רקע והכנות
לאחר מותו של אבא לפני כ-7 שנים, אמא השתעממה בביתה. "הקירות נופלים עלי", היתה נוהגת להגיד. לא התפלאתי. אמא גרה בדירתה הצנועה בשיכון ותיקים בבת-ים, עיירה הולכת ונסוגה מבלי שחשה בכך. שיעמם לה שם לבד בדירה וחבריה הרבים נפוצו לכל עבר. חלקם הלך לעולם שכולו טוב, וחלקם עברו לבתי אבות שונים. בעצה עם אחותי הגרה בלוס אנג`לס שבארה``ב, הוחלט להעביר את אמא לבית אבות משובח המיועד לכאלה שיודעים לטפל בעצמם ולא נזקקים לעזרה חיצונית. אמא היתה שמחה בחלקה. הדירה בבית האבות היתה קטנה אומנם, המקלחת היתה עקומה מעט, מיזוג האויר היה חזק מדי, היו שם יותר מדי זקנים לטעמה.... והטלויזיה לא שידרה מספיק תוכניות בגרמנית. אבל בסך הכל היה בסדר. במיוחד כשמצאה שם חברות למשחקי הקנסטה והרמי...
עם גברים לא היתה משחקת, חששה שמה ירכלו. ובכלל אמרה לאחר מותו של אבא- בשביל מה צריך גבר? בשביל לכבס לו? על כל חברות בין שתי המינים בבית האבות, היתה מצקצקת בלשונה, והיתה נהנית להחליף מבטים רבי משמעות בנושא הוא והיא עם חברותיה למשחקי הקלפים. סדר יומה של אמא בבית האבות היה שגרתי וחזר על עצמו, בלי התפתחויות מיוחדות, עד שיום אחד, הופיעה בפני ואמרה את המשפט הנדוש: משעמם לי. אמא היתה מאלה שבצעירותה טיילה בכל רחבי העולם, ובכל כלי תחבורה אפשרי. אוניות המשא/נוסעים התורכיות, היו מכרות טובות שלה, ואבא שלא היה בעל רשיון נהיגה, נהג לחרוש עם אמא את אירופה שתי וערב בעזרתו האדיבה של כרטיס היורוריילפס . הם נהגו ללון בעריה הרבות של אירופה ליד תחנות הרכבת, על מנת שלא יצטרכו לנדוד רחוק עם מזוודותיהם, ולא היה מוזיאון או אתר אותו פספסו. את ארצות הברית וקנדה, חרשה מחוף לחוף ואהבה מאוד לבלות עם נכדיה שם. אבל לאמא התחיל לשעמם, וכשמשעמם לה היא מלאת רעיונות. ועיקר שכחתי, אמא היא בת 90.
ואז אמא שאלה, מה דעתי שאקח אותה לסיור נופש בטירול אוסטריה (ובסתר ליבה חשבה שבקשתה פקודה היא)? "רק לכמה ימים" אמרה, "מה הבעיה?". "נשב לנו שם במלון על שפת האגם, ננשום אויר פסגות של ארץ בה נולדתי ונחזור ארצה בכוחות חדשים". אישתי, שתהיה בריאה, ששותפה בסוד העניינים על ידי, הודיעה במפגיע שהיא לא בעסק. אם אני רוצה להתענות ולנסוע, שיבושם לי, אבל שלא אבוא בטענות על מצוקות אלה או אחרות. "את אשר תבשל-תאכל" אמרה. ואני הסכמתי, וכי היתה לי בררה? ההמשך ברור ונהיר. נכנעתי והחלתי במלאכת הזמנת מלונות, טיסה ורכב שכור. ושלא יהיה קל בעינכם, אמא הולכת אמנם, אבל נזקקת לעזרת מקל הליכה והעליה במדרגות כבש המטוס, היא לא דבר שקל לה לעשות. אז הזמנתי מכונית מיוחדת מאל-על שתביא אותה במעלית אל דלת המטוס ללא צורך בטיפוס על מדרגות, והזמנתי מלונות בעלי מגרשי חניה נגישים (לשירותכם, מידע על מלונות בוינה). אמא ארזה מזוודה בינונית, ויתרה בחמיצות על תיק יד גדול ולא כבד ששקל רק 10 ק``ג.... וביום המיועד יצאנו לשדה התעופה. למרות שמסרתי את המזוודות במסירה מוקדמת יום קודם, הקדמנו את בואנו לשדה, כי אימא אמרה שאולי יקדימו את הטיסה... לא תמיד היא מאחרת.
באד אישל, האלשטט והאזור
הטיסה למינכן היתה בסך הכל בסדר, חוץ מתקלה קטנה ומפחידה לאחר הגשת ארוחת הבוקר. אמא לא הרגישה כל כך טוב לאחר הארוחה, מן סחרחורת קטנה. אני נכנסתי כבר ללחץ וכל מני מחשבות חלפו בי כולל איזה טיפש הייתי שלקחתי סיכון שכזה ונסעתי איתה, אבל הסוף היה מהיר וטוב ואמא התאוששה מהר. בשדה התעופה פרנץ יוזף שטראוס שבמינכן, חיכתה לנו מכונית טרנזיט שהסיעה את אמא מפתח המטוס עד לביקורת הדרכונים, ולאחר שקיבלנו את המזוודות מהמסוע, הפלגנו רגלית לעמדת חברת השכרת הרכב. ושלא יהיה קל בעינכם, מינכן ושדה התעופה שלה באזור הטרמינל הישראלי, כבר שנים תחת שיפוצים. פרוש הדבר שיש ללכת מספר מאות מטרים בלווית עגלת המזוודות בדרך שחלקה חתחתים, עד למסוע עליו אפשר להתרווח בדרך לעמדת חברת ההשכרה.
בגלל בעיות ביטחון, הס מלהזכיר תחבורה לכאלה שאינם מיטיבי לכת, עצירת מונית קונוונציונאלית בפתח המסוף הישראלי, היא טאבו ואסורה בתכלית. אמא, עייפה מהטיסה המתישה, החלה לדדות אחר עגלת המזוודות, וסופה כמו בסרט של פזוליני, לאחר שהתקשתה בהליכה, מצאה את עצמה יושבת קוממיות בעזרתי הנבוכה, על גבי המזוודות, והובלה בכל הכבוד המגיע עד למסוע הקרוב. האמת היא, שבתום אותו מסע מביך תמו יסורי והחלה סגת ההנאה של בן ואם, הנאה שתשאר לי למזכרת עד אחרית ימי. לאחר שקיבלנו מכונית כלבבנו, הפלגנו לנו ליעדנו שבטירול תוך שאנו עוצרים בפונדק שעל אם הדרך לנקניקיה טיפוסית מלווה במנה גדולה של כרוב חמוץ, זאור-קראוט, כמנהג המקום.
למלון קלקשטיין שבעיירה קירכדורף שליד סאנקט-יוהן שבטירול הגענו שמחים וטובי לב בשעות אחר הצהריים המוקדמות. אמא היתה מרוצה, והכל היה בהתאם לציפיות שלה, החדר הבריק, השמיכות הריחו מעמילן של פעם, בפנים היה חמים ונעים בשים לב לטפטוף הגשם שבחוץ, ובטלויזיה היו כל התוכניות האהובות עליה. ארוחת הערב היתה אלגנטית, מעט אנמית לטעמי, אבל אמא היתה בעננים. מרק הנוקאלך והקייזר שמרל, החזירו את אמא לימי ילדותה וזה מה שהיה חשוב. היא אכלה דוגמיות, וכל הזמן הציצה לעברי כבימי ילדותי ונהמה שאיני אוכל מספיק. הימים הבאים היו טיולים בסביבה הקרובה והרחוקה לפי הזמנת אמא, לי לא היה חשוב לאן לנסוע, החלטתי שאסע לכל מקום שידבר אליה ומסתבר שמקומות רבים הזכירו לה נשכחות.
למחרת נסענו קודם כל להזכיר נשכחות ולשתות קפה בתוספת עוגת קצפת בצאונר המפורסם שבבאד-אישל. וילת הקיסר פרנץ יוזף ותכולתה, לא עניינו את אמא, הקפה המפורסם בעוגותיו-כן. ושלא יקל בעינכם, הנסיעה מסאנקט-יוהן לבאד אישל היא עניין של יותר מ 100 ק``מ-עוקף זלצבורג והכל בשביל כוס קפה ועוגה...... אבל אני מוכרח לומר שטעם השלג-זנה עוד נמצא על קצה הלשון. מבאד אישל נסענו להאלשטט היפה והמיסתורית, שכמה שלא הייתי בה, אף פעם לא איבדה מקיסמה. לא יכולתי לטלטל את אמא אל כנסיית הגולגלות, ובוודאי לא אל מכרה המלח, אבל במקום, לקחנו שייט על האגם הקטן והמסתורי, שהמלנכוליות שבו מזכירה את ערפילי אגם לוך לומונד שבסקוטלנד. לקחתי עימי מארוחת הבוקר כמה פרוסות לחם בשביל השחפים, אבל בניגוד לסקוטלנד, בהאלשטטזיי לא היו שחפים.
ממשיכים לקיצביהל, וינה, צל אם זי ועוד
הימים הבאים הוקדשו לביקורים במחוזות ילדות. שוטטנו קצרות תוך ביקור בבתי הקפה של קיצביהל ובעיר העתיקה שלה. ועלינו ברכבל אל ראש ההר המשקיף על עיר יפה זאת. עלינו לקן הנשרים ושטנו בסירה קטנה על הקניג זיי לסאן ברטולומאו. יום אחד קפצנו השכם בבוקר לסידורים אדמינסטרטיביים בוינה, שבסיומם סיימנו בגלידה איטלקית טובה ברחוב מריה הילפה, והחשוב מכל, ביקור בהיכל האומנות הדורוטאום. הדורוטאום, לכל מי שאינו יודע, הוא מוסד וינאי מכובד בן מאות שנים, שמרכזו ארמון יפיפה ברחוב דורוטיאום המקביל לרחוב קרטנר המפורסם. למוסד ממשלתי זה, שהוא בית משכון, יש כ-20 סניפים בכל רחבי וינה. אבל בית הדגל, הוא הארמון האמור לעיל. מדובר במוסד שנוצר ע``י המדינה שאפשרה לאזרחיה למשכן רכוש בעל ערך מכל סוג (בולים, תכשיטים, רהיטים, נשק, פורצלן ועוד), ולקבל תמורתו מחיר מתקבל על הדעת, בהתאם להערכה שנעשתה ע``י מומחים לדבר. כלל ברזל יש למוסד זה, בתום ימי המשכון הקצובים, מותר לממשכן לקבל את רכושו חזרה תמורת החזרת הכסף בתוספת ריבית שאינה ריבית נשך. לא החזיר הממשכן את הכסף, יועמד הרכוש למכירה פומבית ומה שלא נמכר במכירה פומבית, ימכר לכל דיכפין במחירים מאוד סבירים. מאחר ולמוסד זה מביאים בעיקר מוצרים ישנים בני עשרות ומאות שנים, הרי שהחיטוט שם, הוא חגיגה לחובבי עתיקות. כאמור, שוטטנו שם ורכשנו אי אלו שמונצס, כשאמא לא חשה כל אותה עת ברגליה בכלל... נו טוף.
יום אחד הקדשנו לצל אם זיי ויום אחד הקדשנו לחנויות אינסברוק, כשמדי פעם נחתנו בבית קפה שבסאנקט-יוהן השכנה למלון. ליד המלון שהיה צמוד ליער אפל וגדול, היו גם הרבה שבילי הליכה, בהם עשיתי הליכות ארוכות מתישות , תוך ביקור בקאפלות קטנות ומיסתוריות שהוקמו ע``י המקומיים לזכר נפטרים שונים. אמא יצרה במלון הכרות עם משפחה אוסטרית מקומית, שהתעניינה במוצאה ובקורותיה מאז ברחה מארץ זאת. משפחת שרויידר עימם יצרה יחסים חמים, הם זוג של שני בני ארבעים בתוספת שני ילדיהם בני השמונה והעשר. השרויידרים התגלו כמאמינים אדוקים של "עדי יהווה" שניסו לשכנע אותנו בצידקתם ובדקו אולי ניתן בזמן הקצר שהיה להם, להעביר אותנו לדתם, אנחנו כמובן דחינו אותם בנימוס. שרוידר האבא, מהנדס ב-KLM וסוזאן אישתו, היא דיילת קרקע באוסטריין אייר ליינס.
כשתמו ימי הנופש, ארזנו את עצמנו וחפצנו ונסענו מוקדם בבוקר למינכן במטרה להמריא ארצה. הפעם הכל הלך חלק וללא שום בעיות. ההנאה היתה רבה, הן מהטיול עצמו והן מהצלחתו ללא תקלות כמעט. והעיקר, הנסיעה עם אמא, היתה טובה לנפש וגרמה לי המון סיפוק מתובל בסיפורי ילדות שחלקם סופר בפעם המי יודע כמה, וחלקם היו חידוש מרענן.
