כל לילה חוזר אותו סיפור. ברגע בו אני עוצמת את עיני, מצפה לחידלון הגואל, מתענגת על הרגעים המתוקים של לפני השקיעה בתרדמה, ברגע שליו זה, הם מופיעים.

תחילה צץ גרשון. עב כרס וצוואר, יהיר, מהיר מילה וחימה. גרשון היה בעל המכולת כשגרנו בשכונת נחלאות בירושלים. מקיטונו הצר שלט בשכונה כולה, מעודכן לפרטי פרטים על חדרים להשכרה, פקחי עירייה שבדרכם לשכונה, זוגות שרבו בלילה ואלו שהתפייסו. גרשון ידע תמיד, בדיוק רב ובביטחון, מה נכון ומה לא, מה ראוי ומה בזוי. גרשון התיישב על הכורסא שבפינת החדר, הדליק נרגילה, שאף ממנה עמוקות ונעץ בי מבט חודר.
- נו, אתם עוד ממשיכים?
- ממשיכים במה, גמגמתי, מדחיקה את הידיעה שזו שיחה מתמשכת, שאני בעצם יודעת בדיוק על מה הוא מדבר.
- ממשיכים להאמין שאתם עושים את הצעד הנכון, מה מה. ממשיכים עם הטעות הזאת, ממשיכים לפגוע בהורים שלכם ובילדים שלכם, זה מה.
- אבל גרשון, לחשתי, הרי אם לא עכשיו אז מתי? הרי זו תהיה חויה נפלאה, מזינה, מעצבת, מכוננת...
- מכוננת מה מכוננת. אתם זוג אגואיסטים שסוחב את הילדים שלו למדינות עולם שלישי עם מחלות שכבר מזמן אף אחד לא זכר שהיו קיימות פעם. אתם מכריחים אותם להתנתק מחברים, משיגרה, מיציבות, ממשפחה קרובה, אתם פשוט...

מזל שברגע זה, כמו בכל לילה בשבועיים האחרונים, צץ מול גרשון - סטיש. סטיש הוא סטודנט לרפואה, בחור הודי שחום ודק גיזרה הנע בקלילות בחדר מפינה לפינה, מידי פעם עוצר לבחון תמונה זו או אחרת, וכל הזמן הזה ממלמל לעצמו בשפה לא ברורה.
- או, הנה מוגלי. תהיתי מתי תופיע. הבאת לי איזה סטייק טוב?
- שתוק, מערבי נהנתן. שתוק ואל תפריע להם לעשות את הצעד הנכון.
יופי. אותו הייתי צריכה. חיכיתי שהוא יוסיף ויפרט מדוע אנחנו עושים את הצעד הנכון, שייתן לי עוד ועוד הצדקות שלא חשבתי עליהן, שיעזור לי להתמודד עם המבט הנוגה של ההורים, עם רגשות האשם, עם הפחדים. חיכיתי שיפתיע אותו, כאילו שזה אפשרי בחלום שלי. סטיש התיישב בישיבת לוטוס בפינת החדר, עצם עיניו ונעלם לתוך עצמו. רציתי לקום ולטלטל אותו, רציתי לנער מתוכו את הביטחון הזה, אבל קולו של גרשון בלם אותי.

- תגידי, וזה שהשארתם כל כך הרבה סידורים לסוף, לא אומר לך משהו? זה שפתאום הדרכונים לא בסדר, שאפילו ויזה עוד לא ארגנתם, זה שפתאום האמהות שלכם לא מרגישות טוב, זה לא עושה לכם כלום? מה עוד צריך לקרות, יא צמד דראטות? במה אתם צריכים להיתקל כדי שתבינו שזה הולך להיות אסון? הרי אפילו את המסלול שלכם לא הכנתם.
- נו טוב, נאחזתי בטיעון שביססתי לעצמי - זו מהות החופש, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים, להתעורר בבוקר ולהחליט�: היום אנחנו הולכים למפל, נוסעים בריקשה למקדש, נשארים לקרוא ספר על הערסל, או נכנסים לנפאל. אנחנו רוצים את החירות להחליט ברגע האחרון, לשנות מסלול, להתייעץ עם הילדים, אנחנו רוצים...
- אנחנו, אנחנו אנחנו. כמה טיפוסי. אתם אלה שרוצים לטייל, והילדים נסחבים אחריכם כמו זנב. אתם תהנו, וגם זה מוטל בספק, והם ישלמו את המחיר. אתם לא יודעים איזה צלקות חוויה כזו יכולה להשאיר. איזה חרדות הם עלולים לפתח.
- מה צלקות? הרי כולם מקנאים בנו, תומכים בנו, אומרים שאנחנו עושים את הצעד הנכון...
- כולם? פילח שוב גרשון את הביטחון העצמי שלי, את בטוחה?
- טוב, נו, חוץ מרופא המשפחה. ומהזוג הזה שחזר עם חוויות נוראית.. וההורים שלנו...

ברגע זה רפי גיהק מתוך שינה. רפי הנבון, הרגיש שיודע בדיוק מתי להתערב וכמה, רפי אהוב נפשי מחמל ליבי, רפי שחטף ברגע זה מרפק בצלעות.
- מה, מה? נעץ בי מבט טרוט עיניים.
- הם שוב היו כאן, זעפתי.
- די נו, את והפחדים שלך. זו תהיה חוויה אדירה, התרגשות מסעירה, עוצמה נדירה.
- אתה בטוח שאתה לא מדבר על שארית הלילה שנותרה לך? - תמהתי על שטף המילים.
- לא. די. אנחנו אנשים בוגרים ונבונים שאוהבים את הילדים שלהם. הודו זו ארץ נפלאה, מסקרנת ומלאת עוצמה, אם משהו ישתבש נחזור, כבר החלטנו שזה "עם חרטות". די. גרשון ממילא היה חרא של בן אדם וסטיש מזמן שכח איך אני נראה. שימי עלי רגל ולכי לישון. מחר צריך לגמור חיסונים ולהמשיך לארוז...

 תוך שנייה שקע חזרה לשינה עמוקה, הוא והרגישות המפורסמת שלו. גם כן "באש ובמים". בהיתי בחדר האפל וספרתי פרות קדושות. כנראה הצלחתי לנצח גם את הלילה הזה, כי כשפקחתי עיני בבוקר לתוך עיני הזיתים של מיקה, בתי, כבר ידעתי בביטחון לענות על השאלה -; אמא, ובובות שמקבלות צהבת, יכולות למות?

יעדי הכתבה