מגיעות לג'אייפור
קצת לפני ג`אייפור נמצא, גבוה על ההר, מבצר אמבר. כיוון שלמבצר ניתן להגיע על גבי פילים, כבר על אם הדרך עומדים כמה פילים ומחכים לנוסעים. מסתבר שזה אחד הדימויים היותר נפוצים של הודו האקזוטית (למרות שכאן, באזורי הצפון, אין כלל פילים עובדים שהם חלק מחיי היומיום), וגם אהוביק הבטיחה לנכד האהוב תמונה של סבתא על פיל. טוב, אז פיל אחד נשכר לצורכי צילום, אך כיוון שלא היה פה מעמד עם סולם לצורך עליה - נעשתה ההעפלה לגובה ארבעה מטר בעזרתם האדיבה של שני בחורים. צריך לראות בכדי להאמין מה בחורה הגונה מוכנה לעשות למען הנכד שלה...
על מבצר אמבר הוחלט לוותר. כל כך רבים הם המבצרים והארמונות של רג`סטאן, שחששנו מפני שובע מוקדם מידי, לפני שנגיע ליפה ביותר, המבצר של ג`ודפור. המשכנו העירה ומיד בכניסה נגלה לעינינו מאגר מים ענקי שארמון עומד באמצעיתו - וזו באמת אחת מהתמונות הרג`סטאניות ביותר!
המונית ממשיכה פנימה לתוך העיר, ונכנסת ישר לרחוב הראשי של העיר שבתוך החומות. המבנים האדמדמים האחידים חולפים על פנינו, משאירים רושם מהמם של יופי ומורכבות, אינספור מרפסות מגולפות המסוככות, בקומה שניה, על החנויות שמתחתן. מראה כזה, לכאורה אחיד וחוזר על עצמו, אך בעת ובעונה אחת כל כך עשיר בפרטים יפהפיים, עד שהעין לא יודעת לאן להסתכל קודם. לא ראיתי בשום מקום אחר בהודו. הרקע לשונות הזו הוא העובדה שזו עיר מתוכננת, שנוצרה במאה ה-18 ע"י המהארג`ה של ג`אייפור, שישב עד אז במבצר אמבר. היום, עיר זו היא רק חלק קטן של העיר המודרנית, בירת רג`סטאן, אולם היא עדיין מרווחת ומסודרת עד כדי כך שאפילו ההודים לא מצליחים לקלקל אותה. בימים הבאים נמצא את עצמנו חוזרות שוב ושוב לרחובות המעניינים האלה, מעשירות את המושגים שלנו על הודו.
המלון שהתנחלנו בו נמצא בבאני פארק, אזור מגורים נאה ושקט. Hotel Meghniwas, בית מגורים של משפחה אמידה ומשכילה, היה יקר יחסית. להפתעתנו, בכל קטע של המשא ומתן, כשניסינו לצאת, ירד המחיר. וכך, מצאנו את עצמנו מתארחות בחדר מקסים וגדול עם רהיטים יפים, שטיחים ותמונות, שחלון גדול פונה בו אל בריכת השחיה, שרותים כמו בבית ובנוסף גם מזגן, ב- 800 רופי. באותו היום כבר לא עשינו כלום: סנדוויצ`ים ושתיה קבלנו ליד הבריכה, אחר כך שחיה קלה - ולמיטה. בערב סעדנו במסעדה המצוינת של המלון ארוחת מזנון שהיו בה מרכיבים מערביים והודים בדיוק במידה, ואז, על הדשא, שיחה מעניינת עם בעל הבית, קולונל בדימוס, שהיה לו מה להגיד על האמריקאים, האפגאנים והמלחמה העומדת בפתח.
טיול במרכז העיר
למחרת, רעננות ומבסוטיות, אנחנו נוסעות למרכז העיר, לצומת שליד האווה מהאל, החזית המפוארת שמאחוריה אין ארמון. הפעם אנחנו בלב כל ההמולה, ואנו משוטטות בין חנויות של בדים, בגדים, תכשיטים ונעליים, שהצבעוניות שלהם נראית כמו אטרקציה מכוונת לתיירים. ואמנם הסוחרים פה, בחזית ההאווה מהאל, מורגלים יותר מדי בתיירים, והם נודניקים רציניים. הרחובות פה רחבים מאד, נקיים יחסית ומאירי פנים. אין כאן כלל דבר מתחושת הצפיפות, ההזנחה והלכלוך שנפוצים כל כך בכל עיר הודית.
אנו פונות אל הרחוב הראשי Tripolia Bazaar, החוצה את העיר שבתוך החומות ממזרח למערב. כל הרחובות בעיר העתיקה נקראים `בזאר` ובכל אחד מהם היה נהוג סוג שונה של מסחר. גם כיום ישנם אזורים מובהקים של בדים, תבלינים או חרשי מתכת למיניהם, אולם פה, ברחוב הראשי, יש הכל - מחנויות תבלינים עד מכשירי כתיבה, חנויות בגדים, מכונות כביסה וקונדיטוריות. לאורך החנויות יש מעבר מקורה שהופך את ההליכה במדרכה וההצצה בחנויות, בחום היום, לתענוג. הכביש רחב כל כך עד שחלקו הגובל במדרכה (מדרכה ממש!) מוקדש לחניה. זהו שטח לא סלול, שבו חונים, אלה לצד אלה, מכוניות, פרות ואפילו גמל אחד. מה שהכי נחמד לנו זו העובדה שלא מציקים לנו! אנחנו פשוט הולכות ומסתכלות ומחליפות מילים עם כל מיני אנשים, שלפעמים מציעים משהו, אבל לא בטרוף, וכיף לנו כמו לכל אחד אחר. קונות לנו את כוס הלאסי הראשונה ומתענגות על הקרירות המבורכת.
הרחובות מלאי אנשים. בפניה הראשונה שמאלה ישנו מקדש קטן ואנו נכנסות. זה לא בנין נפרד, אלא חלק מהרצף המבונה של הרחוב. מעבר מקורה מוביל לחצר, בה מוצבים פסלי אלים שונים אשר פרחים, נרות ומיני נוזלים צבעוניים מוצבים לרגליהם. עוד קצת הלאה אנחנו מגיעות לצומת ענקי, ממנו יש מבט פתוח אל מבצר נהרגארת, היושב, וורדרד כולו בקרני השמש הנוטה, על גבעה גבוהה, ממש מחוץ לחומות. בצד הצומת יושבים מוכרי פרחים עם שורות ארוכות של דליים בצהוב ואדום לפניהם.
אנו פונות עכשיו לרחוב Kishanpol Bazaar. ליד הצומת, על יריעת פלסטיק קטנה הפרושה על האספלט, לא רחוק מהמדרכה, פועל לו בשלווה בית-מלאכה ליציקות כסף. הבחור יושב ברגליים משוכלות, מחמם את החומר על להבת גז ויוצק אותו לתוך תבניות ליצירת כפיות. יותר מזה לא נחוץ לו. שני חברים, שפופים מצדה השני של מפית הפלסטיק, מארחים לו לחברה.
הרחוב הזה מתחיל בסימן תכשיטים, אך ממשיך כרחוב לממכר תבלינים. החנויות, שולחות אל אוויר הערב, חנות אחרי חנות, בליל ריחות משכר: צ`ילי, כורכום, קומין וקרדימון המתערבבים זה בזה ומזכירים לנו את הבטן הריקה. לקראת סוף הרחוב מחכה לנו עוד סידרה של בתי מלאכה קטנים בהם מייצרים ומוכרים כל מיני חרושת מתכת, ממנועים ועד ברגים. כצפוי, קטע זה נראה גברי יותר, מלוכלך בשמן מכונות ושאריות פסולת מתכת.
מותשות לגמרי אנחנו יוצאות מבין החומות והולכות ישר למסעדת `נירו` המפורסמת, הנמצאת בלוק אחד מכאן. המסעדה היא אולם ענקי עם עשרות רבות של סועדים, רובם תיירים, לא תרמילאים, ואהוביק אפילו פוגשת פה חברה לעבודה מהבית. באשר לאוכל: מתברר שמה שנכון למקומות אחרים בעולם נכון גם כאן - אוכל לתיירים (עם כסף) הוא חרא. המחירים, לעומת זאת, ממש על הגובה.
ביקור באתרי החובה
למחרת אנחנו שוב במרכז, הפעם כדי לראות את אתרי החובה - ארמון המהארג`ה והג`נטר מנתר הצמוד אליו. המצפה הנ"ל הוא אחיו של זה שבדלהי, אבל בצבע צהוב בהיר. גם כאן יש כל מיני מתקנים בצורות מדהימות שנועדו למדוד את לוח השנה ואת הארועים האסטרונומיים, אבל הכל קטן יותר ומרשים פחות, אולי בגלל התחזוקה, אולי בגלל הצבע...
מכאן עוברים את הכביש ונכנסים לארמון, שרק חלק ממנו פתוח לציבור, מאחר ובחלקו עדיין מתגוררת המשפחה המלכותית. חצר הכניסה הענקית מוקפת מבנים שונים, מוזיאום וסטודיו לציור ובנין מקושט עומד במרכזו. מחצר זו נכנסים, בחסותם של כמה שומרים מפחידים בתלבושות רג`סטאניות, לחצר נוספת, המוקפת במבנה בן שתי קומות, פשוט וחלק, אדום לחלוטין. סוריאליסטי ממש. מכאן נכנסים אל המוזיאום המצוין, אך נטול האוורור. אנחנו בסוף ספטמבר והחום איום ונורא, אבל עם קצת כוח עמידה מסתבר לנו שיש מה לראות, כי מלבד כל מיני מלבושים ותכשיטים מלכותיים, יש פה תצוגה גדולה מאד של ציורים מיניאטוריים, אמנות ממקור פרסי ששוכללה בהודו והגיעה פה להישגים מרשימים. אחרי שגומרים להתפעל מהיכולת הטכנית של ציור במכחולים דקיקים כחוט השערה, אפשר להעריך את הרמה האמנותית של הציורים, המתארים דמויות היסטוריות וארועים אמיתיים ודמיוניים. העדינות, הדיוק והצבעוניות הם מקסימים.
בחצר החיצונית יש מוזיאום כלי נשק מרשים, חלקו הופך קרביים. כמה מהחרבות העתיקות עשויות ברמה גבוהה ומעוטרות בצורה יוצאת מהכלל, עד שלרגע ניתן לשכוח את שימושן התכליתי ולהתייחס אליהן כאל מעשה אמנות לכל דבר. בחצר זו, לקראת היציאה, ממוקם בית ספר וסטודיו לציור מיניאטורי, בו מכשיר את עצמו הדור הבא של אמנים אלה. כל אמן עובד פה בנפרד, בשטח שהוקצה לו, ומעניין שמלבד נושא הציור הקלאסיים - סצינות מהמיתולוגיה ההודית - יש גם ביטוי אישי יותר, אולי איזו מודרניזציה של האמנות הזו, בצורת בעלי חיים ונופים מדמיונו של האמן. חלק מהתמונות מצויר על גבי דפים ישנים עם איזה כיתוב או חותמת עתיקת יומין, והתוצאה יפהפיה. ניתן לרכוש יצירות אלה, ואם כי אינן זולות, הרי שמחירן קטן בהרבה ממחיר היצירות העתיקות יותר המוצגות במוזיאום.
ביציאה מהארמון שתי פרות, בפוזה נפלאה, מצטרפות לפרויקט הפרות של אהוביק.
אחרי הצהריים אנחנו לוקחות את חסאן, בחור שקט שבאמתחתו ספר אורחים שמן, רובו כתוב בשפת הקודש, המפרט את מעלותיו ונחמדותו. הוא לוקח אותנו לגבעת הנמר (Tiger Hill), הר קטן מחוץ לעיר, לא רחוק מאמבר, ממנו יש תצפית מדהימה על המרחב הבנוי הענקי של ג`אייפור המודרנית, רצף בניינים קטנים וגדולים עד לקו האופק. המקום מוזנח לגמרי, מאחר וזה לא פארק בתשלום, אבל זה גם עיקר חינו, כי יש הרגשה של גילוי כשמסתובבים בשטח, עולים ויורדים כל מיני מהמורות וקטעי חומה עתיקים, בשבילים מוקפים בעשב שדוף צהוב. בקצה המצוק ישנה חומה יפה עם חריצי הצצה אל שפולי הגבעה והעיר שבתחתיתה. אנחנו משוטטות להנאתנו ומגלות מאגר מים חצוב בסלע, בעל יופי נדיר. כאילו מישהו ניסה ליצור פה מין אמפיתאטרון אל תוך האדמה.
קצת לקראת השקיעה אנחנו נכנסות להציץ בארמון היפה, בסגנון הינדי, היושב ממש על קו הרכס עם מבטים לשני הכיוונים. חצר פנימית מקסימה, שהיתה משכן הנשים, נראית כאילו רק הרגע עזבו אותה יושביה. בקומה שניה, שרמפה מרשימה מובילה אליה, ישנה מרפסת עם תצפית אל העיר העתיקה ואל מאגר המים שעל הדרך מאגרה. כיום יש פה מסעדה מבוקשת.
אנחנו קצת נסחפות, וכאשר המדריך מזכיר לנו שהשמש עומדת לשקוע, אני פותחת בריצה לצד השני של הגן, אל החומה הפונה מערבה. שם כבר נאספים הרבה אנשים שבאו בדיוק לשם כך - לראות את אחת השקיעות היפות ביותר ברג`סטאן. פיספסתי בדקה, אבל פגשתי חבורה עליזה של אוסטרלים שבאו במיוחד לגואה, לחגוג חתונה של חבר, ודרך אגב עשו טיול קצר ברג`סטאן.
ביום הבא, קצת מוקדם מדי לטעמי, כי ממש אהבתי את ג`אייפור, עיר שהיא גם גדולה וגם נקיה וגם אנושית וגם יפה, אנחנו שוב על מונית חדשה (אבל תמיד אמבסדור!) ופנינו לפושקר.
כתבה וצילמה: עליזה אוקו
[email protected]
