הרהורים בקטמנדו
בחלומי חזרתי: באחד הלילות, שהתחילו להיות חמים, כמו הלילות המפתיעים בישראל, אחרי פסח, חלמתי שאני עוברת בארץ, כאילו סטיתי לשניה מהטיול שלי. (אגב, חלום שחוזר על עצמו כבר לפחות פעם שניה, אם זכרוני...). בחלומי חזרתי לאוניברסיטה ופגשתי כמה חברות.. אנחנו מדסקסות קצת רכילויות מהמעבדות, וכשהן שואלות, אני מודיעה שאני ממשיכה בטיול, שאני רק בביקור קצר (כאילו שזה מובן מאליו). עוד עם התיק על הגב הסתובבתי שם, תוהה אם אני אספיק לראות את כל החברים המגועגעים לפני שאני עוברת את הגבול בחזרה להודו. משום מה הציקה לי מידי פעם התחושה הפיקפוקית שלישראל אין גבול עם הודו, ביטלתי אותה והיא נדחקה לתחתית תת המודע שלי, עד שהיא דקרה מידי והבנתי שאני בחלום (כי עם כמה שהעולם קטן, הודו וישראל.. הן עדיין שכנות רחוקות). התעוררתי בקטמנדו. בירת נפאל (הגובלת בהודו, שאליה תכננתי לחזור), והנה אני מדברת עברית, והנה הם אחי ואחותי.. כל ידידי, חברי הקטנים, פתאום כל כך קרובים אילו הפתעות.
יש לי חדר משלי ובחדר יש אור: לא רק ששוב הייתי לבדי בחדר זוגי עם מרחב בין-מיטתי לא מבוטל, הייתי גם יותר קרובה לשירותים המסדרוניים. והיה לי אור בחדר שהוחזר מהקרמיות של הבנין שליד, מרחק מטר מחלוני. אחר הצהריים שימשי אחד, חזרה לה הכביסה מהכביסה והתישבה על קצה המיטה בתחושת גועל מופגנת, הביטה בשאת נפש על אי-הסדר הטיולי הרגיל שבחדר. רק בגלל שהיה לי לא נעים החלטתי החלטה שלא עושים כל יום, ולא עשיתי כבר ארבעה חודשים, וסידרתי את החדר. אין מקום לתאר כמה גדולה היתה ההנאה מהעשיה ועד כמה הייתי מרוצה מהתוצאה. הבגדים מקופלים על הכסא, כל תיקי השורש המאוכלסים באלקטרוניקה עדינה, כלי רחצה וארגז עזרה ראשונה, עומדים כחיילים על השולחן. מלוכלכים נשכבו בעיגול מדויק על הרצפה, ספרים בערימה לפי הגובה ליד המיטה, חבל כביסה מתוח בין מנורה לחלון, מה להגיד, הרגשתי כאילו שכרתי מעונות חדשים, עצרתי את עצמי רגע לפני שירדתי לקנות צבעים לקירות.
הייתי חוזרת אליו לשינות צהריים, הייתי קוראת בו לפני שינה, הייתי יושבת על הכרית של המיטה השניה ומציירת לי ציורים ביומן, כאילו אני מכינה דו"חות סיורים. כמעט ולא שמעתי מוסיקה, כי מוסיקה, מסתבר, אני מפעילה כשאני לבד בעיר זרה. וקטמנדו, עם כל הכבוד, ויש כבוד, ועם כמה שהיא עדיין זרה, ולא הוצאתי את האף שלי מהגטו התיירי המורכב משלושה רחובות בשביל להגדיל את ההיכרות איתה, לא הייתי בה לבד.
אני רואה אותי בדרך לגימנסיה: כמו בין חברים, בין עבודות, בקיוסק על צומת דרכים, הייתי בין טיולים. הרגשתי בחופשה, כאילו חזרתי קצת הביתה בלי לחזור הביתה. אז לא כפיתי על עצמי טיולים בין מקדשים, שכירת אופניים, נסיעה לאתרי נופש נפאלים, שקיעות, זריחות, וקניות. אנשים שישבו פה איתי בקיוסק, אבל בצומת שלהם, מחכים לטיסה, אוטובוס, החלטה או שביתה שתגמר, אמרו שהם מטפסים על הקירות, ואיך זה שאני לא משתגעת פה כל-כך הרבה זמן, בלי לעשות כלום. לא עשיתי כלום ולא היה רגע אחד שסבלתי או השתעממתי. התמכרתי לתחושה הרגילה, הנטולה ולא הטפתי לעצמי על זה מוסר, הרגשתי שמותר שידפוק גם פז"מ של טיול בלי לעשות שום דבר מרגש, בלי לצלם תמונות, בלי לרדוף אחרי חוויות ייחודיות. הייתי קמה בבוקר, או בצהרים, הולכת לשתות מיץ בננה ואננס בדוכן הקבוע שלי, יושבת במחשבים של איפה שכל היהודים באים (בית חב"ד), משחקת קלפים כמו זקנה אוכלת באיזו מסעדה, או פחוניה עם אוכל מקומי והולכת לישון בחדרי המסודר למשעי. מידי פעם ברחוב הייתי פוגשת חברים מהמועדון, עושה היי, מה העיניינים, מצטרפת אליהם לחיפושים או סידורים, כמו טרמפיסטית בלי יעד מוגדר, כמו ליד הדשא באוניברסיטה.
אם יש לי ת` ספה הכחולה: מי שנכנס פעם למשרד חוגי סיירות, או לחדר הקטן של הגיאולוגים באוניברסיטת בן-גוריון, מכיר את תחושת ההמרחות העצלה והביחדית של אוסף אנשים בעלי מכנה משותף נמוך או גבוה שהיומן שלהם חלק כמו תחת של תינוק. קשה להגדיר את בית חב"ד בקטמנדו כי הוא כל-כך הרבה דברים. אני לא אנסה כי זה יחטא למה שקורה שם באמת. ואחרי ששהיתי שם שבועיים, חטאים זה הדבר האחרון שאני רוצה בחשבון בנק שלי. ברגעי הכתיבה האלו למשל, צופים כמה מיושביו הקבועים וכמה ממדלגיו במשחק הגמר המוקלט (כמעט שבועיים אחרי הניצחון הגדול שנחזה רק עד המחצית על מסך ענק, והשאר נשמע דרך הרדיו והשאיר את המקום כפוגרום של קולה במבה ופופקורן), כמה אנשים במחשבים וכמה משחקים שח מט. מדובר על אחת בלילה, יום חול ולא שבת. היו ימים שהיו שואלים אותי אם נדבקתי לכסא, אם אני פה מאתמול.. הודעתי שאני בעבודה, מזל שאני אוהבת את מה שאני עושה.
הוא היה גיבור: לקח שעתיים להקים את המדורה ועוד קצת להכין את בובת הצורר המקומית ואח"כ גם ההדלקה לקחה זמן אבל בסוף, היה לנו ל"ג בעומר לתפארת ולחסד ולגבורה. ואפילו קרטושקעס.אבל למרות בר-כוכבא שמו ובר-יוחאי שמו הגיבור האמיתי שלי כאן הוא הרב חזקי שמפעיל את הקהילה הזמנית והחצי זמנית פה ביד חזקה ובזרועה נטויה. ומנסה לעזור כמה שהוא יכול בהכל, אם זה בלקשר את האנשים פה עם אנשים בארץ שיכולים להביא דברים דחופים, אם זה למצוא להם שותפים להמשך הטיול ועד להפעלת משטרה חשאית (המונה כמה מטובי הבחורים המעיינים בספרים על הספות הכחולות וחולמים על הודו) ולחלץ בחורות ישראליות מעורערות ממלונות נלוזים, מציפורניים של גורואים שבורחים איתן לתאילנד וכו`.
על אותו דף גמרא: בין אחת עשרה לשתיים עשרה וחצי בלילה. אחרי שכבר היינו מחסלים את התה המתוק והרולדות המתייבשות על השולחנות של בית חב"ד, אחרי שהיינו מנצחים או מופסדים בשיט -הד, יניב, וויסט, או כשבאמת היה קשה - טאקי, היינו מתיישבים, כמה אנשים, לשיעור של הרב חזקי בעינייני היום. שהיו בדרך כלל כבר בעינייני מחר. ובעיקר בעינייני קבלה. חזקי הרביץ בנו תורה ואנחנו פתחנו בויכוחים של כופרים. על הספות הכחולות הרכות עם לוח מחיק וסיפורים מהמיתולוגיה היהודית היינו שוקעים בחברותא נעימה עד השעות הקטנות.. ואז... כשהייתי חוזרת לחדרי הייתי צריכה כמעט לשבור את החלונות כדי שיבואו לפתוח לי את המלון (הנפאלים ישנים ממש חזק).
אהוד בנאי שזוכר כמעט הכל כתב שם: "וביד רועדת אני כותב שאלה: האם הנשמה חובשת כיפה, מגדלת זקן, מסתגרת, קוראת בספרים, מתפללת בזמן? או שמא היא משוטטת, עד קצה גבול הפחד, חולת אהבה, צועקת אל הרוח וממשיכה הלאה, מבלי לחכות לתשובה?" (מתוך הספר של אהוד בנאי - זוכר כמעט הכל).
אהוד בנאי בפסקול הטיול
אהוד בנאי בהופעה חיה - קטמנדו 2001: הטיול שלי הוא הופעה חיה של אהוד בנאי, שנמצא כמו השירים שלו וכמו כולנו כאן, כל הזמן במסעות. השירים שלו נעים בארץ, במדבר ובהרים, בעיר ובנסיעה עם הנוף שזז מהחלון. באירופה הרחוקה.. עם אהובות איריות, בהרי הקווקז..במזרח הרחוק. בין תורה לחומרים ריחניים..ולכנאפה מתוקה, כמו כולם. לא פלא שהוא מופיע כאן, שלט של ההופעה שלו מול האוורסט מפאר בית קפה ובמוסיקת הרקע של בית חב"ד יש את כל התקליטים שלו. וגם אצלי שאני זוכרת כמעט הכל.. יש מקום מיוחד לאהוד בנאי, שאחרי שהסתובבתי איתו ועם הספר שלו קצת בקטמנדו ובעצם בעולם, ולמדתי מאיפה באו חלק מהכוכבים של השירים.. וההשראות. אני יוצאת איתו שוב למסע, עוד יום אחד בדרך כשהוא לצידי.
"היא כותבת שבחדר במלון יש פישפשים
אם היא תישאר בלי כסף לא תחזור אל ההורים
היא תקטוף ענבים בצרפת או בכרתים
וזה פתוח זה מדליק
היא עם הראש בעננים... בקטמנדו.
היא כותבת שבארץ רק שקעה בדיכאון
כל האהבות שלה הסתיימו בכישלון
לקחה קורס מזורז לפיתוח מודעות
והחליטה להמריא
להשתחרר מהסיוט... בקטמנדו.
היא כותבת אל תדאג אני חושבת עליך
אבל עכשיו אני יודעת יותר טוב בלעדיך
חייבת לנצל את הרגע החולף
חייבת לעצמי את הכיף לרחף... בקטמנדו." (גלויה מקטמנדו - אהוד בנאי).
בלאגן מחוץ לטאמל
דינמיקה של בריחה: אנשים מטיילים, מה בעצם יש להם לחפש. דברים קטנים כמו שהם מחפשים בארץ, אהבה, אוכל טוב, קצת בירה ושמזג האוויר יהיה בדיוק כמו שהם אוהבים. פתאום כשאתה לא מוצא מה שאתה מחפש אתה שואל את עצמך מה היה לי רע בבית. היה לי את כל מה שרציתי. למה אני מתאמץ כל כך לברוח מאיזה משהו, שכנראה ימשיך איתי עד הסוף ורק כשאני אחזור לארץ אני אפסיק לברוח ממנו. בינתיים כמו שרב-חובל (איחוד מרגש בקטמנדו) אמר, אני פשוט מטייל בעולם...זה כמו להסתכל מחלון של מכונית, לא צריך כל הזמן להתעסק בדברים שאתה בורח מהם.. לא צריך לחכות שתשתנה. שמשהו ישתנה. רק לטייל. הרפתקאות מחכות בכל מקום, רק שאתה עוד לא היית שם.
אני בתוך הגטו האינטימי שלי: את שיר הכרתי לגמרי במקרה, היא טיילה עם יתיר, חברי משכבר, והיה מוזר לגלות שזה ממש מקרה שעוד לא הכרנו עד עכשיו, הרי אנחנו מכירות איזה מיליונ`תלפים אנשים משותפים. אנחנו כמעט קרובות משפחה בעליל.
היה קשה לשכנע אותי לצאת מהגטו של התיירים, אבל עם שיר תמיד היה כיף ללכת לאכול דאל אי שם בסמטאות המלוכלכות שבשולי הטאמל.. באט (25 רופי והיא תמיד אכלה כל כך יפה וסיימה שני רפילים, הייתי מאד מרוצה). אני לא יודעת איך היא מצאה את המקום או איך אחרים ימצאו.. צריך כנראה קצת לשוטט רעבים, הולכים דרומה באופן כללי עד שמצד שמאל יש דאל-באטיה ומצד ימין יש דגל אדום עם מגן-דוד צהוב. שיר לא יודעת, אבל הייתי הולכת לשם בלעדיה, אח"כ כשהיא כבר טסה מכאן. את כל הקניות עשינו איפשהו מחוץ למקומות של התיירים, וממש בזול. ופעם כשעשינו סיבוב קניות קפיטליסטיות אחרון, נחתה עלי השראתה והלכתי להסתפר....בנפאל. עשו לי אפילו פן. קשה כמו תמיד למצוא חברים שיש הרבה מאוד אנשים והרבה מאוד חבורות. לפעמים במצבים כאלה אתה מרגיש הרבה יותר בודד מאשר כשאתה לבד. אבל כשאתה מוצא משהו טוב... זה כמעט כמו לעמוד ביציאה מ- אורk2 (ראו מסעדות בסוף) מול ערימת סנדלים ולמצוא את השורש שלך...
הפגנה, לא חשוב על מה: נפאל עם כל הבעיות שלה היא כזאת מבולגנה.. אמנם בטאמל של התיירים קצת בעייתי להרגיש את זה, אבל אם מוציאים קצת את האף, אפשר ישר להקלע לאיזושהי הפגנה. או מאואיסטים, או אחרים, העיקר שיהיה אדום בדגלים. אחרי שפעמיים נתקעתי בשביתה החלטתי לברר מתי הן מתוכננות, מסתבר שהנפאלים יודעים בדיוק מתי יהיו שביתות ומתי כולם יתקעו באותו אזור בלי אוטובוסים ועם מעט חנויות (אי-אפשר להגיד שהחנויות ממש פתוחות בשביתה, הן חצי פתוחות, גלגל התריס הנועל מגולגול לחצי התורן, אם פתאום יעבור איזה מורד וירצה להתנקל למקומיים חפים מפשע). אצלנו כולם היו תקועים בבית חב"ד וכולם גם ניסו להתארגן על אוטובוס מיוחד להודו. אבל אף נהג לא רצה לקחת את הסיכון. ואחרי שרואים לצידי הדרכים מכוניות שרופות, גם אפשר להבין למה. נקווה שיהיה שקט, עכשיו לפרסומות.
השביל הזה ממשיך מכאן.. : עכשיו אחרי הבלגן והשקט והחופשה, אני רגע לפני לעזוב לארץ אחרת ורגע לפני סעודת השבת האחרונה. חני של חזקי, שאלה אותי מה יש לי להגיד על נפאל. משכתי בכתפיי, הרי התעלמתי מנפאל היטב ובאלגנטיות כמעט כל התקופה הזו. איך הצלחתי? שאלתי אותי... ומה שהיה לי להגיד זה שנפאל קצת שקופה. או במושגים יותר כשרים, פרווה. אתה רואה בה את מה שראית קצת לפני, אם באת מתאילנד אז זה כמו תאילנד (רק יותר זול) אם באת מהודו, אז זה כמו הודו (רק יותר תיירי, פחות פרות) אם באת מסין, או מויאטנם או מבורמה אז זה אותו דבר (רק מערבי בטירוף) ואם באת מהארץ אז זה כמו להיות בארץ. ואני שהרגשתי יותר מכל את הארץ פה בגג העולם, אהבתי להיות בבית. אבל תמיד טוב לצאת שוב לטייל. להמשיך לנסוע.
"הלב שקפא הפשיר / לא חוזר לעיר (בינתיים)/ ממשיך לנסוע/.
מאחור השארתי עיר מתכת / מלפני הדרך מתמשכת/ אור זהב בין הערביים/ איזה שיטפון פנימי/ זורם בתוך תוכי / מתוך הלב אל הלחיים .." (אהוד בנאי ממשיך לנסוע).
טיפים
- אוכל (כי זה הכי חשוב):
מומואים: מומואים יקרים אפשר לאכול בכל מסעדה בעיר (כמעט). אבל בעשירית המחיר ניתן למצוא מומואיות מקומיות בהן המומו הממולא עוף או בשר (באפלו) עולה 15 רופי. בסיור קצר בסימטאות תראו סירי מתכת ענקיים על כלב גז גדול, אז בתוך הסיר מסתתרים להם אינספור מומואים. שיהיה בתיאבון.
פחוניית המומואים שלי דווקא היתה בתוך הטאמל - ברחוב המקביל לרחוב של בית חב"ד (ממערב). פחון קוקה קולה המסעדה של אנדנה.
עוד מסעדה טיבטית טובה נמצאת בפסז` של ה- seven eleven, (בצומת הסכינים שעל יד סוכנות שי פונים צפונה ותוך 5 דקות אתם שם).
מסעדות ישראליות:
נרגילה ברחוב הראשי של הטאמל, המנה המומלצת היא כבד עם פירה. גם השניצל לא רע.
אור 2 k - התפריט הכי מושקע במזרח (ועוד בעברית), מסעדה צמחונית. פיצות וסנדביצ`ים נהדרים.
בשרים:
פרות ממש קשה להשיג פה אבל סטייקים לא רעים בכלל מבשר באפלו אפשר למצוא הרבה. Everest steak house נחשב בעל סליזרים מצויינים.
k-2 (מול סוויסה) גם מככבת ברשימה המוצלחת של הסטייקים.
רק לא להתפרע, בשר באפלו (ועוד אחרי שאתה חצי צמחוני כל הטיול) יכול לשבת ממש כבד בבטן.
מסעדה יפנית לא רעה, ברחוב המקביל לבית חב"ד ממערב, דרומה לצומת עם הרחוב של סוויסה. מול מלון יוניברס.
סנדביצ`יות: sendvitch zone (מול המסעדה היפנית), ממול יש סנדביצ`ים עם טעם של בית ועל כולם יש גם המלצות בעברית. להזהר ממקומות שלא שומרים את המיונז שלהם במקרר. - סוכנויות נסיעות:
סוכנות שי קבלה הרבה מחמאות על אמינות (צומת הסכינים, מערבית לצומת הסופר מרקטים). טיסות ואירגונים.
סוכנות teshi delek - מתמחה בעינייני טיבט. והדיל הכי זול והכי משתלם מבחינת ויזות לטיולי טיבט.
- מלונות:
חדר זוגי במלון אמור לעלות 200 ללא שירותים בחדר, 300 עם שירותים ומקלחת בחדר. ברוב המלונות יש דוד למים חמים. הטאמל מלא במלונות. אני אישית גרתי ב- mustang geust house ואני מאוד ממליצה.
אפשר גם לגור קצת יותר בזול בפריק-סטריט צמוד לדורבר סקוור. למי שנמאס לו מהרעש והבלגן התיירי של הטאמל.
- נסיעה לטיבט:
הוצאת ויזה לטיבט לוקחת כמה ימים, עדיף להתחיל את התהליך כשבוע מראש. סידור ויזה שבוע מראש יעלה 26$, סידור דחוף יותר יעלה 43$ ומאד דחוף 48$. יש להתארגן דרך סוכנות וכולן כמעט מטפלות בעניין הזה. אפשר לצאת עם ג`יפ (6 אנשים) כ- 120-150$ ליחיד. ואפשר להתארגן במיניבוסים (105$ - 160$). המחירים כוללים לינה בחדרים משותפים במשך ארבעה לילות עד ההגעה ללאסה. ולפעמים גם ארוחת בוקר של היום הראשון.
