למחרת מתחיל הפסטיבל. בבוקר עוד מספיקות טיול קטן לארמון, אבל מאבדות את הדרך וחוזרות, ובשלוש אנחנו עולות לכוון מגרש הפולו יחד עם מאות לדאקים ותיירים אחרים. אמנם הגענו חצי שעה לפני מועד הפתיחה, אבל המקום נראה עדיין ריק למדי. מושבים מיוחדים הותקנו בו עבור התיירים, במקום מוסדר ומוצלל, אך הרחוק ביותר מהמופעים. למרות שהשמש עזה וקופחת, התיירים מתחילים לערוק ממקומותיהם המוסדרים ועוברים לשבת קרוב למופע. עכשיו אנחנו בשמש, עם כל העמך של לדאק. לצדנו יושבים לדאקים זקנים וחבורות חבורות של נזירים טיבטים בגלימות הבורדו שלהם. הם צעירים ויפים להפליא, וכמו כל הנזירים הבודהיסטיים, אין שום תחושה של התנזרות ושל חסר בהתנהגותם ובמראה פניהם.
העניינים מתחילים להתחמם ובאיחור של שעה בערך, המגרש מתמלא בהמוני אנשים בתלבושות מדהימות. הנכבדים והמוזמנים יושבים ביציע המוצל בצד הנכון, וכאשר המהומה נראית לי מספיק גדולה- אני עוברת לי לשם ויושבת בנוחיות עם כל השמנא והסלתה של לדאק. תוך עשר דקות מתחילה התגנבות יחידים של תיירים ובזה אחר זה מתמלאים כל המקומות הריקים ביציע, למגינת ליבם של מספר פקחי סדר שלא יודעים בדיוק איך לטפל בנו. אגב, הישראלים בולטים בהעדרם. היום או מחר מסיבת פול מון במנאלי, וכבר מאתמול יש הסתלקות המונית בכל כלי רכב אפשרי...
סוף סוף מתחיל הטקס, בנאומים וברכות מפי שרת התרבות המקומית וכל נכבדי הודו שהוזמנו ובאו. מיד אח"כ תהלוכה של קבוצות שונות מכל אזור לדאק, ובתוכן לא נפקד מקומה של הקבוצה הנערצת מכל - נבחרת הפולו המקומית. לצלילי מוסיקת הרים עם חצוצרות ותופים, בלווי שירה בקולות ובמקצבים מונוטוניים, מתחילות הקבוצות להופיע, במיטב המחולות המסורתיים. אני מצרפת כאן מספר תמונות של הרוקדים, וביניהן ריקוד האריה, כנראה השפעה סינית.
סחוטות לגמרי ממאמץ אחרים, אנחנו הולכות להתרחץ ולאכול משהו. ואגב אוכל- ביומנו הראשון כאן הלכנו לאכול ארוחת בוקר ב-german bakery ומצאנו את המקום אפלולי ועמוס כל כך שלאוכל חכינו כמעט חצי שעה. המאפיה, לעומת זאת, קבלה ציון גבוה, ומאז דאגנו לאספקה יומית של קרואסונים, רולים, פיצות ועוגות למיניהן. מהארץ הבאתי קפה נמס מעולה ואהוביק דאגה למרק נמס ושקיות תה. בדיעבד, כמובן, התברר שתה ושקיות מרק יש בשפע, בעיקר מרק עגבניות מצויין. הקפה, לעומת זאת, היה ממש לענין. אין בהודו קפה טוב, ולאנשים כמוני, שבלי כוס קפה ריחני לא מתחילים את היום, לא מתעוררים בעצם (לא מתעוררים עד תשע אם לא מעירים אותם, בעצם), קפה מהבית זה משהו ללא תחליף. למזלה של אהוביק היא סגדה לצ`אי, ולא היתה לה שום בעיה להתחיל את היום (בשש בבוקר! בהודו ?!).
בפרק הבא - עמק הנוברה.
