'ישראל הקטנה' בקטמנדו
ישבתי בטיסה 410 של רויאל נפאל, ממתין להמראה שהתעכבה ביותר משעה. השבוע האחרון עם אבי בהונג קונג, היה רעיון טוב - קניות, אוכל טוב, פינוקים ובעיקר טעינת מצברים אחרי שלושה וחצי חודשים של טיול בתקציב שלא מספיק ליומיים בעיר יקרה כמו הונג קונג. עכשיו כשנפאל היא יעדי החדש, שוב אני מרגיש, כמו כשעזבתי את מונגוליה, שאני מתחיל טיול חדש לגמרי כשלפני נופים, צבעים, אנשים ושפה שונה.
כשרג`ו, נהג המונית שלי משדה התעופה, עצר לתקן פנצ`ר בפאתי הטאמל Thamel - השכונה בקטמנדו, בה מתרכזים כל התרמילאים, לא הופתעתי ששלוש חבורות שונות של ישראלים חלפו על פני במרווח של 3 דקות. ציפיתי לפגוש ישראלים בנפאל, אחת הארצות ה"חמות" והמבוקשות ע"י התרמילאי הישראלי, אך דבר לא הכין אותי לסיור במרכז הטמאל שעה אחר כך. הרחובות הצרים והעמוסים בריקשות, אופנועים מוניות והרבה פרצופים לבנים מציעים לתרמילאי הממוצע פתרונות ומוצרים לכל צרכיו: משרדי תיירות, רפטינג וטרקים, מסעדות מערביות, עשרות גסט האוסים, מאפיות, חנויות קמפינג וכל מה שעולה בדעתכם פזורים סביב.
אם לרגע אחד שכחתם איפה אתם נמצאים וחשבתם שזוהי נפאל, תשכחו מזה. ברוכים הבאים לישראל הקטנה. רוצים חומוס? - תעלו לאחת משלוש המסעדות הישראליות (לפי ספירה אחרונה...), רוצים רפטינג? - סוכנות "סויסה" שסופרת יותר רופי של ישראלים מכל בית עסק מחוץ לישראל תסגור לכם דיל טוב. רוצים להתקשר לאמא? - שלטים בעברית מפרסמים מחירים מיוחדים למטלפנים לארץ הקודש. והשפה הרשמית? - ניחשתם נכון- עברית. כן חברים, שוק תרבותי לא קטן למי שמגיע מטיול בסין או במונגוליה, אך החלטתי לדבוק באמרה:
"If you can`t beat them, join them"
- ותכננתי את היום הבא שלי עם מלאווח וביצה ומוסיקה ישראלית.
חג הדסאין בנפאל
בטיול הבוקר שלי בכיכר Durbar פגשתי אמריקאית שהכרתי במונגוליה. בעודנו משוחחים, היא וידיד נפאלי שלה הסבירו לי כי אנחנו נמצאים בעיצומו של החג החשוב ביותר לעם הנפאלי, חג ה-Dasain. הדסאיין בא לחגוג את נצחון האלה "דורגה" על כוחות הרשע שאותם מוביל שד הבאפלו Mahisasura. דורגה ידועה כאלה צמאת דם ולכן היום החשוב ביותר של החג הארוך (15 ימים) נקרא Vijaya Pashami, בו הנפאלים (הצמחוניים רוב ימות השנה), שוחטים אלפי עיזים ברחובות הערים ובאותו יום כמעט כל נפאלי אוכל בשר. רחובות קטמנדו נצבעו בצבעים וריחות ונפאלים מתרחצים עם טיקות (נקודה אדומה שצבועה על המצח לכבוד החג).
מידי פעם תתקלו במקדש ענק, בו יש תור ארוך ומתפתל של האנשים שרוצים להיכנס (רק למאמינים בדת ההינדו, או יותר נכון- למי שאין לו פנים מערביות, מותרת הכניסה) או בסטופה (מקדש בודהיסטי קדוש) קטנטנה ברחוב צדדי עליה משחקים ילדים. אם יתמזל מזלכם תוכלו גם לראות שחיטת עז בשידור חי- חוויה שלא מומלצת למתנדבי "תנו לחיות לחיות..." נחתי על מדרגות אחד המקדשים וצפיתי בעשרות עפיפונים שבאוויר מוטסים ע"י ילדי קטמנדו, עוד אחד מסממני החג, כשילד אחד קנה את תשומת ליבי עם פרצוף כהה ועיניים גדולות ומחייכות. Bayaja, בן ה- 14, צעיר חייכן וצנוע הנמצא בחופשה מבית הספר, ניגש אלי והציג את עצמו. "רוצה לראות מקדש נחמד?" - הוא שאל. "בטח" - עניתי ומיד הצטרפתי אליו. לאחר שלוש שעות וביקור בכמה עשרות סטופות הייתי בוגר הסיור של ביג`ה בעיר וניסיתי לעשות סדר בראשי עם כל האלים, השדים והקדושים עליהם קיבלתי הסברים מפורטים.
למרות שביג`ה סיפר לי שהוא בא ממשפחה ענייה הוא לא ביקש תשלום עבור שירותיו ואף היה מעט נבוך כשהזמנתי אותו לספרייט ו- Panipuri- כיסון שעשוי מחיטה וקמח אורירי ממולא במים, תפוחי אדמה, מלח וצ`ילי. "מחר", הוא הכריז, "אני לוקח אותך למקדש הקופים ואחר כך אני רוצה שתפגוש את משפחתי". לא היה שמח ממני, לא בכל עיר חדשה שאתה מגיע אליה, מקומי חביב ואנרגטי לוקח אותך תחת חסותו ונותן לך הזדמנות לפגוש את משפחתו.לפי הוראת "המדריך" החדש שלי התייצבתי למחרת ב-10 בבוקר במקום המפגש וביג`ה כבר המתין לי. "הולכים אלי הביתה" הוא אמר ולפני שהספקתי להגיד לו שאני רוצה לקנות איזה שי למשפחתו הוא דפק על דלת מעץ. "נמסטה namaste (שלום)", בירך אותי אביו, גבר בשנות ה-50 לחייו, לבוש גופייה לבנה ובעל כרס מרשימה וחיוך לא פחות רחב מבנו. "אורז?" שאל האב, השבתי- לא תודה, הרגע אכלתי, בנסיון להתחמק באלגנטיות... "אז נחכה" חייך מר שרמה.
משפחת שרמה כוללת את האב, האם, ביג`ה, אח ואחות - סך הכל 5 נפשות. ניהלנו שיחה ערה על המקומות בהם הייתי, על ישראל ועל נפאל. ביג`ה השוויץ עם האקווריום, החתול והכלב המשפחתי והשמיע לבקשתי מוסיקה נפאלית. אמו, אישה גדולה ושמחה לבשה סארי אדום מסורתי, צחקקה מפעם לפעם והגישה לנו בירה ו-Dal-Bhat, המאכל הנפאלי המסורתי הכולל אורז עם רוטב עדשים, בתוספת בשר עז ששחטו אמש. התעניינתי בשרשרת שעל צווארה של האם ומר שרמה הסביר לי שזוהי שרשרת מסורתית שרק נשים נשואות עונדות.
לפני שהספקתי להגיב, חזרה האם עם 3 שרשראות דומות, "מתנה לאמך בישראל" הם הכריזו. נבוך מהמתנה הסברתי שזה בוודאי יקר ואני לא יכול לקבל אותה "אשתי עשתה זאת לבדה וחוץ מזה- זה חג", סגר בכך האב את הדיון.
נפרדתי מהמשפחה בהבטחה לחזור לפני שאעזוב את נפאל. "אתה מבין", סיכם מר שרמה, "מעט כסף, הרבה לב".
