסלעים מתחתנו, מתמוגגים מהמראה ומתבשמים בסרחון הדגים הנורא העולה ממנה... ותומר כבר קבע שהוא רוצה כלב ים ולא כלב רגיל...

לתחילת הכתבה

סלעי פונקאיקי

דרך החוף היורדת דרומה לכיוון גרימאות` (Greymouth) מרהיבה: רכסים סלעיים וצמחיה סמיכה ומיוחדת בשילוב של שרכים ודקלים, המשווים כאילו מראה טרופי לאזור. הדקלים, אגב, זכו לשם "ניקאו", שפירושו "אין קוקוסים" בשפה הפולינזית. כנראה זכר לאכזבת המאורים הראשונים, שעוד זכרו את דקלי הקוקוס המניבים באיים מהם באו. תצורות סלעים מיוחדות ומרהיבות ביותר מרוכזות בפונקאיקי (Punakaiki), שם יש גם מסלול מסודר ונוח לתצפית. הסלעים בנויים שכבות-שכבות, מראה המזכיר ערמות פנקייק, ויש הנישאים לעמודים מרשימים מתוך הים וסוגרים מפרצים אשר מתוכם עולים זרנוקי מים בשעה שהגלים מתנפצים. בעקבות דיווחים קודמים אשר הביעו אכזבה מהמקום באנו ללא ציפיות והתפעמנו מהמראות. לא פחות יפה מה- Great Ocean Road באוסטרליה (ואפילו את "שלוש האחיות" מההרים הכחולים מצאנו כאן שוב...).

לתחילת הכתבה

גרימאות`

הגענו לגרימאות`, עיירה גדולה במושגי האי הדרומי על חוף ים טזמן, שם בעיקר נחנו יומיים בהמתנה לשיפור מזג האוויר. בהפוגת הגשם יצאנו לחוף הצמוד לקמפינג, חוף פראי זרוע חלוקי נחל ונטול חול, ומדרום ניבטים האלפים הדרומיים המושלגים. באימייל גילינו שמשפחת עדוי, גם היא משפחה מדווחת אשר על פי האתר עדיין בהודו, נמצאת קרוב אלינו ממש ובערב כבר זכינו לביקורם אצלנו בקראוון. שמחנו כולם בחברים החדשים, הילדים השתוללו כולם על המיטה הגדולה שהפכה לחדר משחקים והמבוגרים החליפו חוויות ליד השולחן... נקווה להיפגש עוד בהמשך המסלול.

 למחרת רצינו לעלות לארתור-פס אך ראינו רק פס של עננים, פס עבה מקצה הרקיע לקצהו השני! בתחילת העליה תחת גשם כבד ועם אפס ראות הסתובבנו, אולי עוד נחזור לשם בסוף הטיול... בינתיים נמשיך לאורך החוף דרומה אל עבר הקרחונים.

לתחילת הכתבה

הקרחונים

כמויות המשקעים האדירות היורדות באזור זה (עד כ-14 מטר של גשם בשנה) היורדים כשלג בהרים הגבוהים, מזינים בהתמדה מזה אלפי שנה את שני הקרחונים הגדולים: פרנץ ג`וזף ופוקס. השלג הנדחס במעלה ההר, בגובה של 2000 עד 3000 מטרים, דוחק את הקרחון המגיע כמעט עד גובה פני הים, ושם הוא נמס ויוצר נהר עצום של קרח. נהר הקרח זורם אמנם במהירות קטנה פי מאה אלף מנהר של מים, אולם במטרים זה הרבה מאוד- עד חמישה מטרים ביום אחד! את התופעה המדהימה הזו באנו לבחון מקרוב, ובמזג אוויר מדהים ויוצא דופן זכינו ללא ספק לחוות את אחת מפסגות הטיול.

 הקרחון הראשון למגיעים מצפון הוא פרנץ ג`וזף, ואליו פסענו מייד עם הגעתנו. שביל הליכה של כשעה וחצי מוביל אליו ובחזרה, אך מי שישים לב לשלט במרכז המבקרים יבחין שבמקור היה אורך המסלול שעה אחת בלבד- עדות לנסיגתו החדה של הקרחון בעשרים השנה האחרונות. מה שמדהים הוא, שדווקא בשנים האחרונות חזר הקרחון להתקדם בניגוד לרוב הקרחונים בעולם אשר נסוגים בהתמדה, יתכן שבשל תופעת ההתחממות הגלובלית. הדרך היפה לקרחון עוברת בעמק חרוש אבנים אשר נשחק תחתיו בעבר, והמצוקים בצידיו ממש נוזלים באינספור מפלים מרהיבים הניזונים מהפשרת השלגים. הגענו לפתח הקרחון, נגענו בקרח ויכולנו לראות את בקעיו ואת הצבע הכחול עמוק מציץ מהם, כאשר רובו מכוסה עפר ובעל מראה מלוכלך למדי. היה ברור שעל מנת לחוות ממש את הקרחון צריך לטפס עליו...

טיפוס קרח:
אל הקרחון ניתן להגיע בדרכים רבות: טיולי הליכה מודרכים של חצי יום או יום שלם, טיסה בהליקופטר (אפשר עם נחיתה קצרה, או עם צעידה ארוכה- Helihike). ההליכה על קרחונים לא מתאימה לילדים, ועל כן בחרתי להפרד מהמשפחה ליום אחד (לראשונה מזה ארבעה חודשים!) ולהתנסות בטיול ובטיפוס קרח- טכניקה שבה מטפסים על קירות קרח אפילו אנכיים לגמרי בעזרת גרזני קרח ודוקרני רגליים (קרמפונים). הטיול מתנהל בקבוצה מצומצמת (אנו היינו שמונה עם שלושה מדריכים), ומתחיל בקבלת ציוד- נעליים לטיפוס קרח (משהו בין נעלי הליכה לנעלי סקי), קרמפונים, ביגוד גורטקס נגד מים, גרזני קרח, קסדות ואפילו תרמילים לנשיאת כל הכבודה הזו. לאחר מכן צעדנו את הדרך לקרחון אותה כבר עשיתי ביום האתמול עם המשפחה, ומשם טיפסנו כשעה על הקרחון עצמו.

 חזית הקרחון תלולה ביותר והעליה בו אינו קלה, למרות שברוב הדרך מסותתות בו מדרגות באדיבות חברות הטיולים. ככל שעולים בקרחון הוא נהיה נקי, צלול ומרשים הרבה יותר. המסלול עובר מעל בקיעים ובין תצורות קרח מחודדות, ביניהן זורמים נחלים דקים של מים לבנים-כחלחלים מהפשרת הקרחון. כאשר הגענו גבוה מספיק, התחלנו בלימוד טכניקת הטיפוס על קירות קרח, כאשר מייק המדריך בוחר באותו הזמן קירות מתאימים עבור המשך היום, ובזריזות של ספיידרמן מטפס עליהם בטיפוס חופשי (כלומר ללא שום אבטחה בחבל) על מנת לקבוע בהם עוגנים. טכניקת הטיפוס מתגלה כפשוטה למדי כל עוד המצוק הוא בעל שיפוע אפילו קל ביותר, אך כהרבה יותר קשה כאשר המצוק אנכי לחלוטין... בהמשך היום התנסינו בטיפוס על כארבעה מצוקי קרח בדרגות קושי שונות, כאשר אנו מאובטחים כמובן בחבלים הנמתחים מלמעלה ומשוחררים על ידי המדריכים מלמטה. רוחות חזקות שהחלו לנשוב בשעות הצהריים, עוררו מחשבות על כאלו שמטפסים כך בסביבה הרבה יותר גבוהה והרבה פחות מבוקרת, חשופים לקור, קשיי נשימה ולסכנת חיים אמיתית... היתה זו ללא ספק טעימה קטנה של עולם הטיפוס, נגיעה אמיתית בקרחון וחוויה לחיים!

מבט נוסף ממעוף הציפור:
 אחרי ההתנסות בטיפוס היה ברור שצריך גם לחוות את הקרחון בצורה יותר משפחתית, ועל כן החלטנו ברגע של טירוף לשלם סכום עתק תמורת טיסה של חצי שעה מעל שני הקרחונים (הרי מתי נהיה פה עוד פעם?...). מזג האוויר היה "הכי טוב שיכול להיות כאן" לפי הגדרת הטייס, כאשר נכנסנו ארבעתנו למסוק הקטן והמראנו אל על. ההמראה במסוק כמעט לא מורגשת, ומייד ניתן להתפעל מהנופים המרהיבים אשר מתחת- ממרום השמיים ניתן לראות עד כמה הקרחון קרוב לים, ואת העמק אשר נחרט על ידו במשך אלפי שנה. הקרחון מלמעלה אכן נראה כנהר רחב שקפא על מקומו, מחורץ, מבוקע, אך ניכרת בו הדינמיות של הזרימה. טיפסנו לאורכו של קרחון פוקס, צפינו לעבר פסגות ההרים, ביניהן הר קוק, הגבוה בהרי ניו זילנד, ואזי נחתנו על פסגת הקרחון בשלג רך שירד אך לפני יומיים. בארץ לבנת העד בגובה של מעל 2000 מטרים סיירנו מעט, הצטלמנו, ואז שוב המראנו לעבר קרחון פרנץ ג`וזף, ולאורכו ירדנו חזרה. למעט מספר טלטלות שהביאו לחיוורון פנים של הבנות, הטיסה עברה על מי מנוחות. אם מתעלמים מההוצאה הכספית, זוהי ללא ספק הדרך האולטימטיבית להתרשמות מהמקום.

קרחון פוקס:
 אחרי שלושה ימים בקרחון פרנץ ג`וזף נסענו גם לבקר את הקרחון השכן. גם כאן צעדנו לפתחו המרשים יותר וגם הקפנו את אגם מצ`יסון הסמוך. האגם מפורסם מאוד בהשתקפות המפורסמת של פסגות הר טזמן והר קוק הניבטת בו כאשר הוא שקט, בעיקר עם הזריחה או השקיעה. על טיולי זריחה או שקיעה ויתרנו כבר מזמן בשם העצלות... הזריחה פשוט מוקדמת מדי להתארגנות משפחתית, וכל תוכנית שקיעה שעשינו עד היום נכשלה. כך יצאנו להקפת האגם סתם כך בצהריים יפים, אמנם לא זכינו להשתקפות מושלמת אבל גם כך הטיול היה יפה למדי ומומלץ בהחלט. תומר, ששיחק לו סביב משטח התצפית באי ההשתקפויות, טען כמה פעמים שמשהו מביט בו מלמטה. כמה פעמים התעלמנו במחשבה שהוא פשוט מביט בהשתקפותו, אולם בהמשך גילינו שם משפחה של צלופחים גדולים.

לתחילת הכתבה

האסט

מפוקס אנו נוסעים להאסט (Haast), שם ניפרד לעת עתה מהחוף המערבי. הדרך יפה מאוד וחוצה נהרות יפים, שצבעם צלול כמו שרק מי קרחונים יכולים להיות. בדרך נמליץ על מסלול של כשעה וחצי לחוף מונרו, היוצא ליד אגם מואראקי (lake Moeraki), עובר דרך יער יפה ומגיע לחוף סלעי מרשים. הלונלי-פלנט הבטיח פינגווינים (עד דצמבר) וכלבי ים, השלט במסלול הזכיר רק פינגווינים, ובפועל ראינו רק קיפוד... ובכל זאת, מסלול נחמד מאוד. בהאסט מרכז מבקרים עם תצוגה מושקעת ומעניינת, שווה בהחלט עצירה, אך על הסרט המיושן המוקרן שם באיכות נוראה רצוי לוותר. מכאן אנו עוברים לנסוע מזרחה לתוך האי, לעבר וונקה וקווינסטאון, שם נעבור גם לשנה האזרחית החדשה... ועל כך בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

הורים וילדים

טוב, לפני שהסבתות מרימות טלפונים מודאגים- לא השארנו את הילדים לבד. רק הצד הפחות שקול במשפחה (אני) נשאר להשגיח על הילדים בעוד רון מטפס על הקרחונים (ואומרים שהוא שקול יותר!). אחרי ארבעה חודשים שבהם אנחנו מתרחקים זה מזה מקסימום לשעה הרי זה מאורע שיש לציין, והילדים מאוד התרגשו לקראת היום הפנוי מאבא. ערב קודם רון תידרך את הילדים להיות ילדים טובים והוסיף "תשמרו שאמא לא תבזבז יותר מדי כסף". למחרת קמנו לבוקר שמשי ומקסים כדי לגלות שאבא כבר יצא, ואפילו לא השאיר לי קפה מוכן כמיטב המסורת המשפחתית.

את שעת הבוקר הראשונה בילינו בהשתוללות מאסיבית במיטה- תענוג שביום טיול רגיל אנו לא זוכים לו. המשכנו בארוחת בוקר של פנקייקים מרוחים בשכבה עבה של נוטלה, ואפילו אני חטאתי בשני פנקייקים. הילדים הופתעו לגלות עד כמה גם אני אוהבת את הממרח הטעים והריחני. עד שעות הצהרים בילינו בקמפינג הקטן, הילדים שיחקו ולמדו ואני קראתי את הספר החדש שקניתי לעצמי- יומנה של בריג`ידט ג`ונס (2). הספר מסב הנאה משפחתית רבה לכולנו, אני צוחקת בקטעים המצחיקים והילדים צוחקים מקטעים נבחרים שאני מתרגמת להם (והתואמים את גילם), וגם צוחקים ממני הקוראת ספר "קוקו" כהגדרתם. לקראת שעת הצהריים החלטתי שכדאי לנצל את היום השמשי המדהים שנפל בחלקנו, וצעדנו לגן שעשועים מושקע הנמצא מול מרכז המבקרים. הילדים קיפצו בין האומגה למגלשה בעוד אני ממשיכה לקרוא בנחת. ערכנו הפסקת צהריים קצרה וחזרנו בכוחות מרועננים לעוד שעה של מתקנים, שם גם פגשנו משפחה ישראלית אותה הכרנו כבר באייבל טזמן- הילדים כמובן שמחו מאוד.

בסביבות השעה שלוש הילדים כבר התחילו לשאול מתי אבא חוזר, ואני כבר רציתי לראות שהאבא שלנו חוזר בריא ושלם מההרפתקה, וגם קצת רציתי שהוא יחזור ויכין קפה... חזרנו לקראוון פארק ושם פגשנו את רון והחלפנו חוויות מסעירות מהיום. מאחר שהיום הוכרז כיום מנוחה (לי בעיקר) קינחנו את הערב באכילת פיצה ושתיית יין (הילדים שתו מיץ בכוס בירה ענקית) בפאב החמוד בקראוון פארק.

 מעבר ליום המנוחה הכיפי בפרנץ ג`וזף, החוויה המסעירה של הקרחונים היתה כמובן טיסת המסוק מעליהם. לא אפרט על הטיסה עצמה (רון עשה זאת נאמנה), רק אציין כי בעת הטיסה חזרה המסוק שלנו התנדנד קלות, מה שגרם לי להחזיק בחוזקה בידו של תומר בעוד הבחור הצעיר מסיר ממני את היד בטוענה שאני קצת מכאיבה לו. במילים אחרות, בעוד הבטן שלי התהפכה 360 מעלות ורעדתי מפחד, תנודות המסוק לא הפריעו ממש לתומר שטען שהטיסה היתה איטית מדי. מן העבר השני, שקדי ירדה מן המסוק ברגליים כושלות, ובעת המנוחה בבית הקפה המקומי אמרה: "טוב אמא, כנראה שגם טייסת מסוקים לא אהיה...". חייכתי בגאווה, גם בגלל השנינות וגם בגלל שהיא קצת דומה לי בכל מה שקשור לפעילות אקסטרים...

ניו-זילנד ואמנות רחיצת הכלים (או גם "רחיצת ג`גלינג")
קצת מהווי הקמפינגים- להלן התמקדות בפן מרתק של החיים בקראוון בניו זילנד... אני מבטיח מסע פילוסופי מעמיק של מים וסבון (וכמובן קצת פחות רציני מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע", ספר שלעולם לא הצלחתי לסיים...). ובכן, היות ורונית טורחת רבות על בישוליה, בהם אני שותף מקסימום בהרתחת המים לפסטה, בנוסף כמובן לחיסול שלושה רבעים מהתוצרת (לא כולל שאריות הילדים), אני חש חובה מוסרית לעזור לפחות בניקוי הכלים. בעוד שבבית תפקיד זה מתמצה בהכנסה והוצאה למכשיר ה"הוא" (פתאום אני חושב על כך שעד שמצאנו את הכפתורים בבילט-אין החדש בבית, אחרי חצי שנה נצטרך לחפשם שוב...), הרי שכאן הוא הרבה יותר אתגרי ממה שאתם חושבים.

כבר באוסטרליה הבנתי, שרחיצת כלים בקראוון לאחר ארוחה מפוארת בת לפחות שלוש מנות (זה לא מה שאתם חושבים- מנה אחת לשקד, שניה לתומר, ושלישית לנו), הופכת את הקראוון ל"פארק לאומי" קטן: גייזרים חמים ונהרות לבנים (מסבון), שהופכים מהר מאוד למפולות בוץ. ה"פארק" הזה כצפוי לא ממש משמח את רונית, וגם לא אותי, שכן הוא מחיש את מועד מילוי וריקון המים בקראוון. לכן, על מנת שלא להישאר חסר תפקיד, ועם רגשי אשמה של פרזיט, רכשנו גיגית לבנה מפוארת בה הכל נערם ומובל אחר כבוד למטבח המחנה. באוסטרליה התרגלנו ל"לוקסוס"- מטבחים מדוגמים, כיורים גדולים עם ברז סטנדרטי (ראה בהמשך ערך "ברזים אלטרנטיבים") ולרוב אפילו סקוטש, סבון ומטליות על חשבון הבית.

למען ההגינות אספר שכבר באוסטרליה נתקלנו במספר מקרים נדירים של ברזים אלטרנטיבים, אולם בניו-זילנד כבר שכחנו איך נראים ברזים רגילים. מדובר כמובן בשיטה האנגלית- ברז מים חמים מימין וברז מים קרים משמאל, אותם אפשר לערבב רק בכיור עצמו בעזרת פקק הגומי המוצמד בשרשרת לכל כיור וכיור. רוצים לשטוף ידיים? תבחרו בין מי קרח למים רותחים, מה שעושה לכם יותר טוב. רוצים מים נעימים? האפשרות היחידה היא לשים פקק ולערבב. נשבע לכם שאני רואה הרבה קיווים קמים בבוקר וממלאים לעצמם כיור קטן- שוטפים בו ידיים, פנים, מתגלחים ובסוף מרוקנים. מאוד חסכוני, רק קצת פחות היגייני לטעמי. מי שחושב שזה הכל, שיחשוב שוב: אחדים מן הברזים גם כל כך נמוכים וצמודים לשפת הכיור, כך שאפילו שתי אצבעות קשה להכניס מתחת לזרם, שלא לדבר על צלחת... שם אתה חייב למלא את הכיור!

רחיצת כלים בשיטה המקומית כוללת, לכן, מילוי של כיור הנירוסטה במים וסבון, בו נטבלים כאחר כבוד הכלים המקורצפים לצורך הורדת הסבון. אין ויכוח על כך שהצלחת הראשונה יוצאת נקיה, אבל מה שקורה בהמשך זה כבר סיפור אחר. תעלומה בעיני אגב, כיצד הקיווים, שכל כך חרדים על כל טיפת דטרגנט שמטפטפת לאדמתם (ואבוי לכם אם תרוקנו כאן את המים סתם כך על העשב, כמקובל מאוד באוסטרליה), מוכנים להכניס לגופם כל כך הרבה מאותו החומר, שדבק כבר על הצלחת השניה (שלא לדבר על זו האחרונה...). כך או כך, את השיטה הזו, שההיגיינה שבה מוטלת בספק, מיציתי כבר בתנאי השטח בטירונות לפני לא מעט שנים (ואולי בגלל זה כולם שילשלו בסוף?). למרות הקשיים, אני מתעקש בדבקות לרחוץ כלים אך ורק בשיטה הישראלית- כלומר תחת מים זורמים. אני קורה לזה "רחיצת ג`גלינג", שכן כאותם אמני רחוב המשחקים בזריזות עם כדורים ומקלות (או סכינים ומסורים למתקדמים), אני מעביר את הכלים בזריזות מצד לצד, זה הרותח וזה הקפוא, שהרי מה שעובד על חוש הראיה בקולנוע, מדוע שלא יעבוד על תחושת החום בידיים? על בעיית הקרבה של הברז לשפת הכיור צריך להתגבר פשוט על ידי הטיה קלה של הצלחת, כאשר שפתה משיקה לזרם וסיבוב כך שכולה תישטף (לעתים במחיר של מקלחת לא מתוכננת במקרה של הסטת זרם המים יותר מדי). בקיצור- הכל עניין של טכניקה, וניתן ללמוד להתגבר על כל מכשול.

מכשולים נוספים אגב לא חסר, מה שהביא לשיפור אמנותי. כך למשל פיתחתי את שיטת ה"רחיצת ג`גלינג בחושך" באחד המטבחים, שהואר אך בקושי והיה אפלולי למדי. האמת, לא ממש הצלחתי ורונית רחצה שוב בקראוון חצי מהכלים. טריק אחר קשה ומסוכן היה "רחיצת ג`גלינג ללא אוויר" (אל תנסו בבית), באותו מטבח שבו מוקם גריל מעשן. הכלים היו נקיים, אבל אני נאלצתי להתקלח שוב ולמרות שכל הבגדים נשלחו לשקית הכביסה, עדיין כל הקראוון הריח עשן. לשיא האמנות הגעתי בקרחון פוקס, שם נוסף מכשול חדש לטובת החסכנות- שני ברזים כמובן היו שם, אלא שכאשר סובבתי לא קרה דבר. לקח שתי דקות (וקיווי שנכנס למטבח והדגים לי) להבין שצריך ללחוץ על הברזים לחיצה חזקה עם כל משקל הגוף על מנת שהמים יצאו. לא להאמין לאיזה יצירתיות אפשר להגיע בשם החסכנות, ועוד במקום בו יורדים שמונה מטרים של גשם בשנה... בכל אופן, עם שרירים תפוסים מטיפוס הקרח של יום האתמול נאלצתי להגיע לדרגת האומנות של רחיצת ג`גלינג ביד אחת, בעוד היד השניה לוחצת חזק על הברז!

 אז זהו, ואם יהיו הדים חיוביים, יתכן ונמשיך לדווח על אומניות נוספות במגרש הקמפינג... ורק הערה מרגיעה: אם אנחנו מקטרים הרבה על הקמפינגים בניו-זילנד, זה רק משום שהגענו לא מכבר מאוסטרליה, ומה לעשות, שם הרגשנו שהתמורה לכספנו קצת טובה יותר... חברים שפגשנו כאן והגיעו ישירות מארץ הקודש, דווקא מרוצים מאוד, ולעומת זאת- משפחת יהלום, שעימם אנו בקשר, אשר הגיעו זה מכבר לאוסטרליה מארצות הברית, ארץ בה הנוחות מקודשת כידוע, קצת פחות מרוצים גם מהקמפינג האוסטרלי... הכל יחסי!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה להאי הדרומי

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם