רקע
מתי החלה הנוכחות היהודית בברצלונה? קשה לקבוע בוודאות, אבל כבר במאה ה- 8 קיימות עדויות כתובות המאשרות ישיבתם של יהודים באזור, כגון תכתובת של שאלות ותשובות בין רבני בבל לרבני ברצלונה. במחצית המאה ה- 12 עגן בנימין מטודלה ב"עיר הקטנה והיפיפיה הזו אשר על שפת הים שבה כבר היתה קהילת קודש מבני-ישראל, אנשים חכמים ומשכילים ונסיכים רבי עצמה." באותו זמן כתב יוסף אבן זברא את `ספר השעשועים` שלו. בשנת 1263 התקיים בנוכחות המלך ז`אומה ה- I הוויכוח המפורסם ביותר בין יהודים ונוצרים שבו הגן רבי משה בן נחמן (רמב"ן) על עיקרי האמונה היהודית. שנת 1340 ראתה בהיוולדו של אחד הפילוסופים האנטי ראציונליסטיים הידועים ביותר, מחבר `אור השם`, חסדאי בן אברהם קרשקש, אשר בנו יחידו נספה בפרעות 1391. מעט אחר-כך, בסביבות 1350-1360, אוירה הגדת הפסח הנשמרת כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. לאחר שנת 1391 גורשו היהודים מברצלונה והקהילה היהודית חדלה להתקיים כגוף כשלעצמו. אנשי הקהילה נפוצו בכפרים הסמוכים. המבנים שהיו שייכים להם, עם זאת, נותרו ברובם על תילם.
התקנות הדתיות שנקבעו בכינוס הרביעי בלטראן בשנת 1215 הכניסו שינויים בצורת הלבוש של היהודים, כדי למנוע מן הנוצרים להתבלבל בין נשים יהודיות או מוסלמיות, או כדי שגברים יהודים ומוסלמים לא יטעו לחשוב שלפניהם אישה מבנות קהילתם... לכן הורו ליהודים לעטות על בגדיהם סימן מיוחד, המוכר בכינוי Rodella. הדבקת הסימן המייחד זכתה למחאה רבה והיו הרבה שקיבלו פטור ממנו. היו אנשים רבים להם העניקו המלכים את הזכות להתלבש כמו כולם ולא לעטות שום סימן מבדיל, בעיקר בין נושאי המשרות הגבוהות בחצר המלוכה ובני המשפחות האמידות ביותר. ניתנו גם פטורים קולקטיביים כמו זה שהעניק ז`אומה ה-I לאלחמה בברצלונה (המועצה שניהלה את הקהילה היהודית) בשנת 1268 שהתיר ליהודים שלא לעטות שום סימן מבדיל, כל עוד בעיר עטו את השכמייה המעוגלת. באזורים אחרים נאסר על היהודים ללבוש שכמיות או גלימות מעוגלות כיוון שכך היו נוטים לבלבל ביניהם ובין הכמרים שגם הם עטו את אותן גלימות בדיוק.
"קאל" היא המילה המשמשת במרבית הערים בקטלוניה לציון הרובע היהודי, כמרחב פיזי, בו התגוררו הקהילות היהודיות. את מקורה יש לחפש במילה הלטינית Callis שמשמעה `סמטה`. למעשה, זהו גם המקור למילה הספרדית Calle קרי `רחוב`. המילה קאל מיוחסת, אם כן, לאותם רחובות ספורים בהם התגוררו על-פי-רוב, עם כי לא רק, היהודים.
לתחילת הכתבה
מבנה העיר
רחובותיו של מה שהיה בעבר ה`קאל` של ברצלונה - הרובע היהודי העתיק, שרויים בדממה מאובנת. חלקו הקדום יותר של ה`קאל` של ברצלונה - ה`קאל` הגדול (El Call Major) נתחם בין הרחובות: ל`ארק דה סנט רמון (Larc de Sant Ramon), רחוב קאל (Call), רחוב ביזבה (Bisbe), וסנט סבר (Sant Sever). במחצית המאה ה- 13 התעורר צורך להרחיב את השטח הגיאוגרפי שהוקצה לקהילה, והתפתח סביב המקום בו ניצבת כיום כנסיית Sant Jaume - ה`קאל` הקטן (El Call Menor) -. מחוץ לעיר, למרגלות המונטז`ואיק נמצא בית הקברות, ומוכרים השמות של כמה בעלי כרמים יהודיים שניצלו את הקרקע לייצור יין כשר.
לתחילת הכתבה
היהודים בעיר
המקצועות בהם עסקו יהודי ברצלונה היו מגוונים למדי: כורכי ספרים, סנדלרים, צורפים, ספרים, חייטים, מוכרי סדקית, ורפדי מזרנים. אחרים עסקו באספקת בשר כשר לקהילה, דגה או יין כשרים. אחרים היו נוטריונים, עורכי-דין או עסקו במשרות ניהוליות באלחמה. יש להדגיש כמובן את נוכחותה של קבוצה בעלת מעמד שעסקה ברפואה, עסקה בפעילויות בעלות אופי אינטלקטואלי או עבדה בחצר המלוכה. רבים שילבו פעילות מקצועית אחת עם הלוואת כספים, שהעניקה להם הכנסה נוספת. יש היסטוריונים הסבורים שההלוואות בריבית יכלו ליצור הכנסות גבוהות ובצורה זו יכלו העוסקים בכך לפנות זמן לעסוק בפעילות אינטלקטואלית ובלימוד דתי.
למרבה הצער, הדימוי שנותר חרוט בזיכרון הקולקטיבי הוא של היהודי המלווה בריבית, הנושך נשך וגוזל גזל, ואכן תעודות רבות שהגיעו לידינו הן חוזי הלוואה. כלום זוהי טעות? כן ולא. יש גוונים, אולם יש לזכור שמכל אותה פעילות ענפה, מן המכירות ומן התיקונים שביצעו אותם כורכי ספרים, חייטים, צורפים, ומן הטיפול בחולים של הרופאים והמיילדות... מכל אותה פעילות יומיומית של אותם אנשים לא נותרו בידינו תעודות המוכיחות את התקימותה.
סביר להניח שמלווי הכספים היו נחוצים באותה מידה בה אנו זקוקים כיום לבנקים. ההלוואות הן נשך (כלומר גביית ריבית שזה בדיוק מה שעושים כיום הבנקים, פעילות שנראית כיום מכובדת וחוקית בהחלט) ונאסרו בהוראת הכנסייה. בשמות פרק כ"ב נאמר: "אם-כסף תלוה את-עמי, את-העני עמך--לא-תהיה לו, כנשה; לא-תשימון עליו, נשך." כלומר התורה אוסרת נשיכת נשך רק כאשר מדובר ביהודים. לגבי הלוואת כספים לגויים לא נאמר דבר. במידה מסוימת הם היו נתונים במילכוד. נראה שבמקרים רבים גם נוצרים עסקו בכך, אולם כיוון שהיתה זו פעילות אסורה, לא נותר דבר בכתובים, (רוצה לומר, הם עשו זאת בשחור, מבלי להצהיר, אם להשתמש במינוח המודרני...)
סיפור אישי
מיגל יפה, יהודי ארגנטיני, האחראי אולי יותר מכל לשיקומו של בית הכנסת שברחוב מארלט, סיפר בראיון לכתב העיתון `אל פאיס`:
"הגעתי לברצלונה בשנת 1975. מקטנות אהבתי מאוד היסטוריה; הרבתי לקרוא. משפחתי מצד אמי ידעה תמיד כמסורת שהועברה מאם לבתה שהם יהודים מומרים. בהגיעי לברצלונה גיליתי שיש חלל ריק עצום במחקר ההיסטורי בקשר לעברם של יהודי ברצלונה. ההיסטוריונים העיקריים סיפקו פרטים מעטים מאוד לגבי הסוגיה.
"טיילתי בקאל בכל יום מנסה לגלות איזה רמז שיסמן לי את מקום הימצאו של בית הכנסת הראשי. מקריאה בתלמוד ידעתי שעל בתי הכנסת להיות בעלי חזית אחת מופנית לכיוון ירושלים, עם חלונות לאפשר כניסת אור שכבר חלף בעיר הקודש. דבר זה שם אותי מעט במסלול. בשנת 1985 רכשתי מצפן פרימיטיבי ביותר והמשכתי לסייר בקאל, עד שיום אחד גיליתי, ברחוב מארלט, בניין שמילא אחר כל הדרישות: קיר בין שני חלונות שהצביע לכיוון דרום מזרח".
"בשנת 1987, ההיסטוריון ז`אומה ריארה אי סאנס, פרסם חוברת שראתה אור על-ידי הג`נראליטט בשם: `קטלוניה והיהודים`, בו נכלל תצלום של הבניין שאני זיהיתי עוד קודם לכן. הוא התבסס על מסמך משנת 1400 בו פורט מסלול הליכתו של גובה המיסים בקאל. המסלול הסתיים בדיוק באותה פינה ברחוב מארלט. אמרתי לעצמי: `יופי, עכשיו יעשה כל הדרוש לשיקום בית הכנסת`. אבל הזמן חלף, חלפה שנת 92` והתברר לי שלמעשה לא נעשה דבר".
"יום אחד, בשנת 1996, התאפשר לי להציץ למקום כיוון שהדלת היתה פתוחה. זה היה מחסן לציוד אלקטרוני מלא בחפצים ישנים: פשוט על הפנים. ביררתי והתברר לי שהמקום מוצע למכירה. בעזרתו של ידיד קרוב, הצלחתי לקנות את הבניין, לנקות אותו. הצלחתי לראות אבנים. זו היתה עבודה מפרכת. אבל עשינו אותה".
"היכרתי את ז`אומה ריארה אי סאנס, ששב לכתוב מאמר על מסלולו של גובה המיסים. עלי לומר שתגובת המוסדות לאורך הדרך היתה בלתי אחידה, אם כי הצליל הדומיננטי היה של ספקנות. למרות שאלה שהיו אמורים לדאוג לכך לא עשו זאת, דומה היה שמפריע להם שבית הכנסת העתיק של ברצלונה יהיה בידיו של אדם פרטי. אבל, ברור, אני מעולם לא העליתי בדעתי שאטול על עצמי את התפקיד הזה; עשיתי זאת רק על מנת למלא חלל".
"אנו סבורים" ממשיך מיגל "שהמבנה המקורי ניצב כמבנה נפרד ובסמוך אליו לא ניצבו בניינים נוספים. מצפון גבל במה שנקרא אז רחוב בית-הספר הגדול (Escola Major), וממזרח ברחוב מארלט (Marlet), מדרום עם רחוב הנשים (Carrer de les Dones), שבו הוקם בניין צר במאה ה- 19, וממערב היתה לו חצר, התפוסה כיום על-ידי חנות קטנה. בקיר החיצוני מצפון נמצאת תמונתו של הקדוש דומנק, שהונחה במקום עם שינוי שמו של הרחוב. המבנים הסמליים ברבעים היהודיים הוסבו לנצרות עם הצבת צלם או תמונה של אחד הקדושים. היום העקוב מדם ביותר בתולדות הקהילה, בו פרע המון מוסת בתושבי ה`קאל` היה ליל ה- 5 באוגוסט 1391, יום דומנק הקדוש. מאותו יום ואילך, הוסב שם הרחוב לסנט דומנק והבניין עבר, יחד עם כל יתר נכסי הקהילה, לידי המלך."
הביקור בבית הכנסת
אנו נמצאים בחדר המבוא של בית-הכנסת. חצינו את הסף וירדנו בכמה מדרגות. כיוון שהרצפה הרומית נמצאת כמעט שני מטר מתחת לרמתו הנוכחית של הרחוב, אבל עדיין אנו נמצאים מחוץ לבית הכנסת. אם נפנה מבטנו אחור, בדיוק מתחת לגרם המדרגות נבחין ב- אופוס אפריקנוס, סגנון בנייה ששימש למבני ציבור, שנבנה במאות הראשונות לספירה סמוך לייסוד העיר. על-גבי יסודות אלה נבנו החומות הימי-בינימיות מן המאה ה- 13. תחת הזכוכית ניתן לראות קטע חומה מאותה תקופה של האופוס, היוצרת זווית עם האופוס ותוחמת את גבולות הבניין העתיק. בהמשך ניכרת בנייה מן התקופה הרומית המאוחרת שמעליה נמצאו אגני ההשריה של צבע הבגדים ששימשו את בני משפחת ד`ארגנס (D`arguens) החל משנת 1477. כאשר התחוור שהמשפחה נהגה לקיים את מצוות היהדות בהחבא נאלצו בני המשפחה לברוח לצרפת, והאינקוויזיציה הורתה להעלות באש בובה בדמות אבי המשפחה.
אנו חוצים מפתח בקיר, יורדים מדרגה אחת והנה אנחנו כאן...
... בלב לבו של בית-הכנסת מימי הביניים. מנקודת מבט עכשווית החלל קטן, אף שמידותיו (12X6 מטר) היו המידות המקובלות באותה תקופה. בית כנסת זה היה היחיד שהתיר אחזקת מושבים, אשר כפי שעולה מעיון בתעודות, נחשבו לנכס רב-ערך שכוחו יפה לכל סוג של עסקה: העברות בעלות, תרומה, הורשה וכיו"ב. מקום המושב נקבע על-פי מעמד בעליו. נכבדי הקהילה זכו למושבים טובים יותר מאשר אלה שהמעה לא נמצאה בכיסם.
הכניסה המקורית, שנעלמה כיום, פנתה לכיוון צפון מערב. מיד בכניסה היו ניצבים בפני שני חלונות גדולים שנפרצו בקיר הדרום מזרחי, שהיו מזמינים ועדיין מזמינים את המבקר להפנות מבטו לכיוון עיר הנצח ירושלים; ביניהם היצבנו את התיבה או ארון הקודש בו נשמרות מגילות ספרי הקודש של התורה, (כיוון ששם היה מוצב הארון המקורי). בקצה האולם עומדת המנורה עשויה ברזל מחושל מעשה ידי האומן המאיורקני פראן אגילו (1957), שנתרמה על-ידו לזכר אבותיו. הקירות המקיפים את האולם הם מן המאות ה- 13 וה- 17, כמו גם התקרה המתעגלת מן המאה ה- 17. בפינה התחתונה של החדר, תחת החלון שבעבר פנה לרחוב הנשים, אנו מוצאים שרידים של חומות רומיות מאוחרות, שעל-פי פנייתם כלפי ירושלים, סביר להניח שהיוו חלק מבית-כנסת אפילו בתקופה הרומית.
היה זה בשנת 1391 כאשר ניחתה לבסוף המהלומה הגדולה. הכול החל ביום ה- 4 ביוני בפרובינציה של סבילייה. אסיחה (Écija), כפר משולהב, שהוצת באש הטפותיו של הכומר הראשי שקרא לטבוח ביהודים, לזנוח את שיטותיו הראציונליות של סנט ויסנס פרר שהתיימר לגרום להם להתנצר מרצונם החופשי, ולתקוף את הרובע היהודי, להפוך את בתי הכנסת לכנסיות, ולשחוט את כל היהודים שלא יסכימו להיטבל. מאותו יום אירעו פרעות בזו אחר זו בקורדובה, טולדו וולנסיה.
היה זה ליל קייץ חם, ה- 5 באוגוסט באותה שנה. בשל החום והלחות הציעו מרבית התושבים את יצועם על הגגות. הלמות תופים שהחלה מרחוק באה וקרבה., לפתע הושלך לפיד בוער מבעד לחלון פתוח והצית את כל תכולת הבית... הישנים על הגגות מנסים להימלט אלא שהאש מונעת מהם זאת... אחת הנשים נוטלת את הילדים המקיצים בבעתה ונמלטת עמם בקפיצה מן הגג...
אנו מדמים בעיני רוחנו את בכיים של הילדים שוודאי לא הבינו את המתרחש. ואת דמעותיהם של הקשישים, שכבר ידעו פרעות מה הן וחיו תמיד בפחד שאלה תשובנה להתרחש... מפני שמזה כמה ימים דיברו בהם.
פרעות אלה הסבו אובדן בנפש של יותר מ- 250 איש, כפו על יותר מ- 4000 להמיר את דתם והחריבו את רחובותיו של הקאל.
לתחילת הכתבה
הזוית האישית
כאשר הגעתי לברצלונה לפני כחמש שנים וטיילתי במה שהיה הרובע היהודי, ידעתי להגיע לאותו מקום בו היה כתוב בספרים שהיה אחד מבתי הכנסת היהודיים.
באותה תקופה המבנה היה סגור ונטוש ורק שלט קטן בקצה הרחוב ידע לספר כי באותו מקום היו יהודים לפני שנים רבות. לפני כשלוש שנים השתתפתי בתוכנית טלויזיה שעשתה הטלויזיה הקטלאנית על עדות וקהילות בקטלוניה וביניהם על היהודים ואז גם התוודעתי למיגל וראיתי בפעם הראשונה את בית הכנסת מבפנים עוד בטרם שופץ במתכונתו הנוכחית. לפני כשנה הוא נפתח לקהל הרחב.
בית הכנסת משמש יותר כמוזיאון ולא מקיים תפילות באופן קבוע. ברובע היהודי כבר לא גרים יהודיים, הם גרים בכל העיר ומתפללים באחד משלושת בתי הכנסת החדשים הנמצאים בעיר. בבית הכנסת העתיק מקימים מידי פעם טקסי בר מצווה או אירועים מיוחדים אחרים.
בסיורים שאני עושה בקאל של ברצלונה עם תיירים ישראלים, אני רואה הרבה פעמים קבוצות מלאומים שונים מלווים במדריכים מקומיים המסיירים ברובע ומסבירים על חיי היהודים בעבר. ניתן לבקר בבית הכנסת ולקבל הסברים בספרדית או באנגלית מהמדריכה הנמצאת במקום. בעברית היא עדיין לא שולטת, אבל בכל ביקור שלי שם היא לומדת עוד כמה מילים. במקום יש גם ספר מבקרים המתמלא מיום ליום ברשמי המבקרים במקום.
מידע כללי
בית הכנסת נמצא ברחוב Marlet 5
טלפון:34933170790
פקס:34932107899
אתר אינטרנט: www.calldebarcelona.org
דוא"ל: [email protected]
שעות הביקור: מיום ג` עד יום א` בין השעות: 11:00 עד 14:30 ומ- 16:00 עד 19:30, יום ב` סגור.
לתחילת הכתבה
