סוגרים את הטיול
אחרי שבוע של שיטוטים בלה וסביבותיה, החלטנו שדי לנו מסטופות ומנזרים. התחשק לנו לעשות טיול. נכנסנו למשרד הנסיעות הראשון שראינו בדרך- Himalayan Journeys. הבעלים סטאנזין עשה רושם מצוין - הוא ענה לנו תשובות מפורטות לגבי מקומות ששאלנו לגביהם, הצביע לנו על כל מקום במפה והסביר לנו בפרוטרוט את הדרכים שאנו אמורים כלעבור בכל אופציית טיול שהציע. בניגוד בולט לסוכנים הרגילים בהודו, שמתפקדים בעיקר כמזמיני כרטיסים לאוטובוס ובכל שאלה אחרת מתקשרים לסוכנות אחרת, סטאנזין נראה לנו כמו סוכן נסיעות מקצועי ואמין, שאשכרה יודע את העבודה שלו.
לא התלבטנו יותר מדי וסגרנו עסקה של שישה ימי טיול: שני ימי נסיעה בג`יפ דרך העיר קרגיל הגדולה ועד לפאדום: "העיר הגדולה" של מחוז זנסקר הצמוד ללדאק, שני ימי שהיה במקום וצפייה בפסטיבל שמתרחש בדיוק באותו תאריך, ושני ימי חזרה בג`יפ. למרות שהנסיעות מהוות את רוב הטיול ועלו לנו המון המון כסף, הנוף אמור היה להיות החוויה העיקרית מכל הטיול הזה.
היום הראשון - יוצאים לקרגיל
בבוקר היום הראשון לטיול יצאנו נרגשים מהגטסהאוס עם הציוד על הגב. נכנסנו לג`יפ החדש והנקי שחיכה לנו בדיוק בזמן, ואמרנו ללה להתראות. כפי שסוכם מראש, כעבור שעה עצר הג`יפ שלנו באמצע המדבר. חמש דקות אחר כך הגיע משום מקום ג`יפ נוסף ואנחנו עברנו עם כל הציוד שלנו אליו. בגלל פוליטיקות והבטחת הכנסה ששומרת לעצמה קרגיל, העיר שחולשת על אזור זנסקר, אסור לג`יפ מלה לנסוע ברחבי זנסקר וקרגיל וכך לגזול את ההכנסה הפוטנציאלית של נהגי הג`יפים-מוניות מאותו אזור. למרות שהג`יפ אליו עברנו נראה מעפן ומסכן עם ריח של דלק, שתקנו והתיישבנו בו כמו ילדים טובים. בדיעבד, אם היינו מתלוננים כבר אז אולי הטיול שלנו היה נראה אחרת. אם רק היינו יודעים מה מחכה לנו...
אחמד הנהג החדש שלנו התניע את הג`יפ, ואנחנו התחלנו לנסוע. אחרי שעברו דקות ההתרגשות הראשונות של תחילתו הממשית של הטיול שלנו, קלטנו פתאום שמשהו לא ממש תקין - הנוף שנשקף מהחלון זז לאט מדי. תנאי הכביש היו מצוינים - כביש ישר ורחב במישור ואנחנו כלי הרכב היחיד בסביבה. למרות זאת, ולמרות שכל נהג אחר היה נוסע במהירות של 60 קמ"ש לפחות (בארץ היו נוסעים על 110), מד המהירות בג`יפ שלנו בקושי גרד את ה-20. שאלנו את אחמד בעדינות אם הוא יכול להאיץ מעט, בקצב הזה הרי לא נספיק להגיע לפאדום בזמן. אחמד ענה לנו שאי אפשר, זו מהירות של בוקר. למרות שהיינו המומים מהתשובה החלטנו שלא להאיץ בו יותר מדי ולהניח לו לנהוג כמו שהוא רוצה - הוא הרי הנהג שלנו למשך הכמעט שבוע הקרוב, וכדאי שהוא לא ישנא אותנו כבר על ההתחלה.
כמה דקות אחר כך אחמד הגיע למהירות שיא של 30 קמ"ש וכך המשיך בנסיעה. שעה מאוחר יותר הגענו עם הג`יפ שלנו לעלייה קטנה, לא יותר מ-30 מעלות, ואז הג`יפ השתנק והכריז על שביתה - הוא את זה לא עולה. היה יום חם, והג`יפ המצ`וקמק הזה בחר לעצור בצד כביש באמצע המדבר, הכי מרוחק שאפשר מכל ציוויליזציה שהיא. למזלנו הרב היתה רוח נעימה ששיככה את החום הכבד, ואנחנו יכלנו לעמוד מחוץ לג`יפ בזמן שאחמד התאמץ לתקן אותו.
התיקונים עצמם היו אחת החוויות המסעירות של הטיול. כבר כשהג`יפ עצר הבנו שאחמד לא ממש יודע אנגלית. אם לדייק - הוא מצליח להבין משפטים פשוטים מאוד אם אומרים אותם לאט וברור, וכשהוא לא מבין הוא פשוט אומר YES וסוגר עניין, יהיה מה שיהיה. למרות שזה עלה לנו במאמצים רבים, הצלחנו בסוף להוציא מאחמד את הסיבה שלדעתו גרמה לג`יפ לשבוק - הפילטר של מנוע הדיזל הלך. רווח לנו קצת. אמנם אף אחד מאיתנו לא ידע מה זה פילטר של מנוע דיזל ועד כמה באמת צריך אותו כדי שהג`יפ יתניע, אבל לפחות זה לא נשמע רציני. נראה היה שהפציינט ישרוד. במשך יותר משעה אחמד חפר במנוע, הפך אותו מכל הכיוונים, התאמץ והשתדל נורא שהגרוטאה תעבוד. בסופו של דבר הוא הצליח להוציא משם איזו חתיכת מנוע מטונפת, הוציא ממנה המון שמן שהיה שם, הצמיד את הפה שלו לג`יפה הזו והתחיל לנשוף. זה היה הפילטר. אחרי כל זה הוא לקח סמרטוט קטן ומטונף והתחיל לנקות איתו את הפילטר המסכן. נראה ששום דבר לא עזר, כי גם אחרי שעה הג`יפ עם הפילטר הנשוף עשה בעיות בהתנעה, ואחמד לא נראה מרוצה - הוא הוציא את הפילטר, שם אותו מתחת למושב הנהג, ניקה ביסודיות את המנוע וסגר אותו בטריקה. כשסיים את כל העניין אחמד ניגב את פניו המיוזעות עם אותו סמרטוט שניקה את הפילטר והמנוע, והתניע את הרכב. וכך גילינו שג`יפים שפועלים על דיזל יכולים לפעול גם בלי הפילטרים שלהם.
המשכנו בנסיעה. מהירות מרבית - 25 קמ"ש. כעבור עשר שעות ו-250 קילומטרים, הגענו לתחנת הלילה שלנו - קרגיל (Kargil).
קרגיל היא העיר הגדולה של הסביבה, ונראית כמו כל עיירה הודית טיפוסית - רועשת, מטונפת, עם תנועה מטורפת. למרות שהגענו מותשים לקרגיל התעקשנו על חיפוש גסטהאוס סביר. לעמי ומיטל היתה זו הפעם הראשונה של חיפוש גסטהאוס בעצמם, והם העדיפו לישון במקום נוח ונעים אחרי הנסיעה המתישה ולפני הימים הבאים בהם סביר שהגסטהאוסים לא יהיו ביתיים ונעימים כל כך. בסופו של דבר מצאנו שני חדרים נחמדים במחיר לא נורא כל כך במלון מרוחק שיועד לקבוצות. אחרי יום ארוך של נסיעה בחום כבד (כמובן שבג`יפ הכל כך יקר שלנו אין מזגן) שמחנו מאוד להתקלח ולנוח על המיטות הרכות. מאחר והמלון היה באמת מרוחק ולא היו לנו כבר כוחות לטייל, שאלנו את בעל המלון כמה עולה להצטרף לארוחת הערב עם קבוצת התיירים שלנה כרגע במלון. נענינו יש כרגע ארוחת ערב קונטיננטאלית טובה עם עוף, ואנחנו מוזמנים להצטרף. ארוחת ערב עולה 60 רופי לאדם. התפלאנו, הרי המחירים באזור לדאק גבוהים בדרך כלל, וארוחה מלאה עם עוף בדרך כלל עולה לפחות פי שתיים. לאחר ששאלנו פעם ופעמיים נוספות, רק כדי להיות בטוחים, עלינו לארוחת הערב.
בארוחה הושיבו אותנו במרחק מה מהקבוצה המאורגנת. כשאחד המלצרים ניגש להביא לנו מרק הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו. ענינו לו "ישראל" בדיוק כשהוא סיים להגיש לנו את המרק והתרחק. ואז, ממרחק בטוח, הוא הסתכל אלינו בחיוך ואמר "ישראל בום בום!!" אני לא יודעת אם הבום בום היה הדגמה של מה שישראלים עושים או מה שצריך לעשות לישראלים, אבל בכל מקרה אנחנו צחקנו, ולקחנו את הבום בום שלו עמוק ללב. כנראה שבקרגיל יש עמדה שלא לטובת ישראלים בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי ובעניין מערביים בכלל. הרוב המוחלט של התושבים כאן הוא מוסלמי. עד עתה נפגשנו עם הרבה מאוד מוסלמים בהודו, והיינו בהמון יישובים מוסלמים, אבל היתה זו לנו הפעם הראשונה שהרגשנו לא רצויים כזרים וכישראלים במיוחד מצד מוסלמים בהודו. לא שעשו לנו משהו רע, אבל כמו אותו מלצר חסר טאקט הם פשוט גרמו לנו להרגיש לא בנוח.
היום השני - נסיעה שאמורה להסתיים בפאדום
למחרת בבוקר קמנו שמחים ומאושרים. אחרי שהתיקים היו ארוזים, ניגשנו לשלם את החשבון. כשהמנהל הגיש לנו את הדף, חשכו עינינו מיד - המחיר היה פי כמה ממה שאנחנו חישבנו שהוא אמור להיות. אז נכון, לא לקחנו בחשבון את המיסים המטורפים שהמלונות גובים, אבל בכל זאת המחיר נראה גבוה מדי. אז קלטנו את המחיר שנגבה מאיתנו עבור ארוחת הערב הכל כך זולה מאתמול - פתאום, במקום 60 הרופי שנאמרו לנו, נכתב בחשבון 125 רופי לאדם. יותר מפי שניים המחיר האמור! מיד עלה לנו הדם לראש. לא האמנו שאותו אדם חביב שערב לפני כן הבטיח לנו ארוחה נפלאה בזול ועמד על כך שאנחנו לא טועים וכן, זה המחיר, פתאום הופך את עורו ומשקר לנו בלי לעפעף. לא וויתרנו, התעקשנו והזכרנו לו בפרטי פרטים את שהוא אמר לנו יום קודם. ברוב חוצפתו מר מנהל אמר לנו שאנחנו צודקים, זה באמת מה שהוא אמר, אבל כמובן שהוא התכוון לכך שארוחת 60 הרופי היא ארוחה של אורז ועדשים, הרי איך אנחנו מצפים שארוחה בשרית עשירה כמו זו שאנחנו קיבלנו תהיה זולה כל כך.
חצי שעה ישבנו מולו, מתאפקים שלא לקום עליו ולהוציא עם הידיים את כל עצבינו, והוא בשלו - עומד על כך שהוא התכוון במחיר הזול לארוחה שאותה מעולם לא ציין בפנינו. בסופו של דבר לקחתי את דף החשבון והעתקתי את שם המלון לפנקס שלי, כשאני אומרת לו שאני על המלון שלו אתלונן. ואז הוא הבין שהתרגיל שלו יכול לעלות לו ביוקר - הוא חטף לי את החשבון מהיד בעצבים, ושאל בתמימות, כאילו שאני איזו מרשעת - בשביל מה לי לעשות דבר נורא כזה.
אנחנו לעמק השווה לא הגענו. המנהל האיום החליט "ללכת לקראתנו" ולתת לנו הנחה של 5 רופי לארוחה בהתחלה, וכשצחקנו לו בפנים הוא הוריד את המחיר ל-100. כשראינו שלא יעזור לנו דבר והוא לא יחזיר את המחיר ל-60 הרופי שהובטחו לנו, החלטנו לשלם ולעוף משם. אולי בכל מקום אחר היינו משלמים את הסכום שנקבע מראש ולא רופי יותר, אבל כאן חששנו שלא לשלם מפחד העיירה הלא נעימה הזו. מי יודע את מי הוא היה שולח אחרינו לגבות את הכסף.
יצאנו מהמלון עצבניים מאוד, כשבעל המלון מנסה לפייס את עמי ועדי (אני ומיטל הרי לא פונקציה) בהבטחות לחצי מחיר בפעם הבאה שנגיע (הוא באמת פחד שנתלונן). כבר כשיצאנו מהמלון הבטחנו לעצמנו שלא ניתן לדבר לעצבן אותנו יותר, נשאיר הכל מאחורינו ונתחיל את הטיול מחדש - ליהנות מכל רגע שנשאר ממנו, ונכנסנו לג`יפ. אחמד עשה כמה סידורים אחרונים בג`יפ, ואז התניע את הרכב והחל לנסוע. פתאום, ממש בתחילת הנסיעה, שמענו צליל מוזר שנשמע כמו לעיסת מסטיק. הסתובבנו אחורה כדי לראות מנין מגיע הצליל ונדהמנו לראות שבמושב האחורי של הג`יפ יושב לו בחור הודי שחייך אלינו תוך כדי לעיסת מסטיק קולנית איומה. המומים לחלוטין שאלנו את אחמד לאט וברור מי לעזאזל האיש שיושב איתנו בג`יפ. ואחמד, בשלווה גמורה, ענה שזה אח שלו שצריך טרמפ לפאדום (Padum) - היעד שאליו אנחנו אמורים להגיע בסוף אותו יום. מה, נגיד לאחמד שלא יביא את אח שלו איתנו? נכנענו ואמרנו לו בכעס שהוא היה צריך לבקש מאיתנו מראש או לפחות להודיע על הטרמפיסט, אבל שייסע איתנו.
מאוחר יותר עצר לנו אחמד בשוק המרכזי של קרגיל כדי לערוך קניות ליום הנסיעה הארוך (בדרך מקרגיל לפאדום אין אפשרות לקנות אוכל ומים). אז התאפשר לנו לראות מקרוב יותר את הנוסע הסמוי שלנו, ומה נגיד לכם - הוא בכלל לא נראה דומה לאחמד, והם גם ממש לא נראו כמי שמכירים אחד את השני. עדי הסיק מהר מסקנות - לא רק שהוא לא אח שלו, הוא בטח גם משלם לו כסף על ההסעה עד לפאדום, ואנחנו יוצאים הפראיירים. החלטנו שהנוסע יצטרך למצוא לו אוטובוס, ועדי התנדב להודיע לאחמד, שדווקא לא עשה בעיות בעניין. תוך שניות הנוסע התנדף לו בלי בעיות.
ברגע שיצאנו מקרגיל התחלף הכביש הסלול בדרך לא סלולה, זרועה באבנים, שהג`יפ לא הפסיק לקפץ עליה. בשעות הראשונות עוד קיווינו שהדרך תתחלף בכביש סלול באיזו נקודה. כעבור כמה שעות כבר השלמנו עם המצב והבנו שזה לא יקרה. ובאמת, מלבד קטע דרך של כמה מאות מטרים בפאדום עצמה, רק כשחזרנו לקרגיל ראינו שוב אספלט. בהתאם לדרך הסלולה, לפיתולי הכביש ולהרגלים של אחמד, המהירות שהיתה לנו ביום הקודם הצליחה לרדת לשפל חדש. מהירות מרבית - 15 קמ"ש. אבל מה שכן, ראינו נופים מדהימים - עברנו על פני קרחונים אדירים, עמקים ירוקים, הרים חומים עם פסגות מושלגות, וראינו הרבה מאוד עדרים של כבשים ויאקים יפהפיים. והשמיים... איזה שמיים... בזכות הגובה הרב שהיינו בו ובזכות האוויר הנקי כל כך, השמים היו בצבע כחול עמוק, וכל כך יפים. בהחלט היה נוף מדהים.
לקראת השעה חמש אחר הצהרים הגענו לרנגדום (Rangdum), כפר פצפון פצפון באמצע הדרך שבין קרגיל לפאדום. העצירה היתה בשביל הצ`ק פוסט הצבאי/משטרתי, אחד מיני רבים שנאלצנו לעצור לכבודם בדרך כדי למלא אצלם את פרטינו. לא הצלחנו להבין לצורך מה אנו ממלאים בכל פעם מחדש את כל פרטי הדרכון, הויזה, מטרות הביקור ועיסוקינו בטפסים הללו, ובכל פעם מחדש. לפעמים אחמד לקח את כל דרכונינו והפקיד מלא לבדו את הפרטים (אפילו בלי לטרוח לצאת מהאוהל ולהשוות בין הפרצוף שבדרכון לזה שבג`יפ), לפעמים אנו הכתבנו לפקיד, לפעמים עמי או עדי היו הנציגים של כולנו ולפעמים מסרו לנו את מחברת הרישום ומלאנו הכל בעצמנו. בכל מקרה, כל עניין הצ`ק פוסטים היה טרדה מעצבנת לכל אורך הדרך, אבל כאן ברנגדום יתכן וזה מה שהציל אותנו באותו לילה.
לפי התכנון היינו אמורים לנסוע מקרגיל לפאדום ביום אחד ארוך של 11 שעות. סטאנזין סוכן הנסיעות שלנו אמר שאין אפשרות ללון בדרך חוץ מבאוהלים. הוא גם טען שהדרך כולה סלולה ונוחה חוץ מקטע דרך בן שעתיים אחרי רנגדום, ואנחנו כבר ראינו מאז קרגיל כמה שהוא טעה. כשהגענו לרנגדום שאל אותנו אחמד אם אנחנו רוצים להשאר שם ללילה ולהמשיך בבוקר. מאחר ולפי סטאנזין הנסיעה שעוד לפנינו לא היתה אמורה להיות ארוכה, אמרנו לו שאנחנו מעדיפים להמשיך לפאדום. אחמד הסכים בלי להתווכח. למזלנו בעת שנרשמנו בצ`ק פוסט רשם גם מדריך טיולים מדלהי את הקבוצה המאורגנת שלו. הוא נדהם לשמוע מאיתנו שאנו מתכוונים להמשיך באותו יום לפאדום - הוא אמר שהדרך עוד ארוכה מאוד, ואם נמשיך עכשיו לנסוע על גבי הצוקים הגבוהים הללו ובכבישים האיומים הללו נגיע במקרה הטוב בשעות הקטנות של הלילה לפאדום, דבר שאינו סימפטי בכלל. ומה שיותר סביר לטענתו הוא המקרה הרע - שלא נגיע בכלל.
מצאנו במהירות את אחמד, שכנראה ניסה להסביר לנו לפני כן שאנחנו צריכים להשאר ללילה ולא שאל אותנו אם אנחנו רוצים, אבל לא הלך לו בגלל האנגלית העילגת שלו.
למזלנו סטאנזין טעה גם בעניין רנגדום - מסתבר שבשנה החולפת הספיקו לבנות גסטהאוס ממשלתי במקום ולהפקיד את המפתח אליו בידי אחד הכפריים. אמנם לא היו בגסטהאוס מים זורמים או חשמל, אבל אנחנו היינו אסירי תודה שלפחות יש לנו קירות וגג לישון בינהם בקור הנורא ששרר אז, וכך לא נאלצנו לישון כמו סרדינים קפואים בג`יפ הקטן.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי לטיול.
היום השלישי - הגעה לפאדום
הנסיעה מרנגדום לפאדום היתה עוד יותר גרועה מזו שעשינו ביום הקודם. הג`יפ לא הפסיק לרעוד על גבי האבנים, ואנחנו חטפנו הרבה מאוד סימנים כחולים ברגלים ובישבן. כעבור 7 שעות ארוכות הגענו לפאדום עייפים, רעבים וצמאים - מאחר ולא ידענו שיידרש לנו עוד יום כדי להגיע לפאדום, לא קנינו מספיק אוכל ומים בקרגיל ואלה לא הספיקו לנו לכל הדרך.
אחרי שכבר התמקמנו לנו בגסטהאוס, הזמנו אוכל ורצינו לנוח, דפק לנו פתאום אחמד על הדלת. מסתבר שצצה לנו בעיה חדשה -איגוד המוניות המקומי לא מאפשר לאף ג`יפ-מונית מבחוץ לעבוד באזור פאדום וזנסקר בכלל. הדבר היחיד האפשרי הוא להגיע לפאדום - לראות את האזור ולצאת מפאדום אי אפשר. חייבים לזנוח את המונית שבאנו איתה ולהזמין מונית מקומית. ואנחנו לא רק ששילמנו מראש על הנסיעה חזרה עם הג`יפ שלנו, גם שילמנו על שני ימי טיול עם הג`יפ באיזור פאדום, כולל הגעה לפסטיבל. כך שמעבר לאי הנוחות יוצא שאנחנו בהגבלות הללו מפסידים הרבה כסף. כמה שכבר הינו עייפים ועצבנים על אינספור התקלות שכבר קרו לנו בטיול הזה, זה כבר היה הקש ששתה את הגמל. יצאנו ארבעתנו, רותחים מכעס, כדי לחפש טלפון. החלטנו להתקשר לסטנזין כדי שהוא בתור סוכן הנסיעות שלנו יעשה את השמיניות באוויר לתיקון העניין ולא אנחנו. מעבר לכך, כל כך הרבה בעיות היו בטיול הזה עד עכשיו ורצינו לשתף גם אותו בעצבים שלנו.
בכל עיירה הודית ובכל חור נידח במדינה הזו ישנה תמיד איזו חנות שמפעילה גם טלפון. תמיד רשום ISD STD PCO על הדלת, ראשי תיבות של משהו שאומר שיחות חוץ, שיחות פנים וכאלה. מסתבר שפאדום לא הולכת עם הזרם, וזה שלכולם יש לא אומר שגם לה יהיה - בפאדום אין חנויות כאלה! אחרי שסקרנו את כל העיירה (רחוב אחד) ושאלנו בערך את כל התושבים, הבנו שיש מרכזיית טלפונים אחת, שכנראה מכוונת שיחות לבתים פרטיים, ושם נוכל להתקשר. באמת ניגשנו לשם ולמזלנו המקום היה פתוח. מיטל, המוכשרת מבינינו בענייני אנגלית, התקשרה לסטנזין והבהירה לו טוב מאוד שאנחנו ממש לא מרוצים מכל עניין הטיול, וגם הסבירה את פרטי הבעיה החדשה. סטנזין דרש לדבר עם אחמד, דרכו הוא יסדר הכל. טוב, למצוא את אחמד שנעלם לנו בדרך לא היה כזה קשה - הוא ישב עם כל שאר נהגי המוניות והריץ צחוקים. ביקשנו מאחמד שיבוא איתנו וניגשנו שוב למרכזייה, רק כדי לגלות שבינתים הם הספיקו לנעול את המקום.
מתוסכלים חזרנו עם אחמד לתחנה, ואז ראינו התקהלות קטנה במקום. מסתבר שמדריך התיירים ההודי שפגשנו ברנגדום הגיע לכאן, ונדהם גם הוא מהגבלות איגוד המוניות. ניגשנו אליו כדי לבדוק את העניין ולראות מה הוא יוכל לחדש לנו בתור אחד שמבין את השפה. ממנו נודע לנו שהאיסור על ג`יפים מבחוץ לטייל באיזור פאדום הוא עניין ידוע. כשאותו מדריך מדלהי מביא לכאן קבוצות הוא תמיד משכיר כמה ג`יפים מקומיים לטיולים הפנימיים (למה שנקרא Sight Seeing). הוא גם הסביר לנו שכל סוכן נסיעות ששולח אנשים לאזור חייב לדעת על הסיפור הזה, אחרת הוא לא יכול לקרוא לעצמו סוכן נסיעות. בנוסף, הוא אמר לנו שעניין איסור היציאה עם הג`יפ מפאדום הוא דבר חדש, וגם לא חוקי בעליל. הוא אמר לנו שהאיגוד הוא סוג של מאפיה שפשוט רוצה לגזול כספים, ואין ממש ברירה אלא לשתף איתם פעולה או לפנות למשטרה.
כעת, מצוידים בתובנות החדשות שלנו, ניגשנו שוב לחפש טלפון. במזל מצאנו הפעם תור ארוך לטלפון בחנות קסטות מיניאטורית. כשהגיע תורנו אחמד התקשר לסטאנזין, שסיכם איתו שהוא ישלם את כל מה שצריך לג`יפ שיקח אותנו למחרת לפסטיבל. סטנזין כבר יתחשבן איתו מאוחר יותר. כמובן שהעניין לא סיפק אותנו לחלוטין - הרי הובטח לנו ושילמנו על ג`יפ צמוד כל היום לטיולים, ומה שקיבלנו בסופו של דבר הוא ג`יפ לפסטיבל וחזרה. אבל מה יכלנו לעשות כשהסוכן במרחק שלושה ימים נסיעה והמאפיה מסנדלת לנו את הג`יפ. שוב החלטנו לשים הכל מאחורינו ולפתוח דף חדש.
ואז בערב מיטל התעלפה ואני הקאתי.
היום הרביעי - הפסטיבל
בבוקר למחרת יצאנו לפסטיבל בקארשה (Karsha) במונית שאחמד השכיר עבורנו בשעה 9 וחצי, כי אמרו לנו שהפסטיבל מתחיל בערך ב-10. כשהגענו למקום אחד הנזירים אמר לנו שהפסטיבל מתחיל ב-11 ואנחנו יכולים בינתים לעלות למעלה ולהסתכל על ההכנות. כשהגענו למעלה, לרחבה הקטנה במנזר עליה יתקיים מאוחר יותר הפסטיבל, נזיר אחר הודיע שבשעה 12 מתחילות החגיגות. חיכינו כמו ילדים טובים על המדרגות, עד שב-1 וחצי בצהרים נשמעה חצוצרה שהכריזה, סוף כל סוף, על פתיחת הפסטיבל.
הפסטיבל התחיל ברעש וצלצולים - כמה כלי נגינה טיבטיים ניגנו יחדיו בצלילים עמוקים, חצוצרות ארוכות וגונגים גדולים נתנו הדים מרשימים מאוד, ופתחו את הפסטיבל. לאט לאט החלו לרדת מגרם המדרגות שליד הרחבה הקטנה השחקנים - נזירים מחופשים בכל הגילאים, לבושים בגדי משי ססגוניים ומסכות עיסת נייר ענקיות, מושקעות עד הפרט האחרון. הם הציגו הצגה אילמת: אדם במסכה ענקית של נזיר עצוב התישב בפינה, ואחד אחרי השני נזירים במסכות מפחידות הגיעו אליו, כולם רוקדים בדרך את אותו הריקוד.
ברקע קריין הסביר את העלילה בלדאקית, ולאחר מכן באנגלית לא ברורה. לא הבנו כלום ממה שהלך שם (נראה היה שכוחות הרוע באים לדבר עם אותו נזיר עצוב, לא ברור למה), אבל די נהננו בהתחלה מהמופע הססגוני. אחרי כמה וכמה ריקודים, שכולם נראו אותו הדבר, גם המסכות כבר איבדו מקיסמן ואנחנו התחלנו להשתעמם. כעבור כמעט שעה החלטנו שדי לנו, הספיק לנו מהפסטיבל, ועזבנו את המקום. איזה מזל שהדרך עד כאן היתה כל כך יפה ולא באנו רק בשביל אותו פסטיבל... זה היה כל הטיול שלנו בסביבת פאדום. בהעדר ג`יפ צמוד ובגלל החשש שעוד משהו ישתבש בטיול הזה, נחנו בשאר היום שנותר לנו בגסטהאוס.
היום החמישי - חופפים ראש בפנסילה
למחרת קמנו מוקדם בבוקר, לקראת הנסיעה חזרה ללה. חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו, ומי לא בא? אחמד. עברה כבר החצי שעה איחור הממוצעת שלו (יום אחד הוא אחר לנו בשעה וחצי כי הוא אכל ארוחת בוקר) ולא ראינו ממנו סימן. בסופו של דבר קלטנו אותו יושב מול קבוצה של נהגי מוניות מקומיים, ומדבר בלהט. מסתבר שהאיגוד לא רצה לתת לנו לנסוע חזרה ללה - אלא אם כן אחמד יסע לבדו לקרגיל, ואנחנו ניקח מונית של הארגון. לקארשה לא היה לנו אכפת לסוע בג`יפ מקומי, ושאחמד ישלם. אבל ללה? שלושה ימים נסיעה? לא נראה לנו העניין בכלל. קודם כל זו נסיעה יקרה מאוד, לא בטוח שלאחמד היתה כזו כמות של כסף מזומן, ואנחנו בוודאי שלא התכוונו לשלם עוד רופי אחד עבור הנסיעה הזו. מעבר לזה, הג`יפים המקומיים קטנים יותר ופחות נוחים מזה של אחמד, ובכלל - למה שנכנע למאפיה הזו?
עמי ועדי ניגשו להתערב בעניין, אבל מהר מאוד הבינו שאחמד עושה שם עבודה לא רעה. הנהג הכחוש והאומלל שלנו נראה פתאום כמו נואם רציני מול הקהל הנלהב שלו. כעבור יותר משעה וחצי ובעיקר בזכות "דמי הנסיעה" של 200 רופי שאחמד שילם, איגוד המוניות נאות לתת לנו לצאת מפאדום עם הג`יפ שלנו.
בזמן שאחמד התווכח עם האיגוד אנחנו ישבנו בצד וחיכינו. לאט לאט התקבצו סביבנו ילדים מקומיים שהיו בדרך לבית הספר, ושאלו אותנו שאלות באנגלית רהוטה. הם התעניינו בעיקר מהיכן הגענו ואיך קוראים לנו. מסתבר שבתי הספר באיזור מתחילים את השיעורים רק בשעה 10 בבוקר. לכל בית ספר יש מדים אחרים - לבית הספר היסודי מדים ילדותיים וסולידים יותר, לבית הספר התיכון מדים צבעוניים ומבוגרים יותר. מיטל ואני התלהבנו מאוד מהילדים, והלכנו לראות את בית הספר היסודי במקום לחכות סתם בשמש. כשנכנסנו לבית הספר ישב צוות המורים בצד עם המנהל, והילדים התרוצצו ברחבה גדולה מול בנין בית הספר הקטן. המורים והמנהל היו צעירים מאוד, מטופחים ולבושים כולם בבגדים מודרנים, מה שנראה כל כך מנוגד לאנשי פאדום המיושנים ולתלבושות ביצפר המחויטות.
ביקשנו רשות מהמנהל לצפות בבית הספר, והוא הזמין אותנו לראות את מסדר הבוקר שבדיוק התחיל: עם השמע הצלצול, כל תלמידי בית הספר (בערך 50) התקבצו בשורות מסודרות ברחבה, ממש כמו חיילים ממושמעים. כמה תלמידים בוגרים נעמדו מול הקבוצה הגדולה והחלו לתת הוראות של מסדר - עמוד דום, פנו ימינה, פנו שמאלה... לאחר מכן באה תפילת הבוקר (האיזור מוסלמי) ושירת ההמנון. הילדים, בעיקר הקטנים יותר, התרגשו נורא מעצם זה שאני ומיטל הסתכלנו עליהם, ולא הפסיקו לחייך לכיווננו. עם סיום המסדר התישבו כל הילדים על הרצפה, ואז הזמין אחד התלמידים הבוגרים נציג מכל כתה, לפי הסדר, כדי לתת הרצאה קטנטנה של כמה משפטים באנגלית לפני כל בית הספר. אחד דיבר על עצמו ועל כמה שבית הספר והמנהל שלו נפלאים, אחר דיבר על מלזיה, כל אחד על נושא, לבחירתו. הילדים בכתות הנמוכות נורא התרגשו מעצם המעמד, והם גם לא דיברו באנגלית. היה מאלף לראות כמה שהילדים נראים שמחים להיות בבית הספר, ועד כמה הם ממושמעים, או לפחות כך הם נראו באותו מסדר. בסוף המסדר הודינו למנהל וחזרנו לג`יפ - שם כבר חיכו לנו עדי ועמי, אחמד הצליח לשחרר את הג`יפ שלנו מהמאפיה. יצאנו לדרך.
כמה שעות לפני רנגדון, עצירת הלילה שלנו, עצרנו עם הג`יפ בפנסילה (Penzila) - מעבר ההרים (פאס) הגבוה ביותר בדרכנו - מעבר בגובה 4450 מטרים. רק כמה ימים לפני כן היינו באותו המקום ורעדנו מקור, והנה בפעם השניה מזג האוויר השתנה לחלוטין - היה חם והראות היתה טובה, וכך יכלנו לראות בבירור את הנוף המרהיב שעמד לנגד עינינו: ההרים הלבנים שממול, הקרחונים שבין ההרים המרוחקים יותר, הנוף הירוק הקרוב אלינו והאגם הצלול כל כך שבראש ההר, בראש פנסילה.
מאז קרגיל לא התקלחנו. המים בפאדום היו חומים כל כך שנראה היה שמקלחת תלכלכך אותנו עוד יותר משהיינו מטונפים. לכן עמי ועדי החליטו כבר בג`יפ שהם יחפפו ראש באגם של פנסילה, עוד יומיים בלי מקלחת לפנינו, לפחות שהראש יהיה נקי. החפיפה היתה פרויקט - האדמה מול האגם היתה בוצית ואי אפשר היה ממש להשען עליה. המים באגם היו מי שלגים קפואים כל כך שרק נגיעה של שניה בהם הפכה את האצבעות שלי לאדומות מקור. אבל בכל זאת - החליטו אז החליטו, אחד אחרי השני הכניסו עמי ועדי את הראש לתוך המים הקרים, צורחים מהקור, וחופפים את הראש. הם אפילו השקיעו ושמו שמפו. אחרי כל עניין החפיפה היה עשינו את המשך הנסיעה עד לרנגדום עם ריח שמפו נפלא בג`יפ, ושני נוסעים קפואים ומאושרים.
היום השישי - בוב מצטרף
הפעם לא היינו לבדנו בגסטהאוס של רנגדום. בחדר לידנו ישן בוב, תייר אוסטרלי שטייל לבדו בזנסקר מכפר לכפר. בוב ביקש להצטרף אלינו לג`יפ, עד עכשיו הוא טפס טרמפים עם משאיות שהגיעו לאיזור אבל עכשיו בא לו לסוע בנוח יותר והוא מוכן לשלם. עשינו חישוב של חלקו היחסי של בוב בנסיעה - יומיים נסיעה עד ללה - יצא 1200 רופי. בוב התנצל ואמר שזהו סכום שאינו יכול לשלם והוא יוכל לשלם רק מאתיים בערך, ומיד עדי אמר לו שאין בעיה, שיצטרף אלינו לדרך בלי תשלום, הרי יש לנו עוד הרבה מקום. וכך יצאנו לדרך - נהג מוסלמי אחד, טרמפיסט נוצרי תפרן וארבעה יהודים שלא אכלו ארוחת בוקר (ברנגדום פותחים את המסעדה האחת העלובה מאוחר). כבר בתחילת הדרך התברר שבוב הטרמפיסט הוא אדם נחמד מאוד. את ארוחת הבוקר בפאניקאר (Panikar) הוא הזמין עבורנו כאות תודה על הטרמפ, ולא התלונן בכלל כשדברנו ביננו עברית.
את הנסיעה באותו היום אחמד עשה מאוד לאט, הרבה יותר לאט מהאיטיות הרגילה שלו ובטח שיותר לאט מהמהירות שנסענו בה באותו קטע דרך בכיוון ההפוך. באמצע הדרך הוא גם עצר מדי פעם, סתם ככה כדי להסתכל על הנוף. בוב אמר שמעודו לא ראה מישהו נוסע לאט כל כך - גם כשעשה את הדרך הזו במשאיות, אלה נסעו במהירות גבוהה הרבה יותר מהג`יפ של אחמד. התחלנו לחשוב שהוא עושה את זה בכוונה.
הפעם ביקשנו מאחמד שיעצור לנו במקום אחר ללינת לילה. לא היינו מעונייני לישון שוב בקרגיל, וגם לא היינו נכנסים אליה בכלל אלמלא רצינו להתקשר הביתה להודיע שאנחנו עדיין חיים, וגם כדי להצטייד בכמה מאפים לדרך. בחרנו לישון במולבק (Mulbek)- כפר קטן במרחק שעה נסיעה (29 ק"מ) מקרגיל. התמקמנו בגסטהאוס שהוא מעין פונדק דרכים הממוקם בדיוק מול הפסל המקומי המפורסם - ה-Chamba Statue, פסל של אל שלפי שלט במקום נוצר לפני תקופת המוגולים, בערך לפני 2000 שנה. לפי מקומי שפגשנו בו הפסל לא כל כך עתיק כפי שנכתב בשלט (שלפיו נכתב כדי למשוך תיירים), והפסל הוא של הבודהה מאטריה, הבודהה העתיד לבוא. מעט אחרינו הגיעו למולבק ישראלים על אופנועים. כמה היה מוזר לשמוע פתאום עברית ודיבור קולני אחרי כמה ימים של שקט וניתוק - הישראלים נשמעו לנו פתאום כל כך רעשנים לעומת השלווה של המקומיים. כמה מוזר זה היה.
היום האחרון - אחמד הופך חברבורותיו
היום שבו הינו אמורים להגיע סוף סוף ללה בחזרה, גילינו פתאום שכשאחמד רוצה, הג`יפ יכול לעבור את ה-20 קמ"ש. הוא אפילו יכול לנסוע על 80 בפיתולי ההרים! מי היה מאמין? מסתבר שאחמד נורא רצה לצאת בחזרה הביתה אחרי שהוא מגיע ללה, והבית שלו נמצא 0 ק"מ לפני קרגיל. כך, כשהוא מתכנן לעשות את אותה הדרך גם בחזרה הביתה אחמד פתאום זנח את עקרון ה"מהירות של בוקר" וכל הרחמנות על הג`יפ, ונסע במהירות כזו שנאלצנו לבקש ממנו להאט. פעם אחת גם כמעט התנגשנו במשאית שבאה מולנו, אחרי הסיבוב.
הדרך ללה עברה באמת במהירות, כמעט ולא עצרנו בדרך - אפילו וויתרנו על עצירה לארוחת צהרים מסודרת ופשוט קטפנו לנו בדרך חטיפים, רצינו לנצל את ההזדמנות ולהגיע ללה בשעות האור. 12 ק"מ לפני לה, אחמד עצר את הג`יפ בלי אזהרה. הוא העמיד אותו על יד נחל קטנטן והחל לשטוף את האוטו. היינו כל כך קרובים ללה, כל כך קרובים לאוכל ומקלחת, והוא עצר לשטוף את הג`יפ!! כמה כעסנו עליו באותו רגע, הרי הוא יכל לשטוף את הג`יפ שלו גם בלה, או בדרך חזרה הביתה באותו ערב או למחרת! למה הוא עושה את זה על חשבון הזמן שלנו? כעסנו עליו מאוד וגם ניסינו להגיד לו שיפסיק וימשיך מאוחר יותר, והוא בשלו- אומר לנו "כן כן" וממשיך. מהר מאוד התיאשנו ממנו. החלטנו שאו שהוא ממש טיפש, או שהוא פשוט שונא אותנו. בסופו של דבר הגענו ללה.
בסוף אותו יום אחמד הגיע אלינו לגסטהאוס. סטנזין לא הסכים לשלם לו עבור אותו יום נוסף שהיה לנו בטיול, בגלל שהדרך מקרגיל לפאדום פוצלה ליומיים ולא נעשתה ביום אחד. כשסרבנו לשלם הוא קרא לסטנזין, ושניהם ישבו בחדר ודרשו כסף. אנחנו ובוב שהצטרף לא הצלחנו לגרום לו להבין שעצם זה שהטעות היתה שלו או של אחמד - או עקב תכנון לקוי של הטיול מצד סטנזין או הנהיגה האיטית של אחמד (אולי זה בכלל היה בכוונה כדי להאריך את הטיול?) - בכל מקרה, לא באשמתנו ולא לפי בקשתנו. להפך - היום הנוסף גזל לנו יום שהיה בלה, וגרם לנו להוצאות נוספות על לינה ואוכל בטיול. סטנזין לא הבין שאסור לו לדרוש מאיתנו תשלום נוסף ושהוא אפילו צריך להציע לנו החזר כספי חלקי או מלא אפילו. הוא התעקש להסביר לנו שהוא סטודנט, והיה בזמן הטיול שלנו בקשמיר בבחינות, ואחרת הוא היה יכול לסדר עניינים. לכן הוא דורש מאיתנו עוד כסף.
לא עזר כלום, אנחנו לא וויתרנו וסטנזין התעקש. הוא אפילו רמז שתכננו הכל מראש כשלא הבאנו לו מספרי ויזה ודרכונים לפני הטיול, ודרש שנביא לו את המספרים עכשיו כדי שיוכל לגשת למשטרה. הטחנו בפניו שהבאנו את כל פרטינו לעובד שלו. איך סוכן נסיעות לא יודע מה הולך במשרד שלו, ואיך הוא יכל לשלוח אותנו לטיול מרוחק כל כך בלי לקחת את פרטינו? ואם היה קורה לנו משהו, איך היה מדווח? מרגע לרגע הבנו שמדובר באדם שלא יודע את העבודה שלו, ואפילו עושה אותה בצורה גרועה ממש. לנוכח האיום של סטנזין, איימנו עליו בחזרה בתלונה במשטרת התיירות או כל גורם אחר. זה היה הרגע שבטחונו העצמי של סטנזין החל להתערער, והוא שינה את גישתו והחל לרתוח מכעס. ואז גם אחמד התערב - הוא החל לשקר. אחמד אמר שאנחנו יצאנו מאוחר, ב-12 בצהרים, ועשינו המון עצירות בדרך, ובגלל זה לא הצלחנו לעשות את הנסיעה ביום אחד. באותו רגע כולנו איבדנו שליטה ומיטל רתחה במיוחד - היא קמה וצעקה על אחמד בפנים שהוא משקר, ושיודה בכך. אחמד נבהל כל כך וכנראה שנבהל מתפיסתו בשקר מול סטנזין, ויצא מיד מהחדר, לוקח איתו את סטנזין. אנחנו מהמשטרה לא קיבלנו שום תלונה.
באותו ערב עשינו מקלחת נהדרת - שטפנו מעצמנו שבוע של טיול ארוך, מייגע ומרגיז נורא, אבל היינו מאושרים - גם מעצם זה שהגענו, וגם מהטיול - הרי גם חוויה רעה היא סוג של חוויה. מעבר לכך, הנופים שראינו היו מדהימים, מגוונים ובראשיתיים כל כך והיו שווים את הטיול כולו, כולל התקלות. אף אחד מאיתנו לא הצטער שיצאנו לטיול הזה, על כל הפאשלות שהיו בו. בהחלט היה טיול שלא נשכח לעולם.
