עפתי לתרמילאים

והפעם בתכנית - מילפורד טרק (פרק ה`)

דיווח סוחט דמעות מהבית, מצב רוח טוב ו.. מתחילים את מילפורד טרק! שבמהלכו לומדת מייב לשיר בהולנדית, מה זה ``סטאוט``, קפאון וחלקלקות מהם, ואת טעמה של פסטה ברוטב עגבניות..
מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: והפעם בתכנית - מילפורד טרק (פרק ה`)
© מאורי הירש

ההכנות למילפורד

בבוקר כשקמתי, הם כבר נפרדו וג`יימי חזר למיטה שלו. כשסיפרתי על זה לשרון, התגובה שלה היתה "סדום ועמורה - הם אפילו אוכלים חזיר". לא ברור לי בדיוק מה עניין טריפה לסקס מעל הראש שלי, אבל ניחא. התארגנתי והלכתי לדוק להוציא את כרטיסי הנסיעה והלינה שלי בבקתות במילפורד. חיכיתי די הרבה בתור כי הדודה נעלמה ואז היא חזרה והכל היה בסדר. אחר כך הלכתי לחנות בשם Bev`s שמשכירה ציוד למטיילים, כי אחרי הרוטברן עשיתי כמה הפנמות. שכרתי שק"ש (כן, כן, אני יודעת, מגעיל. אבל היפותרמיה זה יותר גרוע), מעיל גשם שווה (לפחות יותר משלי), מקל הליכה וקרסוליות. הדודה שם רצתה להביא לי זוג קרסוליות מכוער בצבע חאקי, אבל אני ישר התפקסתי על זוג מרהיב בצבעי הדגל הרומני - צהוב, אדם וכחול (טוב, בקרסוליות היה תכלת ולא כחול, אבל זה עדיין מאוד דומה). כמה שהן מגניבות, וכמה מחמאות שאני קיבלתי עליהן. חזרתי לחדר והזוג המאושר עוד היה שם, שוכב מחובק. בחרתי להסתלק משם ופגשתי את מאיה ונורית - מסתבר שנורית החליטה לוותר על הטרק ובשלל זכה בחור הולנדי שישן איתן בחדר - יום לפני הטרק...

אחר כך נכנסתי לאינטרנט, וגיליתי שאחותי שלחה לי דיווח מהבית. שלחתי לאחיינית שלי, שהיתה אז כמעט בת שלוש, גלויה עם דולפינים. היא ידעה שאני בניו זילנד, או ניוזילן כפי שהיא קראה לזה, והתגובה הראשונית שלה כשבישרנו לה שאני טסה לשם, היתה "לא רוצה", במבט מכורכם. אחותי סיפרה שהיא בהתחלה קראה לגלויה "טלוויזיה עם דולפינים", עד שהסבירו לה שזו גלויה ושהיא ממני, ואז היא הודיעה שאני בבית. אחותי אמרה לה שאני בניו זילנד והילדה מתעקשת שאני בבית ושאבוא ואעשה "טוק טוק טוק בדלת". בקיצור, ישבתי מול המחשב והתחלתי לבכות.

אחרי שהתעשתתי, יצאתי העירה לקניות. קניתי רצועות לקשור את השק"ש לתרמיל ודגמ"ח מבד סינתטי שמתייבש מהר. הזוג הכי זול עלה מאה דולר. מאה דולר בשביל מכנס. העולם השתגע. אבל הייתי צריכה את זה - למדתי את הלקח מהרוטברן. ואז התחיל הגשם. לא כל כך פיחדתי על עצמי, הרי גיליתי בטרק שאני לא עשויה מסוכר, אבל בבוקר שמתי את הנעליים בחלון כדי שיתייבשו ואם יורד עליהן גשם זה קצת מפספס את המטרה. מיהרתי להוסטל כדי להציל את הנעליים, פגשתי שוב את הצמד שהציע לי לבוא איתם למקלט ציפורים שיש פה באיזור. סירבתי. שיילכו להזדיין בלעדי. אני לא מבינה? הם חייבים אותי בסביבה בשביל זה? (סתם, סתם, הם באמת אנשים טובים, למרות שהם קולניים משהו).

פגשתי את שרון ורצינו לאכול יחד אבל היא נמצאת בחדר נורא רחוק ולא בטוחה אם יש לה כוח לחזור, אז במקום לשבת כמו בן אדם ראיתי אותה מתרוצצת בהוסטל. אחר כך ישבתי בסלון ושוב הצמד הגיע, הפעם הם היו בדרכם לספא, שככה הקיווים קוראים לג`קוזי. שייקחו כבר חדר זוגי וזהו! לאט לאט נקבצו סביבי אורס, הסטר ואסתר, והייזל שבאה להתיישב על הספה. היא מתייחסת לספה כשלה, ואתם צריכים לראות איך היא מתנהגת כשמישהו יושב איפה שהיא רוצה לשבת - היא מתיישבת לידו או לרגליו, תלוי אם המושב לידו פנוי, ונועצת בו מבט משועמם אך דרוך. בדרך כלל (כשזאת לא אני), לא קמים לה ואז באיטיות (כנראה יש לה פרקינסון) היא נשכבת במושב הריק, פניה מביעות תוכחה עמוקה עד אינקץ - הנוער של היום - בושה וחרפה. דיברנו והיה חביב ואז הלכנו לאכול. לי היה את הנודלס והירקות מאתמול, ההולנדיות בישלו והבטיחו לאורס חלק מהאוכל והוא בתמורה הבטיח לרחוץ כלים. אני לא יודעת מה היה באוכל, אבל פשוט לא הפסקנו מצחוק, כאבו לי כבר השרירים מרוב צחוק.

אני התחלתי לפתח דת חדשה, שבראשה אלוהים שהוא פרה גדולה וזועמת, וכל הצמחונים יגיעו לגן עדן וכל אוכלי הבשר לגיהינום. רצו כל מיני בדיחות וחידודי לשון, למשל, הסטר אמרה ש- Edam cheese is made backwards. שנכון, כשכותבים את זה הכוונה די ברורה, אבל בהתחלה לא הבנו את זה. אני שאלתי אותה אם זה אומר שאנשים מקיאים ואז עושים מזה גבינה אבל הבנתי מה העניין די מהר. המילה edam היא בכתיבה הפוכה made. או למה הצרפתים אוכלים רק ביצה אחת לארוחת בוקר. והתשובה היא because one egg is un oeuf בגלל שבצרפתית, un oeuf משמעו ביצה וזה דומה ל- enough. ועוד בדיחה על לכבות דילדו. נכון, לא ההומור הכי חד ושנון בעולם, אבל היינו במצב רוח נהדר, והיו גם המון בדיחות פנימיות שקרעו אותנו מצחוק, ע"ע "חתול!", או סיפור שהתרחש שלא בנוכחותי, שבו בחורה גרמניה אמרה להסטר ואסתר שכל ההולנדים ממש stupid. ניסו להסביר לה שזו מילה שלילית מדי ואולי היא התכוונה ל-silly או ל-weird אבל היא התעקשה שהיא התכוונה ל-stupid. ואז קלוד אמרה לה, "אל תגידי stupid תגידי special", כשהיא מדגישה את המילה עם סימני מרכאות באצבעות, ולא הפסקנו לעשות את זה מכל כיוון ווריאציה. איך כאבו לי הלחיים מרוב צחוק.

בכל אופן, מדי פעם העירו לנו במטבח כל מיני הערות בסגנון "אתם חבורה עליזה", וכאלה, ובאמת היינו. למרות השעה המאוחרת ולמרות שעוד לא ארזתי את התיק לטרק מחר, לא רציתי לעזוב. מתישהו התיישב לידינו בחור גרמני בשם מרקוס עם דג, ומכיוון שהוא בישל יותר מדי דג, הוא נתן לכל מי שרצה. גם שרון הצטרפה מתישהו, ואז שתינו התחלנו להשתעל. שתי גרמניות שישבו לא רחוק מאיתנו התחילו גם להשתעל והייתי בטוחה שהן צוחקות עלינו, אבל אחרי שלוש שניות כל מי שהיה במטבח השתעל. איזה בחור קוריאני עמד ליד הכיריים ובישל לעצמו חל"כ. זה היה איום ונורא. הזכיר לי חוויות מאוהל הגז בצבא. שם, במקום להוריד את המסכה, לפלוט את המספר האישי ולהימלט, עשיתי פאוזה, בדקתי את האוויר, חשבתי "המממ... לא מרגישים כלו..." ואז הרגשתי. הרגשתי מאוד. אחר כך שרון חזרה לחדר ואנחנו עברנו לסלון, אבל הקסם פג. אסתר התחילה לקרוא עיתון, הסטר עשתה רייקי לחתולה ואורס מצא חברים אחרים. אספתי אותם לתמונה ונפרדתי מהם.

 בחדר, למרבה המזל, עוד דלק האור. ג`יימי וטאניס עוד לא היו, אבל אקירה והיפני השני כן היו. התנצלתי בפניהם שאני צריכה לארוז והתחלתי לעשות רעש ובלגן. אחרי שגמרתי אמרתי ליפני הצעיר (אקירה כבר נרדם), שאני הולכת להיפרד מחברים ושאם הוא רוצה הוא יכול לכבות את האור. הלכתי לשרון שאמרה לי לבוא כי היא ועוד ישראלים ינגנו וישירו. רק שהגעתי אחרי שהכל נגמר, אז רק נפרדנו. אולי ניפגש באי הצפוני. ואז הלכתי לישון.

לתחילת הכתבה

היציאה לטרק

היום אני יוצאת למילפורד! כמובן שהשעון המעורר שלי נדם ב- 02:43, אבל זה לא משנה, כי קמתי מעצמי בסביבות 07:00 והמשכתי להתארגן. טאניס ישנה וג`יימי נעדר ובשביל לא לצאת ביצ`ית לגמרי, שרבטתי לה פתק בנוסח "סליחה על הרעש, המשך טיול נפלא" ושמתי לה אותו על הכרית. אבל היא התעוררה כשעוד הייתי שם. לפני זה ג`יימי חזר - הוא אמור לצאת היום לטרק אחר וגם הוא ארז וטאניס אמרה משהו שאנחנו שנינו noisy kids. אני סתמתי את הפה. הלכתי למטבח לארוחת בוקר מהירה, ושוחחתי שם עם שני אנגלים. אחד מהם ניחש שאני מישראל והתעקש שזה בגלל שיש לי מבטא ישראלי. כמובן שלא האמנתי לאף מילה שלו. אני אין לי שום מבטא ישראלי. הוא בטח שמע אותי אתמול מדברת על זה או משהו. בנוסף, הוא גם פספס את ההזדמנות להחמיא לי שאני נראית צעירה לגילי, אני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה שם, אבל יאללה יאללה. שמתי את התיק הגדול ואת התיק הקטן באכסון ומיהרתי לכיוון הדוק, שם חיכה לי כבר האוטובוס, שלא היו עליו הרבה אנשים.

נסענו למעגן ושם עלינו על הסירה שתוביל אותנו לתחילת המסלול. הסירה היתה די מלאה, גם במטיילים עצמאיים כמוני וגם במטיילים של הטיול המאורגן, שכאמור, יש להם מדריכים, בקתות נפרדות ומפנקות, מקלחות עם מים חמים (לנו, התברר, היו כיורים עם מי קרח במקום), מבשלים להם אוכל, בקיצור - בית זונות. מצאתי את מאיה ואת הבחור ההולנדי שקיבל את המקום של נורית והתיישבתי לידם. לבחור קוראים קונסטנט, אבל מכיוון שהוא נראה כמו אחיו האובד של סנייק מדגראסי, אני אתייחס אליו מכאן והלאה כ"סנייק". זה גם היה הקוד (המתוחכם מאוד), שמאיה ואני הענקנו לו. מתישהו נמאס לי לשבת אז שלפתי את המצלמה מהתיק והסתובבתי על הסיפון כדי לצלם, רק שמתישהו, לפתע פתאום, מין סככה שהיתה על הסירה ירקה עלי את כל המים שהצטברו בתוכה, בלי שום התגרות מצידי. זה היה פשוט מקסים - עוד לא התחלתי את הטרק וכבר אני רטובה. אבל לבושה בבגדי הסינתטיים למהדרין דווקא התייבשתי די מהר. אחר כך גיליתי שאפשר לעלות למעלה ועשיתי את זה, רק שהרוח היתה נורא חזקה אז ירדתי כדי לקחת את הפליס ואז הודיעו שהנה אנחנו מגיעים, אז ויתרתי. ירדנו מהסירה והתחלנו לצעוד. היום הראשון של המילפורד ממש קצר- 4-5 ק"מ. מאיה, סנייק ואני הלכנו ביחד ותיכף ומייד הצעתי שנעשה מספרי ברזל וכך היה. על ההתחלה חצינו גשר תלוי, שהיה מתנדנד ומגניב. סנייק אמר שיש עוד שמונה כאלה - סבבה.

הלכנו והלכנו והלכנו. הדרך היתה ממש קלה ואז ראינו שלט למסלול צדדי של עשרים דקות שהודיע גם שהבקתה נמצאת במרחק הליכה של עוד 15 דקות. מכיוון שהיה ממש מוקדם הלכנו למסלול הצדדי, שהוביל אותנו במעבה היער לתוך ביצה, ואז הלכנו על גשר עץ שהוביל אותנו לתוככי הביצה. זו לא היתה ממש ביצה, אלא מה שהם קוראים לו wetland, שזה מים עומדים שאין להם לאן להתנקז, למטה נרקבות כל מיני שאריות ולמעלה צומחים איזובים למיניהם. הדרך לשם ובחזרה ארכה עשר דקות גג, לא כולל הזמן שעצרנו לצלם את הביצה. ואז הלכנו לבקתה והדרך אליה, שהיתה אמורה להיות קצרה יותר, התגלתה דווקא כארוכה יותר. בבקתה הצלחנו לתפוס מיטות תחתונות - כאן יש מיטות קומותיים רגילות, שזה מצויין. התארגנו במיטות וכבר פגשתי שניים משותפי לאיזור - סטיוארט, אוסטרלי נחמד ומוזר עם לסת בעייתית משהו ולוק של תמהוני, אבל הוא היה ממש חמוד ומשעשע, וגרג, אוסטרלי אחר לגמרי, שקט ומופנם, שבדיעבד נראה לי שאני היחידה שניהלה איתו שיחה של ממש, כי הוא ממש היה שקט, וחשבתי שאולי הוא מתבייש לפתוח בשיחה עם אחרים, ולכן כל הזמן הצקתי לו בשאלות לשלומו וכאלה. אבל גם הוא היה חביב, בדרכו השקטה והמופנמת. הוא שאל אותי מאיפה אני, ומכיוון שאותות העלבון אודות המבטא הישראלי עוד היו צרובים בי, הכרחתי אותו לנחש. לא ניחש. מאיפה ינחש? הרי אני אין לי מבטא ישראלי!

השעה היתה אולי 13:00, כל היום עוד לפנינו. מה עושים? ישבנו בחוץ ודיברנו. מהאיזור של הבקתה היה איזשהו שביל ומקודם התחלנו ללכת בו, אבל הוא נגמר אחרי חמש דקות ושוב זכינו להגיע לביצה. ביקשתי מסנייק שילמד אותי שיר בהולנדית, כדי שכשאני אשמע הולנדית, יתנגן לי בראש שיר הולנדי ולא שירים בצרפתית כמו שקורה עכשיו. הוא לימד אותי שיר קצרצר שמבוסס על שתי מילים - "דיקה" ו"לאל", ואחר כך הוא טען שזה שיר מסורתי שרק בנות שרות, האיץ בי ללכת ולשיר אותו לבנים וסירב לחשוף את משמעותו בטענה שהוא לא יכול לתרגם את זה כמו שצריך. לכן, כמובן, הסקתי שמדובר בשיר גס והחלטתי לנסות ולברר מתישהו את הסוגיה. אחר כך הוא ניסה ללמד אותי שיר עם קצת יותר מילים, אבל כבר לא היה לי כוח. במקביל, לימדתי אותו להגיד "כוסאמק". גם את קלוד לימדתי, אבל היא התעקשה על "חתול". היו קצת זבובי חול בסביבה, שזה כמו יתושים, אבל יותר גרוע, אז התמרחנו במשחה מיוחדת שאמורה לדחות אותם. כרגיל, אני לא חושבת שהם מודעים לעניין. מה שכן, גיליתי שהאזהרות ששמעתי בארץ, שצריך להיזהר ממנו, נכונות. אחרי שהתמרחתי כתבתי משהו בעט של מאיה שהיה מודפס עליו משהו ואחרי שגמרתי לכתוב, ראיתי שהאותיות פשוט נמסו ונמרחו. ואחר כך, כששתיתי מים היו לי קצת מים על השפה העליונה ובאופן אינסטינקטיבי ליקקתי אותה, וגיליתי שזה ממש, אבל ממש לא טעים.

קצת התפזרנו ופתאום ראינו את סנייק חוטב עצים. מסתבר שהפקחית נידבה אותו לעניין ושתינו היינו גאות בו עד מאוד. במטבח היה שלט שכיוון שזה יום יפה, ליז הסוהרת (הם קוראים לפקחים כאן warden, שזה סוהר באמריקאית), תוביל ב-16:00 מין טיולון מאורגן לביצה עם הסברים וסיפורים. מכיוון שהיינו משועממים מאוד, ולמרות שכבר עשינו את המסלול הזה, יצאנו לסיור. היא סיפרה לנו כל מיני דברים על צמחים ועל חיות, שום דבר מסעיר במיוחד, ואז היא התחילה לדבר על הסטאוט, שטורף ציפורים וזולל להן את הביצים. בגלל שניו זילנד הפכה למבודדת בשלב מאוד מוקדם, החיות היחידות שבה, חוץ מהחרקים, היו ציפורים ועטלפים (לא כולל יונקים ימיים). מכיוון שלציפורים לא היה שום אוייב טבעי, חלקן גם איבד את יכולת התעופה, מה שמשאיר אותנו עם ערימה של ציפורים טיפשות שלא מסוגלות לברוח. הסטאוט, מסתבר, הוא ייבוא מחו"ל ומנסים להילחם בו ולחסל אותו. ואז היא שאלה אם אנחנו יודעים מה זה "סטאוט". תיארתי לעצמי שזה לא סוג של גלידה, אבל כדי לוודא שכולם ידעו, ליז פשוט שלפה מהכיס שלה סטאוט מפוחלץ, אלוהים כמה שזה היה מגעיל. הם העבירו אותו מיד ליד, ואני כמובן סירבתי לגעת בנבלה. פאכסה! אגב, הסינג`ור של סנייק נמשך ועכשיו היא נתנה לו לסחוב משקפת. אחר כך המשכנו למסלול הביצה והיא הסבירה לנו עליה. מסתבר שיש שם גם סוג מוזר של אורן ורציתי לשאול אם יש לו גם אצטרובלים, אבל ברחה לי המילה באנגלית, אז אמרתי שאני יודעת את המילה בעברית ובסוף היא הבינה למה אני מתכוונת ואמרה שיש לו ואז סיפרה שהיא היתה בישראל ושהיא התנדבה באיזשהו קיבוץ בצפון. חזרנו ביחד והמשכנו לדבר. גם גיליתי שהשם המלא שלה הוא אליזבת פיליפ, מה שמאוד שעשע אותי.

חזרנו לבקתה וארגנו כמה דברים. סנייק ניפח כרית מתנפחת ועשה את הצליל שדארת` ויידר עושה, ולכן המשכתי "Luc, I am your father". הוא בהה בי בחוסר הבנה וגם מאיה לא הבינה מה אני רוצה. לפחות מישהי אחרת שם, שאחר כך גיליתי שקוראים לה ריטה, צחקה. וידאתי שהיא הבינה והיא אמרה שכן. נו, לפחות זה. אחר כך, אם זכרוני אינו מטעני, הלכנו לאכול. המטבח כבר רחש אנשים אבל מצאנו, למרות זאת, שני כיריים פנויים. זה היתרון בטרקים של הגרייט ווקס כמו המילפורד והרוטברן - יש כיריים במטבחים, כך שלא צריך לסחוב גזיה או להסתפק בקרקרים עם גבינה. יתרונות נוספים - סבון כלים, שירותים עם ניאגרה ונייר טואלט - דברים שלא מספיק מעריכים אותם בימינו. מאיה בישלה לה ולסנייק אורז עם גזר ואני פניתי לאפיק יצירתי פחות ושלפתי שקית של פסטה ברוטב להכנה מהירה - מוסיפים מים, מבשלים קצת וזהו. לידי עמדה בחורה נחמדה שניסתה לעשות פיצות. היו לה פיתות, היא מרחה עליהן קטשופ ופיזרה עליהן פטריות, גבינה צהובה, פלפלים ובצל. לא ממש הצליח לה, כי כל הזמן הדברים נפלו מהפיתה, אבל התחלנו לדבר - קוראים לה קיילין, היא מארצות הברית ולמדה גנטיקה בניו זילנד ועכשיו החבר שלה בא והם מטיילים. אחר כך פגשתי את מאט, החבר, שהיה ממש חמוד. אחרי שהם גמרו עם הפיצות נשארו להם קצת ירקות והוא הציע לי, אז הכנסתי אותם לסיר וכך, ביחד עם המקרוני בגבינה, היו לי גם קצת ויטמינים.

מתישהו ליז הודיעה לכולם שיש חשש שלא נוכל לצאת מחר להמשך הטרק, כי אולי תהיה בעיה עם השלגים במסלול של היום השלישי ואז הם לא יוכלו לצאת וכמו דומינו, גם האנשים מהבקתה השנייה ואנחנו לא נוכל לצאת, כדי שלא יהיו בבקתה אחת שתי קבוצות. היא אמרה שחשוב שנדבר איתה לפני שאנחנו יוצאים מחר, אבל בסוף הכל היה בסדר. אחרי שגמרתי לבשל התיישבתי ליד סנייק. היו שם עוד אנשים ועשינו היכרות - סטפן ולידי מבלגיה, בערך בני ארבעים, זוג הולנדי מבוגר ועוד בחור הולנדי צעיר, שמחר אגלה שקוראים לו בראם, שהיו לו שיניים כמו של החמור בשרק. בגלל שאני בחורה מנומסת, חיכיתי עם האוכל עד שמאיה תגמור לבשל. אחר כך שיחקנו בקלפים, פעם מאיה ניצחה ופעם סנייק. אני עוד מנסה להפנים את הכללים. ניסיתי לדלות מזכרוני את פרטי המשחק ששיחקנו באוסטרליה אך לשווא. לא נורא.

 בסוף נמאס לנו, אבל חיכינו שיהיה חושך כדי שנוכל ללכת ולראות את התולעים הזוהרות. ואז ירד החושך ובחיים לא תאמינו מה עשינו - הלכנו לראות תולעים זוהרות. התולעים הזוהרות הן תולעים שבלילה, מהסיבות שלהן, זוהרות. היה ממש מגניב - במין שקע בסלע את רואה נקודות כחולות זוהרות ולאט לאט נדלקות עוד ועוד נקודות כאלה. חזרנו לבקתה והתארגנו לשינה. אחת המתנות שקיבלתי לקראת הטיול היתה מחזיק מפתחות שהוא בעצם פנסון כחול וזה נורא נוח, בגלל שהוא קטנטן אך מאיר, וככה יכולתי להתארגן. בראם היה עסוק בחיפושים נמרצים בחושך, אז הארתי לעבר התיק שלו ושאלתי מה הוא מחפש. הוא ענה לי את התשובה הדי צפויה "את הפנס שלי". בסוף הוא מצא אותו.

לתחילת הכתבה

חוויות מהדרך

קמנו, התארגנו, אכלנו, היינו ממש בסדר. היום יש הליכה יותר ארוכה אבל די סבירה, למרות שבסוף מתחילים לטפס על הר. התחלנו די מוקדם וראיתי שהקצב של הילדים מהיר מדי עבורי, אז שילחתי אותם לדרכם והלכתי לי לאיטי, בקצב שלי. הדרך היתה יפה מאוד, היה קצת מעונן, אבל עוד לא ירד גשם. היתרון בגדול בלהתחיל מוקדם וללכת לאט, הוא שרוב האנשים הלכו ועברו אותי וככה עצרנו ודיברנו קצת והכרנו זה את זה, ככה שכשסוף סוף הגעתי לבקתה, היו לי ארבעים חברים חדשים!

 מתישהו עצרתי באיזושהי סככה שהיתה ליד בקתה של הטיול המאורגן, כדי לנוח. היו שם עוד אנשים - קוז ומריה מאוסטרליה - קוז היא אישה גבוהה ומגניבה, מריה מבוגרת, קטנה ועכברית. אני לא יודעת מה מהות הקשר ביניהן, אבל זה בהחלט מעניין. היו שם גם פראן והת`ר, מארצות הברית במקור, שעובדות באוניברסיטה באינברקרגיל - פראן היא הבוסית של הת`ר. היתה גם ג`ן, גם היא מארצות הברית, שעובדת כריינג`רית באחד מהפארקים הלאומיים שם. גם גרג הסתובב באיזור, אבל לא בא לשבת איתנו. דיברנו, החלפנו חוויות וצחוקים. אחת הבדיחות שאני זוכרת היא שקוז סיפרה שבשדה התעופה באוקלנד יש שלט שאומר "ברוכים הבאים לניו זילנד, נא החזירו את שעוניכם 25 שנה לאחור", והלאה. גם כאן הכרחתי אותן לנחש מאיפה אני (אני יכולה להיות ממש נודניקית לפעמים), וגם כאן אף אחת לא ניחשה, למרות שפראן טענה משום מה שיש לי מבטא פולני, אלוהים יודע למה. לפני שיצאתי שוב, ראיתי שיש שם שירותים, אז נכנסתי. לשניה לא בדיוק הבנתי מאיפה מורידים את המים ואז ירד האסימון - לא מורידים את המים. יש אסלה והכל, רק הידית הקטנה והבטחון המרגיע שבתחתית האסלה אינם. נמלטתי משם כל עוד נפשי בי. No Flush - No Thank You!!! בדרך עצרתי מתישהו לצלם ואז הופיע גרג שבירר אם אני בסדר, ואחריו קוז ומריה שגם בדקו את הסוגיה. ממש נחמד מצידם. המשכתי ללכת ואז עקפו אותי מארק ומאט, שני אחים מבריטניה, שהחמיאו לי על הקרסוליות המגניבות שלי ואמרו שככה אי אפשר יהיה לאבד אותי, וזה נכון. עוד ועוד אנשים עברו אותי, והרגשתי חברותית מתמיד.

מתישהו ראיתי את סטיוארט יושב על סלע ואוכל ואחר כך פגשתי את בראם יושב בדרך וסיפרתי לו ש"ברם" בעברית זה however. לכולם בעצם הודעתי שאני - walking slowly, admiring the beauty of nature. ואז הגעתי למין סככה בצד הדרך, שנועדה לשמש כמקלט (shelter) לשעת הצורך. ישבו שם האנשים מהעצירה הקודמת, כולל עוד כמה. ישבנו ודיברנו והגיעה גם שלישיית צרפתים. בסופו של דבר הגעתי לבקתה. אמנם לא האחרונה (הצרפתים התעכבו מאחור), אבל די באיחור. מישהי אמרה לי שיש מיטה אחת פנויה בקומה הזו, אבל זו מיטה עליונה, אז העדפתי לעלות למעלה ולבדוק אולי יש מיטה תחתונה פנויה. מאיה באה איתי (היא וסנייק ישנים בקומה למטה, על מיטות עליונות). אבל לא היתה, אז החלטתי לרדת למיטה למטה ובדרך, אפעס, הדרדרתי במדרגות, שפשוט היו צרות מדי - אני לא מבינה איך בונים כאלה מדרגות מסוכנות שבן אדם לא יכול ללכת בהן בשלווה. מאיה וגרג ישר הגיעו לוודא שאני בסדר ואמרתי שאני בסדר, למרות שנורא כאב לי. השמועה פשטה מהר, אבל זה לא היה "מישהי נפלה במדרגות", כי כולם ידעו במי מדובר, שאלו לשלומי והיה מאוד נחמד. אחר כך עברתי משולחן לשולחן ודיברתי עם החברים החדשים שלי.

אחר כך בישלנו. אני שוב פעם פסטה משקית ומאיה וסנייק בישלו איזה מין משהו משודרג שמוכרים כאן במחירים מופקעים - כמו קנור, אבל יותר משוכלל ולא צריך לזה כלי אוכל - פשוט יוצקים מים רותחים לתוך השקית, סוגרים, מחכים ואוכלים. הם אכלו משהו מכסיקני עם תוספת נאצ`וס, מה שהיה מוזר, ובהחלט לא הספיק לשני אנשים, למרות מה שהאריזה טוענת. סנייק הלך וחבר להולנדים אחרים ומאיה ואני שוטטנו אנה ואנה, עד שהתיישבנו והצקנו למאט שקרא ספר. אחר כך באה ג`ולי הפקחית ותדרכה אותנו לגבי מחר. אה, כן, שכחתי - התחיל לרדת שלג בחוץ! על לוח מזג האוויר בבקתה היה רשום שבמקומות מעל 900 מטר צפוי שלג, ומכיוון שאנחנו 600 מטר, מישהו תיקן את זה. בנוסף, מכיוון שאנחנו בהרים, יש באיזור קיאות וג`ולי ביקשה שלא נאכיל אותן, כי עם המזון שלנו שהוא רב אנרגיה, הן כבר לא צריכות לחפש אוכל לאותו יום ואז סדר היום שלהן מתפנה להציק לאנשים. אמש, התירוץ של ליז לסוגייה היה שהאוכל שלנו מזיק לבריאותן. המממ...

 בנוסף, היא גם אמרה שסקוטי, הפקח בבקתה השלישית, מתלונן תמיד שכולם מגיעים אליו מסריחים. לא פלא, תנסו אתם ללכת שלושה ימים באותם בגדים, וללכת - ללכת, לא ללכת למשרד, לא תסריחו? מתישהו שאלתי את לידי ובראם לגבי השיר והם אמרו לי שזה ג`יבריש נטול משמעות. ההולנדי שיקר לי, וצעקתי עליו בעד זה! מאיה ואני התחלנו, איך לא, להחליף סיפורי צבא. אחר כך עברנו לשבת ליד האח ודיברנו עם ריטה והחבר החמוד של גלן, שניהם מאוסטרליה. מתישהו הוא הזכיר את סידני והסביר שזו עיר באוסטרליה. הודעתי לו שאני לא מפגרת והוא התנצל. אבל ברצינות, מי לא יודע שסידני באוסטרליה? וכדי להראות לו עד כמה אני לא מפגרת, התחלתי למנות רשימה של ערים באוסטרליה. נראה אותם עושים את זה עם ערים ואמהות בישראל. ועוד דבר, יש פה מישהי שהביאה לטרק את צופן דה וינצ`י, בכריכה קשה, שזה ממש לא מובן לי. גם למה לעזאזל קוראים את הספר המחורבן הזה ואם כבר קוראים, למה לא להביא אותו בכריכה רכה. אין לה מספיק מה לסחוב? היא רוצה קצת משלי? האמת היא שכל המטיילים בניו זילנדים נחלקים לשלוש קטיגוריות עיקריות. אלה שקראו אותו, אלה שקוראים אותו ואלה שיקראו אותו, ועוד נודניקית אחת שמסתובבת ומודיעה לכולם כמה הוא מחורבן. כי זה חרא של ספר, וזה ספר מעצבן וככה זה.

לתחילת הכתבה

הטיפוס על ההר

היום הולך להיות יום קשה. נתחיל בלטפס על הר ואז נרד אותו. לא היה יותר פשוט לעקוף? בשירותים פגשתי בבוקר את הבחורה הצרפתיה ופטפטתי איתה קצת בצרפתית. קוראים לה עמנואל, אבל החברים שלה קוראים לה מנו. ג`ולי הסבירה שאנחנו מטפסים על ההר ב-11 זיגזגים, מגיעים לפאס, מטפסים עוד ואז יש שם מקלט ויהיה אפשר לנוח שם. היא אמרה שזיגזג מספר 2 סגור בגלל מפולת ושנצטרך ללכת בזיגזג A2 שעוקף אותו. זיגזג A2 התגלה כמפולת בפני עצמו. תועפות סלעים ושורשי עצים בסדר כאוטי ובהפרשי גובה ניכרים. זה דווקא היה נוח, כי מטפסים "מדרגה" אחת ובוחנים את מצבכם במשך כמה דקות, מאיפה לעזאזל אתם יכולים לטפס הלאה, ואז יש לכם זמן לנשום. המשכתי להזדחל במעלה ההר. המוטו שלי הוא "לכבוש את ההר או למות" (וזה אחרי שהחלפתי מוטו, כי הקודם היה "או גולני או כלא"). אחר כך סטיוארט עקף אותי ואני הצהרתי בפניו שאני נחושה לכבוש את ההר. הוא אמר לי שלהר לא אכפת ושההר יהיה כאן הרבה אחרי שאני אמות, כך שהוא יהיה זה שיצחק אחרון, אבל אני לא אכפת לי מסטיוארט. עליתי ועליתי ועליתי ועליתי, כוסאמק על כל הזיגזגים בעולם.

וכיוון שלא הקשבתי כל כך לג`ולי אמש (זאת אומרת הקשבתי, פשוט אין לי מושג מה היא אמרה), הייתי בטוחה שהמקלט נמצא בסוף הזיגזג ה-11 והתאכזבתי מאוד לגלות שלא. מה שכן, משלב מסויים נהיה יותר ויותר שלג מסביבי, מה שהיה מגניב ביותר. וכשהייתי צמאה פשוט גרפתי חופן שלג ונשנשתי אותו. מה שכן, זכרתי את הלקח שהעביר תייר אחד באיזשהו עיתון חינמי שקיבלתי - never eat yellow snow. אבל כל השלג היה לבן, לבן, לבן. רק שמשלב מסויים, השלג גם היה על הדרך וזה קצת נהיה מסובך, כי אחד הדברים שהכי מאפיינים שלג, חוץ מזה שהוא לבן וקר, זה שמחליקים עליו. ככה שהטיפוס על השלג הוא בעייתי קמעה, בייחוד עם כל גונדות המטיילים שעברו שם קודם ורמסו אותו לכדי קרח, ועל קרח הרי עוד יותר מחליקים. מה שכן, הצלחתי לעלות מבלי להתחלק ולהדרדר לתהום ולמותי בטרם עת ואני מאוד מרוצה מעצמי על כך. בסוף הגעתי לפאס וכפי שג`ולי אמרה, היה שם קפוא. הרוח נשבה ממש חזק, עד כדי כך שהעיניים שלי התחילו לדמוע. ניסיתי להמשיך ככה, כמו שאני, כי בגלל שהכל היה מושלג, לא רציתי להניח את התרמיל ושהוא יירטב. אבל בסוף, חמש שניות לפני שאיבדתי אוזן או משהו, הורדתי את התיק והתעטפתי בפליס המקסים שלי.

כיוון שהכפפות והכובע היו בכיסים של מעיל הגשם, הוצאתי גם אותו, והרוח ניסתה לגנוב אותו בכל כוחה. לא נתתי לה, אבל גם לא הצלחתי להוציא את הכפפות. דחפתי אותו בחזרה לתיק והמשכתי. עוד קודם, כשהגעתי לפאס, ראיתי אנדרטה למישהו, שתי קיאות ושני אגמים, ואה, כן, נוף מדהים. רק שלא כל כך יכולתי להוציא את המצלמה. אחר כך סיפרו לי שמישהו התפשט שם ונכנס לאגם. שיהיה לו לבריאות. באמת, רק אושר ועושר. המשכתי ללכת, עוקבת אחרי סימונים מתוחכמים = קני סוף נעוצים בשלג, הלכתי מסביב לאיזו פסגה ואז הגעתי לעוד אגמים ואז לבקתה. הרוחות שם היו כל כך עזות שלא היתה אפשרות לעמוד ולהתפעל מהנוף. בבקתה היו הת`ר, פראן והצרפתים ואני ישבתי ורעדתי מקור. הת`ר באה אלי ואמרה לי להשתדל ולצאת לפני הקבוצה של הטיול המאורגן, שחגגה לה בחדר ליד, שהיה בוודאי הרבה יותר מוצלח מזה שלנו. הצרפתי השרמנטי הציע לי כוס תה ומנו מלמלה בצרפתית שהיא רוצה למות.

חזרתי אל הכפור ולצערי הרב השלג לא שינה את תכונתו והמשיך להיות חלקלק ולכן הירידה לקחה לי הרבה זמן, כי די השתדלתי שלא ליפול ולשבור את הראש. התחלקתי פעמיים, שוב פעם על התחת המסכן שלי, ואלמלא מקל הליכה שלי, הייתי נופלת הרבה יותר. אבל לפחות עברתי את כל המתלאות הללו וזכיתי לראות את הנוף, כי בחור ישראלי שפגשתי בטה אנאו, סיפר לי שהוא התחיל את הטרק יומיים לפני לא ראה כלום מהפאס כי היה מעונן. בהדרגה השלג נעלם ונשארנו עם ירידה. הרבה ירידה. ירידה בשביל, ירידה על סלעים, ירידה במדרגות - ירידה. בדרך עצרתי לנוח ופתאום הגיע אחד הפקחים של הדוק. דיברנו והסתבר שהוא סקוטי, הסוהר שלי להערב. קצת מוזר, מאוד נחמד, אמר משהו על סירחון ואני ישר קפצתי ועשיתי צעקות שלמה הוא מצפה מאנשים שהולכים באותם בגדים וכו`, והוא טען שהוא מעולם לא אמר את זה והוסיף שבכלל אין לו חוש ריח או חוש טעם. הוא קיטר על זה שהוא צריך לחפור תעלות ושאנשים נורא מתלהבים כשהם שומעים שהוא עובד במילפורד אבל הוא לא רואה שום דבר מיוחד או מלהיב בחפירת תעלות, אז אמרתי לו שהוא לא מסתכל על זה מהכיוון הנכון. הוא שאל אם אני מהטיול המאורגן או מהעצמאים ואמרתי לו שאין לי כסף בשביל הטיול המאורגן וניצלתי את ההזדמנות לשאול כמה עולה לעשות אותו - $1700 למיטה בחדר של מיטות קומותיים!!! אמרתי לו שסכום כזה זה יותר מחודש בניו זילנד בשבילי והוא אמר שזה חצי משכורת שלו. נו, טוב, יש אנשים עם כסף.

המשכתי ללכת והגעתי לשלט. מצד ימין היה אפשר להמשיך לבקתה שבה אנחנו ישנים ומצד שמאל לאיזה מפלים, שלוקח שעה וחצי להגיע אליהם, אבל מצד שני תוך חמש דקות אני מגיעה לבקתה שבה אשר לנוח. לנוח ניצח. פגשתי בבקתה את סנייק, הת`ר, פראן, ג`ן, קוז ומריה. סנייק כבר חזר מהמפלים ואמר שמאיה עשתה אותה וכבר הלכה לבקתה. ישבתי לנוח והחלטתי שאין לי כוח ללכת למפלים. מפלים, אני יודעת מה זה מפלים. לנוח הרבה יותר חשוב. הת`ר הלכה למפלים ואנחנו ישבנו ודיברנו. מתישהו הופיעה ווקה, שזו מין תרנגולת בר ניו זילנדית, שהיתה די רעבה וניסתה לחטט בדברים שלנו כדי למצוא אוכל. היא מצאה ספל עם תיון משומש, תפסה אותו במקור וירקה אותו וחוזר חלילה. אינטליגנציה היא לא אחת מתכונות המפתח של הווקה. אחר כך הגיעה גם קיאה לאיזור, זינקה על אחד התיקים שהיו שם וניסתה לכרסם אותו. בבוקר ג`ולי הזהירה אותנו שהן יודעות לפתוח ריצ`רצ`ים ועלולות לגנוב לנו דברים, וזה בדיוק מה שהקיאה ניסתה לעשות, רק שהתיק היה מכוסה בכיסוי גשם והברחנו אותה בזמן.

ג`ן קיבלה השראה מחיות הבר והתחילה לספר לנו סיורי דובים. באחד מכפרי הנופש בארצות הברית, שממוקמים ככה שאפשר לתצפת מהם על דובים, אחד הדובים תפס עופר, הרג אותו והתחיל לאכול אותו לפני כולם. אחת הנשים, המומה מזה שהדוב אוכל את במבי, מיהרה לתבוע מהפקח לעשות משהו בנידון. הפקח השיב לה שהוא לא מתכוון לקחת אוכל מדוב (מסתבר שדובים לא מעריכים את זה במיוחד), אז היא כתבה מכתב תלונה. סיפור אחר קשור לכך שהדובים ממש אינטליגנטיים וכל פעם שאחד מהם לומד לפרוץ לסוג חדש של מכונית, הוא מלמד את שאר הדובים ובמשך שבוע נפרצות רק מכוניות מהסוג הזה. הבעיה כל כך חמורה, שעכשיו אסור להשאיר שום אוכל במכוניות בפארקים ומי שכן משאיר אפשר לקנוס אותו.

אחרי שגמרנו לנוח יצאנו לדרך. הת`ר מתישהו חברה אלי והלכנו עד שהגענו. נכנסתי לחדר, תפסתי את המיטה מעל מאיה, התיישבתי על הרצפה, חלצתי נעליים והרגשתי כל כך טוב. נחתי קצת, וסטיוארט נכנס לבקתה והתחיל לחפש משהו בתיק שלו, ומאוד התמרמר על אשתו, שלא סומכת עליו בגרוש. הוא חיפש משהו בתיק העזרה הראשונה שלו, ומצא שם משהו תחת הכותרת "סמים לא רשומים" ולא ידע מה זה ואם זה מה שהוא צריך, ושוב התמרמר על זה שאשתו לא מודעת לעובדה שהוא אדם מבוגר שהסתדר בחיים מצויין ובעצמו לפני שהוא פגש אותה, אבל שהיא בטוחה שהוא לא מבין כלום מהחיים שלו. היה מאוד משעשע. החלפתי בגדים והלכנו למטבח. דיברתי עם כמה אנשים ואז מאיה באה והלכנו לבשל. באמצע הבישול הגיע סקוטי. הוא סיפר לנו על עצמו, שהוא עובד כדי שיהיה לו כסף לנסוע למקומות אחרים ולהיות תייר, סיפר שהחברה שלו היא הטבחית באחת הבקתות של הטיול המאורגן (ואני די מרחמת עליה - טבחית עם חבר נטול חוש טעם - לא בזבוז?), התלונן שרוב העבודה שהוא עושה בדוק היא לחפור תעלות, כך שלמעשה הוא ditch digger. הוא תיאר לנו מה מחכה לנו מחר - הליכה נוחה, שיט בסירה ואז -welcome to civilization - 120 buses are waiting for you. ואז הוא הקריא לנו את שירו האלמותי בדבר התולעים הזוהרות:
Oh, I wish I was a glow worm
I would never be glum.
How can you be grumpy
When the sun shines of your bum?

מנת היום היתה פסטה ברוטב עגבניות והיה די מוצלח. אחר כך מאיה ואני חיפשנו מקום לשבת בו והתיישבנו די רחוק מכולם, כי רק שמה היה מקום. סנייק הצטרף אלינו והחלטנו לשחק קלפים. אבל מכיוון ששתינו התמקמנו כל כך יפה כל אחת על שני כיסאות, לא רצינו לקום, ומכיוון שאני הייתי באמצע, הפתרון היה פשוט - אני, רגלי ליתר דיוק, שימשתי כשולחן. כל אחד החזיק את הקלפים שלו והקופה והמקום בו שמים את הקלפים, היו עלי. מאיה אמרה שצריך לבקש ממישהו שיצלם אותנו, אבל התעצלנו. ואז גרג בא לשבת במנוחה ולקרוא ספר. אבל הצקתי לו (מה אתה קורא? אתה רוצה לשחק איתנו? מה שלומך?), עד שבסוף הוא הלך. נראה לי שעשיתי יותר מדי רעש בשבילו.

 המשחק היה מפגר מתמיד, רק שבמשחק השני חלה תפנית - נשאר לי קלף אחד אחרון - הג`וקר, שנחשב הכי גבוה. בתנאי שלא ישימו שבע, כי אז צריך לשים קלף נמוך יותר - אני מנצחת. ולא שמו שבע. הטחתי על עצמי את הג`וקר וצהלתי בקול רם וצלול thank you very much. אכן, ערב מוצלח. אחרי שהתפזרנו חברתי לקיילין, מאט, קתלין ועוד כמה, שגם שיחקו בקלפים ובדיוק חילקו. הצצתי בקלפים של קיילין ושאלתי אותה אם הם טובים. היא אמרה שכן ואז חשבתי שאולי זה כמו בפוקר ושאולי לא כדאי שהאחרים ידעו, אז הוספתי בקול דרמטי or are they?. אחר כך פגשתי את ריץ`, ילד אמריקני נחמד. גם ליד הבקתה הזו יש תולעים זוהרות והוא הלך לראות אותן והחוצפן הזה, מארת נצח על ראשו המתולתל, ראה קיווי אמיתי, בטבע! Lucky bastard!

כתבה וצילמה: מייב, כותבת "מסעותי עם עצמי באירלנד"

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי