נוסעים לראג'סטן

הג`יפ הוביל אותנו בביטחה מדלהי לראג`סטן. הפעם הכביש היה מסומן לא רע בעזרת אבני הדרך NH8 וחסך לי את הצרידות הקלה המלווה אותי בסוף כל נסיעה. נו טוב, חצי מהנסיעה אני מבלה בצרחות לעבר כל ריקשאי, נהג, הודי מזדמן. אני צועקת לעברו את שם העיר והוא משיב לי באנגלית עילגת, או בתנועות ידיים מסולסלות, האמורות לכוון אותי אל היעד. הבעיה היא, שכשאומרים לי סעו שמאלה ומנופפים ימינה בתנועה עגלגלה כמו הסילואטה של גאנש, אני לא ממש בטוחה לאן לנסוע... לכן אנחנו עוצרים כעבור מספר מטרים וצדים קורבן חדש, שיכוון אותנו לדרכנו.

הפעם חסכתי מעצמי את הצרחות ונפנופי הידיים ושיחקתי עם הילדים במשחק "סימני דרך". מטרת המשחק- למצוא את אבני הדרך המסומנות בצהוב בולט באותיות שם העיר הגדולה הקרובה ומספר הקילומטרים. אופן המשחק- הילדים מתבוננים בצידי הדרך וצועקים: "מצאתי!" בכל פעם שהם מגלים אבן דרך. הקשיים- ההודים מסווים היטב את אבני הדרך. לעתים הן מחוקות או שמודבקות עליהן מודעות, לעתים צומח לפניהן עץ, לפעמים סתם עומדת שם פרה ומסתירה. שיטת הניקוד- זיהית את אבן הדרך: 10 נקודות ואנחת רווחה- הפעם לא הולכים לאיבוד... (היי היי, נכון שאנחנו אוהבים ללכת לאיבוד וזה כיף ללכת לאיבוד- אבל לא מוכרחים בכל נסיעה!). הצלחת לזהות כמה קילומטרים נשארו עד היעד הבא: 20 נקודות, ופטור מבדיקת רופא עיניים.

 יש לציין כי לעומת כבישים צפוניים יותר, הכביש הנ"ל היה במצב מעולה, מכיוון שרובו משופץ ומורחב. וכך דהרנו לנו בניחותא על כביש מהיר המזכיר את כביש החוף שלנו, כשסביבנו שלל כלי רכב שמהירות הנסיעה שלהם תלויה במצב הרכב, רצונו של הנהג ומספר הפרות החוצות את הכביש. אנחנו שייטנו לנו ב-90 קמ"ש, שזה קרוב ליכולתו המקסימלית של הג`יפון שלנו. נשענתי אחורה וסיפרתי לילדים שעייפו מהמשחק את סיפורם של הראג`פוטים, תושביה הססגוניים של ראג`סטאן:

בפאתי ג`ייפור (Jaipur), עיר הבירה של ראג`סטאן (Rajasthan), חיו שבטי לוחמים אמיצים לפני 1000 שנים בערך אשר האמינו בכבוד, גאווה ועצמאות בדומה לאבירי ימי הביניים. בראשם עמדו המהראג`ות (מהראג`ה- מלך של חבל ארץ בראג`סטאן). כשהיה להם משעמם, הם לא שיחקו בכדורגל או בהורדות ידיים, אלא הלכו מכות אחד נגד השני- עם חרבות... כך שבמקום להתאחד נגד אויב משותף ולכסח אותו עד דק, הם עסקו בהשמדה עצמית. המוגולים (שושלת של קיסרים הודים מוסלמים) מאוד נהנו מהתחביב הראג`פוטי- ולכן כשהראג`פוטים החלישו את עצמם בעצמם, המוגולים כבשו אותם בקלות. אחד מהשליטים המוגולים, אכבר (הסבא של שאה ג`אהאן, נו... שאה ג`אהאן- זה שבנה את הטאג` מאהאל), כל כך התרשם ממנהג הג`והאר שלהם (טקס התאבדות המונית של הנשים והילדים בתוך מדורות ענק, בעוד הגברים עטויי גלימות כתומות-צהובות רוכבים לעבר האויב ולעבר מותם) עד כי התאמץ בכל יכולתו להעמידם בראש צבאו.

 כשהמוגולים נחלשו, הראג`פוטים הראו להם מאיפה משתין הראג`פוט וזכו בעצמאות מדינית. אבל אז הגיעו הבריטים... המהראג`ות לא רצו לאבד את כוחם ומעמדם ולכן חתמו על הסכמים, שבזכותם יכלו להמשיך למלוך על מדינותיהם העצמאיות ובתמורה לא התערבו יותר מדי בשלטון הבריטי. בתחילת המאה הקודמת יכולתם לפגוש מהראג`ות רבות בשופינג חובק עולם, במגרשי הפולו ובמירוצי הסוסים. עם הפיכתה של הודו למדינה עצמאית, קבלו המהראג`ות את הפריבילגיה לשמור על תאריהם ואף לקבל קצבה חודשית כיאה למלכים. בתמורה, חתמו על הסכמי הצטרפות של מדינותיהם העצמאיות להודו החדשה. אבל אז הופיעה אינדירה גנדי. בתחילת שנות השבעים היא ביטלה את כל התארים והקצבאות. זה היה סופם של מלכי ראג`סטאן. חלקם הפכו את בתיהם לבתי מלון או למוזיאונים וכך שימרו את עברם המפואר ושיפרו את מצבם הכלכלי.

לתחילת הכתבה

מגיעים לג'איפור

ההתנהלות הרגילה שלנו בהגעה לכל מקום ישוב כוללת: עיון זריז בספר ההדרכה ובטיפים, שאספתי לפני הטיול בחיפוש אחר מקום לינה נוח, פריקת ציוד והתארגנות, שלאחריה כנופית עדוי יוצאת לשוטטות ראשונית במקום החדש. הפעם התהליך היה מהיר ביותר: הגענו בעזרתם הנדיבה של נהגי הריקשות לבאני פארק (איזור מגורים יוקרתי בפאתי העיר) ושם אל מלון מדהובאן. ניצלנו את העובדה שעדיין אוף-סיזן בראג`סטאן, רמי התמקח על המחיר ללא היסוס ולאחר שהורידו לרמה הרצויה העמסנו על גבנו ועל גב עובדי המלון את הציוד והתנחלנו בחדר רחב ידיים ומבהיק מנקיון. אחרי ששטפנו מעצמנו את אבק הדרך שוטטנו בשבילי המלון, בחנו כל פינה והחלטנו פה אחד- זה המלון הכי שווה שהיינו בו בהודו!

 מלון יפה ומרווח, מבהיק ומצוחצח- עקבנו אחרי העובדים המתחילים את משמרתם בשש בבוקר, בדיוק בשעה שרמי ואני ניצלנו את קרירות הבוקר לשתית כוס תה במרפסת, (הכלב של המלון גנב לרמי ברגע של חוסר תשומת לב את שקית הקפה האחרונה וטמן אותה יחד עם שאר ממצאיו - בדשא), ולשיחה בעניני דיומא. העובדים צדו כל פיסת לכלוך בעזרת מטאטא, אך הפעם, במקום לנייד את הלכלוך כלאחר כבוד אל מחוץ לתחום המלון ולהשאירו שם, כפי שראינו שנהוג במלונות רבים בהודו, הם השתמשו ביעה וזרקו את הלכלוך לפח, וזאת לשמחתה הרבה של יעלה. יעלה גילתה כבר בבגסו כי היעה בהודו משמש למשהו אחר לגמרי- נפנוף על גחלים שעליהם קולים את קלחי התירס, ממש כמו שאנחנו מנפנפים עם קרטון על גחלי המנגל. הרעיון שיעשע אותה בכל פעם מחדש, ביחוד כשגילתה שהפטנט עובד במקומות נוספים בהודו. העובדה שבמלון מדהובאן גילו את השימוש המקורי של היעה הוסיפה למלון נקודות זכות נוספות מצד יעלה.

אנחנו אהבנו במיוחד את העובדה שהמלון מקושט כולו בציורים ראג`סטניים בסגנון ההאבלי (Haveli)- בתי מגורים המקושטים בציורי קיר מרהיבים, הנמצאים בעיקר בראג`סטאן וגוג`אראט. אהבנו גם את הצוות הנעים, היעיל והזריז, את כלובי הארנבות והציפורים, את להקת הכלבים הידידותיים (חוץ מרמי שכעס על הקפה שנגזל ממנו) והכי הכי את הבריכה הקטנה המצופה בשיש. הקפדנו ללכת לבריכה כל ערב ולהפריע לכל שוכני המלון בצרחות עליזות וקולות שכשוך. עובדי המלון הנחמדים נהנו כל כך מהילדים עד שבאו לבקר אותנו ולהציץ על קפיצות הראש ומשחקי המים. אנחנו ממליצים בחום על המלון. חשוב לציין, שהמחירים בעונה (אמצע אוקטובר עד אמצע מרץ) מכפילים ואף משלשים את עצמם.

וידוי קטן- רמי ואני כבר היינו בג`איפור בטיולנו הקודם. התרשמנו מיופיה, קצת פחות מאופי סוחריה. גם הפעם, לאחר ששוטטנו בה נמרצות הסכמנו כי בעיר יש שפע דברים מרשימים אבל היא לא כל כך נעימה למטייל.

מנהל המלון המליץ לנו ללכת לגן החיות העירוני. הוא טען שמעניין שם מאוד ושהכניסה זולה (אין מחיר מיוחד לתיירים). לצערנו, מאז שמנהל המלון ביקר בגן החיות מספר דברים השתנו והעיקרי בהם שמקומיים משלמים 10 רופי למבוגר ו-5 לילד ותיירים משלמים 100 רופי גם למבוגרים וגם לילדים. לאור האפליה המתקנת הזו הפננו גבנו לגן החיות.

לאחר עיון בלונלי פלנט החלטנו לקפוץ למוזיאון קטן ולא רחוק מגן החיות, המוזיאון להודו (Museum of Indiology), השוכן בבית פרטי די גדול שעבר הסבה למוזיאון. שילמנו 40 רופי לאדם ונכנסנו בעקבות המדריך (להבדיל ממוזיאונים אחרים, מוזיאון זה מספק מדריך לכל מי שקונה כרטיס כניסה). המדריך החל את הסיבוב במרתף כשהוא עובר במהירות על כל המוצגים, מסביר בקצרה על מוצג אחד מתוך חמישה בלי לאפשר לנו להתבונן בשקט או לעכל מה שקורה שם. כשסיים לעבור בחיפזון על תכולת החדר כיבה את האור ורמז לנו "בעדינות" לצאת ולעבור לחדר הבא. בנוסף לכך דיבר במבטא כבד ובאנגלית טעונת שיפור כך שלא ממש הבנו את הסבריו, והכי נחמד שהוא בכלל גמגם...

הרגשנו מרומים משהו בגלל המדריך עם הגישה היחודית. העדפנו לקחת את הסיור בקצב שלנו. הילדים רצו לשחק ב"משחק הניחושים", בו אנחנו מנחשים למה שימש המוצג ואחר כך בודקים האם צדקנו, והכי מכל היינו עצובים למראה המוצגים במוזיאון, שהיו מוזנחים עד כאב. למשל- המוזיאון מפורסם בגרגר אורז שעליו צייר אמן עלום את מפת הודו. נשמע מגניב לא? אבל איך אפשר להנות מיפי המוצג כשזכוכית המגדלת לא מאפשרת לראות כמעט כלום. ניירות ומסמכים יחודיים וחשובים מוצמדים בנעצים ללוח בתוך ארון מאובק, כמעט ולא כתובים הסברים באנגלית, כך שלא יכולתי להציץ ולקרוא את מה שלא סיפר המדריך.

"מה זה לעזאזל?" לחש לי רותם כשהוא מצביע בגועל על שערה ארוכה שהיתה מוצמדת בסלוטייפ לאחד מלוחות הזכוכית שעל שולחנות התצוגה. המדריך קלט את תנועת היד של רותם וסיפר לנו בהתלהבות שעל השערה כתובה מנטרה שלמה. הוא שלף זכוכית מגדלת ונתן לנו להביט בשערה מקרוב. אשכרה היה כתוב עליה משהו... "מענין איך כתבו על השערה ושל מי היא", תהיתי בקול רם. "מענין מי האידיוט שהדביק את השערה ללוח בסלוטייפ", ענה לי רמי. אילאיל היתה הראשונה שהכריזה- משעמם לי. הבטנו בה, אילאיל חובבת מוזיאונים ועתיקות, אבל הקצב וההתנהלות במוזיאון עייפו אותה. ויתרנו על הקומה האחרונה והלכנו לחפש מקום קריר כדי להתרענן בו.

בחרנו להכנס לסניף ממוזג של "פיצה האט". בארץ אנחנו נמנעים מלהכנס לרשתות מזון מהיר, אבל בהודו הלוהטת, זה מקום מפלט חביב. הפעם המפלט עלה לנו ביוקר. שילמנו על ארוחה פי ארבע ממה שאנחנו משלמים בדרך כלל. אמנם נהנינו מהמיזוג אבל נשארנו רעבים. לידיעת חובבי הפיצות, פיצה משפחתית בהודו היא בגודל של פיצה אישית בארץ... רותם הביט בעיון במלצרים היעילים שרצו במהירות, נושאים מגשי פיצות לוהטות וכוסות שתיה. "עכשיו אני מבין למה קוראים לאוכל הזה פאסט פוד", אמר לעצמו. המלצרים לא הבינו למה השולחן שלנו צחק בקול רם כל כך, גם ההודים שבאו לטעום קורטוב של תרבות אמריקאית ליכסנו מבט תוהה ושתקו בנימוס.

 את הביקור בג`איפור סיימנו בסיור בארמון העיר ובמצפה הכוכבים. קראנו שיש בארמון העיר תצוגה מענינת של כלי נשק ורותם, כחובב כלי נשק, חיכה בכליון עיניים לצפות בהם. שוב שילמנו מחיר שערורייתי (כמובן שההודים משלמים פחות. הרבה פחות) ונכנסנו. אין ספק שלעומת המוזיאון הקודם, המוצגים בארמון העיר מטופלים היטב. בקרנו בתצוגת פריטי הלבוש המלכותיים- תצוגה מרשימה ביותר, ומשם עברנו לארמון המהראני (המהראני היא אשת המהראג`ה- הווה אומר המלכה), שם ראינו את תצוגת כלי הנשק המצמררת: שלל חרבות, רובים, קשתות, גרזנים, סכינים, חניתות, אלות ממוסמרות וכדומה. האביזרים המפחידים ביותר היו אלו שתוארו בקצרה במילים- "קוצצי אשכים"... כאב לי רק מלהביט על האביזר דמוי המספריים. לצערנו, רוב כלי המשחית נמצאים בחדר נפרד ונעול. הצצנו דרך הסורגים, רוטנים על כך שלא מתחשבים בנו, קשישים בעלי ראיה חלושה... אגב, למי שעיצב את האולם היה חוש הומור קטלני ביותר- שלטי ה"ברוך הבא" וה"להתראות" בכניסה וביציאה עשויים מסכינים... הצטמררנו והמשכנו בדרכנו.

החלק האחרון של הסיור היה במעין גלריה בה מציגים אומנים את עבודתם. אנחנו ממליצים להסתובב ולראות איך אורגים שטיחים (החלק הכי אהוב על יעלה), איך מציירים מיניאטורות, איך רוקעים חוטי נחושת בקופסאות עץ ועוד. מחירי העבודות בשמיים, אבל ההדגמות יפות וכלולות במחיר כרטיס הכניסה. לקינוח רותם ואני קפצנו לשירותים. הבעיה היתה שעם האורינטציה שלי + צורך עז למצוא שירותים התבלבלנו בשבילים וחדרנו בטעות למתחם המגורים הפרטי של המהראג`ה. נכנסנו לחצר גדולה ומקושטת, ברקע התנגנה מוזיקה, שומרים לבושי חליפות הסתובבו בחצר הרחבה. שניים הופיעו לידינו והסבירו לנו בעדינות תקיפה שנכנסנו לאיזור פרטי וכי עלינו לעזוב את המקום, ומהר! מזל שאנחנו תיירים... עשינו פרצוף מסכן ושאלנו- "מה, פה לא השירותים?" ויצאנו משם בריצה עליזה. עד היום שומעים בארמון העיר את רעמי הצחוק של רותם ושלי נישאים באוויר... הארמון פתוח בכל יום בין השעות 09:30-16:30. מחיר כניסה 150 רופי למבוגר, 80 רופי לילד.

בפעם הקודמת שהיינו בג`איפור לא הספקנו לבקר במצפה הכוכבים ג`אנטאר מנטאר (Jantar mantar). הפעם לא ויתרנו והלכנו. מצפה הכוכבים הזה הוא אחד מחמישה שבנה ג`אי סינג. הוא נבנה בשנת 1728 ונחשב לשמור מכולם. שילמנו 10 רופי דמי כניסה, בחרנו לא לקחת מדריך וערכנו לעצמנו סיור עצמאי עם הסברים ממצים של רמי ושלי ונסיגה מהירה לכיוון המלון- פשוט כי היה חם מדי. המקום מומלץ, בחום...

 בכתבה הבאה: על ראש השנה בפושקר ומופע מחול באודייפור.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה