כותבים על פסח בקטמנדו
-"מה את אומרת? לכתוב על פסח?"
-"בטח!! תכתוב, תכתוב!"
-"אבל זה בכלל לא טרק או משהו כזה!"
-" תגיד, בשביל מה אתה כותב שם אם לא בשביל לכתוב על דברים כאלה?!!"
-"טוב, בסדר! בסדר! איזה לחוצה!! בסך הכל הייתי צריך דיאלוג שיסביר את הכתבה הזאת.."
רגע של סיפוק:
אנו עומדים ומביטים באולם העצום בגאווה של הורים בטקס סיום של הילדים או של תאילנדים שסיימו לזרוע שדה. השולחנות מסודרים שורות - שורות ישרות ומפות לבנות מכסות אותם. הסלטים עליהם עמלנו בשבוע האחרון ימים כלילות מונחים בסדר מופתי, על כל שולחן 7 צלחות חד - פעמיות, כל צלחת מייצגת קבוצת מאמץ התנדבותית אחרת שחיממה לי את הלב. על הבימה מוכנים כבר המיקרופונים, הרמקולים וכלי הנגינה של להקטמנדו הנהדרת. בדלתות הגדולות מתחילים להזדחל אנשים לבושי חג והאולם מתחיל להתמלא לאיטו.
-"איזה יופי"- אני אומר .
-"כן"- מסכים איתי שעומד לצידי - "ממש יפה!"
אני מביט בו בחיוך של הערכה. אין מי שיכול לזקוף לזכותו את הארגון של הסדר הזה יותר ממנו. חוץ מהרב חזקי, כמובן.
מחשבות על בריחה, שח, דמקה וצו גיוס לחב"ד:
חזרנו לקטמנדו. העיר הייתה נעולה על בריח וסריג וכל סוג אחר של בד... העוצרים והשביתות חדשות לבקרים מצד המלך מחד והמפלגות מאידך הכניעו את רוח התושבים. מבוך הסימטאות החושני מכתבה מספר 1 הפך לעיירת רפאים מדכאת ומשעממת. אפילו המסעדות לא נפתחו. זקנים וילדים התגנבו לרחוב כדי למכור את מרכולתם במחירי הפסד כדי שיוכלו לכלכל את משפחותיהם הרעבות ואני החלטתי שאני עף מכאן. חייב. מהר. לא חשוב לאן. רפטינג, כפר קטן ופרימיטיבי עם ירוק בעיניים ועלוקות במים - הכל, רק לא האפור הנוראי הזה, עם הדומיה המתסכלת הזו. אפילו לסוחרי הסמים ולנהגי הריקשות התגעגעתי בהתהלכי ברחובות הריקים, שרק חייל אחד או שניים צועדים בהם בסך למען הסדר הטוב. מחר, חשבתי, מחר אני לא כאן!
בצהרים, ארוחת שחיתות במסעדת OR2K (מאז שחזרתי מהטרק אני חש צורך לפצות את עצמי על השומן האבוד). אני מנהל לחימה אבודה מראש על משטח השח-מט הקטן מול צבי (האיש והאגם), שמתעקש לשחק דמקה דווקא ולאכול כל כלי אפשרי, מה שמהר מאוד מסתיים בשני מלכים, רץ וג`ינג`י אחד מחויך מדי. לפתע נכנס כרוח סערה בחור גבוה להחריד ומתיישב לידנו. איתי, מושבניק, קצין וג`נטלמן, תואר בביולוגיה, רווק וחבר של צבי (שזה גם סוג של סטטוס). הם טיילו יחד בדרום אמריקה. אנחנו מדברים, צוחקים ונפרדים לשלום, כשאיתי מזכיר שיש המון מה לעשות בהכנות לסדר. אנחנו מבטיחים להגיע.
"אז מחר ב- 8?" - הוא שואל.
"נתראה שם!"- כך אני ומנפנף לשלום.
הכנות לאירוע
יום ראשון של טירונות בצבא ה: `
למחרת, ב- 10 בבוקר, בדיוק כמו שקבענו, אני מתייצב באולם האירועים של חב"ד, המתחם שישמש כבית חב"ד בימות הפסח, בבגדי המכוערים ביותר. איתי מקבל את פני. כל בגדיו מוכתמים בחריוני ציפורים והוא כולו מדיף ניחוח של מושב בצפון.
" מה ל ע ז א ז ל קרה לך?" - אני שואל אותו בתדהמה.
"סתם.. הכל היה פה לול תרנגולות, אז הגעתי ב- 6 בבוקר לנקות. כמעט סיימנו. מגב?"
וכך זה החל: במהלך היום סחבנו כיסאות, שולחנות, ארונות ספרים, סידורים וארון קודש אחד מבית חב"ד של חול לבית חב"ד של חג. כל היהודים בשושן נרתמו למאמץ המלחמתי בזוהמה ששררה בלול, שנועד לשמש כמטבח נטול חמץ: למיין חמוצים, לסחוב סלטי פירות משומרים, לאחסן את המצות והשוקולד ("השחר") בקומה השניה, שאף אחד לא יקח, ומאמץ עיקרי - לגרד את מה שהשאירו התרנגולות הקופצניות על כל צעד ושעל וקיר במבנה המרכזי. אט - אט, מבלי משים, ירד עלינו החושך. אנשים נפרדו איש מרעהו, עייפים אך רצוצים, ופרשו איש - איש אל חדרו הנקי להפליא באופן יחסי. אני חוזר מותש לחדרי ומגלה אותו ריק מגלעד, מה שלא מפריע לי להירדם ברגע. ב-1 בלילה אני מתעורר שוב כדי להוריד את מדי התאילנדי שלי מעלי. ריח תרנגולים ממלא את החלל. גלעד נוחר לצידי.
גלעד והירושלמים בדרך לקזינו:
גלעד: "קחו ממני את הכסף! אני מכיר את עצמי! תקחו אותו ואל תביאו לי גם אם אני מבקש!".
אחרי דקה - גלעד עושה סקר: "כמה אתה שמים? 1000 רופי? 500? כמה?"
אחרי חצי שעה, עשר דקות לאחר הכניסה לקזינו - גלעד ניגש לשלישיה: "טוב, חבר`ה, זה קרה."
-"מה קרה?"
-"הפסדתי את הכל"
-"מתי הספקת? כמה?"
-"אלפיה.."
(שאגות צחוק רגישות מצד הירושלמים)
תקשיב לאמא שלך, היא יודעת מה שהיא מדברת!!
היום בבוקר מצפה לי הפתעה. אני צועד אל בית חב"ד בבגדים נקיים, רק כדי להתפלל לפני העבודה היומית. למטה אני פוגש בדודי. דודי הוא שליח בית חב"ד, נשוי טרי, שנון למדי ואדום שיער. הוא הגיע הנה לחגים כדי לעזור לזוג המלכותי- הרב חזקי וחני אשתו - בארגון הסדר.
"אור, יש לך 5 דקות?". אני מהסס. בכל זאת אני לבוש בבגדי החג שלי - אין לי שום דבר נקי אחר.
"זה מלכלך?" - אני שואל - " כי אם כן אני רץ להחליף בגדים ומגיע".
"לא, מה פתאום! זה רק להעמיס משהו למכונית וזהו."- הוא עונה.
והוא צדק. רק להעמיס משהו למכונית, אלא שה"משהו" היה כל זבל העופות, אוכל רקוב ושאריות מהג`ורה שניקו בבוקר. לא מלכלך מי יודע מה. גם מצחין זה לא, וזה לקח רק 3 שעות. מה אמא שלי אמרה על ג`ינג`ים?
משחק התרנגולים והלכות שחיטה:
היום גדל מספר המתנדבים כמעט בחצי. כנראה אתמול בערב סופרו מור"קים רציניים על המשימות המסוכנות שהוטלו על כוחותינו. אני ואיתי מבצעים ברגישות ובנחישות פינוי של עופות מפרפרים אל המתחם השמור להם בירכתי החצר. איתי מלמד אותי משחק של מושבניקים: משחררים תרנגולת בגינה, נותנים לה פור של חצי דקה ואז מנסים לתפוס אותה. התרנגולת שאנו משחררים נראית משועממת למדי מהעניין. היא מביטה בציפורני רגליה באדישות מופגנת ושואלת אותנו בקול מקרקר: "מה, אני אמורה לרוץ עכשיו כאילו?"... אני ואיתי מתבאסים למדי, תופסים ומניפים אותה על כתפינו וגוררים אותה, צווחת ומפרפרת סוף סוף, אל המתחם.
בשארית היום אנו ממשיכים לנקות את האולם והמטבח, שמתחיל להזכיר חדר. את המים אנו שואבים מהבאר שנמצאת ליד. גלעד מגלה לי שאתמול נעלם לקזינו עם שלישיית הירושלמים (עוד יסופר הרבה אודותם). הוא, כמובן, הפסיד את המכנסיים. אפי, אחד משני השליחים המקומיים של חב"ד, מוכר את התרנגולות הפסולות לשני נפאלים אמיצים, שהעזו להפר את העוצר ויצאו כדי לקנות עוף לשבת. עוף פסול הוא כזה שניסו לשחוט אותו בעבר, והסכין החליקה או שמסיבה מסויימת הוא לא מת. מאותה תקרית מצערת ואילך הוא פסול לשחיטה כשרה, הווה אומר- חופשי להמשיך לחיות, אלא אם כן מוכרים אותו לגוי שיחליט אחרת. במהלך היום מלבינים ומכשירים את הכלים לפסח. מעולם לא תפסתי כמה העניין פשוט לביצוע. אני מכשיר מספר כלים כדי לחוש חלק מהעשיה הזו גם כן. בצהרי היום אנו מסיימים. אין מים בנמצא ובאישור של אפי נפתחים 5 בקבוקי מיץ ענבים מתקתקים ואנו שותים לשוכרה. "נתראה במלון"- הוא מודיע, ואני ואיתי מתנדבים לנסוע עם הרכב למלון כדי לפרוק את הארגזים.
תחרות שירה עברית, הימור ראשון וארוחה חינם:
המלון יפהפה. האולם של הסדר עצום - וכך הוא צריך להיות, בהתחשב בכמות האנשים שהוא מתוכנן להכיל (1500- 3000 ). במטבח, קבוצות- קבוצות של מקלפי שום, חותכי בצל, עגבניות ושאר ירקות ואחראי מוראל למיניהם. אני נמנה בין אנשי השום המתמידים (8 שעות ברציפות!!) ובאובייקטיביות גמורה אני מודיע שהשומים ללא ספק מביסים את הקבוצות האחרות במוראל ובשירה עברית. האחראי לניצחון המוחץ הוא רועי מאפרת, שמכיר כל מילה בכל שיר עברי נידח שנכתב אי פעם, מה גם שהוא ניחן בקול די דומיננטי וטעם רע בספרות. המקלפות שאתנו מלוות אותו בגרון ניחר ושאר הסובבים מהקבוצות האחרות מביטים בנו בכעס התבוסתני השמור למפסידים.
איתי משכנע אותי שזה צבוע לאכול בשר מבלי לראות כיצד הוא נשחט. אינני יודע איך השתכנעתי, אבל אני עתיד להשתתף בטקס הדי דוחה הזה עוד באותו הערב. בינתיים, אני, גלעד ואמיר (מהירושלמים) מהמרים קצת בקזינו שבמלון. אני אחראי לזה שלא נאבד את התחתונים שם ואיתי צופה בהתלהבות. "אני לא מהמר" - הוא אומר לי -" אני שומר על עצמי". שומר או לא, במזנון האוכל שמחולק חינם למהמרים במקום הוא זולל שני עופות לא כשרים בעליל (כהכנה לערב, אני מניח), בשעה ששלושת הדתיים היושבים סביבו וצלחות אורז למולם, נועצים בו מבטים רעבים ונזעמים. "העוף הזה ממש טוב!" - הוא משתף אותנו תוך כדי לעיסה, כשהוא מבחין בפרצופינו המעונים הוא מוסיף: "כדאי לכם לנסות אותו!".
שחיטה והסעודה האחרונה:
בערב - השחיטה. אני מגיע באיחור ומוצא את גלעד ואיתי מוכתמים בדם מכף רגל ועד ראש. אני שוב בבגדיי הנקיים (אחרי השום הייתי חייב מקלחת). אני מתבונן מספר דקות, ואז ניגש עם חלוק ניילון ועוזר לחתוך ולפשוט את העופות שנשחטו. איתי מסביר לי - קודם את הרגליים, הראש וחלק מהכנף, אחר כך עושים חתך ופושטים את העור ולבסוף- ניקיון של האיברים הפנימיים. מגעיל, אך לא נורא כמו שדמיינתי. אחרי כמה עופות זה הופך טכני לחלוטין. הרב חזקי אוחז אותן בגרונן, מברך וחותך. העוף מועבר אל מכל שבו הוא מפרפר דקה או שתיים ואז נודם. אפי אוחז בתרנגולת מפרפרת ומשפריץ מדמה על מכנסי. אחד השליחים שהגיעו לחג נמלט באימה. אני פורש בשלב מסויים של מיצוי. איתי נשאר. למחרת, ארוחת בוקר אחרונה של חמץ. אווירה מאיימת באוויר. אני מזמין זיווה ומנסה לדמיין בכאב איך אשרוד את הפסח רק בעזרת המצות שנואות נפשי. הזיווה היום טעימה מתמיד, כאילו להכעיס. מיד בתום הארוחה אני לובש בגדי חג ויוצא אל עבר המלון, לעזור. אנו מקלפים כמה מאות ביצים עד הסדר ממש. איתי מגיע תשוש וטרוט עיניים ונשאר לשחיטה עד הבוקר. שחטו 400 עופות והוא עדיין הגיע לעזור. בחור אדיר, אין ספק.
ליל הסדר
בכניסה יושבות מספר בנות, מחלקות כיפות ומקבלות את כרטיסי הכניסה, המשמשים גם להגרלה הגדולה. עשרות - עשרות ישראלים יוצאי הודו, תאילנד, בורמה וסין העוברים בפתח האולם הופכים למאות ולבסוף כמעט לאלפיים איש!! הם מתמקמים בכסאותיהם בהמולה רבה. כולם יפים היום, כולם חגיגיים- גם הרחוקים ביותר נראים כדבקים בקדושת היום. התחושה באוויר היא של משפחה אחת גדולה מאוד ומרובת ילדים. הוותיקים במקום מתרוצצים בין השולחנות, עוזרים, ממקמים, מביאים ומסדרים כל מה שצריך. להקטמנדו עולה על הבמה ופוצחת במיטב שירי החג ושירים עבריים שמחים, נהדרים. הסולן אף מקדיש שיר שכתב: "רק אהבה", וכולם מצטרפים אליו משנקלטות המילים והמנגינה. הרב חזקי הלא - יאמן ואפי החייכן עולים לסירוגין על הבמה ומחלקים את הפרסים בהגרלה. עקב המצב, רובם נסיעות לאיזורים בנפאל- לא עניין של מה בכך. דווקא בבנג`י המבוקש זוכה אדם מבוגר ולא בשיא הכושר, שהעניין ממנו והלאה. קהל של אלפיים איש נאנח באכזבה.
פלאשים ממצלמות מלווים את כל הערב, גם אחרי תפילת ערבית, כשכבר נכנס החג ולמרות בקשותיו של הרב חזקי. זה לא מכובד, אך איש לא מתרגז או מעיר, והאווירה הטובה של הביחד נשמרת למרות זאת. רוב הנוכחים מכבדים את המקום. המנות מגיעות מהר מהצפוי. הרב חזקי נוהג בחכמה ומריץ את ההגדה בזריזות שאפיינה את קריאת המגילה בפורים. מספר אנשים הולכים לעשן בחוץ. אני מחלק כיפות שנותרו בחוץ למי שמבקש ( שי, מהנדס החשמל החביב מטטופני, ביניהם). 2000 איש שרים, רוקדים, צוהלים ומריעים, עומדים על כיסאות הפלסטיק והרב חזקי מנהל את כל ההצגה ממרום הדוכן שלו בצעקות. אני משתכר במהירות. איתי מגיע אל שולחני כל מספר דקות ומתעקש להרים איתי כוסית. מכאן הזיכרון די מעורפל, אבל אני מתעורר למחרת במיטתי עם חיוך שליו וטוב על השפתיים.
קופים, ריקודים ואלימות נפאלית בחול המועד:
ביום הבא אנו שמים צעדינו אל מקדש הקופים. חסיד גדול של מקדשים אני לא, אבל הנוף יפה מאוד ומשקיף על רוב עמק קטמנדו. המדרגות אינסופיות וקוף אחד קופץ על זרועי ושורט אותי. אנו פונים אל מסעדה שנמצאת במתחם, אבל איכשהו הצליחו למקם אותה במקום היחיד שלא משקיף על שום נוף. בכל המקדש אין מקום כזה, רק כאן. לאכול אני לא יכול בין כה, ואנו עוזבים את המקום באכזבה.
אני הולך לקניות ומחליט לגוון. שעה מאוחר יותר, אני חוזר עם כובע נ ה ד ר שמצאתי וחליפה ירוקה - חומה מזעזעת.
"מה זה? " - שואלות הבנות בסלידה.
"זה.. סוודר חדש. ניסיתי לגוון, לא להיות בוק..." - אני מגמגם למראה מבטיהן הביקורתיים.
"לא?" - אני שואל חלושות.
"לא"- הן עונות נחרצות וניגשות עימי להחליף את הזוועה.
בערב חוגגים את הסילבסטר הנפאלי. השנה כאן היא 2063. אני מגיע לחפש את גלעד במועדון הפאנקי בודהה (הוא זכה בקזינו בסכום גדול והלך לחגוג), ומוצא שם את הילה - אחד האנשים שעזרו לי להגיע למלון לאחר הסדר בשכרותי , אם אני זוכר נכון. נשמה טובה וחייכנית כמו שרק ירושלמיות יכולות, היא מצליחה לגרום לי לרקוד לצלילי המוזיקה הנוראית של המילניום. גלעד מקפצץ לו שם ברחבה עם חיוך מאושר בין האוזניים.
אני ניגש לכניסה ומתיישב כדי להירגע מהריקודים ולהביט בירח. בכניסה מתפרץ נפאלי שעינו האחת חבושה. הוא ניגש במהירות למקומי אחר שעומד שם ומכניס לו אגרוף בפנים, ועוד אחד ועוד, עד שזה מתמוטט על רצפת האבן. מיד נכנסים 4 שוטרים למועדון. אני בטוח שהם נחלצים לעזרת המוכה, אך במקום זאת הם מקיפים את ראשו המונח על הקרקע ומתחילים לבעוט בו בכל גופו ובפניו. את מכת הסיום מנחית אחד מהם עם אלה במרכז המצח של הקורבן. רק אז הם עוזבים. מזועזע, אני ניגש אליו להרימו מן הקרקע. אחד מחבריו נושא אותו משם. לוקח לי זמן לעכל את האירוע.
גוי של פסח:
בחו"ל יש נוהג לחגוג כל חג יומיים, כיוון שלא נפסק ממש אם ראוי לחגוג על פי התאריך בארץ ישראל או לפי זה המקומי. כך קורה שאנו מוצאים את עצמנו חוזרים ממסיבה היישר למהלכו של סדר פסח משפחתי למדי. יש אוכל לכולם והרבה. אחת הנשים האורחות הכינה קציצות בשר נהדרות ואיתי מתמוגג, דוחף לי מרפק ואומר: "רואה? את זה אני שחטתי!"האווירה אינטימית ונעימה. שונה מאוד מזו הרועשת וההומה של ערב קודם. אנו מתפקדים כגוי של שבת ועושים את כל הפעולות האסורות על יהודי המקום. מצחיק מאוד כשמנדי הצדיק מגיע אלי ואומר לי: " חשוך כאן". "אתה רוצה שנדליק את האור?" - אני שואל כמו אדיוט והוא מחזיר לי חיוך מאשר, כי יותר מזה אסור לו. איתי נקרע מצחוק.
יהודים טיבטים, רציחות וקניידלאך בשבת חול המועד:
ערב שבת. גן האירועים מפוצץ במאות אנשים ( כ- 500, להערכתי הגסה ), שרידי ליל הסדר שהתרחש יומיים קודם לכן. הארוחה נערכת בחוץ, תחת כיפת השמיים. דבר תורה על קרבות בין בכורות המצרים לבין ארמון פרעה על שהוא מהמר בחייהם ולכן היום נקרא "שבת הגדול". אווירת שבת וחג אמיתית. ותיקי בית חב"ד עוזרים עם ההגשות. שירים, דברי תורה וסיפורים של מטיילים. הרב חזקי מבושם למדי ומשתף אותנו בסיפור על היהודים של טיבט - סיפור מעורפל ועטוף מסתורין על יהודים לוחמים שמתבדלים ושומרים על המסורת כבר אלפי שנים.
בבוקר - ארוחה באולם. הפועלים - למטה. מדהים אותי שאחרי שלושה ימים של חג עדיין יש מספיק מזון להשביע את כולם. המלצרים, אנחנו, נעים בחינניות בין השולחנות. אחה"צ אנו עורכים טיול שבת אל המקדשים הקרובים, הנטושים. שוטרים רציניים, חיילים צעירים, רחובות שוממים ומבטים מפוחדים מקדמים את פנינו. היום עוצר. ילדים סקרנים מציצים מהחלונות שבדרך.
איתי ואני מחליטים לצאת לטרק ביחד, וזה כבוד גדול מאוד כיוון שאיתי הוא "סוליקו" - מטייל לבד לרוב. לפני סעודה שלישית אנו משחקים במשחק "הרוצח". אמיר מנהל את ההצגה. אייל מהירושלמים משחק גם הוא. דודי, החב"דניק אדום השיער, מצטרף למסיבה. פעמיים רוצחים אותי על לא עוול בכפי, מה שמאפשר לי לבסוף לשטות בכולם ולרצוח את כל העיירה בסיבוב השלישי. דודי הוא היחיד שלא מאמין לי. הוא יודע לזהות שקרן.. אפילו את גלעד, שותפי לרצח, אני מסייע להעלות לגרדום. בסיבוב הבא אני נרצח על התור הראשון, כמובן. המעגל גדל מסיבוב לסיבוב עד שנמאס לרצוח. מוגשת הסעודה וכולם ממהרים לתפוס מקום ליד הקניידלאך.
חבילת שי לחג, פרידות מרגשות ועצה אחת טובה:
איתי קוטף אותי בכוח במוצ"ש. הולכים לצלם את קטע הטרק של האגמים ועמק ההלמבו בחנות ספרים אחת. אנו בוחרים בספר: "Trecking in the Himalaya", שהוא הטוב והמפורט מכל ספרי המסע של נפאל בנושא טרקים. בערב אני רוכש ערכת פסח לטרק- חבילת מצות ושוקולד השחר, ואפי מלבין לי את הסיר לפסח. עתה הגיעה שעת הפרידות המרגשות. ראשית, יש להיפרד מהקזינו. אני, גלעד ושלישיית הירושלמים (אמיר, אייל ומתן) שועטים אל הזכיה הגדולה.. מהר מאוד (שלוש שעות אח"כ ) אני מבין שהיום זה לא ילך ועוזב עם מתן, שזכה בסכום לא קטן. "ברגע שעזבת התחלנו לזכות", מדווח לי גלעד שעה מאוחר יותר, עם כיסים תפוחים. כלומר, אני הייתי הנאחס של כולם.
אמיר ואייל קובעים להיפגש איתי במונגוליה. מתן נותן לי עצה נהדרת לטרק: זוג תחתונים אחד ( אני עתיד לשלם על השימוש בה בפריחה בצורת בוקסר שתגרד במשך שבועיים). הבנות עושות ערב שירה בציבור ומחר טסות להודו, אנאפורנה או בנג`י - הכל בהנחה שהמלך יקום על הצד הנכון ותהיה תחבורה. איתי חוזר ב- 4 בבוקר עם חיוך גדול על הפנים ומחבק אותי.
-"מה קרה?"
-" מחר, מחר.."- הוא עונה מבודח.
מחר זה עוד כמה שעות, שעתיים ליתר דיוק, אבל מי סופר? בטח שלא אני, באמצע הלילה ועם ציון כזה נמוך בפסיכומטרי (כן, כן.. הייתי חייב! התאפקתי כל הכתבה!). מחר מתוכננת שביתה רצינית- עם הפגנות וחסימת כבישים. אין לנו מושג איך נגיע לטרק, אבל איך אומרים: ` ישועת ה`- כהרף עין!!`
