יוצאים לצ'יטואן
מכונית שחורה ומפוארת יוצאת ממלון ראדיסון בקטמנדו. גלעד ואני ישובים בספסל האחורי, ומלפנים נהג נפאלי מחריש, ומחליק את רכבו בעדינות בין המון רוחש. אני מביט בו בחשדנות כאשר הוא עוצר ליד רחוב שתריסי חנויותיו מוגפים. אומנם אנחנו יורדים ומשוטטים קמעא ברחובות, אך כמו כישוף נמשכים חזרה אל הרכב ההדור, שם הוא מחכה לנו בחיוך ערמומי. עתה הוא מנווט באומנות אל הדורבר סקוור, שם הנתיבים הופכים צרים, ונדמה כי אף ההמון צר עלינו. כאשר נכנסים פנימה, מבטי פליאה מופנים אלינו, מבטים המנסים לשער מי מובל כאן, ולאן. גלעד שואל אותי במבט מה הלאה, ואני עונה לו בחיוך רפה - אין הדבר בשליטתי, אנחנו לכודים. לבסוף הוא עוצר ורומז לנו לצאת. אנו נכנסים בעד מפתן צר אל ביתן נמוך, אפל ומלוכלך, גלעד נשאר ליד הדלת, ואני מנותב ביד האוחזת בכתפי לעבר כסא מוגבה. אני מספיק לראות את גלעד משתקף במראה שמולי, ואז מונחים עלי סדין ישן, ומגבת מטונפת. אחרי עוד דקה קצרה, מופיע נפאלי צעיר ומוזנח, ובידיו תער נוצץ.
שלוש פעמים בחיי חשתי את אותה תחושה. הראשונה בילדותי, כאשר אבד לי האולר השוויצרי האדום, שבו אפשרות לעשרים סכינים, ופותחנים ומברגים שונים. השנייה בהיותי בצבא כאשר נעלמה לי חבילה שזה עתה הגיעה עבורי לבא"ח ובה מגל"ר חדש, חבילת ופלים ופלנלית. והשלישית באותו רגע שהתער הונף מעלי בתוך כוך אפל בסמטה הומה, בקטמנדו. אני מנסה להבין מה נעלם עכשיו, ועל מה יש להצטער, אך ללא הצלחה. בעוד חודשיים, על חוף ים בספרד, כאשר הים יטלטל את גלעד ואותי במפרשית קטנה, וברגע שהרוח תתעצם ותשיט אותנו בפראות, התעלומה תיפתר.
מהמשרד של סוויסה הודיעו לנו שמחר יאספו אותנו בבקר בג`יפ, ארג`ון הגדול והקטן מהמשרד בפוקרה, ובלרם מהמשרד בקטמנדו. שני ישראלים נוספים, ארז ואורן, מועמסים גם הם על הג`יפ, ואנחנו יוצאים לצ`יטואן (Chituan). אחרי שעתיים-שלוש אנו יורדים מההרים אל מישור הטראי החם, וירוק בהיר ורענן שוטף אותנו משדות האורז. אנחנו חולפים דרך כפר יפהפה ומגיעים אל הרסורט. אני מביט בחשדנות אל כל עבר, רוח הודית נושבת, שני פילים חולפים ברחוב ונושאים שני "מוגלים" רזים, שיצאו מספר הג`ונגל. האם יש כאן רמז? האם הנסיעה היתה לשווא? אחרי מקלחת קצרה אנחנו יוצאים לרכיבה על פיל אל תוך הג`ונגל. בלרם מצטרף אלינו לפיל, ושני הארג`ונים עם ארז ואורן על פיל שני. הפיל רומס בעדינות מופלאה את הענפים תחתיו, ומוביל אותנו לשלולית ענק ובה שני קרנפים מתרפקים זה על זו. הטילטולים על המנשא מציקים יותר ויותר, ופרט לבלרם כולנו מתלוננים. המוגלי שנוהג את הפיל שלנו מתעלם מאיתנו לחלוטין, ואני חושד בו שהוא חרש. בערב לפני המקלחת אנחנו משווים סימנים כחולים. נעמה מנצחת בהפרש עצום. אנחנו מחליטים לא לרכוש פיל כשנחזור לארץ.
בערב לפני רדת החשיכה מדליקים אש ומניחים מעליה שיפודי "לוקאל צ`יקן" שהושרו במרינדה עמוסת תבלינים. כולם שותקים. בדמדומים המתמשכים כל אחד עם מחשבותיו, ורק רעש פצפוץ הגחלים מפריע את השקט. האם האפילה נושאת עימה תשובה? האם הלאות של הגוף מהיום המתמשך משחררת את הנפש למצוא את מה שנעלם ממנה שם בכוך האפל עת הונף התער? מאוחר יותר להטו הגחלים בעוצמה והאירו את המגשים הריקים שעמדו מבוישים בעלטה. חשבנו לפנות לשינה, אך הארג`ונים ובלרם הסבירו שהתרנגולות היו מתאבן בלבד והובילו אותנו לחדר אוכל ערוך ועמוס תבשילים משובחים. אורז לבן שגרגיריו זרים לחלוטין זה לזה, ולידו שני מיני עדשים - צהובים ושחורים, שטעמם עדין להפתיע. קדירה ובה תבשיל ירקות ובשר כהים שתובלנו לחריפות עדינה. צלוחיות קטנות עם רטבים צבעוניים מתוקים חריפים וחמוצים. קעריות עם תפוחי אדמה ברוטב כהה שביניהם נתחי יונה רכים. השובע שאך לפני רגע היה שרוי בגופנו עזב כלא היה ורעבתנות תאבה החליפה אותו. הנפאלים אכלו בידיהם, מוליכים את האורז אל הרוטב, מזנבים בנתח בשר שחמק לשולי הצלחת, ומוצצים בשקיקה את עצמות היונה. אני שוכח את מה שנעלם ממני, מפסיק מחיפושי ושוקע לאכילה ושינה עמוקים.
שירה וגיל, זוג ישראלים שחי בנפאל. גיל הוא אנתרופולוג שנשלח לפני שנים רבות, מאוניברסיטה בלונדון לחקור את אורח החיים בכפרים הנפאליים. אחרי שגר בכפר ברהמיני שנה וחצי, למד את שפתם וסיים את עבודת הדוקטורט, לא התפתה לחזור ללונדון, ועתה הוא מסיים את ספרו, שתמצית כותרתו למיטב זכרוני היא: מחקר על תפקיד האשה בכפר הנפאלי - כמה לקחים שאנו יכולים ללמוד מהם. שירה, שהיא דוקטור לכימיה ומלמדת בקטמנדו, נשואה לגיל, ומתוקף התמחותה מבינה שגברים לא יכולים ללמוד על נשים, ואם כן, וודאי שאינם מסוגלים להפיק לקחים, ואם היו יכולים ללמוד משהו, וודאי לא היו רגישים דיים להבחין בכך ולכתוב על כך ספרים. אנחנו נפגשים בביתם לקפה, ומכירים את הבנות המתוקות, עדי ונועה, שחוברות לגלעד ותמר לביצוע תוכנית חומש במסגרתה ייהרס הבית.
אני בטוח שאצל גיל תיפתר התעלומה, והטעות שלי אינה שלמה, שכן הוא עצמו הוליך אותנו לחופי ספרד, אבל בזאת אני מקדים את המאוחר.
התלבטויות בקטמנדו
אחרי ששירה וגיל מספרים לנו את כל האמת על המהפכה הפוליטית שמתרחשת בנפאל, על הבערות ,על השחיתות העטופה באידאולוגיה, ועל חוסר האונים, אנחנו קובעים לבצע יחד פולחן דתי מסורתי, של כת עתיקה בת לא יותר מעשרים מיליון חברים הפזורים בעולם. גיל שדובר את שפת המקום מנתב את הג`יפ הענק שבלע את שתי המשפחות, אל עבר האטי באן (Hati Bahn) יער קרוב לקטמנדו שלמרות שמו אין בו אפילו חדק. בערב אנחנו מוצאים חלקה קטנה, מוציאים גיטרה, עורמים עצים ומדליקים מדורה. הרב חזקי מחב"ד יסביר לי כמה ימים מאוחר יותר של"ג בעומר בא לחגוג את סיום עריכתו של ספר הזוהר, אבל המיתוס שקושר את החג במרד בר כוכבא אינו מפריע, ויש לו כבר מסורת משלו.
בקטמנדו אנחנו מתלבטים האם להמשיך להודו או להישאר. אני יודע שרבים מחפשים את הפתרונות לחידותיהם בהודו, ונוטה לחשוב שכך ראוי גם לי לבקש. אך בעונה זו החום מכה בתת היבשת ופרט לכמה אזורים בצפון, אין בה פיתויים רבים. לעומת זאת בטאמל, שהוא רובע התיירות בקטמנדו, אנחנו מתהלכים כבני בית. אנחנו מנגבים חומוס מצוין במסעדת "אור 2000 " שליד סוויסה ולוחצים שקשוקה בטעם של בות`קה ישראלי. אנחנו מגיעים לבית חב"ד להחליף רכילות אחרונה עם הרב חזקי, ולתת לילדים לשחק עם בנו צביקה, שחזר מבית ספר. אנחנו משתתפים ביום הזיכרון שנערך בשגרירות ישראל בקטמנדו, ומרגישים לשעה כמו בספינה בלב ים, עטופה דמעות על אחים וחברים ובני משפחה.
לדני וגילי ,השגריר בנפאל ואשתו, שני ילדים. יובל הצעיר ביניהם משחק עם גלעד ותמר. הוא נולד בגואטמלה, גדל רוב שנותיו בהודו, וחי קצת בישראל ובחצי השנה האחרונה בנפאל. אני מנסה להבין איך הוא שורד בעולם מורכב שכזה. אחר הצהריים הוא מצטרף אלינו לשחייה בבריכה של המלון. הוא גורף את המים בעוצמה אדירה ושט בפראות קדימה. אני חושב לעצמי, הנה שיעור שניתן ללמוד ולא מהנשים הנפאליות, אלא מילד ישראלי שמיטיב לשחות. באחד הרחובות פוגשת אותי "קבצנית הבית" שלנו, היא בת כארבע עשרה ואחיה צמוד לגבה כמו בובה. עכשיו לא תתחמק ממני היא אומרת, בוא איתי לסופר ותקנה לי אבקת חלב. אני ממהר, קבעתי עם הרב חזקי, אתן לך כסף. לא, לא אקח, היא מתמקחת. תשמעי, אני באמת ממהר, הנה קחי, אני מושיט לה שטר בעודי צועד בתקיפות. היא מנידה בראשה בעקשנות, ומלווה אותי עד פתח בית חב"ד. כשאני עומד להיכנס בדלת, אני מנסה שוב - קחי את השטר או כלום. היא מסתכלת עלי בעלבון ואכזבה ואומרת, זה לא מספיק, לא אקח. אני מסכים מוציא עוד שטר ונותן לה. בכל מקום בעולם צריך להתמקח, גם עם קבצנים, הפעם הצלחתי אבל אם היא היתה מתעקשת עוד הייתי יוצא בלי נדבה.
אצל שירה וגיל בחצר, אנחנו מתייעצים על המשך המסע שלנו.
- הבעיה היא שאנחנו צריכים ים, אני מסביר, ובדרמסלה עוד אין ים. וכאן יש הימאליה, וכפרים, ונפאלים עדיני נפש, ואתכם, אבל ים - אין.
- סעו לספרד, פוסק גיל, יש שם בדיוק מה שאתם מחפשים. אני מסתכל עליו בפליאה, כיוון שלרגע אני מדמה שהוא יודע משהו שנסתר ממני. האם יתכן שהוא מבין שיש כאן העלמות מסתורית שמקורה בתחושה מוכרת? האם הוא יכול לשער שרוח במהירות עשרים קשר תנפח בפראות מפרש, ותשא עימה סירה ואב וילד בין מפרצים סלעיים מיניאטוריים? וכיצד הוא יכול לנחש שהתחושה, תופיע פתאום כמו בכישוף? לפתע אני מאמין שהוא הצליח להבין שם בכפר הברהמיני, דבר שנסתר משאר האנשים, ומבטיח לעצמי לקרוא ולהבין את כותרת הספר שסיים זה עתה.
- אכן ספרד, רעיון טוב. איך אמרת הכותרת של הספר שלך?
- אני לא זוכר הכל, אלך להוציא לך מהמחשב.
בעוד כמה ימים אנחנו חוזרים לישראל אחרי שנה של נוודות. הכרונולוגיה מאבדת משמעות. לפני יומיים הפלגתי עם גלעד במפרשית קטנה כאן בקוסטה בראוה (Costa Brava) שבחופיה הצפון מזרחיים של ספרד. היתה רוח חלשה ונלחמתי עם המנור כדי לקבל קצת דחיפה. אתמול היינו בברצלונה, בעיקר ראינו מבנים שתכנן האדריכל הגאון אנתוני גאודי. ראינו כיצד הוא מפסל מבנים בשפת הטבע, ראינו איך לפני מאה שנים ויותר הוא החל ליצור את ה-Sagrada Familia וכיצד המבנה קיבל חיים משלו, ועדיין נבנה ומתפתח ברוחו. היינו בפארק Guell שם שברי קרמיקה צבעוניים יוצרים פסיפס של שלמות אחת. הסתכלתי על הספסל המתפתל וככל שראיתי את פרטיו, את שברי הקרמיקה הצבעוניים, הוא איבד מצורתו ונעלם. לפני שהלכנו נתתי בו מבט פרידה מרחוק וראיתי אותו כמו נחש ענק שכונף מאות אנשים אל תוכו. הרמז האחרון נרמז.
לפני כמה שעות יצאנו לים שוב. גלעד נשכב על חרטום המפרשית ונשטף חליפות במי הים התיכון. הפלגנו עם רוח בירכתיים, שניפחה את המפרש כמו כנף פרפר, ובשקט של רוח גבית הוא שאל אותי שאלות על החזרה ארצה.
- האם אדע יותר או פחות מהחברים שלי?
- אני לא יודע לענות על זה, אבל משהו יתווסף לך שלא יכול היה להיות בלי המסע הזה.
- מה זה בדיוק?
-תתכונן לסיבוב, אני אומר לו והוא נאחז בחוזקה בדפנות. המפרשית נוטה על צידה, ומסתובבת בחדות אל הרוח, אנחנו עוברים לצדית, וטסים בעשרים קשרים עם משב פראי.
- וואו אבא, זה מדהים, צריך לזכור את זה.
הרוח נרגעת מעט וגלעד ספוג מים, רועד מקור. בחזרה לחוף, שוב בגבית, הגלים מקשים על ההיגוי, והסירה הקטנה מתנועעת כמו עריסה, על קשת רחבה.
- יש משהו שאני יכול להגיד לך בוודאות.
- מה זה, אבא?
- הים לא יהיה אותו ים.
סיכום הטיול
אנחנו חוזרים לחוף לתמר ונעמה שמתחממות כמו חרדונים, ושלווה אמיתית מתרפקת על דלתי. הזמן משטה בנו כל חיינו. אנחנו עובדים, לומדים, יוצרים, ומבלים עיתות עם משפחה וחברים, כמו שברים של קרמיקה צבעונית. לפעמים אולר שנאבד או חבילה עם מגל"ר שנעלמת או תער שמונף על זקנך בידי ספר נפאלי, נושאים צבע של חוסר אונים. צבעם נראה זהה מקרוב, על אף שהוא חמקמק, אך ממרחקים הוא אובד בשלל השברים של חייך. שלל שכונף אותך אל תוכו ואומר לך: הים הוא כבר לא אותו הים. לדני וגילי, השגריר בנפאל ואשתו, שני ילדים. יובל הצעיר ביניהם משחק עם גלעד ותמר. הוא נולד בגואטמלה, גדל רוב שנותיו בהודו, וחי קצת בישראל ובחצי השנה האחרונה בנפאל. אני מנסה להבין איך הוא שורד בעולם מורכב שכזה. אחר הצהריים הוא מצטרף אלינו לשחייה בבריכה של המלון. הוא גורף את המים בעוצמה אדירה ושט בפראות קדימה. אני חושב לעצמי, הנה שיעור שניתן ללמוד ולא מהנשים הנפאליות, אלא מילד ישראלי שמיטיב לשחות.
באחד הרחובות פוגשת אותי "קבצנית הבית" שלנו, היא בת כארבע עשרה ואחיה צמוד לגבה כמו בובה. עכשיו לא תתחמק ממני היא אומרת, בוא איתי לסופר ותקנה לי אבקת חלב. אני ממהר, קבעתי עם הרב חזקי, אתן לך כסף. לא, לא אקח, היא מתמקחת. תשמעי, אני באמת ממהר, הנה קחי, אני מושיט לה שטר בעודי צועד בתקיפות. היא מנידה בראשה בעקשנות, ומלווה אותי עד פתח בית חב"ד. כשאני עומד להיכנס בדלת, אני מנסה שוב -; קחי את השטר או כלום. היא מסתכלת עלי בעלבון ואכזבה ואומרת, זה לא מספיק, לא אקח. אני מסכים מוציא עוד שטר ונותן לה. בכל מקום בעולם צריך להתמקח, גם עם קבצנים, הפעם הצלחתי אבל אם היא היתה מתעקשת עוד הייתי יוצא בלי נדבה.
בעוד אצל שירה וגיל בחצר, אנחנו מתייעצים על המשך המסע שלנו.
- הבעיה היא שאנחנו צריכים ים, אני מסביר, ובדרמסלה עוד אין ים. וכאן יש הימאליה, וכפרים, ונפאלים עדיני נפש, ואתכם, אבל ים - אין.
- סעו לספרד, פוסק גיל, יש שם בדיוק מה שאתם מחפשים.
אני מסתכל עליו בפליאה, כיוון שלרגע אני מדמה שהוא יודע משהו שנסתר ממני. האם יתכן שהוא מבין שיש כאן העלמות מסתורית שמקורה בתחושה מוכרת? האם הוא יכול לשער שרוח במהירות עשרים קשר תנפח בפראות מפרש, ותשא עימה סירה ואב וילד בין מפרצים סלעיים מיניאטוריים? וכיצד הוא יכול לנחש שהתחושה, תופיע פתאום כמו בכישוף? לפתע אני מאמין שהוא הצליח להבין שם בכפר הברהמיני, דבר שנסתר משאר האנשים, ומבטיח לעצמי לקרוא ולהבין את כותרת הספר שסיים זה עתה.
- אכן ספרד, רעיון טוב. איך אמרת הכותרת של הספר שלך?
- אני לא זוכר הכל, אלך להוציא לך מהמחשב.
בעוד כמה ימים אנחנו חוזרים לישראל אחרי שנה של נוודות. הכרונולוגיה מאבדת משמעות. לפני יומיים הפלגתי עם גלעד במפרשית קטנה כאן בקוסטה בראוה (Costa Brava) שבחופיה הצפון מזרחיים של ספרד. היתה רוח חלשה ונלחמתי עם המנור כדי לקבל קצת דחיפה. אתמול היינו בברצלונה, בעיקר ראינו מבנים שתכנן האדריכל הגאון אנתוני גאודי. ראינו כיצד הוא מפסל מבנים בשפת הטבע, ראינו איך לפני מאה שנים ויותר הוא החל ליצור את ה-Sagrada Familia וכיצד המבנה קיבל חיים משלו, ועדיין נבנה ומתפתח ברוחו. היינו בפארק Guell שם שברי קרמיקה צבעוניים יוצרים פסיפס של שלמות אחת. הסתכלתי על הספסל המתפתל וככל שראיתי את פרטיו, את שברי הקרמיקה הצבעוניים, הוא איבד מצורתו ונעלם. לפני שהלכנו נתתי בו מבט פרידה מרחוק וראיתי אותו כמו נחש ענק שכונף מאות אנשים אל תוכו. הרמז האחרון נרמז.
לפני כמה שעות יצאנו לים שוב. גלעד נשכב על חרטום המפרשית ונשטף חליפות במי הים התיכון. הפלגנו עם רוח בירכתיים, שניפחה את המפרש כמו כנף פרפר, ובשקט של רוח גבית הוא שאל אותי שאלות על החזרה ארצה.
- האם אדע יותר או פחות מהחברים שלי?
- אני לא יודע לענות על זה, אבל משהו יתווסף לך שלא יכול היה להיות בלי המסע הזה.
- מה זה בדיוק?
-תתכונן לסיבוב, אני אומר לו והוא נאחז בחוזקה בדפנות. המפרשית נוטה על צידה, ומסתובבת בחדות אל הרוח, אנחנו עוברים לצדית, וטסים בעשרים קשרים עם משב פראי.
- וואו אבא, זה מדהים, צריך לזכור את זה.
הרוח נרגעת מעט וגלעד ספוג מים, רועד מקור. בחזרה לחוף, שוב בגבית, הגלים מקשים על ההיגוי, והסירה הקטנה מתנועעת כמו עריסה, על קשת רחבה.
- יש משהו שאני יכול להגיד לך בוודאות.
- מה זה, אבא?
- הים לא יהיה אותו ים.
בעוד אנחנו חוזרים לחוף לתמר ונעמה שמתחממות כמו חרדונים, ושלווה אמיתית מתרפקת על דלתי. הזמן משטה בנו כל חיינו. אנחנו עובדים, לומדים, יוצרים, ומבלים עיתות עם משפחה וחברים, כמו שברים של קרמיקה צבעונית. לפעמים אולר שנאבד או חבילה עם מגל"ר שנעלמת או תער שמונף על זקנך בידי ספר נפאלי, נושאים צבע של חוסר אונים. צבעם נראה זהה מקרוב, על אף שהוא חמקמק, אך ממרחקים הוא אובד בשלל השברים של חייך. שלל שכונף אותך אל תוכו ואומר לך: הים הוא כבר לא אותו הים.
המוסף של נעמה - "והוא לפני סיום, סוגר כבר את שער"...
השיר מתנגן לו באוטו ואני מקווה שהשער יישאר עוד קצת פתוח, רק עוד רגע להציץ, אפשר לסגור אם חייבים אבל חשוב לשמור על המפתח, להבטיח שנוכל להיכנס שוב ביום מן הימים. חושבת על סיום ולא מאמינה... לא מאמינה שחלפה שנה, לא מאמינה שחוזרים לשגרה, מקווה לקחת מכאן הביתה, לזכור לעצור לפעמים, להתבונן, לא להישאב לקצב החיים המטורף.
הטיול שלנו נגע בקצוות, בעוני של העולם השלישי מול העושר של אירופה, בפשטות של הכפר מול הטירוף של העיר הגדולה. מעברים בלתי אפשריים, מטלטלים, מבלבלים, לפעמים לא ברור לאן אנחנו שייכים יותר -; בנפאל אני מרגישה בבית, שם אין משמעות לזמן. בלונדון יש שעון גדול -; רואים אותו מכל פינה, אי אפשר להתחמק ממנו, הזמן של האנשים נמדד בכסף -; זרות, ניכור, קור... פתאום אני מבינה, בעצם יצאנו למסע בזמן, מעברים בין מקומות וזמנים אחרים. מה שהיום בנפאל היה בישראל לפני 100 שנים ובאירופה לפני מאות שנים, אנחנו נוחתים בספרד, מסתובבים בערים עתיקות, מבצרים, מנזרים, מסתובבים ומדמיינים את החיים שהיו כאן לפני מאות שנים, רואים מיצג אור קולי שמספר על האנשים שחיו כאן, ובעצם לא קשה לדמיין, בשבוע שעבר היינו שם, ראינו את הנשים קוצרות את התבואה, טוחנות קמח, אנשים נלחמים על חייהם, שיחקנו דוקים במנזר... מבינים שהעולם לא נמצא כולו על אותו מקום בציר הזמן, מה שנכון לאירופה היום יגיע לגואטמלה בעוד שנים, או אולי יש כיוונים אחרים? ומה יהיה אז באירופה? ובישראל? אני מבינה שזמננו תם ומחר המנהרה תחזיר אותנו הביתה -; למקום ולזמן ובעיקר אל האנשים, אליהם אנחנו שייכים.
- באוויר הפתוח עם הרוח
זה לקראת הסוף
אז כיף לעשות קנופי לילדים
ללכת על מוטות
לגלוש על משטחי עץ
והשאר ייכתב בכתבה...
המוסף של גלעד
השחר מפציע. אני קם מהמיטה בעצב שצריך לצאת מהשק שינה אך בשמחה שהיום יום חדש. אמא ותמר, כך נתברר לי, היו בחוץ אוכלות. אני יושב ואמא פותחת בדיבורים. היום יש לנו נסיעה שעתיים למקום שיש בו קנופי לילדים. תמר צורחת בשמחה והולכת לאבא בצעקות: אבא!!!!!!!! קום!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אבא קם לבסוף. אנחנו אוכלים מהר, מתלבשים ונארזים באוטו העמוס שלנו. כעבור שעה העיניים העצומות של תמר כבר תקועות במסמרים. כשאנחנו מגיעים אמא מנסה להגיד לה שהגענו לקנופי אבל תמר מוציאה פטיש מתחת לחולצה שלה ותוקעת את המסמרים המתרופפים. ואז,כשתמר סוף סוף מתעוררת, שמים לנו מין משהו כזה עם קרסים נפתחים וכאלה דברים. יש שני מסלולים: האנדים וההימליה. אנחנו לוקחים את האנדים כי הם לגובה של תמר. מדריך מתחיל להסביר לנו כשאנחנו מגיעים לסולם שמעלה אותנו למעלה: תמשכו בחבל הצהוב. תקשרו אותו לזה (הוא מצביע) ואז קחו את הקרס הזה (הוא מצביע שוב) ותקשרו אותו הנה (הוא מצביע על אחת הטבעות בשרשרת שחברה בין החוט הצהוב לבין חוט מתכת שהחזיק אותו מלמעלה). ואז הוא עולה למעלה. אחר-כך מתחילים להסביר לנו מה לעשות למעלה. ואז סוף סוף.................. וווווווווווווווווווווווו הווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! קנופי שסוחב אותי טס למטה ואני מפסיק בבום. ואז מגיעים לגשר שנראה כמו סולם שעון במאוזן. עוברים. מגיעים למוטות זזים. הולכים. מגיעים למנהרה תלויה. זזים. וכולי וכולי וכולי...
ואז מגיע קטע קשה... א-ב-א!!!!! משהו שנראה כמו משטח עץ שאין לו גדר הגנה מנפילה מרחף במרכז המסלול, תלוי בעזרת חבלים. קל לעבור זאת אומר אבי ומושך באיזה חבל והמשטח מתחיל לזוז אלינו... ועוצר. אבא עלה עליו וגלללללש עליו לצד השני. וזה הפסיק באמצע! אזי אבא מושך באותו חבל וזז! תורך הוא אומר. אני עובר. כשיצאתי אמרתי: אני -; לא -; עושה -; את זה -; בחיים - ! -; ו-לא הספקתי לגמור ותמר הגיעה ואז אמרתי לה זה קש- אבל אז נעצרתי! לא האמנתי למראה עיני! תמר שרה! לה לה לה לללללה להלהלה להההההההההההההההההההההההההההה! אחר כך תמר המשיכה באותו גישה (טרה לה לה) ובסוף שאלתיה: איך שרת? תמר אמרה שהיא בעצמה לא יודעת. חזרנו לקמפינג.
לתחילת הכתבה
